סעיף 42 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, קובע לאמור:
42. א. קבילות פסק דין
(א) הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי.
(ב) הוראות סעיף זה אינן חלות על –
(1) פסק דין של בית דין צבאי לעבירות תנועה ופסק דין של בית משפט עירוני שלא ניתן מאת שופט של בית משפט שלום;
(2) ממצאים ומסקנות שבגזר הדין, להבדיל מהכרעת הדין.
42ב. עיון בפרוטוקול ובחומר אחר [תיקון: תשל"ג]
הוגשה ראיה כאמור בסעיף 42א, רשאי בית המשפט לעיין גם בכתב האישום, בפרוטוקול ובכל חומר אחר שהוגש במשפט הפלילי, אם ראה צורך בכך לשם הבהרת האמור בראיה .
42ג. ראיות לסתירת פסק דין [תיקון: תשל"ג]
הוגשה ראיה כאמור בסעיף 42א, לא יהיה המורשע או חליפו או מי שחב בחובו הפסוק רשאי להביא ראיה לסתור, או ראיה שכבר נשמעה או הוגשה במשפט הפלילי, אלא ברשות בית המשפט, מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין.
42ד. ממצאים ומסקנות בתביעה אזרחית נגררת [תיקון: תשל"ג]
בדיון בתביעה אזרחית לפי סעיף 35א לחוק בתי המשפט, תשי"ז-1957, יראו את הממצאים והמסקנות שנקבעו במשפט הפלילי כאילו נקבעו במשפט אזרחי.
42ה. שמירת דינים [תיקון תשל"ג]
הוראות סימן זה באות להוסיף על כל דין בדבר קבילות פסק דין כראיה.
בספרו "על הראיות"- חלק שלישי מהדורת 2003 עמ' מתייחס המלומד קדמי להוראות הנ"ל וקובע:
"הכלל הוא, כי "הוראת הסעיף אינה מיועדת להיטיב עם התובע דווקא; אלא גם הנתבע זכאי ליהנות מפירות ההליך הפלילי. לדוגמה, פלוני תובע שיפוי מחברת הביטוח שביטחה את רכושו נגד סכנת אש, והנתבעת מבקשת להוכיח, באמצעות ההרשעה, שהתובע בעצמו שלח אש ברכושו. אם לא תורשה הנתבעת להגיש את פסק הדין מיד, כדי למנוע את התובע מלהעיד ולסתור את הממצאים שבו, מה הועילו חכמים בתקנתם?"
"תנאי הקבילות
שלושה הם התנאים לקבילותו של פסק דין פלילי כראיה במשפט אזרחי, ואלה הם:
א. "פסק דין חלוט במשפט פלילי", לאמור: המדובר בפסק דין שניתן בסיומו של משפט פלילי, להבדיל מ"החלטה אחרת" הניתנת במסגרתו של הליך פלילי; והוא צריך להיות "חלוט", דהיינו – שאין עליו ערעור, אם מפני שחלפה תקופת הערעור ואם משום שמוצו הליכיו של הערעור.
פסק דין שאינו חלוט – לא מתקבל כראיה מכוח הוראותיו של סעיף 42א(א):
ויודגש שוב: פסק דין לעניין זה מצומצם – על פי הוראות ס"ק (ב) – ל"הכרעת הדין" בלבד; ואין הוא כולל – על פי ההוראות של ס"ק (ב) הנ"ל – פסקי דין של בית משפט צבאי לעבירות תנועה של בית משפט מקומי שלא מפי שופט שלום."
ב. "המרשיע את הנאשם", לאמור: המדובר אך ורק בהכרעת דין המרשיעה נאשם, לאמור: הכרעה המבוססת על מסכת ראיות, המוכיחות את אשמתו במידה שלמעלה מספק סביר (כאשר במישור האזרחי נדרשת רמת הוכחה נמוכה במידה משמעותית). זאת, להבדיל מהכרעת דין של זיכוי, אשר אינה מבטיחה קיומן של ראיות אפילו ברמה הנדרשת במישור האזרחי.
