1.             לפנינו ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת, שניתנו בת"פ 92/08, על ידי כב' השופט ב' ארבל.
 
2.             המערער הורשע, לאחר ניהול משפט הוכחות, בעבירות אלה: 4 עבירות של מרמה והפרת אמונים, לפי סעיף 284 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); 5 עבירות של מרמה והפרת אמונים בתאגיד, לפי סעיף 425 לחוק העונשין; 3 עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 לחוק העונשין; 3 עבירות של גניבה בידי עובד ציבור, לפי סעיפים 390 ו- 383(א)(2) לחוק העונשין; 2 עבירות של גניבה בידי מנהל, לפי סעיף 392 לחוק העונשין; 2 עבירות של רישום כוזב במסמכי תאגיד, לפי סעיף 423 לחוק העונשין; ובעבירה של הפרת הוראה חוקית, לפי סעיף 287 לחוק העונשין.
 
           מנגד, זוכה המערער מ- 4 עבירות של מרמה והפרת אמונים, לפי סעיף 284 לחוק העונשין; 4 עבירות של מרמה והפרת אמונים בתאגיד, לפי סעיף 425 לחוק העונשין; 3 עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 לחוק העונשין; 4 עבירות של גניבה בידי עובד ציבור, לפי סעיפים 390 ו- 383(א)(2) לחוק העונשין; 4 עבירות של גניבה בידי מנהל, לפי סעיף 392 לחוק העונשין; 3 עבירות של רישום כוזב במסמכי תאגיד, לפי סעיף 423 לחוק העונשין; עבירה של שוחד, לפי סעיף 290 לחוק העונשין; עבירה של שיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק העונשין; ועבירה של ניסיון להפרת הוראה חוקית, לפי סעיפים 287 ו- 25 לחוק העונשין.
 
3.             בגין הרשעתו, כמפורט לעיל, נגזרו על המערער העונשים הבאים: 15 חודשי מאסר לריצוי בפועל, בניכוי ימי מעצרו; שנת מאסר על תנאי, למשך 3 שנים, לבל יעבור את אחת העבירות בהן הורשע, או כל עבירה שיש בה יסוד של גניבה או מרמה; וקנס בסך 50,000 ש"ח.
 
4.             ביום 9.9.2013, בהסכמת המשיבה, עוכב ביצוע עונש המאסר שהושת על המערער, עד להכרעה בערעור.
 
עובדות כתב האישום
 
5.             כתב האישום המתוקן שהוגש נגד המערער מייחס לו 11 פרטי אישום. בחלק הכללי של כתב האישום נאמר, כי בין השנים 2008-1990, כיהן המערער כמפקד איגוד שירותי הכבאות באזור טבריה (להלן: האיגוד). מתוקף תפקידו, פיקד המערער על האיגוד ושלט בו, הן מבחינה מבצעית והן מבחינה ניהולית. על פי הנטען בכתב האישום, במשך שנים, ניצל המערער את הסמכויות שהוקנו לו מתוקף תפקידו, על מנת למעול בכספי האיגוד ולשלשל אותם לכיסו.
 
6.             באישום הראשון נטען, כי המערער ביקש מבית עסק לממכר מוצרי ניקיון ומכולת (להלן: חנות המכולת) להנפיק לו חשבוניות ותעודות משלוח כוזבות, לפיהן סופקו לאיגוד מוצרים שונים. על פי הנטען בכתב האישום, בהוראת המערער, שילם האיגוד לחנות המכולת כספים בעבור הטובין המפורטים בחשבוניות ובתעודות המשלוח הכוזבות שהנפיקה החנות, מבלי שטובין אלו סופקו לאיגוד בפועל. בדרך זו, כך נטען, גרם המערער לכך שתיווצר לאיגוד יתרת זכות בחנות המכולת, שבאמצעותה ניתן היה לרכוש מוצרים שונים בחנות. על פי הנטען, המערער ניצל את יתרת הזכות המדוברת על מנת לרכוש לעצמו בחנות מוצרי ניקיון ומכולת שונים לשימושו הפרטי.
 
7.             באישום השני נטען, כי המערער השתמש בשירותיה של מכבסה אשר סיפקה שירותי כביסה לאיגוד (להלן: המכבסה), על מנת לכבס את מדיו ובגדיו האישיים. בגין שירותים אלו ביקש המערער מהמכבסה כי תנפיק לו חשבוניות כוזבות בהן נרשמו פריטי הלבוש האישיים שמסר לכביסה כפריטי ציוד ולבוש השייכים לאיגוד. על פי הנטען, הגיש המערער חשבוניות אלו לאיגוד והורה לו לשלם בעבור שירותי הכביסה שפורטו בהן. בדרך זו, כך נטען, הביא המערער לכך שהאיגוד יממן בעבורו שירותי כביסה שסופקו לו באופן אישי, וזאת על אף שלא היה זכאי לכך.
 
8.             באישום השלישי נטען, כי מתוקף תפקידו, נהג המערער לרכוש בשם האיגוד תווי קנייה לחלוקה כשי לחג לעובדי האיגוד. על פי הנטען בכתב האישום, נהג המערער לנצל הנחות שהיה מקבל האיגוד בגין רכישת תווי הקנייה על מנת לרכוש תווי קנייה נוספים, מעבר לנדרש, והשתמש בתווים העודפים לצרכיו הפרטיים.
 
9.             באישום הרביעי טוענת המאשימה, כי המערער קיבל אישור להעניק, במסגרת שמחות משפחתיות של עובדי האיגוד, תווי קנייה כמתנה מטעם האיגוד. על פי הנטען בכתב האישום, ניצל המערער אישור זה על מנת לקבל מהאיגוד החזר בתווי קנייה, בגין מתנות שהעניק באירועים אליהם הוזמן באופן פרטי.
 
10.          באישום החמישי נטען, כי המערער קיבל מאתר הנופש בחמת גדר (להלן: אתר הנופש או האתר) כרטיס שהקנה לו ולבני לווייתו כניסה חופשית לאתר (להלן: כרטיס הכניסה או הכרטיס). על פי הנטען בכתב האישום, על אף שהמערער היה מודע לכך שהכרטיס ניתן לו עקב תפקידו, עשה בו המערער שימוש פרטי. עוד נטען, כי מאחר שאתר הנופש היה זקוק לאישורים שונים מאיגוד הכבאות עליו פיקד המערער, הרי שכרטיס הכניסה היווה טובת הנאה, אותה קיבל המערער על רקע תפקידו.
 
11.          באישום השישי נטען, כי המערער, ביחד עם קצין האפסנאות באיגוד, ניסים טוויטו ז"ל (להלן: טוויטו), דאג להוציא חשבונית כוזבת מבית עסק לממכר מוצרי גינון, לפיה סופקו לאיגוד מוצרי גינון שונים. בהוראת המערער, ובעקבות הוצאת החשבונית הכוזבת, שילם האיגוד לבית העסק בעבור הטובין המפורטים בחשבונית, וזאת על אף שהם לא סופקו לו בפועל. בדרך זו, נוצרה לאיגוד יתרת זכות בבית העסק המדובר, אשר על פי הנטען בכתב האישום, עשו בה המערער וטוויטו שימוש על מנת לרכוש לעצמם מוצרי גינון על חשבון האיגוד, וזאת לשימושם הפרטי.
 
12.          באישום השביעי נטען, כי המערער דאג להוציא חשבוניות כוזבות מבית עסק לממכר זרים ופרחים (להלן: חנות הפרחים), לפיהן סופקו לאיגוד זרי פרחים ועציצים. בגין החשבוניות הכוזבות, שילם האיגוד לבית העסק כספים בעבור הטובין המפורטים בהן, מבלי שאותם טובין יסופקו לו בפועל. בדרך זו, נוצרה לאיגוד יתרת זכות בחנות, אשר המערער עשה בה שימוש כדי לרכוש לעצמו זרי פרחים ועציצים לשימושו הפרטי.
 
13.          באישום השמיני נטען, כי המערער נהג לרכוש שירותים ומוצרים שונים בעבור עצמו בבית עסק שסיפק שירותי ומכשירי צילום לאיגוד (להלן: חנות הצילום). על פי הנטען בכתב האישום, ביקש המערער מבעל חנות הצילום כי ינפיק לו חשבוניות ותעודות משלוח כוזבות, בהן יירשם כי סופקו לאיגוד שירותי ומכשירי צילום בסכום השירותים והמוצרים שרכש בעבור עצמו בחנות. לאחר מכן, כך נטען, הגיש המערער את החשבוניות האמורות לאיגוד והורה להעביר כספים לחנות הצילום בעבור הטובין המפורטים בהן, וזאת על אף שטובין אלו לא סופקו בפועל לאיגוד. בדרך זו, כך נטען, גרם המערער לכך שהאיגוד יממן בעבורו מוצרים ושירותים שונים, אותם רכש בחנות הצילום בעבור עצמו.
 
14.          באישום התשיעי מסופר, כי ביום 10.5.2007, נמצא טוויטו מת מירייה בראשו. בהמשך לכך, כך נטען, נפוצו שמועות, כי הלה התאבד על רקע מעורבותו במעשים לא כשרים, שבוצעו ביחד עם המערער. על פי הנטען בכתב האישום, המערער, אשר ביקש להרחיק עצמו מאותן שמועות, הפעיל חוקר פרטי על מנת להקליט שיחות שניהלו הוא ואישה המקורבת אליו עם בת זוגו של טוויטו בנושא התאבדותו. עוד נטען בכתב האישום, כי המערער דאג לכך שהאיגוד ישלם את שכרו של החוקר הפרטי, וזאת על אף שהוא סיפק למערער שירותים באופן פרטי.
 
15.          באישום העשירי נטען, כי בהמשך להתאבדותו של טוויטו, פעל המערער לאסוף חשבוניות בגין רכישות שביצע באופן פרטי בחנות המכולת עליה דובר באישום הראשון. כמו כן נטען, כי חלק מהחשבוניות שאסף המערער הונפקו בגין רכישות של אחרים בחנות, כאשר המערער דאג לרשום את שמו על אותן חשבוניות, כך שייווצר מצג שווא כאילו הוא זה שביצע את הקניות המפורטות בהן. על פי הנטען, המערער פעל לאיסוף החשבוניות האמורות על מנת לשבש את חקירת המשטרה בעניינו. עוד נטען, כי המערער הפר את תנאי שחרורו ממעצר, בכך שלאחר שחרורו הוא יצר קשר עם גורמים שונים באיגוד ואנשים הקשורים לחקירה, וזאת בניגוד להחלטות השיפוטיות אשר הורו לו להימנע מכך.
 
16.          באישום האחד עשר נטען, כי המערער מכר שני עצי תמר שנעקרו מגינת ביתו לבעל מטע תמרים שסיפק עצי תמר לאיגוד (להלן: בעל המטע). בהמשך לכך, נטען כי בהוראת המערער, רכש האיגוד את עצי התמר האמורים מבעל המטע, ואף נשא בעלויות עקירתם של עצים אלו מגינת המערער והובלתם לאיגוד. עוד נטען, כי האיגוד נשא אף בעלויות הובלתם של העצים שנשתלו בגינת המערער ממטע התמרים בו גדלו ביבניאל לגינת ביתו של המערער, במקום העצים שנעקרו מהגינה ונמכרו לאיגוד.
 
הכרעת דינו של בית משפט קמא
 
17.          ביום 15.10.2012, ניתנה על ידי בית משפט קמא הכרעת דין יסודית ומפורטת, במסגרתה הרשיע בית המשפט את המערער בחלק מפרטי האישום שיוחסו לו, וזיכה אותו מאחרים. להלן אפרט, בתמצית, את קביעותיו והכרעתו של בית משפט קמא באשר לכל אחד מהאישומים המפורטים בכתב האישום:
 
18.          אשר לאישום הראשון, בו דובר על תשלומים שהעביר האיגוד לחנות מכולת, בעקבות חשבוניות כוזבות שאושרו על ידי המערער לתשלום, קבע בית משפט קמא, כי חנות המכולת עליה דובר באישום זה אכן הנפיקה חשבוניות ותעודות משלוח כוזבות, לפיהן נמכרו לאיגוד מוצרי ניקיון ומכולת שונים, וזאת מבלי שמוצרים אלו סופקו בפועל לאיגוד. עוד קבע בית משפט קמא, כי בגין אותן חשבוניות ותעודות משלוח כוזבות, העביר האיגוד כספים לחנות המכולת, וכי פעולה זו יצרה עבור האיגוד יתרת זכות, אותה ניתן היה לנצל לשם רכישה של מוצרים שונים בחנות. בנוסף, קבע בית משפט קמא, כי הוצאת החשבוניות הכוזבות והתשלומים שהועברו בגינן, נעשו בהנחייתו של המערער. עם זאת, נקבע, כי לא הוכח מעבר לכל ספק סביר, כי המערער עשה שימוש ביתרת הזכות שנוצרה עבור האיגוד בחנות המכולת לצרכיו הפרטיים. לפיכך, הורשע המערער בעבירות של מרמה והפרת אמונים, מרמה והפרת אמונים בתאגיד, ורישום כוזב במסמכי תאגיד. מנגד זוכה המערער, מחמת הספק, מעבירות של גניבה בידי עובד ציבור, גניבה בידי מנהל וקבלת דבר במרמה, אשר יוחסו לו במסגרת האישום הראשון.
 
19.          בהתייחס לאישום השני, בו דובר על שירותי כביסה שהמערער קיבל באופן פרטי באמצעות הגשת חשבוניות כוזבות לאיגוד, קבע בית משפט קמא כי מאז שנת 2001 המערער לא היה זכאי לקבל שירותי כביסה על חשבון האיגוד. חרף זאת, נקבע על ידי בית משפט קמא, כי המערער התעלם מהכללים החלים עליו, וכיבס את בגדיו על חשבון האיגוד, תוך שדאג כי המכבסה בה כיבס את בגדיו תנפיק לו חשבוניות כוזבות המציגות את כביסתו האישית ככביסה של האיגוד. לפיכך, במסגרת האישום השני, הרשיע בית משפט קמא את המערער בעבירות של רישום כוזב במסמכי תאגיד וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות.
 
20.          אשר לאישום השלישי, בו דובר על תווי קנייה עודפים שרכש האיגוד לשם חלוקה כשי לחג לעובדי האיגוד, קבע בית משפט קמא כי אכן נוצרו עודפי תווי קנייה אצל האיגוד שלא חולקו לעובדים, וכי עודפים אלו נשמרו בכספתו של המערער והיו בשליטתו. עם זאת, קבע בית משפט קמא, כי על אף שלא ניתן להתחקות במדויק אחר השימוש שנעשה בתווי קנייה אלו, לא הוכח מעבר לכל ספק סביר, כי המערער עשה בהם שימוש לצרכיו הפרטיים. לפיכך, החליט בית משפט קמא לזכות את המערער, מחמת הספק, מכלל העבירות שיוחסו לו במסגרת האישום השלישי.
 
21.          בהתייחס לאישום הרביעי, בו דובר על תווי קנייה שהמערער נטל לעצמו כהחזר על מתנות שהעניק באירועים אליהם הוזמן באופן פרטי, קבע בית משפט קמא, כי אכן היה קיים נוהל שאיפשר למערער להעניק תווי קנייה כמתנה מטעם האיגוד באירועים ושמחות של עובדי האיגוד. עם זאת, הוסיף וקבע בית משפט קמא, כי המערער פעל בניגוד לנוהל האמור, והשתמש בתווי הקנייה של האיגוד על מנת לקבל החזר בעבור מתנות שהעניק בשם עצמו, באירועים ושמחות של אנשים שחלקם כלל לא היו קשורים לאיגוד, אליהם הוזמן באופן פרטי. במעשיו אלו, כך קבע בית משפט קמא, שלח המערער את ידו בכספי האיגוד ועשה בהם שימוש לצרכיו הפרטיים. לפיכך, הרשיע בית משפט קמא את המערער בעבירות של גניבה בידי עובד ציבור, גניבה בידי מנהל, מרמה והפרת האמונים, ומרמה והפרת אמונים בתאגיד.
 
22.          לגבי האישום החמישי, שעניינו כרטיס כניסה שקיבל המערער לאתר הנופש בחמת גדר, קבע בית משפט קמא, כי המערער קיבל את הכרטיס המדובר מתוקף תפקידו, והיה רשאי להשתמש בו לצרכי עבודתו בלבד. אף על פי כן, כך קבע בית משפט קמא, המערער עשה בכרטיס שימוש לצרכיו הפרטיים. עם זאת, קבע בית משפט קמא, כי לא הוכח שההחלטות שקיבל המערער בקשר לאתר הנופש בחמת גדר הושפעו מקבלת הכרטיס על ידו. לפיכך, פסק בית משפט קמא, כי יש להרשיע את המערער בעבירה של מרמה והפרת אמונים בתאגיד, בגין השימוש הפרטי שעשה בכרטיס, אך לזכותו מעבירת השוחד שיוחסה לו במסגרת האישום החמישי.
 
23.          בהתייחס לאישום השישי, בו דובר על פריטי נוי, אשר נטען לגביהם כי נרכשו לביתו של המערער באמצעות זיכוי שנוצר לאיגוד בבית עסק לממכר מוצרי גינון, קבע בית משפט קמא כי לא הוכח שלמערער הייתה יד ביצירת הזיכוי המדובר, או כי ביצע רכישות על חשבון זיכוי זה. בנוסף, קבע בית משפט קמא, כי לא הוכח שהמערער היה מודע לכך שפריטי הנוי, שעליהם דובר באישום זה, נרכשו על חשבון הזיכוי האמור. לפיכך, פסק בית משפט קמא, כי יש לזכות את המערער מכלל העבירות שיוחסו לו במסגרת האישום השישי.
 
24.          אשר לאישום השביעי, בו דובר על זיכוי שנוצר לאיגוד בחנות פרחים, בגין חשבוניות כוזבות שהונפקו לבקשת המערער, קבע בית משפט קמא כי המערער עשה שימוש בזיכוי המדובר לצרכיו הפרטיים. לפיכך, הרשיע בית משפט קמא את המערער בעבירות של מרמה והפרת האמונים ומרמה והפרת אמונים בתאגיד. עם זאת, קבע בית משפט קמא, כי השימוש הפרטי שעשה המערער בזיכוי שנוצר לאיגוד בחנות אינו מקים את יסודות עבירת הגניבה בידי עובד ציבור, שכן מעשי המרמה בהם נקט המערער העבירו לידיו את הבעלות בסחורה אותה רכש באמצעות הזיכוי, ועל כן אין מדובר בגניבה. לפיכך, פסק בית משפט קמא, כי יש לזכות את המערער מעבירות הגניבה בידי עובד ציבור וגניבה בידי מנהל שיוחסו לו במסגרת אישום זה, וחלף הרשעתו בעבירות אלו, הרשיע אותו בעבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. כמו כן, קבע בית משפט קמא, כי החשבוניות שהגיש המערער לשם יצירת הזיכוי לא כללו רישומים כוזבים של סחורה שלא סופקה לאיגוד בפועל. לפיכך, החליט בית משפט קמא לזכות את המערער אף מהעבירה שעניינה רישום כוזב במסמכי תאגיד, אשר יוחסה לו במסגרת האישום השביעי.
 
25.          לגבי האישום השמיני, בו נטען כי המערער מימן לעצמו שירותים וסחורות שרכש לעצמו בחנות צילום, באמצעות חשבוניות כוזבות שהגיש לאיגוד, קבע בית משפט קמא, כי לא הוכח שהמערער רכש שירותים ומוצרים על חשבון האיגוד בבית העסק המדובר. לפיכך, זיכה בית משפט קמא את המערער ממרבית העבירות שיוחסו לו במסגרת אישום זה. עם זאת, קבע בית משפט קמא, כי המערער נטל לביתו מצלמה שנרכשה על ידי האיגוד בחנות הצילום, ועל כן הרשיע אותו בעבירה של גניבה בידי עובד ציבור.
 
26.          בהתייחס לאישום התשיעי, שעניינו תשלומים לחוקר פרטי שביצע האיגוד, אשר נטען לגביהם כי בוצעו בעבור שירותים שסופקו למערער, קבע בית משפט קמא כי אישום זה מוטב היה אלמלא הוגש. אמנם, קבע בית משפט קמא, כי קשה להתייחס בשוויון נפש להתנהלותו של המערער בכל הנוגע לפרשיית התאבדותו של טוויטו ולעובדה שלאחר ההתאבדות, הוא הפעיל חוקר פרטי לשם הקלטת שיחות עם בת זוגו של המנוח. עם זאת, בית משפט קמא עמד על כך, כי התאבדותו של טוויטו הייתה אירוע שזעזע את האיגוד, וכי היה לו אינטרס לברר את נסיבות ההתאבדות. כמו כן, קבע בית משפט קמא, כי שכירת שירותיו של החוקר הפרטי נעשתה בידיעתו ובאישורו של יו"ר האיגוד, הממונה על המערער, אשר בסופו של יום גם אישר לשלם לחוקר מכספי האיגוד. לפיכך, קבע בית משפט קמא כי יש לזכות את המערער מכלל העבירות שיוחסו לו במסגרת האישום התשיעי.
 
27.          אשר לאישום העשירי, בו יוחסו למערער עבירות של שיבוש מהלכי משפט והפרה של תנאי שחרורו, קבע בית משפט קמא, כי לא הוכח שהמערער דאג לאסוף חשבוניות שאינן שלו מחנות המכולת, עליה דובר במסגרת האישום הראשון. כמו כן, לא הוכח כי שיחה שקיימה אשתו של המערער עם יו"ר האיגוד לאחר מעצרו של המערער, נעשתה בשליחותו. לפיכך, זיכה בית משפט קמא את המערער מהעבירה שעניינה שיבוש מהלכי המשפט שיוחסה לו באישום זה. אשר להפרת תנאי השחרור, קבע בית משפט קמא, כי המערער קיים שיחה טלפונית עם יו"ר האיגוד ונציב הכבאות הארצי, בידעו שעל פי תנאי שחרורו נאסר עליו לעשות כן. לפיכך, הרשיע בית משפט קמא את המערער בעבירה של הפרת הוראה חוקית.
 
28.          אשר לאישום האחד עשר, בו דובר על עצי תמר שנעקרו מגינתו של המערער ונשתלו בגינת האיגוד, קבע בית משפט קמא, כי המערער ביצע עסקה סיבובית, תוך ניגוד עניינים ברור, במסגרתה הוא מכר לאיגוד עצי תמר שצמחו בגינתו בעבור תמורה כספית. עוד קבע בית משפט קמא, כי פרט לרווח שזכה לו המערער בעקבות מכירת העצים לאיגוד, הוא אף זכה בכיסוי הוצאות עקירתם של עצים אלו מגינתו, ובהוצאות ההובלה והשתילה של עצים חדשים במקומם. בהתאם לכך, הרשיע בית משפט קמא את המערער בעבירות של גניבה בידי עובד ציבור, גניבה בידי מנהל, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, מרמה והפרת אמונים, ומרמה והפרת אמונים בתאגיד.
 
גזר דינו של בית משפט קמא
 
29.          ביום 9.6.2013, גזר בית משפט קמא את עונשו של המערער. בגזר דינו, עמד בית משפט קמא על כך שהמערער לא הביע כל חרטה על מעשיו או כוונה להטיב את דרכיו. עוד ציין בית משפט קמא, כי מתסקיר שירות המבחן שנערך בעניינו של המערער עולה, כי הוא אינו רואה כל דופי בהתנהלותו כמפקדו ומנהלו של האיגוד.
 
           בית משפט קמא ציין, כי המערער שירת בתפקיד רגיש ובכיר, בעל חשיבות מיוחדת, אשר חייב אותו לנהוג ביושר ובטוהר המידות. לפיכך, קבע בית משפט קמא, כי מכלול העבירות בהן הורשע המערער, מהווה ביטוי מובהק של שחיתות ציבורית ואבדן ערכי מנהל תקינים. במעשיו, כך קבע בית משפט קמא, פגע המערער בטוהר המידות של השירות הציבורי ובאמון הציבור בגופים הציבוריים. בית משפט קמא עמד על כך, כי המגמה העולה מן הפסיקה היא להחמיר עם עבריינים המנצלים את מעמדם לשם ביצוע מעשי שחיתות, וזאת בפרט כאשר מדובר בעובדי ציבור בכירים. לפיכך, הוסיף וקבע בית משפט קמא, כי על עונשו של המערער לשקף את הצורך בהגנה על התנהלותם התקינה של מוסדות השלטון וביעור השחיתות מגופים ציבוריים, וזאת בהתאם לאינטרס הציבורי להיאבק בנגע השחיתות ולמנוע את התפשטותו.
 
           לאחר זאת, עבר בית משפט קמא לקבוע מתחם ענישה בעבירות בהן הורשע המערער. בית משפט קמא קבע, כי לא מתקיימות במקרה דנן נסיבות המצדיקות חריגה לקולה או לחומרה ממתחם הענישה ההולם, וכי יש לגזור על המערער עונש המצוי בגדרי המתחם, וזאת בהתאם לנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה.
 
           לחובתו של המערער, מנה את בית משפט קמא את העובדה שהעבירות בהן הורשע בוצעו בשיטתיות ולאורך שנים, תוך שהמערער מנצל את מעמדו כמפקד האיגוד ואת האמון שניתן בו, לשם ביצוע רישומים כוזבים והפעלת אחרים לשם כך. כמו כן, עמד בית משפט קמא על כך שמעשיו של המערער גרמו לנזק לקופה הציבורית, אשר היה הולך ותופח, לולא היו המעשים נחשפים. כנסיבות לקולה, התחשב בית משפט קמא בתרומתו של המערער לפיתוח האיגוד ולהישגים שהביא לו; במחיר האישי והמשפחתי הכבד שנאלץ המערער לשלם, בעקבות ההליך המשפטי שהתנהל נגדו; ובעובדה כי המערער נעדר כל עבר פלילי. כמו כן, התחשב בית משפט קמא בעדויותיהם של עדי אופי רבים שהעידו לטובת המערער, מהן עולה כי הוא היה דמות משמעותית באיגוד ומעמודי התווך שלו. בנוסף, נתן בית משפט קמא את דעתו לעובדה כי המערער נאלץ להתגונן מפני אישומים רבים אשר בסופו של יום הוא זוכה מהם, לאחר שהתברר כי לא עמדה מאחוריהם תשתית ראייתית מספקת. עוד קבע בית משפט קמא, כי בגזירת עונשו של המערער יש לתת את הדעת גם להתנהלות המשיבה בתיק, אשר ניהלה חקירות ארוכות ומתישות של עדים, אשר היה בהן משום בזבוז זמן של ממש.
 
           לאחר זאת, הטעים בית משפט קמא, כי על אף הנסיבות המקלות שנמנו בעניינו של המערער, הרי שנוכח חומרת המעשים ואופי העבירות בהן הורשע המערער, כל עונש שיוטל עליו אשר לא יכלול גם רכיב של מאסר בפועל, יחטא לאמת ועלול לשדר מסר שגוי, לפיו בתי המשפט נכונים להקל עם מי ששלחו ידם בקופה הציבורית. לפיכך, קבע בית משפט קמא, כי על אף שיש לגזור על המערער עונש המצוי בטווח הנמוך של מתחם הענישה ההולם בעבירות דומות, אין מנוס אלא להטיל עליו עונש מאסר מאחורי סורג ובריח, וגזר עליו את העונשים שפורטו בפסקה 3 לעיל.
          
30.          ביום 11.7.2013, הגיש המערער, באמצעות בא כוחו, עו"ד מנחם רובינשטיין, ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של בית משפט קמא. בהמשך לכך, הוגשו עיקרי טיעון מטעם הצדדים, וביום 5.3.2014, קיימנו דיון בערעור. להלן אפרט, בתמצית, את טענות הצדדים בערעור, בנוגע לכל אישום בו הורשע המערער, ובנוגע לעונש שהושת עליו.
 
הערעור על הכרעת הדין
 
31.          אשר לאישום הראשון – במסגרתו הורשע המערער בעבירות של מרמה והפרת אמונים, מרמה והפרת אמונים בתאגיד, ורישום כוזב במסמכי תאגיד, בגין כספים שהעביר האיגוד לחנות מכולת כנגד חשבוניות ותעודות משלוח כוזבות שהנפיקה החנות – נטען על ידי המערער, כי כל שעשה היה לנצל עודפי תקציב שנותרו לאיגוד בסוף כל שנת כספים על ידי הזמנה מרוכזת של טובין, אשר סופקו לאיגוד בשנת הכספים הבאה. לטענת המערער, מדובר בפרקטיקה מקובלת במוסדות וגופים רבים במשק, ואין לראות בעובדה שהאיגוד שילם כספים בגין חשבוניות שהסחורה המפורטת בהן התקבלה רק במועד מאוחר יותר כעבירה פלילית.
 
           עוד נטען על ידי המערער, כי לא הוכח שטובין, המפורטים בחשבוניות ובתעודות המשלוח מושא האישום, לא סופקו לאיגוד. לטענת המערער, האיגוד הוא מוסד ללא כוונת רווח, אשר בניגוד לחברה מסחרית, אינו מחויב ברישום מלאי לצרכי מס. לפיכך, אין כל ראיה שתסתור את טענתו, לפיה החשבוניות ותעודות המשלוח המדוברות אינן כוזבות, וכי כל הטובין המפורטים בהן סופקו לאיגוד בפועל. עוד נטען, כי גם אם קיים שוני מסוים בין הטובין המפורטים בחשבוניות ובתעודות המשלוח שבגינן הועברו התשלומים, לבין המוצרים שסופקו בפועל לאיגוד, עדיין אין בכך כדי להעיד על ביצוע עבירה פלילית מצידו של המערער. זאת, מאחר שטבע הדברים הוא כי לעיתים חל שינוי בצרכי האיגוד בין מועד ביצוע ההזמנה למועד קבלת הטובין בפועל, אשר מצריך שינוי של ההזמנה ואספקת מוצרים שונים מאלו שנרשמו בחשבוניות ובתעודות המשלוח שהנפיקה החנות. התנהלות מעין זו, כך נטען, היא דבר של יום ביומו בגופים ומוסדות רבים במשק, ועל כן שגה בית משפט קמא משקבע כי מדובר בעבירה פלילית.
 
           לבסוף, נטען על ידי המערער, כי יו"ר האיגוד ואנשי הכספים שלו היו מודעים לפרקטיקה האמורה, שעניינה ניצול עודפי תקציב לשם ביצוע הזמנות מרוכזות של סחורה בסוף השנה ואישרו אותה. לפיכך, כך נטען, במידה שאכן מדובר בעבירה פלילית, העובדה שהמערער הוא היחידי שהועמד לדין בגין הפרקטיקה האמורה מהווה הפליה פסולה שלו ביחס לשאר הגורמים המוסמכים שנטלו בה חלק ואישרו אותה.
 
32.          בהתייחס לאישום השני – במסגרתו הורשע המערער בעבירות של רישום כוזב במסמכי תאגיד וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, בגין שירותי כביסה שקיבל שלא כדין על חשבון האיגוד – נטען, כי שגה בית משפט קמא משקבע, כי המערער לא היה זכאי לכך שהאיגוד יממן בעבורו שירותי כביסה. לטענת המערער, זכותו לכבס את בגדי העבודה שלו על חשבון האיגוד מעוגנת בחוזה ההעסקה שלו, המקנה לו קצובת ביגוד, אשר ממנה נגזרת גם הזכות לכבס ביגוד, שנרכש באמצעות הקצובה, על חשבון האיגוד. עוד טוען המערער, כי זכותו לקבל שירותי כביסה על חשבון האיגוד מעוגנת גם בחוקת העבודה לכבאים, אשר קובעת כי בגדי העבודה המונפקים לכבאים לצורך מילוי תפקידם יכובסו על חשבון האיגוד בו הם משרתים.
 
           בהמשך לכך, טוען המערער, כי כל הבגדים שכיבס על חשבון האיגוד היו בגדים שהונפקו לו במסגרת שירותו במכבי האש ושימשו אותו במסגרת עבודתו, ומכאן שלא מדובר בבגדים פרטיים שלו אלא בציוד של האיגוד. לפיכך, מוסיף וטוען המערער, כי שירותי הכביסה שקיבל לא נועדו לשרת את צרכיו האישיים, אלא את צרכי האיגוד, אשר הבגדים שמסר לכביסה היו שייכים לו. עוד טוען המערער, כי כל מפקדי האיגודים האחרים בארץ, אשר להם חוזה העסקה זהה לשלו, נהגו לכבס את בגדי העבודה שלהם על חשבון האיגודים שבראשם הם עמדו.
 
           בנוסף, נטען על ידי המערער, כי רישום הבגדים אותם מסר לכביסה כ"קילוגרם כביסה" או כ"מעילי תקיפה", לא היה רישום כוזב שנועד להסוות את העובדה כי מדובר בבגדיו האישיים של המערער, שכן מדובר ברישום מקובל, בו נהוג לעשות שימוש על מנת לרשום בגדי עבודה שנמסרו לכביסה. לפיכך, נטען, כי הרישומים בחשבוניות שהוגשו על ידי המערער לתשלום היו נכונים ואמיתיים, ועל כן לא נעשה על ידו כל רישום כוזב במסמכי האיגוד. עוד טוען המערער, כי אף אם מדובר ברישום שאינו מייצג נאמנה את הפריטים שנמסרו בפועל לכביסה, הרי שהוא נערך בתום לב, ולא מתוך כוונה לבצע מעשה רמייה. מכאן, כך נטען, לא התקיים במערער היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בפלילים.
 