ג. ובלבד: שאחד מבעלי הדין במשפט האזרחי הוא "המורשע, או חליפו, או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק."
3. מה מתקבל כראיה מתוך פסק הדין הפלילי?
א. כאמור במפורש בסעיף 42א לפקודה, מתקבלים כראיה "הממצאים והמסקנות" של פסק הדין הפלילי, לאמור: גם הממצאים העובדתיים,
המבוססים מטבע הדברים על מהימנות, אמינות ומשקל ראייתי; וגם המסקנות המשפטיות המתחייבות, לדעת בית המשפט שנתן את פסק הדין הפלילי, מן הממצאים האמורים".
באשר למשקלו הראיתי של פסק דין פלילי במשפט אזרחי כותב קדמי:
"ההוראה שבסעיף 42א (א) נוקטת בהקשר זה לשון "ראיה לכאורה", ועל פני הדברים נראה, כי משקלו הראיתי של פסק הדין הפלילי במשפט האזרחי, אינו שונה ממשקלה של כל ראיה אחרת, והוא נתון לשיקול בית המשפט האזרחי, ואין הוא מעביר אל היריב את נטל השכנוע בכל הקשור לסתירתו. ברם, כפי שיובהר להלן, הלכה למעשה שונים פני הדברים: על פי הוראותיו של סעיף 42.ג. לפקודה, המורשע אינו זכאי להביא ראיה לסתירת פסק הדין הפלילי, אלא ברשותו של בית המשפט, וכתוצאה מכך, רק מקום שבו נדרשת רשות להבאת ראיה לסתור והרשות לא ניתנת, רק אז נותר פסק הדין הפלילי כראייה שלא נסתרה, בכל הקשור לממצאים ולמסקנות שבו, ומכוח היותו ראיה יחידה הוא הופך למעשה "ראיה כמעט מכרעת". לעומת זאת, יש הגורסים כי כוחו הראיתי של פסק דין פלילי המוגש כראיה במשפט אזרחי שקול כנגד כוחה של החזקה מן הדין, המעבירה אל היריב את נטל השכנוע בכל הקשור לסתירתה, וכתוצאה מכך, מקום שהיריב מקבל רשות להביא ראיות לסתור – או שאין הוא זקוק לרשות כזו כלל – הוא לא יצא ידי חובתו, אלא אם כן יטה לזכותו את מאזן ההסתברויות.
יהיו הדברים כאשר יהיו, לפסק הדין הפלילי כשלעצמו משקל סגולי "מיוחד", שהרי מדובר בפסק דין שקבילותו כראיה "נובעת מן הרעיון שחקירה ודרישה שנעשתה על ידי שופט פלילי ראויה לעמוד בחזקת האמת"; והכלל הוא "שמשקלו בדרך כלל יהא רב ולא בנקל יהפוך השופט האזרחי מסקנותיו על פיהן, אם לא נתגלתה והובאה לפניו ראיה חדשה" בין ברשות ובין בזכות". (קדמי יעקב, על הראיות, חלק שלישי, תשס"ד – 2003.).
למעשה לשאלה האם יש להחיל את ס' 42א. לפקודת הראיות, במיוחד עת מדובר בפסק דין פלילי מרשיע, בהליך המתנהל בפני בית הדין לעבודה, נוכח הוראת סעיף 32 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, (להלו:" החוק"), שני היבטים, האחד משפטי והשני מעשי. לכך נתייחס להלן.
ההיבט המשפטי
אמנם וככלל אין בית הדין מחויב לסדרי הדין והראיות אלא רק מונחה על פיהם במקרים ראויים והכל בהתאם לסעיף 32 לחוק בתי הדין לעבודה. למרות זאת, המחוקק בחר לציין באופן מפורש בפקודת הראיות את הטריבונלים שעליהם לא יחול סעיף 42 לפקודה, (בית דין צבאי לעבירות תנועה ובית משפט עירוני שלא ניתן מפי שופט שלום), מכאן לו חפץ המחוקק שהסעיף לא יחול כלל על בית הדין לעבודה, הוא היה מוסיף אותו לרשימה האמורה בפקודה.