33.          לגבי האישום הרביעי – במסגרתו הורשע המערער בעבירות של גניבה בידי עובד ציבור, גניבה בידי מנהל, מרמה והפרת אמונים ומרמה והפרת אמונים בתאגיד, בגין העובדה שהמערער נטל תווי קנייה של האיגוד כהחזר על מתנות שהעניק באירועים ושמחות אליהם הוזמן באופן פרטי – טוען המערער, כי הדבר נעשה ברשות ובסמכות, וכי התנהלותו בנושא אינה מקימה כל עבירה פלילית. לטענת המערער, הוכח כי השתרש באיגוד נוהג להעניק, באירועים ושמחות של עובדי האיגוד, כסף מזומן במקום תווי קנייה, וזאת מאחר שמתן התווים לא התקבל בעין יפה על ידי בעלי השמחה. נוהג זה היה ידוע לממונים על המערער ולאנשי הכספים באיגוד, ולראייה המערער לא טרח להסתיר את פעולותיו בעניין זה וניהל רישומים מדויקים של המתנות שהעניק באירועים, ושל תווי הקנייה שנטל כהחזר על מתנות אלו.
 
           עוד טוען המערער, כי לא הוכח קיומו של נוהל המגביל את האפשרות להעניק מתנות מטעם האיגוד רק באירועים של מי שיש להם קשר ישיר לאיגוד. לטענת המערער, הוא הוזמן לכל האירועים, אשר דובר עליהם באישום הרביעי, מתוקף תפקידו כמפקד האיגוד, ועל כן המתנות שהעניק באותם אירועים היו הוצאה שהוציא במסגרת תפקידו, אשר הוא היה זכאי לקבל עליה החזר. כמו כן, נטען, כי גם אם בדיעבד התברר, כי המערער לא היה זכאי להחזר בתווי קנייה בגין המתנות שהעניק בחלק מהאירועים אליהם הוזמן, ברי כי העובדה שהמערער נטל לעצמו החזר כאמור נעשתה בתום לב, בידיעת הממונים עליו ובאישורם. לפיכך, נטען, כי לא הייתה למערער כוונה פלילית בעת נטילת התווים, ועל כן התנהלותו בנושא אינה מקימה את יסודותיהן של העבירות בהן הורשע. כמו כן, נטען, כי לא צמחה למערער כל הטבה כספית מהעובדה שקיבל החזר בתווי קנייה בגין מתנות שהעניק מכיסו הפרטי, שכן ערכם של תווי הקנייה נמוך מערכו של כסף מזומן.
 
34.          אשר לאישום החמישי – במסגרתו הורשע המערער בעבירה של מרמה והפרת אמונים בתאגיד, בגין שימוש פרטי שביצע בכרטיס כניסה לאתר הנופש בחמת גדר, אותו קיבל לצרכי עבודתו – נטען על ידי המערער, כי מהכיתוב שעל הכרטיס עולה, כי הוא הקנה למערער ולבני משפחתו כניסה חופשית לאתר, ובשום מקום לא נכתב עליו כי השימוש בו מוגבל לצרכי עבודה בלבד. לפיכך, נטען על ידי המערער, כי לא הייתה לו כל דרך לדעת כי השימוש המותר בכרטיס הוא לצרכי עבודה בלבד, ומכאן שלא היה לו יסוד נפשי של מחשבה פלילית בעת עשיית השימוש הפרטי בכרטיס. עוד טוען המערער, כי המשטרה לא טרחה לחקור האם מי מבין מאות בעלי התפקידים שהונפק להם כרטיס כניסה דומה עשה אף הוא שימוש פרטי בכרטיס שקיבל, ולטענתו הוא היחידי שנחקר והוגש נגדו כתב אישום בנושא זה. בנוסף, טוען המערער, כי עוד בשנת 1997 הוא נחקר בנושא שימוש שלא כדין בכרטיס האמור, ובסיום החקירה הוחלט על סגירת התיק והשבה של הכרטיס לרשותו. לפיכך, טוען המערער לאכיפה בררנית בעניינו ולהגנה מן הצדק. לדברים אלו מוסיף המערער, כי בנו הוא נכה צה"ל אשר עובד בהתנדבות באתר הנופש בחמת גדר כחלק מהליך שיקומו, וכי ביקוריו באתר היו במטרה לפקח עליו ולסייע לו בתהליך השיקום.
 
35.          בהתייחס לאישום השביעי – בו הורשע המערער בעבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, מרמה והפרת אמונים ומרמה והפרת אמונים בתאגיד, בגין שימוש בזיכוי שנוצר לאיגוד בחנות פרחים, וזאת לצרכיו הפרטיים – נטען על ידי המערער, כי הוא מעולם לא רכש זרים על חשבון הזיכוי שנוצר לאיגוד בחנות, וכל חטאו היה שבמקום לשלם בעבור זרים שרכש בעבור עצמו בחנות, במועד רכישתם, הוא ביקש לרשום את הרכישות בכרטסת האיגוד בחנות ולשלם בעבורם במועד מאוחר יותר. לטענת המערער, עולה מהראיות בתיק, כי הסכום שנרשם בכרטסת האיגוד בחנות הפרחים, אשר נטען לגביו כי הוא יתרת זכות של האיגוד בחנות, הוא, למעשה, חוב אישי של המערער לחנות, בגין רכישות שערך בה באופן פרטי וטרם שילם בעבורן. בהתאם לכך, טוען המערער, כי הסכומים שנרשמו בכרטסת האיגוד, אשר נטען לגביהם כי הם רכישות שערך המערער על חשבון הזיכוי, הם, למעשה, סכומים שפרע המערער מתוך חובו לחנות.
 
           לטענת המערער, עצם העובדה שהוא לא שילם עבור הזרים שנטען לגביהם כי הם נרכשו על חשבון האיגוד, אין משמעותה כי האיגוד הוא זה שנשא בעלותם, ולא היה באפשרותו של בית משפט קמא להסיק מסקנה זו על יסוד הראיות שהוצגו בפניו. בתמיכה לטענותיו אלה, הדגיש המערער כי חנות הפרחים מעולם לא המציאה לאיגוד דרישת תשלום בעבור הזרים המדוברים, וממילא האיגוד לא העביר לחנות הפרחים כל תשלום בגינם.
 
           בהתייחס להרשעתו במשלוח זר פרחים לאשתו על חשבון האיגוד, טוען המערער, כי שגה בית משפט קמא משקבע כי הזר נרשם על חשבון הזיכוי שהיה לאיגוד בחנות, וכי הוא לא התכוון לשלם עליו בעצמו. לטענת המערער, זר זה נרכש מספר ימים לפני מעצרו ועל כן לא היה סיפק בידו לשלם עליו טרם מעצרו, וזאת על אף שהייתה לו כוונה מלאה לשלם. עוד טוען המערער, כי העובדה שבאחד הימים שקדמו למעצר הוא שהה בקרבת החנות ולא שילם על הזר, אינה מהווה הוכחה לכך שלא הייתה לו כוונה לעשות כן. לטענת המערער, הוא מיהר מאוד באותו היום ועל כן לא הספיק להיכנס לחנות ולהסדיר את חובו. הראייה לכך, כך טוען המערער, היא כי באותו היום הוא גם נמנע מלהפקיד בבנק, הסמוך לחנות הפרחים, שיק שנרשם לזכותו ונתפס ברשותו בעת מעצרו. עוד טוען המערער, כי שגה בית משפט קמא משקבע כי הוא ביקש מבעל החנות לרשום את רכישת הזר ששלח לאשתו בכרטסת האיגוד בחנות. נטען, כי מעדותו של בעל חנות הפרחים עולה, כי כל שעשה המערער היה לבקש מבעל החנות כי ירשום בעבורו כרטיס ברכה שיתלווה אל הזר. לפיכך, טוען המערער, כי הראיות בתיק אינן מבססות את קביעתו של בית משפט קמא, לפיה רישום הזמנת הזר בכרטסת האיגוד בחנות נעשה לבקשת המערער או בידיעתו.
 
           אשר לזר ששלח המערער לפילגשו על חשבון האיגוד, נטען, כי מהראיות בתיק עולה בבירור שהמערער ביקש לרשום את רכישת הזר המדובר על שמו, ולא על חשבון האיגוד. בית משפט קמא קבע בהכרעת דינו, כי מאחר שלמערער מעולם לא הייתה כרטסת בחנות הפרחים, והכרטסת היחידה שניתן היה לרשום בה הזמנות "על החשבון" הייתה זו של האיגוד, משמעותה של הוראת המערער לרשום את רכישת הזר על שמו היא כי הזמנת הזר תירשם על חשבון האיגוד. ואולם, כך טוען המערער, אין בראיות בתיק כדי לבסס מסקנה זו, והיה על בית משפט קמא לפרש את בקשת המערער לרשום את הזר על שמו כבקשה של המערער לשלם על הזר בעצמו, ולא כבקשה לשלם על הזר באמצעות הזיכוי שעמד לאיגוד בחנות. לפיכך, טוען המערער, כי שגה בית משפט קמא משקבע, כי המערער ביקש שהאיגוד יישא בעלותו של הזר המדובר.
 
           לעניין הרשעתו בעבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, שיוחסה לו באישום השביעי, טוען המערער, כי בית משפט קמא לא פירט את הנסיבות המחמירות בהן בוצעה העבירה ואשר יש בהן כדי להצדיק הרשעה בעבירה זו. לטענת המערער, ממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא באישום זה אינם יכולים לבסס הרשעה בעבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, אלא הרשעה בעבירה של קבלת דבר במרמה בלבד. עוד נטען, כי לא היה מקום להרשיע את המערער במסגרת האישום השביעי, הן בעבירה של מרמה והפרת אמונים והן בעבירה של מרמה והפרת אמונים בתאגיד, ולטענת המערער מדובר בכפילות מיותרת ובהחמרה שלא לצורך שנעשתה על ידי בית משפט קמא.
 
36.          אשר לאישום השמיני – במסגרתו הורשע המערער בעבירה של גניבה בידי עובד ציבור, בגין כך שנטל לביתו מצלמה השייכת לאיגוד – נטען על ידי המערער, כי עבירה זו, כמו גם העובדות עליהן היא מבוססת, לא פורטו במסגרת כתב האישום, וכי לא נתמלאו התנאים הקבועים בסעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חסד"פ), על מנת להרשיעו בעבירה זו על בסיס העובדות שנתגלו בפני בית המשפט במסגרת ההליך. לטענת המערער, הרשעתו בגניבת המצלמה, עליה דובר באישום השמיני, מבוססת על התייחסויות קצרות בלבד שלו לנושא, במסגרת חקירתו במשטרה ועדותו בבית המשפט. לפיכך, טוען המערער, כי לא ניתנה לו הזדמנות ראויה להתגונן מפני האשמה בגניבת המצלמה, כנדרש על פי סעיף 184 לחסד"פ, ומטעם זה יש לזכותו מעבירה זו.
 
            לגופו של עניין, טוען המערער, כי למרות שעל פי הרישום בתעודת המשלוח, עליה התבססה הרשעתו של המערער באישום השמיני (ת/94), ממנו עולה שבחודשים שקדמו למעצרו של המערער רכש האיגוד מצלמה חדשה מתוצרת גרמניה, הרי שהמצלמה המפורטת בת/94, ואשר נטען לגביה כי המערער גנב אותה, מעולם לא סופקה לאיגוד בפועל. לטענת המערער, המצלמה הרשומה בת/94 היא מצלמה שהייתה אמורה להתקבל במקום מצלמה ישנה שהאיגוד ביקש לשדרג בדגם חדיש יותר. ואולם, מוסיף וטוען המערער, כי עולה מהראיות בתיק כי על אף שהוצאו חשבונית ותעודת משלוח בעבור המצלמה החדשה שהאיגוד ביקש לרכוש, העסקה מעולם לא הושלמה והמצלמה החדשה מעולם לא סופקה לאיגוד. לפיכך, טוען המערער, כי לא ייתכן שהוא גנב את המצלמה הרשומה בת/94, ומכאן שלא היה מקום להרשיעו בגניבתה של מצלמה זו. עוד טוען המערער, כי גם אם נמצא לומר כי המצלמה הרשומה בת/94 סופקה לאיגוד, לא הוכח כי מדובר באותה מצלמה שנתפסה בביתו. לטענת המערער, המצלמה אשר נתפסה בביתו היא מצלמה ישנה ושרוטה שיוצרה בשנת 2006, ואילו המצלמה הרשומה בת/94 היא מצלמה חדשה משנת 2007. לפיכך, טוען המערער, כי לא הוכח שהמצלמה שנתפסה בביתו היא רכושו של האיגוד, ועל כן לא היה מקום להרשיע אותו בגניבתה.
 
           לבסוף, טוען המערער, כי גם אם ייקבע בסופו של דבר, כי המצלמה שנתפסה בביתו שייכת לאיגוד, הרי שלא הוכח כי הייתה לו כוונה לשלול אותה שלילת קבע מהאיגוד. לטענת המערער, לנוכח העובדה כי הוא חוקר שריפות והעובדה שהמצלמה נמצאה ליד אקדחו האישי ומפתחות רכבו, ייתכן בהחלט כי הוא נטל אותה לביתו לצרכי עבודה, מתוך כוונה להשיב אותה לאיגוד במועד מאוחר יותר. לפיכך, טוען המערער, כי לא היה מקום לקבוע שהוא נטל את המצלמה לשימושו האישי והיה על בית משפט קמא לזכותו מגניבתה.
 
37.          בהתייחס לאישום העשירי – בו הורשע המערער בעבירה של הפרת הוראה חוקית בשל שיחת טלפון שניהל עם יו"ר האיגוד ועם נציב הכבאות הארצי, בניגוד לתנאי שחרורו ממעצר – נטען על ידי המערער, כי נציב הכבאות הארצי לא היה בין האנשים שנאסר עליו ליצור עמם קשר. מסיבה זו, כך טוען המערער, הוא הסכים לענות לשיחה שקיבל ממנו, כאשר בשלב כלשהו, מבלי שהמערער היה מודע לכך מראש, צירף נציב הכבאות את יו"ר האיגוד לשיחה. לפיכך, מוסיף וטוען המערער, כי לא התקיים בו היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירה של הפרת הוראה חוקית. עוד נטען על ידי המערער, כי בהתבסס על הייעוץ המשפטי שקיבל באותה העת, הוא סבר כי אין מניעה לקיים את שיחת הטלפון שבגינה הורשע, ואף מטעם זה לא הוכח היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירה. טענה נוספת שהעלה המערער, היא כי תנאי שחרורו אסרו עליו ליצור קשר עם עובדי האיגוד ואנשים הקשורים לחקירה, אך לא אסרו על עובדי האיגוד ואנשים הקשורים לחקירה ליצור קשר עמו. לטענת המערער, מאחר שמי שיזמו את שיחת הטלפון שבגינה הורשע היו נציב הכבאות הארצי ויו"ר האיגוד, לא היה באותה שיחה משום הפרה של תנאי שחרורו. לבסוף, טוען המערער, כי גם אם תמצא לומר כי שיחת הטלפון האמורה הפרה את תנאי שחרורו, שגה בית משפט קמא משלא קבע, כי מדובר בזוטי דברים, כפי שנרמז על ידו כאשר קבע כי הרשעתו של המערער בעבירה זו היא "טכנית" בלבד.
 
38.          אשר לאישום האחד עשר – במסגרתו הורשע המערער בעבירות של גניבה בידי עובד ציבור, גניבה בידי מנהל, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, מרמה והפרת אמונים ומרמה והפרת אמונים בתאגיד, בגין העובדה שמכר עצי תמר שצמחו בגינתו לאיגוד – נטען על ידי המערער, כי שגה בית משפט קמא משקבע שהעסקה בינו לבין בעל מטע התמרים עליו דובר באישום האחד עשר, והעסקה בין בעל המטע לבין האיגוד, מהווים, למעשה, עסקה סיבובית אחת שנעשתה בניגוד עניינים. לטענת המערער מדובר בשתי עסקאות נפרדות שאין קשר ביניהן, והעובדה שהוא מכר עצי תמר שצמחו בגינתו לבעל המטע, והאחרון מכר עצים אלו במועד מאוחר יותר לאיגוד, אינה מהווה עבירה פלילית מצד המערער. לפיכך, טוען המערער, כי לא הוכח שמכירת העצים לאיגוד על ידי בעל המטע נעשתה בניגוד עניינים או כי המערער קיבל מהאיגוד תמורה כלשהי בגין עצים אלו (וזאת בניגוד לתמורה שקיבל עליהם מבעל המטע, שאינה מוכחשת).
 
           עוד טוען המערער, כי שגה בית משפט קמא כאשר קבע, כי מכירת עצי התמר שצמחו בגינת המערער לאיגוד נעשתה ללא אישור, שכן מלכתחילה המערער לא היה זקוק לאישור כלשהו בכדי למכור את העצים שצמחו בגינתו לבעל המטע, כפי שלא נדרש לבעל המטע כל אישור למכור עצים אלו לאיגוד. בנוסף, נטען על ידי המערער, כי רכישת עצי התמר על ידי האיגוד מבעל המטע אושרה על ידי הממונים עליו ומורשי החתימה באיגוד, אשר אישרו את התשלום לבעל המטע בעבור העצים.
 