סעיף 32 לחוק קבע במפורש שדיני הראיות, ובכללן סעיף 42 לפקודת הראיות, חלים בבית הדין לעבודה בדיונים שעניינם עבירות על החיקוקים המנויים בתוספת השנייה, אליה מפנה סעיף 24(ב) לחוק הכוללת, בין היתר, חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א-2001 . אמנם חוק הודעה מוקדמת, חוקק בשלב מאוחר למועד הרלבנטי לתביעה, אך ניתן ללמוד מהכללתו בתוספת השנייה לחוק על כוונת המחוקק.
בפסק הדין , דב"ע נו/120-3 יעקב בנג'ו נ' יוסף בן חמו, פד"ע כד 101 פסקה 8 לפסה"ד, ע' 103-104, נקבע שבית הדין לעבודה רשאי במקרים הראויים, לקבוע ממצא בשאלה אם גנב עובד ממעבידו, אם לאו, וממצא זה יפה לאותו עניין בלבד. אולם משקבע בית משפט מוסמך, בהליך פלילי, את זכאותו או חפותו של אדם, לא יבוא בית הדין ויבחן שמא, על פי כמות הראיות הדרושה בהליך שאינו פלילי, ניתן להגיע לתוצאה שונה.
אולם מאוחר יותר, וביחס לקביעה הנ"ל, שעניינה מקרה של זיכוי במשפט פלילי, קבע הנשיא בית הדין הארצי השופט אדלר, בעניין שופרסל בע"מ נ' שושנה ברמן, (דב"ע נז 3-296, פד"ע לב, 141), כי ייתכן ויש לשקול מחדש את הלכת בנג'ו.
מנגד, הוראת סעיף42א.(א) שקובעת כי הממצאים והמסקנות של פס"ד חלוט במשפט הפלילי המרשיע, משמשת ראיה לכאורה בהליך אזרחי, ו- הוראת סעיף 42ג. לפקודת הראיות האוסרת על הבאת ראיות לסתור את פסק הדין המרשיע, או הבאת ראיה שכבר נשמעה או הוגשה בהליך הפלילי, אלא ברשות בית המשפט ומטעמים שירשמו וכדי למנוע עוות דין, הינן בגדר דין ספציפי המתייחס באופן ספציפי למקרה של פסק דין פלילי מרשיע וחלוט. שלגביו נקבע במפורש שהוא בא להוסיף על כל דין בדבר קבילות פסק דין כראיה, (סעיף 42ה. לפקודת הראיות), ושאין לסתור אותו אלא ברשות בית המשפט, רשות שלא נתבקשה בענייננו.
ההיבט המעשי
למרות העובדה שבפסק הדין, דיון ל"ח(ארצי)/3-99 מלכה גלבוע נ. מתפרת כרמיאל בע"מ, פד"ע י 157, השאיר בית הדין הארצי בצריך עיון את השאלה, כיצד ליישם בבית הדין לעבודה הוראה זו או אחרת שבפקודת הראיות, בהתחשב באמור בסעיף 32 לחוק בתי הדין לעבודה, אלא שבפרקטיקה שמנצאה לה ביטוי בפסיקה ענפה שיצאה מלפני בתי הדין לעבודה השונים, הונהגה ואומצה הגישה שעניינה החלת סעיף 42 לפקודת הראיות, עת מדובר בפסק דין פלילי חלוט מרשיע בבתי הדין. (ראה, עב(י-ם) 2852/05 פלוני נ' אלמוני מיום 20/9/07, לא פורסם, עב(ת"א) 300410/97 כהן נ' פינת אור א. ל. בע"מ, בש"א (י-ם) 2784/05 – אריה ברוכים נ' צ.פ. חברה לבנין בע"מ, עב' (ת"א-יפו) 302169/98 – מ.מ. חברה לסחר ושרותי הובהל מולטימודלים (1986 בע"מ נ' שמעון מואטי. וכו').
מתוך עב בית דין אזורי לעבודה 302324/97 אתי דדון נ' רו"ח חיים גרייץ
42. א. קבילות פסק דין
(א) הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי.