           עוד מוסיף וטוען המערער, כי שגה בית משפט קמא כאשר קבע, כי האיגוד נשא בהוצאות עקירת העצים מגינת ביתו והובלתם משם לאיגוד. אשר לעבודת המחפרון אשר חפר מסביב לעצים בגינת המערער, טרם עקירתם, נטען על ידי המערער כי מהודעותיו של מפעיל המחפרון עולה כי הוא לא גבה כסף בגין החפירה שביצע בביתו של המערער, אלא רק בגין העבודות שביצע עבור האיגוד. אשר להוצאות המשאית שעקרה את העצים מגינתו של המערער והובילה אותם לאיגוד, נטען כי המערער הוא זה ששילם בעבור העבודות שביצעה המשאית בגינת ביתו, ואילו האיגוד נשא בהוצאות עבודת המשאית רק משעה שזו הגיעה לשטח האיגוד והחלה לפרוק את העצים במקום שתילתם החדש. לפיכך, נטען, כי לא היה בסיס לקביעה, לפיה המערער גרם לכך שהאיגוד יישא בהוצאות עקירתם של העצים מגינת המערער והובלתם לאיגוד.
 
הערעור על גזר הדין
 
39.           אשר לערעור על חומרת העונש, טוען המערער, כי בית משפט קמא לא נתן משקל הולם בגזר דינו לזמן הרב שחלף מאז ביצוע העבירות; להתמשכות ההליכים בתיק אשר גרמה למערער עינוי דין בלתי מוצדק, ואף זכתה לביקורת מצד בית משפט קמא; לעובדה כי המערער זוכה מחלק גדול מהאישומים נגדו; לעובדה שהעבירות בהן הורשע המערער מצויות במדרג חומרה נמוך; ולכך שברוב המקרים לא צמחה למערער טובת הנאה כלשהי מביצוען. עוד נטען, כי לא ניתן די משקל להיותו של המערער אדם עתיר זכויות אשר תרם רבות למדינה ולשירות הציבורי לאורך השנים, ולפגיעה הקשה שהסב לו ההליך הפלילי הממושך, אשר נוהל נגדו. לבסוף, טוען המערער, כי שגה בית משפט קמא משזקף לחובתו את העובדה שהוא לא הביע חרטה על מעשיו. לטענת המערער, אין לדרוש מאדם הנאבק על חפותו ומאמין בה בכל ליבו, כי יתוודה מן השפה אל החוץ רק על מנת שיוכל לזכות בהקלה מסוימת בעונשו, ועל כן עצם העובדה שהוא לא הביע חרטה, אינה צריכה לפעול לחובתו. בהתאם לאמור, טוען המערער, כי לא היה מקום לגזור עליו עונש מאסר מאחורי סורג ובריח, וכי ניתן היה להסתפק בעונש מאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות, עונש ההולם את נסיבותיו האישיות ואת החומרה הנמוכה של המעשים בהם הורשע.
 
תשובת המשיבה לטענות המערער
 
40.          ביום 2.3.2014, הגישה המשיבה, באמצעות בא כוחה, עו"ד אייל כהן, עיקרי טיעון מטעמה במסגרת הערעור. המשיבה סומכת את ידיה על פסק דינו של בית משפט קמא, ולשיטתה יש לדחות את הערעור, על שני חלקיו.
 
41.          אשר לאישום הראשון, טוענת המשיבה כי הוכח באמצעות עדותו של בעל חנות המכולת, וראיות נוספות, כי המערער עשה שימוש בחשבוניות ותעודות משלוח כוזבות על מנת להמיר עודפי תקציב של האיגוד בזיכוי בחנות המכולת. בנוסף, טוענת המשיבה, כי לא נמצא כל תיעוד לכך שהתקבלה סחורה כלשהי בתמורה לעודפי התקציב שהועברו לחנות. לפיכך, מוסיפה וטוענת המשיבה, יש לדחות את טענת המערער, לפיה הוא עשה שימוש בעודפי התקציב שנותרו לאיגוד בסוף כל שנת כספים, לשם ביצוע רכישה מרוכזת של סחורות אשר סופקו בשנת הכספים הבאה. לטענת המשיבה, מדובר בלא יותר מאחת משלל הגרסאות אותן סיפק המערער לאי-הסדרים שנתגלו בספרי האיגוד, ואשר נדחו על ידי בית משפט קמא.
 
           בהמשך לכך, טוענת המשיבה, כי אין ממש בטענת המערער, לפיה התנהלותו בכל הנוגע לניצול עודפי התקציב של האיגוד היא התנהלות חוקית. בתמיכה לטענתה, עומדת המשיבה על כך שחוות הדעת החשבונאית שהגיש המערער בעניין זה, אשר יש בה, לכאורה, כדי לתמוך בגרסתו, נדחתה על ידי בית משפט קמא כבלתי מהימנה. עוד טוענת המשיבה, כי אין ממש בגרסת המערער, לפיה המרת עודפי התקציב של האיגוד בזיכוי בחנות המכולת, נעשתה בידיעתם ובאישורם של אנשי הכספים של האיגוד והנהלתו. לטענת המשיבה, מעדויות יושבי הראש של האיגוד ואנשי הכספים שלו עולה כי הם לא היו מודעים כלל לשימוש אותו עשה המערער בעודפי התקציב של האיגוד,  כמו גם לעובדה שהמערער העביר עודפים אלה לחנות המכולת מבלי שתתקבל תמורתם סחורה בפועל, על מנת ליצור עבור האיגוד זיכוי בחנות.
 
42.          בהתייחס לאישום השני, נטען על ידי המשיבה, כי חוזה ההעסקה שעליו חתם המערער, לפיו הוא אינו זכאי לקבל שירותי כביסה על חשבון האיגוד, שולל במפורש את תחולתו של כל הסכם אחר. לפיכך, כך נטען, העובדה שנקבע בחוקת העבודה של הכבאים כי הם זכאים לשירותי כביסה על חשבון האיגוד, אינה רלבנטית לענייננו. עוד נטען, כי גרסת המערער, לפיה הוא מסר לכביסה רק בגדי עבודה, אינה מתיישבת עם עדותו של בעל המכבסה, לפיה המערער מסר לכביסה גם פרטי לבוש פרטיים, שאינם בגדר מדים או בגדי עבודה. בנוסף, גורסת המשיבה, כי אין לקבל את הטענה, לפיה המערער נהג לרשום את הבגדים שמסר לכביסה כ"מעילי תקיפה" מאחר שמדובר בצורת רישום מקובלת, שכן הוכח כי איש, פרט למערער, לא נהג לשלוח לכביסה מעילי תקיפה, על חשבון האיגוד. בהתייחס לטענה, לפיה גם מפקדיהם של איגודים אחרים נהגו לקבל שירותי כביסה על חשבון האיגוד עליו פיקדו, טוענת המשיבה כי התנהלותם של מפקדי איגודים אחרים אינה רלבנטית לשאלה בדבר תקינות התנהלותו של המערער, ועד כמה היא מהווה עבירה פלילית. לטענת המשיבה, עולה בבירור מהראיות בתיק כי המערער פעל במודע על מנת לקבל שירותי כביסה, להם לא היה זכאי, ולהסתיר זאת באמצעות חשבוניות כוזבות, ועל כן אין לקבל את טענתו כי פעל בתום לב כאשר כיבס את בגדיו על חשבון האיגוד.
 
43.          לעניין האישום הרביעי, נטען על ידי המשיבה, כי אין ממש בטענת המערער, לפיה נטילת תווי הקנייה על ידו, כהחזר על מתנות שהעניק באירועים שונים, נעשתה בידיעתו של יו"ר האיגוד. לגישת המשיבה, גרסה זו הוכחה כלא נכונה ונדחתה על ידי בית משפט קמא, אשר קבע כי יו"ר האיגוד מעולם לא אישר למערער לקבל החזר בדמות תווי קנייה, על מתנות שהעניק מכיסו הפרטי. עוד טוענת המשיבה, כי יו"ר וגזבר האיגוד הכחישו בעדותם כי היו מודעים לתיעוד שערך המערער בנוגע להחזרים שנטל לעצמו, בגין מתנות שחילק באירועים אלה. לבסוף, טוענת המשיבה, כי אין ממש בטענת המערער, לפיה ההחזר שנטל בתווי קנייה, היה בגין מתנות שהעניק במסגרת תפקידו ובכובעו כמפקד האיגוד, שכן הוכח כי המערער נטל החזרים בתווי קנייה גם בגין מתנות שהעניק באירועים של אנשים שאין להם כל קשר לאיגוד.
 
44.          לגבי האישום החמישי, נטען על ידי המשיבה, כי טענתו של המערער, לפיה הוא סבר בתום לב כי הוא רשאי להשתמש בכרטיס הכניסה לאתר הנופש בחמת גדר, אותו קיבל במסגרת עבודתו, גם לצרכים פרטיים, עומדת בניגוד לגרסה שמסר בבית משפט קמא, שם טען כי מעולם לא עשה בכרטיס שימוש לצרכיו הפרטיים. אשר לטענת המערער לאכיפה בררנית ולהפלייתו ביחס לבעלי תפקידים אחרים שקיבלו כרטיס דומה, טוענת המשיבה כי לא הובאה כל ראיה לכך שמי מאותם אנשים עשה שימוש פרטי בכרטיס שהוענק לו. בהתייחס לטענת המערער, לפיה נושא השימוש שעשה בכרטיס הכניסה נבדק בעבר על ידי המשטרה והפרקליטות ואלה החליטו על סגירת התיק בנושא, טוענת המשיבה כי המערער הודה במסגרת ההליך שהתנהל בבית משפט קמא, כי הוא אינו יודע במה בדיוק עסקה החקירה, ועל כן טענתו בעניין זה היא טענה בעלמא, שאין לה על מה שתסמוך.
 
45.          אשר לאישום השביעי, טוענת המשיבה, כי הוכח שהמערער יצר יתרת זכות עבור האיגוד בחנות הפרחים המדוברת, על ידי כך שהוא דאג להעביר כספים לחנות כנגד חשבוניות כוזבות, כאשר חלק מהסחורה המפורטת בהן מעולם לא סופקה לאיגוד. לאחר מכן, עשה המערער שימוש ביתרת הזכות שנוצרה עבור האיגוד על מנת לרכוש זרים בחנות לצרכיו הפרטיים. לגישת המשיבה, טענות המערער, לפיהן הוא מעולם לא ביקש לרשום את הזרים, עליהם דובר באישום השביעי, בכרטסת האיגוד, והתכוון לשלם עליהם מכספו, משוללות כל יסוד, עומדות בניגוד גמור לראיות שהוצגו בתיק, ונדחו על ידי בית משפט קמא, אשר מצא את גרסתו של המערער כבלתי מהימנה.
 
46.          לעניין האישום השמיני, טוענת המשיבה, כי אין יסוד לטענת המערער, לפיה הרשעתו בנטילה לביתו של מצלמה שנרכשה בחנות הצילום, עליה דובר באישום השמיני, לא נכללה בכתב האישום. לטענת המשיבה, על אף שבכתב האישום נכללו מוצרים ושירותים מסוימים שקיבל המערער מחנות הצילום, נאמר בפירוש באישום זה כי אין מדובר ברשימה ממצה אלא בפירוט חלקי בלבד של המוצרים והשירותים שהמערער שלח בהם את ידו. לפיכך, נטען על ידי המשיבה, כי לשם הרשעת המערער בנטילת המצלמה, כלל לא היה צורך להיזקק לסעיף 184 לחסד"פ. ואולם, ממשיכה וטוענת המשיבה, כי אף אם נקבל את טענת המערער, לפיה גניבת המצלמה על ידו לא פורטה בכתב האישום, הרי שניתנה לו הזדמנות הוגנת להתגונן מפני אשמה זו, הן בחקירתו במשטרה והן במסגרת עדותו בבית המשפט, ועל כן ניתן היה להרשיעו בגניבת המצלמה.
 
           לגופו של עניין, גורסת המשיבה, כי אין ממש בטענת המערער, לפיה המצלמה המופיעה בת/94, ואשר נטען לגביה כי המערער נטל אותה לעצמו, היא לא המצלמה שנתפסה בביתו. לגישת המשיבה, טענה זו נדחתה לגופה על ידי בית משפט קמא, אשר קבע כי אין כל סתירה בין העובדה שהמצלמה שנתפסה בביתו של המערער יוצרה בשנת 2006 ואילו המסמך, ת/94, הוצא בשנת 2007, שהרי ברי כי שנת הייצור של המצלמה תהיה קודמת לשנה בה סופקה לאיגוד. עוד נטען, כי אין לקבל את גרסת המערער, לפיה המצלמה הנזכרת בת/94 לא סופקה בסופו של דבר לאיגוד. גרסה זו, כך נטען, אינה נתמכת בראיות כלשהן ונדחתה לגופה על ידי בית משפט קמא. עוד נטען, כי גרסה זו אינה מתיישבת עם העובדה שהוצאה פקודת תשלום בעבור הסחורה המפורטת בת/94. בנוסף על כך, טוענת המשיבה, כי לא ניתן לקבל את גרסת המערער בנוגע להיותה של המצלמה הנזכרת בת/94 בגדר שדרוג של מצלמה ישנה יותר, שכן המצלמה שהמערער טוען שביקש לשדרג בדגם חדיש יותר היא מצלמה מסוג "אולימפוס", ואילו המצלמה המופיעה בת/94 היא מצלמה גרמנית, כלומר, אין מדובר בדגם חדיש יותר של מצלמת "אולימפוס", כפי שמנסה לטעון המערער.
 
47.          אשר לאישום העשירי, נטען על ידי המשיבה, כי אין ממש בגרסת המערער, לפיה נציב הכבאות הארצי לא היה בין האנשים שנאסר עליו ליצור עמם קשר. זאת, מאחר ששמו של נציב הכבאות עלה במסגרת חקירת המערער, ונאסר על המערער להיות בקשר עם כל אדם שיש לו קשר לחקירה. עוד טוענת המשיבה, כי יש לדחות את גרסת המערער, לפיה הוא לא היה מודע לכוונתו של נציב הכבאות לצרף את יו"ר האיגוד לשיחה, שכן נציב הכבאות העיד כי טרם ביצוע השיחה, הוא ביקש מהמערער להיות זמין לשיחת וועידה עמו ועם יו"ר האיגוד. מוסיפה המשיבה וטוענת, כי יש לדחות את טענת המערער, לפיה הוא הסתמך על ייעוץ משפטי שקיבל באותה העת, לפיו הוא רשאי לקיים את שיחת הטלפון עם נציב הכבאות ויו"ר האיגוד. לטענת המשיבה, עורך דינו של המערער דאז לא העיד באופן חד משמעי כי זו הייתה העצה המשפטית שנתן למערער, אלא הבהיר כי ייתכן שזה המסר שעלה מדבריו. בנוסף לכך, טוענת המשיבה כי תנאי השחרור שנקבעו למערער היו ברורים וחד משמעיים ולא נדרש כל ייעוץ משפטי על מנת להבין מהם כי נאסר על המערער להיות בקשר עם יו"ר האיגוד ועם נציב הכבאות.
          
           עוד נטען, כי לאחר שהמערער קיבל לידיו את רשימת האנשים שנאסר עליו ליצור עמם קשר, לאחר שחרורו ממעצר, הוא הסתייג מחלק מהסעיפים הכלולים בה, ומכאן שקרא והבין היטב את תוכנה של רשימה זו ואת הדרישות הכלולות בה. לפיכך, גורסת המשיבה, כי אין לקבל את טענת המערער, לפיה הוא לא היה מודע בזמן אמת לכך ששיחת הטלפון, מושא האישום העשירי, מהווה הפרה של תנאי שחרורו. לבסוף, טוענת המשיבה, כי יש לדחות את טענת המערער, כי מדובר בזוטי דברים שלא היה מקום להרשיעו בגינם. נטען, כי עולה מגישה זו עמדה בלתי מתקבלת על הדעת, לפיה מותר להפר במקצת תנאי שחרור שנקבעו על ידי בית משפט מבלי שיהיו לכך השלכות ממשיות, וכל עוד מדובר בהפרות קטנות, יש להתייחס אליהן בסלחנות. המשיבה סבורה, כי השימוש במונח "הרשעה טכנית" על ידי בית משפט קמא, נועד להצביע על הנסיבות המקלות בהן בוצעה העבירה, ואין משמעותו כי המערער לא ביצע כל עבירה או כי יש לזכות אותו מהאישום העשירי, כפי שנטען על ידי המערער.
 
48.          בהתייחס לאישום האחד עשר, טוענת המשיבה, כי אין לקבל את ניסיונו של המערער לצייר את העסקה בינו לבין בעל המטע ואת העסקה בין בעל המטע לבין האיגוד, כשתי עסקאות נפרדות, שאין ביניהן כל קשר. נטען על ידי המשיבה, כי המערער מתעלם מכך שהוא סיכם מלכתחילה עם בעל המטע למכור לו את העצים שגדלו בגינתו וכי הלה ימכור עצים אלו, לאחר מכן, לאיגוד. לטענת המשיבה, הוכח בפני בית משפט קמא, כי למערער הייתה שליטה מלאה באיגוד מבחינה כספית וניהולית. מכאן, מוסיפה וטוענת המשיבה, אין ממש בטענת המערער לפיה רכישת העצים שנעקרו מגינתו אושרה על ידי הגורמים המוסמכים באיגוד, שכן גורמים אלו פעלו על פי הנחיית המערער, אשר הוא זה שאישר את העברת התשלום בעבור העצים שלו עצמו. כמו כן, טוענת המשיבה, כי אין ממש בטענת המערער, לפיה האיגוד לא נשא בהוצאות חפירת העצים שנעקרו מגינתו, וכי טענה זו עומדת בניגוד לראיות בתיק ולממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא. בהתייחס לטענת המערער, כי הוא זה ששילם עבור ההובלה של העצים מגינתו לאיגוד, טוענת המשיבה כי טענה זו אינה מבוססת בראיות ונדחתה על ידי בית משפט קמא, אשר קבע כי האיגוד הוא זה שנשא בהוצאות אלו.
 
49.          ומכאן לערעור על גזר הדין. נטען על ידי המשיבה, כי כלל הנימוקים אותם מעלה המערער להקלה בעונשו עמדו בפני בית משפט קמא וקיבלו התייחסות ראויה במסגרת גזר דינו. לטענת המשיבה, העונש שנגזר על המערער הוא ראוי וצודק, ואף נוטה לקולה, ומכאן שאין כל הצדקה להקלה נוספת בעונשו. המשיבה הדגישה את חומרתן היתרה של העבירות בהן הורשע המערער ואת הצורך להחמיר עם עובדי ציבור אשר סטו מן השורה. אשר לפגיעה הקשה שספג מעמדו המקצועי והציבורי של המערער, בעקבות העמדתו לדין, ובעיקר לנוכח עברו הפלילי הנקי, נטען על ידי המשיבה, כי המשקל שיש להעניק לשיקולים אלו הוא מוגבל ביותר, מכיוון שמדובר במאפיינים טיפוסיים של נאשמים בעבירות שחיתות, אשר מעמדם הרם ועברם הנקי הם אלו שאיפשרו להם את ביצוע העבירות מלכתחילה. נטען בהקשר זה, כי הפגיעה שנגרמה למערער בשל ניהול ההליך נגדו היא תוצאה ישירה של מעשיו, ואין למערער אלא להלין על עצמו על כך שניצל את תפקידו ומעמדו לצורך ביצוע העבירות. בנוסף, טוענת המשיבה, כי אף המשקל שיש לתת לתרומתו רבת השנים של המערער בשירות הציבורי הוא מוגבל, שעה שבאים לדון בעונשו, שהרי, כך נטען, ככל שההערכה על פעילותו החיובית של המערער למען הכלל רבה יותר, כך צריך להיות הגינוי על כך שהוא ניצל לרעה את האמון שניתן בו, גדול יותר. לפיכך, טוענת המשיבה, כי יש לדחות את הערעור על חומרת העונש.
 
דיון והכרעה
 
50.          לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים ובחומר הראיות בתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור על הכרעת הדין להתקבל באופן חלקי, כך שנורה על זיכויו של המערער מעבירת הגניבה בידי עובד ציבור בה הורשע במסגרת האישום השמיני לכתב האישום, ומעבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות בה הורשע במסגרת האישום האחד עשר לכתב האישום. עם זאת, ועל אף קבלת מקצת הערעור על הכרעת הדין, לא מצאתי כי יש מקום להתערב בעונש שהשית בית משפט קמא על המערער, וסבורני כי דין הערעור על גזר הדין להידחות. להלן אפרט את הטעמים לעמדתי זו.
 
הערעור על הכרעת הדין
 
51.          נקודת המוצא לדיון בערעור על הכרעת דינו של בית משפט קמא נעוצה בהלכה המושרשת, לפיה ערכאת הערעור לא תתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים בהם ממצאים אלו אינם סבירים בעליל או שנפלה בהם טעות מהותית, הברורה על פני הדברים (ראו, בהקשר זה, ע"פ 7702/10 כהן נ' מדינת ישראל (‏29.5.2014), בפסקה 32 לפסק דיני; ע"פ 5019/09 חילווה נ' מדינת ישראל (20.8.2013), בפסקה 28 לפסק דינו של השופט ח' מלצר; וע"פ 5921/12 סבג נ' מדינת ישראל (7.5.2013), בפסקה 21 לפסק דינו של השופט י' דנציגר; על החריגים לכלל אי-ההתערבות, ראו חוות דעתו של השופט נ' הנדל בע"פ 2439/10 פלוני נ' מדינת ישראל (6.6.2012) בפסקה 4 לפסק דינו). עיון בהכרעת דינו של בית משפט קמא מלמד כי היא מפורטת ומנומקת כדבעי, ומתמודדת עם כלל הטענות שמעלה המערער. בית משפט קמא דן בפרוטרוט במכלול הראיות הרב שהוגש לעיונו וממצאיו העובדתיים מעוגנים היטב בחומר הראיות שבתיק. לפיכך, לא מצאתי כי מתקיימים במקרה דנן החריגים המצדיקים התערבות בקביעותיה העובדתיות ובממצאי המהימנות שנעשו על ידי הערכאה הדיונית. זאת, בכפוף לזיכויו של המערער ממקצת העבירות, כמפורט בפסקה 50 לעיל, וכפי שיובהר להלן.
 
אישום ראשון
 
52.          כזכור, במסגרת אישום זה הורשע המערער בעבירות של מרמה והפרת אמונים, מרמה והפרת אמונים בתאגיד, ורישום כוזב במסמכי תאגיד, בשל כך שהוא הגיש לתשלום חשבוניות ותעודות משלוח כוזבות של חנות למוצרי ניקיון ומכולת, כאשר הטובין המפורטים בהן לא סופקו בפועל לאיגוד. בדרך זו, כך נקבע, יצר המערער עבור האיגוד יתרת זכות בחנות האמורה, יתרה שנעשה בה שימוש לשם רכישת טובין שונים מאלה שפורטו בחשבוניות ובתעודות המשלוח הכוזבות.
 
53.          הטענה המרכזית אותה העלה המערער לעניין הרשעתו באישום הראשון היא, כי לא היה כל פסול בהתנהלותו הכספית מול חנות המכולת מושא האישום הראשון, וכי גם על פי העובדות שנקבעו על ידי בית משפט קמא לא ניתן לקבוע כי הוא ביצע עבירה פלילית. אין בידי לקבל טענה זו. המערער מנסה לצייר את מעשיו והתנהלותו אל מול חנות המכולת באורח תמים, וכהתנהלות כספית מקובלת, ולא היא. טענתו של המערער, לפיה כל שעשה היה לנצל עודפי תקציב לשם ביצוע רכישות מרוכזות של טובין שסופקו במועד מאוחר יותר (לעיתים בשינויים מינוריים בין הסחורה שהוזמנה והסחורה שהתקבלה בפועל, וזאת בהתאם לצרכי הארגון), מהווה תיאור מיתמם וכוזב של התנהלותו, הלכה למעשה, ושל מנגנון הזיכויים אותו יצר מול החנות. בית משפט קמא קבע בהכרעת דינו, באופן ברור ומפורש, כי לא אלה היו פני הדברים, וכי בפועל, בהנחיית המערער, העביר האיגוד לחנות המכולת כספים בגין רכישות פיקטיביות של טובין שמעולם לא סופקו לו. בגין רכישות אלו, כך קבע בית משפט קמא, נוצרה עבור האיגוד יתרת זכות בחנות המכולת, אשר נוצלה לרכישת טובין אחרים מאלה שנרשמו בחשבוניות ובתעודות המשלוח הכוזבות שניפקה החנות. לפיכך, אין בטענתו האמורה של המערער משום התמודדות אמיתית עם הממצאים העובדתיים שנקבעו בהכרעת דינו של בית משפט קמא, ולמעשה, מדובר בחזרה על גרסה אשר נדחתה על ידי בית משפט קמא.
 
54.          נטען על ידי המערער, כי לא הוכח שהטובין, אשר נרשמו בחשבוניות ובתעודות המשלוח שבמחלוקת, לא סופקו בפועל לאיגוד, ומכאן שלא הוכח כי התבצע על ידו כל מעשה של זיוף או מרמה. גם בטענה זו אין ממש. בעל חנות המכולת תיאר באופן ברור בבית משפט קמא את מנגנון הזיכויים שיזם המערער, והעיד כי הוא הונחה על ידי המערער לרשום זיכוי לטובת האיגוד, בגין עודפי תקציב שהיו מועברים אליו לצורך כך. כמו כן, העיד בעל החנות כי הטובין שנרשמו בחשבוניות ובתעודות המשלוח שהנפיק, כנגד עודפי התקציב שהועברו לו, לא סופקו בפועל לאיגוד, וכי מדובר ברישום כוזב של מוצרים וכמויות, אשר יתאימו לסכומים שהועברו אליו על ידי המערער. בנוסף, מסר העד כי הטובין שנרכשו, בסופו של דבר, באמצעות הזיכוי שנוצר עבור האיגוד, לא היו הטובין שנרשמו בחשבוניות ובתעודות המשלוח הכוזבות, אלא טובין אחרים ("זה צ'ופרים לכבאים לצ'פר, רוצים לרשום חומרי ניקוי ונותנים קרם גוף לפנק את הכבאי או פירות יבשים לאורחים, אבל זה לא עניין שלי" (עדותו של בעל חנות המכולת, יואב קובי, בבית משפט קמא מיום 26.5.2009, עמ' 104, ש' 29-28, לפרוטוקול); וכן "ברור לי שהדברים האלה הם לא ירשמו בחשבונית בצורתם שלהם. כלומר אם זה פירות יבשים ובסך של 100 ₪, אז ירשמו במקומם חומרי ניקוי בסך זה, השווי הוא כספי" (שם, בעמ' 105, ש' 8-7)).
 
           בית משפט קמא קבע כי עדותו של בעל חנות המכולת מהימנה עליו, והוסיף כי היא מתיישבת היטב עם יתר הראיות שהוצגו בתיק. עוד קבע בית משפט קמא, כי היותן של תעודות המשלוח, מושא האישום הראשון, כוזבות, עולה אף מהשוואתן של תעודות אלו לתעודות משלוח אמיתיות שהנפיקה החנות, בזמן אמת, בגין רכישות של ממש שביצע האיגוד. בית משפט קמא הוסיף עוד, כי אין כל הסבר לכמויות הטובין המופרזות והבלתי סבירות שנרשמו בתעודות המשלוח הכוזבות שהנפיקה החנות, וזאת בפרט כאשר בימים הסמוכים למועד הנפקתן, רכש האיגוד בפועל טובין מאותם סוגים.
 
           מסקנה זו, כך קבע בית משפט קמא, מתיישבת אף עם עדותו של עובד התחזוקה של האיגוד, מר מאיר לוגסי (להלן: לוגסי), אשר היה אחראי על משיכת סחורה בעבור האיגוד מהחנות. כאשר הוצגו בפני לוגסי תעודות המשלוח המדוברות, הוא הסתייג מהן וטען כי מעולם לא משך בעבור האיגוד את הסחורה הרשומה בהן. עוד העיד לוגסי, כי נהג לחתום רק על תעודות משלוח, אשר הסחורה שפורטה בהן נמשכה על ידו בפועל מהחנות, ועל כן הוא סירב לאשר בחתימת ידו תעודות משלוח כוזבות, שהסחורה הרשומה בהן לא הגיעה מעולם לידיו. כמו כן, העיד לוגסי, כי למיטב ידיעתו, במועדים בהם הונפקו תעודות המשלוח הנ"ל, לא היה צורך אמיתי בטובין המפורטים בהן, ובודאי שלא בכמויות הגדולות שהופיעו בתעודות. בית משפט קמא אימץ ללא סייג את עדותו של לוגסי וקבע כי היא משתלבת היטב במארג הראייתי בתיק, ותומכת במסקנה כי החשבוניות ותעודות המשלוח שהונפקו, בגין עודפי התקציב שהעביר האיגוד לחנות המכולת, היו כוזבות, ונועדו ליצור לאיגוד יתרת זכות בחנות. ראוי לציין, לעניין זה, כי הודעותיו במשטרה של מנהל הכספים של האיגוד (אשר הוגשו בהסכמה) תומכות בעדותו של לוגסי, ועולה מהן כי מי שבסופו של דבר אישר לתשלום את תעודות המשלוח, שלוגסי סירב לחתום עליהן, היה המערער עצמו, והוא זה שהורה להוציא פקודת תשלום בעבור הסחורה שפורטה בתעודות אלו ("היו מקרים כאלה, בהם לוגסי אישר רק חלק מהרכישות ויגאל [המערער] חתם והורה לי לשלם את כל החשבוניות" (הודעתו של מאיר ברק במשטרה מיום 2.6.2008, ת/217, עמ' 3, ש' 70-65)).
 
55.          לעומת עדותם המהימנה של בעל החנות ושל לוגסי, מצא בית משפט קמא את גרסת המערער, באשר לשימוש שנעשה בעודפי התקציב שהועברו לחנות המכולת, כבלתי מהימנה. בית משפט קמא עמד על חוסר העקביות שהתגלה בגרסת המערער ועל העובדה שבמסגרת חקירתו במשטרה הוא הכחיש מכל וכל כי התקיימה שיטת זיכויים מול חנות המכולת, וטען כי כל הטובין שפורטו בחשבוניות ובתעודות המשלוח האמורות סופקו בפועל לאיגוד, ובסמיכות זמנים למועד הנפקת התעודות על ידי החנות. לעומת זאת, בעדותו בבית המשפט אישר המערער, כי חלק מהסכומים שהועברו לחנות המכולת, בגין החשבוניות ותעודות המשלוח הנ"ל, נועדו ליצור יתרת זכות עבור האיגוד בחנות, אשר ניתן היה להשתמש בה בעתיד, לשם רכישת טובין אחרים מאלה שפורטו באותן חשבוניות ותעודות:
 
"ש: אין תעודת משלוח עם החשבונית הזאת, מה זה אומר מבחינת אספקת המוצרים?
ת: זה אומר שהחשבונית הוצאה והסכום בזכות אצל קובי לטובת האיגוד ואז יכולים למשוך את המוצרים בסכום הזה.
ש: כשאתה אומר המוצרים בסכום הזה, אני מבין שאתה מתכוון למוצרים בסך 10,500 ₪ ולא בהכרח המוצרים המפורטים.
ת: לא בהכרח, באותו הרגע שנמשכו, אז אני מניח וגם הבנתי בזמנו מניסים [טוויטו] שאם הוא צריך פתאום משהו אחר אז הוא צריך להגיע לאותו סכום שמגיע לו." (עדות המערער בבית משפט קמא, מיום 28.2.2011, עמ' 394, ש' 27, עד עמ' 395, ש' 2, לפרוטוקול).
 
           הנה כי כן, אף המערער מאשר בעדותו כי התקיימה שיטת זיכויים מול חנות המכולת מושא האישום הראשון, וכי כספים שהועברו במסגרת זו שימשו לרכישת מוצרים אחרים מאלה שפורטו בחשבוניות ובתעודות המשלוח המדוברות. המסקנה המתבקשת היא כי אין בסיס לטענתו של המערער, לפיה לא הוכח כי בוצע על ידו מעשה של זיוף או מרמה, בנוגע להתנהלותו הכספית מול חנות המכולת מושא האישום.
 
56.          טענה נוספת אותה העלה המערער היא, כי אף אם היה פסול במעשיו, הרי שהדברים נעשו ברשות ובסמכות, ובידיעתם ואישורם של יו"ר האיגוד ואנשי הכספים שלו (גזבר האיגוד, רואה החשבון של האיגוד ומנהל הכספים של האיגוד). המערער הוסיף וטען בהקשר זה, כי אם ייקבע, בסופו של יום, כי התנהלותו הכספית מול חנות המכולת עלתה כדי עבירה פלילית, אזיי יש להעמיד לדין פלילי גם את כלל הגורמים באיגוד, אשר ידעו על ניצול עודפי התקציב של האיגוד בדרך של יצירת זיכויים בחנות, ואישרו זאת. אף בטענות אלו אין ממש.
 