(ב) הוראות סעיף זה אינן חלות על –
(1) פסק דין של בית דין צבאי לעבירות תנועה ופסק דין של בית משפט עירוני שלא ניתן מאת שופט של בית משפט שלום;
(2) ממצאים ומסקנות שבגזר הדין, להבדיל מהכרעת הדין.
42ב. עיון בפרוטוקול ובחומר אחר [תיקון: תשל"ג]
הוגשה ראיה כאמור בסעיף 42א, רשאי בית המשפט לעיין גם בכתב האישום, בפרוטוקול ובכל חומר אחר שהוגש במשפט הפלילי, אם ראה צורך בכך לשם הבהרת האמור בראיה .
42ג. ראיות לסתירת פסק דין [תיקון: תשל"ג]
הוגשה ראיה כאמור בסעיף 42א, לא יהיה המורשע או חליפו או מי שחב בחובו הפסוק רשאי להביא ראיה לסתור, או ראיה שכבר נשמעה או הוגשה במשפט הפלילי, אלא ברשות בית המשפט, מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין.
42ד. ממצאים ומסקנות בתביעה אזרחית נגררת [תיקון: תשל"ג]
בדיון בתביעה אזרחית לפי סעיף 35א לחוק בתי המשפט, תשי"ז-1957, יראו את הממצאים והמסקנות שנקבעו במשפט הפלילי כאילו נקבעו במשפט אזרחי.
42ה. שמירת דינים [תיקון תשל"ג]
הוראות סימן זה באות להוסיף על כל דין בדבר קבילות פסק דין כראיה.
בספרו "על הראיות"- חלק שלישי מהדורת 2003 עמ' מתייחס המלומד קדמי להוראות הנ"ל וקובע:
"הכלל הוא, כי "הוראת הסעיף אינה מיועדת להיטיב עם התובע דווקא; אלא גם הנתבע זכאי ליהנות מפירות ההליך הפלילי. לדוגמה, פלוני תובע שיפוי מחברת הביטוח שביטחה את רכושו נגד סכנת אש, והנתבעת מבקשת להוכיח, באמצעות ההרשעה, שהתובע בעצמו שלח אש ברכושו. אם לא תורשה הנתבעת להגיש את פסק הדין מיד, כדי למנוע את התובע מלהעיד ולסתור את הממצאים שבו, מה הועילו חכמים בתקנתם?"
"תנאי הקבילות
שלושה הם התנאים לקבילותו של פסק דין פלילי כראיה במשפט אזרחי, ואלה הם:
א. "פסק דין חלוט במשפט פלילי", לאמור: המדובר בפסק דין שניתן בסיומו של משפט פלילי, להבדיל מ"החלטה אחרת" הניתנת במסגרתו של הליך פלילי; והוא צריך להיות "חלוט", דהיינו – שאין עליו ערעור, אם מפני שחלפה תקופת הערעור ואם משום שמוצו הליכיו של הערעור.
פסק דין שאינו חלוט – לא מתקבל כראיה מכוח הוראותיו של סעיף 42א(א):
ויודגש שוב: פסק דין לעניין זה מצומצם – על פי הוראות ס"ק (ב) – ל"הכרעת הדין" בלבד; ואין הוא כולל – על פי ההוראות של ס"ק (ב) הנ"ל – פסקי דין של בית משפט צבאי לעבירות תנועה של בית משפט מקומי שלא מפי שופט שלום."
ב. "המרשיע את הנאשם", לאמור: המדובר אך ורק בהכרעת דין המרשיעה נאשם, לאמור: הכרעה המבוססת על מסכת ראיות, המוכיחות את אשמתו במידה שלמעלה מספק סביר (כאשר במישור האזרחי נדרשת רמת הוכחה נמוכה במידה משמעותית). זאת, להבדיל מהכרעת דין של זיכוי, אשר אינה מבטיחה קיומן של ראיות אפילו ברמה הנדרשת במישור האזרחי.