           מעדותם של שני יושבי הראש של האיגוד, אשר העידו בפני בית משפט קמא, עולה כי הם לא היו מודעים לכך שהמערער העביר לאישורם חשבוניות ותעודות משלוח פיקטיביות שנועדו לשם יצירת זיכויים עבור האיגוד בחנות המכולת, ויצאו מנקודת הנחה כי כלל הטובין המפורטים בחשבוניות ובתעודות המשלוח שהמערער הגיש לאישורם סופקו בפועל לאיגוד (ראו, עדותו של מוטי מרדכי, יו"ר האיגוד בין השנים 2003-2000, מיום 2.2.2010, עמ' 190, ש' 28, עד עמ' 191, ש' 10, לפרוטוקול; ועדותו של מוטי דותן, יו"ר האיגוד בין השנים 2007-2003, מיום 3.3.2010, עמ' 198, ש' 11-1, לפרוטוקול). אף מעדויותיהם של אנשי הכספים של האיגוד עולה, כי הם לא היו מודעים לכך שהמערער מגיש לאישורם חשבוניות ותעודות משלוח כוזבות, שכל מטרתן ליצור עבור האיגוד יתרת זכות בחנות המכולת. כך, למשל, העיד מר רוני שמש, רואה החשבון של האיגוד, כי:
 
"ש. היה והשרותים או המוצרים המפורטים בחשבונית הם אינם השרותים שאמורים להתקבל אלא רק דרך להגיע לסכום מסוים, מה המשמעות של זה מבחינה חשבונאית. אם החשבונית אינה משקפת את המוצרים שנתקבלו בפועל.
ת. ברמה העקרונית, יש צורך שהמוצרים המופיעים [בחשבונית] הם המוצרים שיסופקו. יתכנו מצבים שסוג המוצרים יכול להנתן במידה ויש שינוי כלשהו באופי או בדרישה בהתאם לשינויים, לפעמים בסוג דומה או סוג אחר, אבל ככלל צריכה להיות אספקה של המוצרים עליהם סוכם." (עדותו של רוני שמש מיום 2.2.2010, עמ' 172 ש' 12-17, לפרוטוקול; עוד ראו, עדותו של דני גורפינקל, גזבר האיגוד בין השנים 2007-2004, מיום 17.11.2009, עמ' 21, ש' 1, עד עמ' 22, ש' 9, לפרוטוקול; וכן הודעתו של מאיר ברק במשטרה מיום 7.1.2007, ת/214, עמ' 2 ש' 6-1).
 
57.          מן הראוי להוסיף בנקודה זו, כי מעדויותיהם של יו"ר האיגוד ואנשי הכספים באיגוד מצטיירת תמונה עגומה, לפיה היה למערער שיקול דעת כמעט מוחלט בניהול כספי האיגוד, כאשר שאר הגורמים הנוגעים בדבר, שהיו אמורים לפקח על פעולותיו של המערער, שימשו, הלכה למעשה, מעין חותמת גומי להחלטותיו בענייני כספים. איש מגורמי הפיקוח הרלבנטיים באיגוד, אשר אישורם נדרש לשם ביצוע הוצאות כספיות של האיגוד, לא טרח לוודא כי טובין המפורטים בחשבוניות שהמערער מגיש לאישורם מתקבלים למעשה באיגוד, ולא פעל בכדי לבדוק את תקינות הליך הרכש של הטובין, לרבות מה נעשה עם טובין אלו לאחר שאושרה רכישתם ("עסקנו בהנהלת חשבונות בלבד […] לא ביצעתי ביקורת לגבי נושא השימושים וההוצאות שנערכו באיגוד" (עדותו של רוני שמש, רואה החשבון של האיגוד, מיום 2.2.2010, עמ' 175, ש' 25-22, לפרוטוקול); "אני לא אמור לבדוק אם אכן ביצעו את הרכישות ומי. אם יגאל מנחה אותה לשלם, אני חייב להוציא פקודת תשלום וצ'ק ולהעבירם לאישור וחתימת שלושת הגורמים – מפקד השירות, הגזבר והיו"ר" (הודעתו במשטרה של מאיר ברק, מנהל הכספים של האיגוד, מיום 2.6.2008, עמ' 3, ש' 73-70, לפרוטוקול); "החשבונות חתומים. ברגע שהחשבונות חתומים אני לא נכנס לעניין הזה, אלא אם אני רואה דברים חריגים" (עדותו של דני גורפינקל, גזבר האיגוד, מיום 17.11.2009, בעמ' 24, ש' 14-13, לפרוטוקול);  "ש. לפני שאתה חותם על שיק, על איזה מסמכים היית מסתכל? ת. אני מודה שלא בדקתי, בעניין הזה סמכתי על המפקד, שהוא מנכ"ל האיגוד, גם אצלי אני לא בודק, אחרי שזה עובר את כל התהליך וזה עובר לגזבר, אז אני חותם, אולי זה לא בסדר, אך כך זה נעשה" (עדותו של מוטי דותן, יו"ר האיגוד, מיום 3.3.2010, עמ' 198, ש' 18-15, לפרוטוקול)).
 
58.          עולה מהמקובץ, כי המערער הפעיל את שיטת הזיכויים המתוארת באישום הראשון על דעת עצמו, ועל דעת עצמו בלבד. לצורך כך, נקט המערער במעשי מרמה והונאה כלפי יו"ר האיגוד ואנשי הכספים שלו, וזאת במטרה ליצור לעצמו חשבון רכש נסתר בחנות המכולת, אשר נוהל מחוץ לספרי האיגוד. איש לא אישר למערער להעביר עודפי תקציב לחנות המכולת מבלי שיסופקו כנגדם מוצרים בפועל, ואף לא אחד מהגורמים, שאישורם נדרש לשם הוצאות כספיות באיגוד, לא היה מודע לכך כי המערער מגיש לתשלום חשבוניות ותעודות משלוח כוזבות, שמעולם לא הייתה כוונה לספק לאיגוד את הטובין המפורטים בהן.
 
59.          לאור קביעותיו של בית משפט קמא, לא יכול להיות ספק, כי מעשיו של המערער מקימים את יסודות העבירות בהן הורשע במסגרת האישום הראשון. המערער נקט ביודעין במעשי מרמה מול האיגוד, בכך שאישר לתשלום חשבוניות ותעודות משלוח תוך שהוא מודע לכך שהאמור בהן אינו אמת. בדרך זו, גרם המערער לכך שכספים שהקצה האיגוד למטרה אחת (רכישת הטובין המפורטים בחשבוניות ובתעודות המשלוח הכוזבות) ישמשו בפועל למטרה אחרת (יצירת חשבון זיכוי נסתר בחנות המכולת ורכישה של טובין אחרים מאלו שפורטו בחשבוניות), מטרה השונה מזו שנרשמה בספרי האיגוד. במעשיו אלו, הפר המערער ביודעין את האמון שניתן בו מתוקף תפקידו וביצע מעשי מרמה שהביאו לכך שיעשה רישום כוזב בספרי האיגוד, ומכאן שבדין הורשע בעבירות שיוחסו לו בגדרו של האישום הראשון.
 
אישום שני
 
60.          במסגרת האישום השני הורשע המערער בעבירות של רישום כוזב במסמכי תאגיד וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, בגין שירותי כביסה שקיבל על חשבון האיגוד.
 
61.          לטענת המערער, ובניגוד לקביעותיו של בית משפט קמא, חוזה ההעסקה המיוחד עליו חתם אינו שולל באופן מפורש את זכותו לקבל שירותי כביסה על חשבון האיגוד. בהמשך לכך, מוסיף וטוען המערער, כי מעצם העובדה שהחוזה המדובר מקנה לו, בין היתר, גם זכות לקצובת ביגוד, נלמדת זכותו לכבס את בגדיו על חשבון האיגוד. טענות אלו נדחו על ידי בית משפט קמא, אשר קבע כי אין יסוד לפרשנות המרחיבה שהעניק המערער לחוזה ההעסקה, עליו הוא חתום. למסקנה זו ניתן להגיע, כך קבע בית משפט קמא, הן מלשון החוזה, שאינה תומכת בפרשנות המערער, והן מהעובדה שקצובת הכביסה המשולמת לכבאים מהווה רכיב שכר עצמאי ומובחן מקצובת הביגוד, לה הם זכאים. לפיכך, הוסיף וקבע בית משפט קמא, כי לו היה המערער זכאי לשירותי כביסה על חשבון האיגוד, הדבר היה מופיע באופן מפורש בחוזה העסקתו. ועוד נקבע, כי אין להקיש מהעובדה שהמערער זכאי לקצובת ביגוד, על זכותו לקבל שירותי כביסה. קביעות אלו של בית משפט קמא מעוגנות היטב בלשונו של חוזה ההעסקה של המערער וביתר הראיות שהוצגו בפניו בנושא, ואינני רואה כל מקום להתערב בממצאיו בנקודה זו.
 
62.          טענה חלופית שהעלה המערער, בהקשר זה, היא כי הוא זכאי לשירותי כביסה על חשבון האיגוד, מכוח סעיף 117(8)(1)(1)(ה) לחוקת העבודה לכבאים, לפיו "הביגוד הניתן לכבאים במסגרת שירותם יכובסו ויגוהצו [כך במקור – א.ש.] על ידי האיגוד". אף טענה זו נדחתה על ידי בית משפט קמא, וזאת לנוכח האמור בסעיף 5(א) לחוזה ההעסקה המיוחד של המערער, בו נאמר כי "ההסכמים הקיבוציים, לרבות חוקת העבודה לעובדים ברשויות מקומיות, החלים על עובדיו האחרים של האיגוד לא יחולו על העובד …". עוד ציין בית משפט קמא, כי על פי עדותו של המערער עצמו, הוא ניהל משא ומתן בשם מפקדי איגודי הכבאות במטרה להחזיר להם הטבות שנשללו מהם בחוזים המיוחדים עליהם חתמו, ומכאן שלא ניתן לקבל את גרסתו לפיה הוא לא היה מודע לכך שחוזה ההעסקה שלו שולל ממנו את זכאותו לשירותי כביסה על חשבון האיגוד. על בסיס האמור, דחה בית משפט קמא את טענת המערער, לפיה התנאים וההטבות, להם היה זכאי טרם החתימה על החוזה המיוחד, וביניהם זכאות לשירותי כביסה על חשבון האיגוד, המשיכו להתקיים גם לאחר החתימה על החוזה. אף קביעותיו אלו של בית משפט קמא מעוגנות היטב בחומר הראיות בתיק ואין מקום להתערב בהן.
 
63.          מהראיות בתיק עולה, כי בניגוד לטענות המערער, הוא היה מודע לכך שהוא אינו זכאי לכבס את בגדיו על חשבון האיגוד, שאם לא כן, לא היה טורח להגדיר את בגדיו האישיים, אותם מסר לכביסה, כ"מעילי תקיפה" או כ"קילוגרם כביסה" בחשבוניות שהגיש לאיגוד. לטענת המערער, לא היה ברישום זה משום ניסיון להטעות, ומדובר ברישום מקובל הנוהג מקדמת דנא. אף טענה זו נדחתה על ידי בית משפט קמא, וזאת לנוכח עדותו של בעל המכבסה, אשר מסר כי היוזמה לרישום המטעה, בחשבוניות שהוגשו לאיגוד, היתה של המערער, אשר ביקש שהבגדים האישיים שמסר לכביסה על חשבון האיגוד יוגדרו בחשבוניות באופן שאינו מאפשר לדעת כי מדובר בבגדיו הפרטיים (ראו, עדותו של מאור גרינבלט מיום 25.1.2010, בעמ' 146, ש' 4, עד עמ' 147, ש' 24, לפרוטוקול).
 
64.          טענה מרכזית נוספת, אותה העלה המערער לעניין הרשעתו באישום השני, היא כי כל פרטי הלבוש שמסר לכביסה על חשבון האיגוד היו בגדים שהונפקו לו במסגרת שירותו במכבי האש ושימשו אותו במסגרת עבודתו. לפיכך, הוסיף וטען המערער, כי אף אם לא היתה לו זכות מפורשת לכבסם על חשבון האיגוד, לא היה כל פסול במעשה זה. טענה זו של המערער אינה יכולה לעמוד מבחינה עובדתית, שכן בעל המכבסה העיד באופן מפורש בבית משפט קמא, כי בין הפריטים שהמערער מסר לכביסה, על חשבון האיגוד, היו גם בגדים אישיים שלו שאינם מדים, כגון מכנסי ג'ינס, חולצות, אימוניות, וכיוצא באלה דברים (ראו, עדותו של מאור גרינבלט, מיום 25.1.2010, בעמ' 145, ש' 15, עד עמ' 146, ש' 8, לפרוטוקול).
 
65.          לבסוף, טוען המערער, כי לא היה מקום להעמידו לדין על כך שמסר את בגדיו לכביסה על חשבון האיגוד, שכן כך נהגו כל שאר מפקדי איגודי הכבאות בארץ, אשר להם חוזה העסקה זהה לשלו. בתמיכה לטענותיו, הפנה המערער לעדותו של מר משה ריבק, אשר החליף את המערער בתפקידו ולפני כן שימש כמפקד איגוד ערים לכבאות באזור חיפה. מר ריבק העיד, כי למיטב ידיעתו, מפקדי האיגודים זכאים לכבס בגדים הקשורים לעבודתם על חשבון האיגוד שבראשו הם עומדים, וכי כלל מפקדי האיגודים בארץ, כולל הוא עצמו, נהגו לקבל שירותי כביסה במימון האיגוד עליו פיקדו. גם טענה זו אין בידי לקבל.
 
           כפי שציין בית משפט קמא, חוזהו של מר ריבק לא הוגש כראיה במסגרת משפטו של המערער, ועל כן לא ניתן לקבוע בוודאות כי תנאי העסקתו זהים לאלה של המערער. ואולם, אף אם נצא מנקודת הנחה כי חוזי ההעסקה של כלל מפקדי איגודי הכבאות בארץ הם זהים, וכי על אף האמור בחוזי העסקתם, מפקדי איגודי הכבאות בארץ נהגו לקבל שירותי כביסה על חשבון האיגודים שעליהם פיקדו, עדיין לא היה בכך כדי לסייע למערער, וזאת ממספר טעמים: ראשית, מעדותו של מר ריבק עולה, כי הוא סבור באמת ובתמים, כי הוא זכאי לשירותי כביסה על חשבון האיגוד, ואילו בענייננו הוכח כי המערער קיבל את שירותי הכביסה על אף שהיה מודע לכך כי הוא אינו זכאי להם; שנית, אף אם היו מפקדי איגודים שקיבלו, בטעות, ובניגוד לחוזה ההעסקה שלהם, שירותי כביסה על חשבון האיגוד שעליו הם פיקדו, המערער הוא היחידי שהוכח לגביו כי נקט במעשי מרמה והונאה לשם קבלתם של שירותים אלו והגיש ביודעין לאיגוד חשבוניות כוזבות ומטעות, במטרה שהאיגוד יממן עבורו שירותים אלו; ושלישית, מעדותו של מר ריבק עולה, כי הוא, וכן יתר מפקדי האיגודים, נהגו לכבס על חשבון האיגוד שבראשו עמדו רק בגדי עבודה בהם הם עשו שימוש במסגרת תפקידם, ואילו בענייננו הוכח כי המערער נהג לכבס על חשבון האיגוד גם את בגדיו האישיים, שאינם קשורים לעבודתו. מכאן, שאין לקבל את טענתו של המערער, לפיה הרשעתו בקבלת שירותי כביסה שלא כדין, מפלה אותו ביחס ליתר מפקדי האיגודים בארץ.
 
66.          עולה מהמקובץ, כי אין יסוד לטענות המערער לעניין הרשעתו באישום השני, ודין הערעור על הכרעת הדין באישום זה להידחות. עם זאת, מצאתי לנכון להעיר, כי לטעמי, לא דק פורתא בית משפט קמא משהרשיע את המערער, על יסוד העובדות שנתבררו בפניו, בעבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 לחוק העונשין, ולא בעבירות של גניבה בידי עובד ציבור וגניבה בידי מנהל, לפי סעיפים 390 ו- 392 לחוק העונשין, אשר יוחסו לו במסגרת האישום השני. מאחר שלהבחנה זו תהיה נפקות בהמשך, מצאתי לנכון לפרט את הטעמים העומדים בבסיס עמדתי זו.
 
67.          שאלת ההבחנה בין עבירת הגניבה לבין העבירה שעניינה קבלת דבר במרמה נדונה רבות בפסיקתו של בית משפט זה, ובשנים האחרונות חלו התפתחויות משמעותיות בנושא זה. בעבר, נהגה ההלכה לפיה "ההבחנה בין העבירה של קבלת דבר במרמה והעבירה של גניבה "במרמה" נעוצה בשאלה, האם באמצעות המרמה, הניע המרמה את המרומה למסור לידיו רק את זכות החזקה בנכס, או שמא הצליח לשכנעו למסור בידיו גם את זכות הבעלות בנכס. כך, אם התכוון בעל הדבר המרומה למסור לידי המרמה את זכות החזקה בלבד, תסווג העבירה כעבירה של גניבה "במרמה" ואילו אם התכוון המרומה למסור למרמה גם את הבעלות בנכס, הרי שמדובר יהיה בעבירה של קבלת דבר במרמה" (ע"פ 2597/04 רויטמן נ' מדינת ישראל (20.11.2006), בפסקה 60 לפסק דינו של חברי השופט ס' ג'ובראן (להלן: עניין רויטמן); עוד ראו, ע"פ 6350/93 מדינת ישראל נ' גולדין, פ"ד מט(4), 1 (1995), בפסקאות 56-45 לפסק הדין (להלן: עניין גולדין); וכן, יעקב קדמי הדין בפלילים, חלק שני, עמ' 606 (2005)).
 
68.          ואולם, בדנ"פ 2334/09 פרי נ' מדינת ישראל (‏23.05.2011) (להלן: עניין פרי), הסתייגה השופטת א' פרוקצ'יה, מגישה זו, באומרה כדברים האלה:
 
"אשר לאבחנה בין עבירות הגניבה לעבירת המרמה, הובעה דעה בפסיקה, לפיה הקו המפריד ביניהן נעוץ בטיבה של הזכות הניטלת מן הזולת: ניטלה מהזולת החזקה בלבד – הרי זו גניבה; ניטלה ממנו גם הבעלות, ועברה לנאשם – אין זו גניבה אלא קבלת דבר במרמה […]. עמדה זו מוקשה בעיני. עבירת הגניבה מגינה לא רק על החזקה, אלא על הזיקה הרכושית שיש לאדם כלפי נכס במובן הרחב. קשה להצדיק את שלילת תחולתה של עבירת הגניבה, הפוגעת בזיקה רכושית של הזולת, רק מהטעם שהעבריין הצליח להשיג בעלות ברכוש, ולא הסתפק בשלילת חזקתו של האחר בנכס. הנטייה הטבעית היא להתייחס לפגיעה בזיקה הרכושית של הזולת כגניבה, ולאסור עליה, בין אם הפגיעה כרוכה בשלילת חזקה בלבד, ובין אם היא כרוכה בשלילת בעלות […]. הגישה המשפטית המצמצמת את עבירת הגניבה לנטילת החזקה בלבד, להבדיל מנטילת הבעלות, יסודה באבחנות מיושנות של המשפט המקובל, ובהתפתחות המורכבת והמפותלת של העבירה של קבלת דבר במרמה […] לאבחנה זו אין גם אחיזה של ממש בהוראותיו של חוק העונשין.
 
[…]
 
קווי האבחנה בין עבירות הגניבה לעבירת קבלת דבר במרמה מתמצים בראש וראשונה בשוני בין הערכים המוגנים המונחים בבסיסן; ושנית, בשוני בין היסודות הספציפיים הנדרשים לצורך הוכחתן. האבחנה בין שלילת החזקה לבין שלילת הבעלות מקרבן העבירה איננה אבן בוחן לשוני בין עבירות הגניבה לעבירות המרמה." (שם, בפסקאות 65-64).
 
69.          בפסק הדין בעניין פרי מנתה השופטת פרוקצ'יה את המאפיינים העיקריים המבחינים בין עבירה של קבלת דבר במרמה לבין עבירת הגניבה:
 
"ראשית, עבירות הגניבה מותנות בנטילתו של "דבר הניתן להיגנב". מונח זה מוגדר, בסעיף 383(ג)(4) לחוק, כ"דבר בעל ערך שהוא נכסו של אדם…". גם זכות כלכלית בלתי-מוחשית באה בגדרי הגדרה זו […]. אך ה"דבר הניתן להיגנב" הוא עדיין מוגבל יותר מן ה"דבר" שקבלתו נדרשת לעבירה של קבלת דבר במרמה. גבולותיו של ה"דבר" לצורך עבירת המרמה – מקרקעין, מיטלטלין, זכות וטובת הנאה – הם מקיפים ורחבים עד מאד, ועשויים לכלול גם עניינים משוללי אופי רכושי או מוחשי כלשהו, ובלבד שהם מעניקים יתרון כלשהו למקבל […].
 
שנית, עבירות הגניבה – לרבות הגניבה בשליחת יד – טעונות קיומה של כוונה לשלול את הדבר הנגנב לצמיתות. דרישה זו נעדרת מן העבירה של קבלת דבר במרמה.
 
שלישית, אופי ההתנהגות שבה עוסקות העבירות הללו אינו דומה. מעשה מרמה הוא טענת עובדה, בידיעה או באמונה שהיא אינה אמת. עבירות הגניבה מתבססות על יסודות התנהגותיים אחרים: גניבה בשליחת יד נסבה על מעשה "שליחת היד", אשר עניינו בהתנהגות הנאשם ביחס לפקדון שהופקד בידיו. גם הגניבה ב"תחבולה" אינה חופפת למעשה "מרמה", שכן היא אינה מצטמצמת לטענות עובדה, אלא עשויה לכלול מגוון התנהגויות רחב יותר […]" (שם, בפסקה 59 לפסק הדין).
 
70.          מן הראוי לציין, כי באותם מקרים בהם ביצע הנאשם מעשי מרמה, כאשר צמחה לו מהם טובת הנאה כלשהי, ובפרט במקרים בהם מעשי המרמה נעשו בקשר לרכושו של אחר, עלול להתעורר קושי של ממש לקבוע האם מדובר בעבירה של גניבה או בעבירה של קבלת דבר במרמה. יש לחזור ולהזכיר, כי על פי ההלכה שנקבעה בעניין פרי, "קווי האבחנה בין עבירות הגניבה לעבירת קבלת דבר במרמה מתמצים בראש וראשונה בשוני בין הערכים המוגנים המונחים בבסיסן" (שם, בפסקה 65 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה). בעוד "שהאינטרס המוגן בעבירת הגניבה הינו שמירה על רכוש הזולת" (ע"פ 752/90 ברזל נ' מדינת ישראל פ"ד מו(2), 539 (1992), בפסקה 42 לפסק הדין), הרי ש"האינטרס החברתי עליו באה עבירת המירמה להגן הוא חופש הרצון, חופש הפעולה וחופש הבחירה של המרומה" (שם, בפסקה 48).
 
71.          נראה אפוא, כי כאשר מתעורר ספק באשר לסיווג העבירות שנעברו על ידי נאשם, אשר זכה לטובת הנאה כתוצאה ממעשי מרמה שביצע, השאלה שיש לשאול היא האם טובת ההנאה שצמחה לו כתוצאה ממעשי המרמה בהם נקט, היא, הלכה למעשה, רכושו של אחר. במידה שטובת ההנאה שצמחה לנאשם ממעשי המרמה היא רכושו של אחר, פשיטא כי התקיימו בנאשם יסודות עבירת הגניבה, שכן במעשיו שלל הנאשם (או התכוון לשלול) שלילת קבע "דבר בעל ערך שהוא נכסו של אדם" (סעיף 383(ג)(4) לחוק העונשין). לעומת זאת, אם טובת ההנאה שצמחה לנאשם כתוצאה ממעשי המרמה אינה רכושו של אחר, ולקורבן העבירה לא נוצר חיסרון כיס כתוצאה ממעשי המרמה, ברי כי הנאשם לא שלל את רכושו של האחר שלילת קבע, ועל כן לא ניתן להרשיעו בעבירה של גניבה, אלא בעבירה של קבלת דבר במרמה בלבד.
 
           במילים אחרות, במידה שטובת ההנאה שצמחה לנאשם כתוצאה ממעשי המרמה אינה רכושו של אחר, ולקורבן העבירה לא נוצר חיסרון כיס כתוצאה ממעשים אלו, משמעות הדבר היא שלא התקיים במעשיו של הנאשם אחד מהיסודות הנדרשים להרשעה בעבירת הגניבה. טול, למשל, מקרה בו הנאשם רימה את קורבנו אך לא זכה כתוצאה מכך לדבר מה אשר יכול להיחשב כרכוש השייך לקורבן (למשל, כאשר הנאשם מרמה את קורבנו וגורם לקורבן להעניק לו תואר או להסמיכו לתפקיד כלשהו). דוגמא אחרת תמצא לנו במקרה בו הנאשם העביר לחזקתו במרמה רכוש של אדם אחר (אך לא שלל או התכוון לשלול אותו ממנו שלילת קבע) תוך שהוא משתמש ברכוש זה לטובתו האישית, בדרך שאינה שוללת את הרכוש עצמו (למשל, כאשר אדם גורם לאדם אחר במרמה להפקיד אצלו נכסים בנאמנות, ולאחר מכן משתמש בנכסים אלו כעירבון להלוואה שלקח בעבור עצמו).
 
72.          מיישום האמור לעיל על המקרה שלפנינו, עולה, לטעמי, כי במעשיו של המערער במסגרת האישום השני, ביצע המערער עבירה של גניבה, ולא עבירה של קבלת דבר במרמה. המערער הוציא במרמה כספים מהאיגוד והשתמש בהם על מנת לרכוש שירותי כביסה שלא כדין. לפיכך, טובת ההנאה שצמחה למערער ממעשי המרמה בהם נקט היא רכושו (כספו) של אחר (האיגוד). מכאן, שבגין מעשיו בגדרו של האישום השני, היה מקום להרשיע את המערער בביצוע עבירות של גניבה בידי עובד ציבור וגניבה בידי מנהל, ולא בעבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. אציין, לעניין זה, כי לשם סיווגם של מעשי המערער כגניבה, אין חשיבות לעובדה שהכספים שהוציא מהאיגוד במרמה עברו ישירות למכבסה אליה שלח את בגדיו לכביסה ולא עשו "חניית ביניים" בכיסו של המערער. זאת, משום שברגע שהמערער הוציא כספים במרמה מהאיגוד, בכוונה לשלול אותם ממנו שלילת קבע, הרי שהוא עבר עבירה של גניבה, ואין נפקא מינא לגבי אופן השימוש שנעשה בכספים אלו, לאחר הוצאתם מרשותו של האיגוד (השוו, ע"פ 121/88 מדינת ישראל נ' דרוויש, פד מה(2), 663 (1991), בפסקה 59 לפסק דינו של המשנה לנשיא מ' אלון (להלן: עניין דרוויש)).
 
73.          על אף שלגישתי, כפי שפורט לעיל, היה מקום להרשיע את המערער בגין מעשיו במסגרת האישום השני בעבירות של גניבה בידי עובד ציבור וגניבה בידי מנהל, ולא בעבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, הרי שמשלא הוגש ערעור מטעם המשיבה, הרשעתו של המערער בעבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות תעמוד בעינה.
 
אישום רביעי
 
74.          במסגרת האישום הרביעי הורשע המערער בעבירות של גניבה בידי עובד ציבור, גניבה בידי מנהל, מרמה והפרת אמונים ומרמה והפרת אמונים בתאגיד, בגין כך שהוא נטל לעצמו החזר בתווי קנייה של האיגוד בגין מתנות שהעניק באופן פרטי, באירועים ובשמחות אליהם הוזמן. גם בתגובה לאישום זה, טוען המערער, כי הוא פעל ברשות ובסמכות, וכי נטילת תווי הקנייה כהחזר על מתנות שהעניק באירועים שונים, נעשתה בידיעתם ובאישורם של יושבי הראש של האיגוד ואנשי הכספים שלו. טענה זו נדונה לגופה ונדחתה על ידי בית משפט קמא, אשר קבע עובדתית כי המערער לא קיבל אישור ממאן דהוא ליטול לעצמו החזרים בתווי קנייה בגין מתנות שהעניק באירועים שונים, והדברים נכונים, ביתר שאת, לגבי מתנות שהעניק המערער באירועים של גורמים שאין להם כל קשר ישיר לאיגוד. כפי שיובהר להלן, קביעה זו של בית משפט קמא מעוגנת היטב בחומר הראיות שהוצג בפניו, ואין מקום להתערב בה.
 
75.          מדבריו של מר מוטי מרדכי, יו"ר האיגוד בין השנים 2003-2000, הן בבית המשפט והן בהודעתו במשטרה (ת/167) עולה כי למערער ניתן אישור להעניק תווי קנייה בשם האיגוד באירועים הקשורים לעובדי האיגוד ובני משפחותיהם, הא ותו לא (ראו, הודעתו של מוטי מרדכי במשטרה, מיום 11.1.2008, עמ' 2, ש' 40, עד עמ' 4, ש' 85, ועמ' 7, ש' 187, עד עמ' 8, ש' 226; וכן עדותו בבית משפט, מיום 2.2.2010, עמ' 190, ש' 9-1, לפרוטוקול). המרחק בין אישור זה לבין התנהלותו של המערער בנושא ההחזרים שנטל לעצמו, בגין מתנות שהעניק באירועי שמחה, הוא כמרחק מזרח ממערב, וברי כי התנהלות זו אינה נופלת בגדר האישור שניתן לו על ידי מר מרדכי.
          
           אף מר מוטי דותן, אשר שימש כיו"ר האיגוד בין השנים 2007-2003, הכחיש כי נתן למערער אישור ליטול החזרים בתווי קנייה, בגין מתנות שהעניק באירועים. לדברי מר דותן, הוא הציע למערער בשלב כלשהו, בשיחת אקראי, כי יוקצה תקציב מיוחד לשם החזר ההוצאה על מתנות שהמערער מעניק באירועים, אליהם הוא מוזמן בתוקף תפקידו כמפקד האיגוד, כפי שנהוג במועצות המקומיות. עם זאת, מר דותן הבהיר בעדותו כי לא נעשה דבר לקידום הנושא, ולא התקבלה כל החלטה במועצת האיגוד המאשרת מהלך מעין זה. עוד הבהיר מר דותן, כי המערער מעולם לא יידע אותו כי הוא נוהג ליטול לעצמו החזר בתווי קנייה בגין מתנות שהוא מעניק באירועים שונים, וכי מעולם המערער לא ביקש ממנו אישור לכך (ראו, עדותו של מוטי דותן, מיום 3.3.2010, עמ' 200, ש' 22-6, וכן עמ' 211, ש' 8, עד עמ' 212, ש' 19, לפרוטוקול).
 
76.          אף מעדויותיהם של אנשי הכספים של האיגוד עולה, כי הם לא היו מודעים לכך שהמערער נוהג ליטול לעצמו תווי קנייה של האיגוד בגין מתנות שחילק באירועים אליהם הוזמן, וכי הם מעולם לא נתנו לכך את אישורם. מעדותו של רואה החשבון של האיגוד, מר רוני שמש, עולה כי ניתן למערער אישור להעניק תווי קנייה כשי מטעם האיגוד באירועים של עובדי האיגוד, ואין דבר בעדותו על כך שניתן למערער אישור ליטול לעצמו תווים מעין אלה, כהחזר על מתנות שהעניק באופן פרטי (ראו, עדותו של רוני שמש מיום 2.2.2010, עמ' 180, ש' 22-1, לפרוטוקול). אף מעדותו של גזבר האיגוד, מר דני גורפינקל, עולה כי הוא לא היה מודע לכך שהמערער נוטל החזרים בתווי קנייה לכיסוי הוצאה על מתנות שהעניק באירועים אליהם הוזמן, וכי הוא מעולם לא נתן לכך את אישורו (עדותו של דני גורפינקל, מיום 17.11.2009, עמ' 22, ש' 10, עד עמ' 23, ש' 5, לפרוטוקול). נחרץ מכולם היה מנהל הכספים של האיגוד, מר מאיר ברק, אשר מהודעתו במשטרה עולה בבירור כי אין באיגוד כל נוהל המאפשר לאיש, ובכלל זה למערער, ליטול לעצמו החזרים בתווי קנייה בגין מתנות שהעניק באירועים שונים. מהודעתו של מר ברק עולה, כי פעילותו של המערער בנושא ההחזרים שנטל לעצמו בתווי קנייה, התנהלה במחשכים ומחוץ לספרי האיגוד, והיא לא דווחה להנהלת החשבונות שלו:
 
"שאלה: כיצד אמור להתנהל מבחינת הנהלת חשבונות מקרה כזה שבו יגאל חבר מוציא מכספו הפרטי הוצאה שמבקשים לשייך לאיגוד ואח"כ הוא מקבל בתמורה תווי קניה?
תשובה: קודם, לא קיים נוהל כזה ודבר כזה לא מוכר לי. גם לא נראה לי הגיוני לשלם הוצאות בתווי קניה. הוא מקבל בשיק מזומן החזר לקופה הקטנה בגין הוצאות שביצע. לא נהוג לשלם הוצאות בתווי קניה, זה כמו סחר חליפין.
שאלה: ושוב, האם ניתן היה לעשות את הדבר הזה באופן מסודר בהנהלת החשבונות?
תשובה: מבחינה טכנית, ניתן לרשום תשלום של שירות או של הוצאה כל שהיא בתווי קניה בתנאי שהעסק מחזיק מלאי של תווי קניות בקופה וזה הופך להיות המטבע שהוא משלם עבורו. זו שאלה לא מעשית ולא עושים דברים כאלה בניהול חשבונות תקין.
שאלה: כיצד מבחינת הנהלת חשבונות יש לשקף מתנה שניתנה באירוע חברתי מטעם האיגוד למישהו שקשור לאיגוד?
תשובה: אין לי מושג, אף פעם לא נתנו והאיגוד לא יכול לתת מתנה כספית, בכל זאת, זה כסף ציבורי. לכל היותר ניתן להביא שי צנוע כגון פרחים, "בונבוניירה", אבל כסף לא.
שאלה: מחומר החקירה עולה כי יגאל חבר נתן מתנות כספיות בסדר גודל של אלפי שקלים בחודש, באירועים משפחתיים של מקורבים, ובעלי עסקים, אליהם הוזמן ולאחר מכן קיבל תווי קניה שנרכשו על ידי האיגוד בתמורה לכך, מה התייחסותך לעניין זה?
תשובה: לא יודע כלום על זה ולא יודע כיצד נעשה דבר כזה. מבחינת הספרים, קניית תווי הקניה כשלעצמה היא הוצאה. זו הוצאה שהוצאה על מנת לתת שי לחג לעובדים. אם נותרו תווי קניה הם בבעלות האיגוד. בספרים אין דיווח לגבי השימוש בתווי הקניה העודפים. לא מכיר כי משלמים משהו בתווי קניה" (הודעתו של מאיר ברק במשטרה מיום 10.1.2008, ת/215, עמ' 10 ש' 261 עד עמ' 11 ש' 295).
 