ג. ובלבד: שאחד מבעלי הדין במשפט האזרחי הוא "המורשע, או חליפו, או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק."
3. מה מתקבל כראיה מתוך פסק הדין הפלילי?
א. כאמור במפורש בסעיף 42א לפקודה, מתקבלים כראיה "הממצאים והמסקנות" של פסק הדין הפלילי, לאמור: גם הממצאים העובדתיים,
המבוססים מטבע הדברים על מהימנות, אמינות ומשקל ראייתי; וגם המסקנות המשפטיות המתחייבות, לדעת בית המשפט שנתן את פסק הדין הפלילי, מן הממצאים האמורים".
באשר למשקלו הראיתי של פסק דין פלילי במשפט אזרחי כותב קדמי:
"ההוראה שבסעיף 42א (א) נוקטת בהקשר זה לשון "ראיה לכאורה", ועל פני הדברים נראה, כי משקלו הראיתי של פסק הדין הפלילי במשפט האזרחי, אינו שונה ממשקלה של כל ראיה אחרת, והוא נתון לשיקול בית המשפט האזרחי, ואין הוא מעביר אל היריב את נטל השכנוע בכל הקשור לסתירתו. ברם, כפי שיובהר להלן, הלכה למעשה שונים פני הדברים: על פי הוראותיו של סעיף 42.ג. לפקודה, המורשע אינו זכאי להביא ראיה לסתירת פסק הדין הפלילי, אלא ברשותו של בית המשפט, וכתוצאה מכך, רק מקום שבו נדרשת רשות להבאת ראיה לסתור והרשות לא ניתנת, רק אז נותר פסק הדין הפלילי כראייה שלא נסתרה, בכל הקשור לממצאים ולמסקנות שבו, ומכוח היותו ראיה יחידה הוא הופך למעשה "ראיה כמעט מכרעת". לעומת זאת, יש הגורסים כי כוחו הראיתי של פסק דין פלילי המוגש כראיה במשפט אזרחי שקול כנגד כוחה של החזקה מן הדין, המעבירה אל היריב את נטל השכנוע בכל הקשור לסתירתה, וכתוצאה מכך, מקום שהיריב מקבל רשות להביא ראיות לסתור – או שאין הוא זקוק לרשות כזו כלל – הוא לא יצא ידי חובתו, אלא אם כן יטה לזכותו את מאזן ההסתברויות.
יהיו הדברים כאשר יהיו, לפסק הדין הפלילי כשלעצמו משקל סגולי "מיוחד", שהרי מדובר בפסק דין שקבילותו כראיה "נובעת מן הרעיון שחקירה ודרישה שנעשתה על ידי שופט פלילי ראויה לעמוד בחזקת האמת"; והכלל הוא "שמשקלו בדרך כלל יהא רב ולא בנקל יהפוך השופט האזרחי מסקנותיו על פיהן, אם לא נתגלתה והובאה לפניו ראיה חדשה" בין ברשות ובין בזכות". (קדמי יעקב, על הראיות, חלק שלישי, תשס"ד – 2003.).
למעשה לשאלה האם יש להחיל את ס' 42א. לפקודת הראיות, במיוחד עת מדובר בפסק דין פלילי מרשיע, בהליך המתנהל בפני בית הדין לעבודה, נוכח הוראת סעיף 32 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, (להלו:" החוק"), שני היבטים, האחד משפטי והשני מעשי. לכך נתייחס להלן.
ההיבט המשפטי
אמנם וככלל אין בית הדין מחויב לסדרי הדין והראיות אלא רק מונחה על פיהם במקרים ראויים והכל בהתאם לסעיף 32 לחוק בתי הדין לעבודה. למרות זאת, המחוקק בחר לציין באופן מפורש בפקודת הראיות את הטריבונלים שעליהם לא יחול סעיף 42 לפקודה, (בית דין צבאי לעבירות תנועה ובית משפט עירוני שלא ניתן מפי שופט שלום), מכאן לו חפץ המחוקק שהסעיף לא יחול כלל על בית הדין לעבודה, הוא היה מוסיף אותו לרשימה האמורה בפקודה.
סעיף 32 לחוק קבע במפורש שדיני הראיות, ובכללן סעיף 42 לפקודת הראיות, חלים בבית הדין לעבודה בדיונים שעניינם עבירות על החיקוקים המנויים בתוספת השנייה, אליה מפנה סעיף 24(ב) לחוק הכוללת, בין היתר, חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א-2001 . אמנם חוק הודעה מוקדמת, חוקק בשלב מאוחר למועד הרלבנטי לתביעה, אך ניתן ללמוד מהכללתו בתוספת השנייה לחוק על כוונת המחוקק.
בפסק הדין , דב"ע נו/120-3 יעקב בנג'ו נ' יוסף בן חמו, פד"ע כד 101 פסקה 8 לפסה"ד, ע' 103-104, נקבע שבית הדין לעבודה רשאי במקרים הראויים, לקבוע ממצא בשאלה אם גנב עובד ממעבידו, אם לאו, וממצא זה יפה לאותו עניין בלבד. אולם משקבע בית משפט מוסמך, בהליך פלילי, את זכאותו או חפותו של אדם, לא יבוא בית הדין ויבחן שמא, על פי כמות הראיות הדרושה בהליך שאינו פלילי, ניתן להגיע לתוצאה שונה.
אולם מאוחר יותר, וביחס לקביעה הנ"ל, שעניינה מקרה של זיכוי במשפט פלילי, קבע הנשיא בית הדין הארצי השופט אדלר, בעניין שופרסל בע"מ נ' שושנה ברמן, (דב"ע נז 3-296, פד"ע לב, 141), כי ייתכן ויש לשקול מחדש את הלכת בנג'ו.
מנגד, הוראת סעיף42א.(א) שקובעת כי הממצאים והמסקנות של פס"ד חלוט במשפט הפלילי המרשיע, משמשת ראיה לכאורה בהליך אזרחי, ו- הוראת סעיף 42ג. לפקודת הראיות האוסרת על הבאת ראיות לסתור את פסק הדין המרשיע, או הבאת ראיה שכבר נשמעה או הוגשה בהליך הפלילי, אלא ברשות בית המשפט ומטעמים שירשמו וכדי למנוע עוות דין, הינן בגדר דין ספציפי המתייחס באופן ספציפי למקרה של פסק דין פלילי מרשיע וחלוט. שלגביו נקבע במפורש שהוא בא להוסיף על כל דין בדבר קבילות פסק דין כראיה, (סעיף 42ה. לפקודת הראיות), ושאין לסתור אותו אלא ברשות בית המשפט, רשות שלא נתבקשה בענייננו.
ההיבט המעשי
למרות העובדה שבפסק הדין, דיון ל"ח(ארצי)/3-99 מלכה גלבוע נ. מתפרת כרמיאל בע"מ, פד"ע י 157, השאיר בית הדין הארצי בצריך עיון את השאלה, כיצד ליישם בבית הדין לעבודה הוראה זו או אחרת שבפקודת הראיות, בהתחשב באמור בסעיף 32 לחוק בתי הדין לעבודה, אלא שבפרקטיקה שמנצאה לה ביטוי בפסיקה ענפה שיצאה מלפני בתי הדין לעבודה השונים, הונהגה ואומצה הגישה שעניינה החלת סעיף 42 לפקודת הראיות, עת מדובר בפסק דין פלילי חלוט מרשיע בבתי הדין. (ראה, עב(י-ם) 2852/05 פלוני נ' אלמוני מיום 20/9/07, לא פורסם, עב(ת"א) 300410/97 כהן נ' פינת אור א. ל. בע"מ, בש"א (י-ם) 2784/05 – אריה ברוכים נ' צ.פ. חברה לבנין בע"מ, עב' (ת"א-יפו) 302169/98 – מ.מ. חברה לסחר ושרותי הובהל מולטימודלים (1986 בע"מ נ' שמעון מואטי. וכו').
מתוך עב בית דין אזורי לעבודה 302324/97 אתי דדון נ' רו"ח חיים גרייץ