           מכאן, שיש לדחות את טענת המערער, לפיה נטילת תווי הקנייה של האיגוד על ידו נעשתה בידיעתם ובאישורם של הממונים עליו, או של אנשי הכספים באיגוד.
 
77.          טענה נוספת שהעלה המערער היא, כי מאחר שערכם של תווי הקנייה נמוך מערכו של הכסף המזומן שהעניק כמתנה, לא צמחה לו כל טובת הנאה מכך שקיבל החזר בתווי קנייה בגין הכספים שהוציא מכיסו הפרטי. בטענה זו אין כל ממש. המערער לא היה זכאי לכל החזר בגין המתנות שהעניק, בכסף מזומן, באירועים אליהם הוזמן – בין אם מדובר במתנות שהעניק באירועים של עובדי האיגוד ובני משפחותיהם, ובין אם, מקל וחומר, כאשר עסקינן במתנות שהעניק באירועים של גורמים שכלל אינם קשורים לאיגוד, אליהם הוזמן באופן פרטי. לפיכך, גם אם ההחזר שנטל המערער בתווי קנייה היה החזר חלקי בלבד, עדיין מדובר בנטילה שלא כדין ובגניבה של תווי קנייה השייכים לאיגוד.
 
78.          לו היה המערער מעניק בשם האיגוד תווי קנייה, באירועים של עובדי האיגוד ובני משפחותיהם, הרי שהוא היה פועל, כך נראה, בגדרי האישור שניתן לו על ידי יו"ר האיגוד, מר מרדכי, ואפשר כי לא היה כל פסול במעשיו. ואולם, לא כך נהג המערער, כאשר נטל לעצמו החזרים בתווי קנייה בגין כסף מזומן שהעניק בשמו שלו באירועים ובשמחות של אנשים שונים, שלחלקם לא היה כל קשר לאיגוד. כפי שהובהר לעיל, אין כל בסיס לטענת המערער, לפיה הוא קיבל אישור לנהוג כך, ועל כן ברי כי המערער ניצל את האמון שניתן בו מתוקף תפקידו, על מנת לגנוב תווי קנייה השייכים לאיגוד. לפיכך, בדין הרשיע בית משפט קמא את המערער בעבירות שיוחסו לו במסגרת האישום השני, ואין כל מקום להתערבותנו בנושא זה.
 
אישום חמישי
 
79.          במסגרת אישום זה הורשע המערער בעבירה של מרמה והפרת אמונים בתאגיד, בגין שימוש פרטי שעשה בכרטיס כניסה חופשית לאתר הנופש בחמת גדר, אשר ניתן לו לצרכי עבודתו בלבד. לטענת המערער, אשר הועלתה לראשונה במסגרת הערעור, עולה מהכיתוב על הכרטיס כי הוא מקנה כניסה חופשית לאתר הנופש למערער ולבני משפחתו. לפיכך, מוסיף וטוען המערער, כי הוא לא היה מודע לכך שההיתר לעשות שימוש בכרטיס נועד לצרכי עבודה בלבד. גרסה כבושה ומאוחרת זו של המערער אינה יכולה להתקבל, שכן היא עומדת בסתירה לגרסה שמסר המערער בבית משפט קמא, לפיה הוא מעולם לא עשה שימוש בכרטיס הכניסה לצרכים פרטיים. בית משפט קמא מצא גרסה זו כבלתי מהימנה וקבע כי הוכח כדבעי שהמערער השתמש בכרטיס הכניסה, בעיקר לצרכיו הפרטיים.
 
80.          גרסתו החדשה של המערער אף אינה מתיישבת עם הראיות בתיק, מהן עולה בבירור כי הובהר למערער, ביותר מהזדמנות אחת, כי כרטיס הכניסה המדובר ניתן לו במסגרת תפקידו ולצרכי עבודתו בלבד. בית משפט קמא עמד בהכרעת דינו על כך שמנכ"ל אתר הנופש העיר למערער על כך שהשימוש בכרטיס נועד לצרכי עבודה בלבד, וזאת לאחר שהבחין בו וברעייתו כשהם שוהים באתר הנופש, באחת השבתות, וגילה כי המערער לא שילם בעד הביקור (ראו, עדותו של גיל פרס, שכיהן מנכ"ל אתר הנופש בחמת גדר בין השנים 2004-2001, מיום 17.6.2009, בעמ' 227, ש' 17-1, לפרוטוקול). כמו כן, ציטט בית משפט קמא בהכרעת דינו מכתב ששלח מנכ"ל אתר הנופש למערער, עוד בשנת 1997 (נ/26), בו הוא מבהיר לו, בתשובה לפנייתו, כי אישורי הכניסה השנתיים, אותם מנפיק אתר הנופש, נועדו לשמש בעלי תפקידים המספקים שירותים לאתר, וזאת "לצורכי עבודתם" בלבד, והם נמסרים לחלק מעובדי האיגוד מתוך היכרות של "הצרכים הציבוריים והמקצועיים של מכבי האש" (ראו, מכתבו של רוני לוטן, שכיהן כמנכ"ל האתר בין השנים 1999-1993, מיום 8.10.1997).
 
           המערער מנסה להיתלות בכיתוב המופיע על גבי כרטיס הכניסה, לפיו הוא מקנה כניסה חופשית לאתר הנופש למערער וכן "לאישתו ולילדיו", וטוען כי מכיתוב זה עולה כי הכרטיס יכול לשמש אותו גם לצרכיו הפרטיים. ואולם, בית משפט קמא עמד על כך שכיתוב זה מופיע על גבי כרטיס כניסה שהונפק למערער בשנת 1996, וכי מעדויותיהם של עובדי האתר עולה כי מדובר בטעות, אשר תוקנה במועד מאוחר יותר. ואכן, על כרטיסי הכניסה שנופקו למערער בשנים מאוחרות יותר נרשם כי הם מקנים זכות כניסה לאתר הנופש למערער "ולכל מלויו" (ראו, עמ' 963 להכרעת דינו של בית משפט קמא). עצם העובדה, שעל אחד מכרטיסי הכניסה הישנים שהונפקו למערער נכתב בטעות כי הוא מקנה זכות כניסה לאתר למערער ולבני משפחתו, אין בה כדי לבסס את טענתו המיתממת של המערער, לפיה הוא סבר בתום לב כי הכרטיס יכול לשמש אותו גם לצרכים פרטיים. זאת, בפרט לנוכח הראיות הרבות, מהן עולה כי המערער היה מודע לכך שהכרטיס ניתן לו לצרכי עבודתו בלבד. כמו כן, יש לציין, כי פרט לטענתו זו של המערער המסתמכת על הכיתוב המוטעה שהופיע על הכרטיס, אין בפיו כל הסבר הגיוני לתמיהה מדוע הוא סבור כי זכותו להשתמש בכרטיס שניתן לו במסגרת תפקידו כמפקד האיגוד, גם לצרכיו הפרטיים, ואף מטעם זה יש לדחות את גרסתו.
 
81.          ומכאן לטענת המערער, לפיה השימוש הפרטי היחידי שעשה בכרטיס היה לבקר את בנו, אשר מועסק באתר הנופש בחמת גדר, כחלק מתהליך שיקומו. גרסה זו נדחתה על ידי בית משפט קמא אשר מצא אותה כבלתי מהימנה, בהיותה גרסה כבושה שאינה מתיישבת עם הראיות בתיק, והיא אף עומדת בסתירה לדברים שמסר המערער בחקירותיו במשטרה. כך, בעת שנחקר המערער לראשונה בנושא השימושים שעשה בכרטיס הכניסה, טען המערער כי הוא נהג להיכנס, באמצעות הכרטיס, לאתר הנופש על מנת לטפל בפציעה ממנה הוא עצמו סובל בגבו, באמצעות טבילה במי המעיינות החמים באתר. לטענת המערער באותה הודעה, הוא עשה כן בעצתו של מנכ"ל האתר, אשר נתן לו את הכרטיס במתנה למטרה זו (הודעת המערער במשטרה, מיום 9.1.2008, ת/133, עמ' 18, ש' 537-527, וכן עמ' 20, ש' 574-571, לפרוטוקול). בהודעה אחרת מסר המערער, כי בנו עבד במשך תקופה קצרה בהתנדבות באתר הנופש, אולם הוא לא ציין כי נהג לעשות שימוש בכרטיס, על מנת לבקרו באתר. הגרסה לפיה הוא ניצל את הכרטיס כדי לבקר את בנו ולסייע לו בשיקומו עלתה לראשונה במסגרת עדותו של המערער בבית המשפט. לכך יש להוסיף את דברי מנכ"ל אתר הנופש בחמת גדר שהעיד כי ראה את המערער כשהוא פוקד את אתר הנופש שלא במסגרת תפקידו, והוא אף העיר לו על כך. מטעמים אלו, אין לקבל את גרסתו של המערער, לפיה השימוש הפרטי היחידי שעשה בכרטיס היה לבקר את בנו שעבד באתר, ובדין דחה בית משפט קמא גרסה זו.
 
82.           ומכאן לטענת המערער בדבר קיומה של אכיפה בררנית בעניינו. המערער לא העלה טענה זו בבית משפט קמא, ועל כן לא הובאו ראיות בנוגע לשאלה, האם היו בעלי תפקידים ציבוריים אחרים, אשר עשו שימוש פרטי בכרטיס הכניסה החופשי שקיבלו מהנהלת אתר הנופש. יצוין כי באף לא אחת מהעדויות שנשמעו בנושא זה, לא נטען כי היו בעלי תפקידים ציבוריים אחרים שקיבלו כרטיס כניסה חופשי לאתר, ועשו בו שימוש לצרכיהם הפרטיים. זאת ועוד, כל עובדי אתר הנופש שהעידו בבית משפט קמא הבהירו כי הכרטיסים המדוברים נופקו לגורמים שונים לצרכי עבודתם בלבד. כמו כן, עולה מהעדויות שנשמעו בתיק כי חלק מבעלי התפקידים הציבוריים האחרים אשר קיבלו כרטיס דומה, לרבות כבאים אחרים שהועסקו באיגוד, לא עשו בכרטיס כל שימוש, ובודאי שלא שימוש פרטי, וכאשר ביקשו להיכנס לאתר לצרכי עבודתם, הם תיאמו את כניסתם מראש, מבלי שנזקקו לכרטיס (ראו, עדותו של אלון שביט, סמנכ"ל אתר הנופש בחמת גדר, מיום 10.6.2009, עמ' 206, ש' 6, עד עמ' 208, ש' 14, לפרוטוקול; וכן, עדותו של שמואל מריזן, אשר כיהן כראש מדור מניעת דליקות באיגוד, מיום 10.6.2009, עמ' 189, ש' 30-22, לפרוטוקול). עולה מהמכלול, כי אין כל ראיה לכך שהיו בעלי תפקידים נוספים אשר עשו שימוש פרטי בכרטיס הכניסה לאתר, והמערער לא טרח להביא כל ראיה שיש בה כדי לבסס את טענתו בהקשר זה. מכאן שטענת המערער לגבי קיומה של אכיפה בררנית בעניינו היא טענה שנטענה בעלמא, מבלי שהובאה כל ראיה התומכת בה, ודינה להידחות.
 
           כמו כן, יש לדחות אף טענת המערער, לפיה הוא זכאי להגנה מן הצדק מאחר שהוא נחקר בעבר, בנושא שימוש שלא כדין שנעשה בכרטיס הכניסה, והוחלט לסגור את תיק החקירה בנושא. לצורך הדיון בלבד אניח כי טענה זו נכונה מההיבט העובדתי – הגם שלנוכח הראיות שהוגשו על ידי המערער עצמו בנושא זה (נ/84-נ/87) ספק רב בעיניי אם כך הוא הדבר – הרי שאין בעובדה זו כדי למנוע את העמדתו לדין והרשעתו של המערער, בגין שימוש שלא כדין בכרטיס, משהוצגו ראיות חד משמעיות שיש בהן כדי לבסס את אשמתו. ככל שניתן לסווג את טענת המערער, בדבר גניזת תיק החקירה שנפתח נגדו בעבר, בנושא השימוש שעשה בכרטיס, כטענת "סיכון כפול", נראה כי אין בה ממש. זאת, מאחר שהמערער מעולם לא הואשם ולא הועמד לדין בגין שימוש שעשה שלא כדין בכרטיס הכניסה לאתר הנופש בחמת גדר, ולפיכך הוא לא עמד בכל סיכון להרשעה. לפיכך, לא היתה כל מניעה להגיש נגדו כתב אישום ולהרשיעו בנושא זה, ואין כל רבותא בעובדה שחקירה שהתנהלה בעבר באותו נושא נגנזה, וכאמור אינני מביע כל דעה לגבי נכונות הטענה ברמה העובדתית (ראו, סעיף 5 לחסד"פ; ע"פ 5336/10 פלוני נ' מדינת ישראל (23.8.2012), בפסקאות 32-31 לפסק דינו של המשנה לנשיא א' ריבלין; ודנ"פ 532/93 מנינג נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מז(4) 25, 31 (1993)).
 
83.          מהטעמים האמורים, יש לדחות את הערעור על הרשעתו של המערער בעבירה שעניינה מרמה והפרת האמונים בתאגיד, בה הורשע במסגרת האישום החמישי. עם זאת, מצאתי להעיר כי בנוסף לעבירה של מרמה והפרת אמונים בתאגיד, לפי סעיף 425 לחוק העונשין, לא מן הנמנע כי היה מקום להרשיע את המערער גם בעבירה של מרמה והפרת אמונים, לפי סעיף 284 לחוק העונשין (כפי שנעשה במסגרת האישום השביעי). הטעם לכך הוא, כפי שיובהר בהרחבה במסגרת הדיון באישום השביעי, כי בהיותו עובד ציבור, השימוש הפרטי שעשה המערער בכרטיס, פגע באמון הציבור בשירות הציבורי, בכלל, ובהיותו של המערער מפקד האיגוד, פגע השימוש הפרטי שעשה המערער בכרטיס באמון הציבור באיגוד, בפרט. הרשעתו של המערער בעבירה של מרמה והפרת אמונים בתאגיד, וזאת בלבד, נותנת מענה אך ורק לפגיעה שהסבו מעשיו של המערער לאמון הציבור באיגוד, אך היא אינה מתייחסת לפגיעה שגרמו המעשים לאמון הציבור בשירות הציבורי בכללותו. ואולם, משלא הוגש ערעור מטעם המשיבה, הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי תעמוד בעינה, ובגין מעשיו במסגרת האישום החמישי, יורשע המערער בעבירה של מרמה והפרת אמונים בתאגיד, לפי סעיף 425 לחוק העונשין.
 
אישום שביעי
 
84.          במסגרת אישום זה הורשע המערער בעבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, מרמה והפרת אמונים ומרמה והפרת אמונים בתאגיד, בגין רכישת זרים, לצרכים פרטיים, באמצעות זיכוי שנוצר עבור האיגוד בחנות פרחים מסויימת. לטענת המערער, שגה בית משפט קמא כאשר ראה בסכומים, שנרשמו בכרטסת האיגוד בחנות כזיכוי לטובת האיגוד, שכן בפועל מדובר בחוב של המערער לחנות הפרחים. טענה זו משוללת כל יסוד עובדתי.
          
           בעל חנות הפרחים המדוברת העיד באופן ברור ומפורש כי לבקשת המערער הוא הנפיק על שם האיגוד חשבוניות, בסכום גבוה מסכום הטובין שנרכשו בפועל. עוד העיד בעל החנות, כי נהג לרשום את ההפרש בין סכום הסחורה שנרכשה לבין הסכום ששולם בפועל על ידי האיגוד, בגין החשבוניות האמורות, כזיכוי לטובת האיגוד, בכרטסת האיגוד בחנות. על פי עדותו של בעל החנות, כל אימת שהמערער היה נוטל מהחנות פריטים כלשהם מבלי לשלם עליהם, הוא נהג לקזז את שווי הטובין שנטל המערער, מהזיכוי שעמד לזכות האיגוד בחנות הפרחים (ראו, עדותו של שמעון חדד, מיום 25.2.2009, עמ' 56, ש' 1, עד עמ' 58, ש' 26, לפרוטוקול). בית משפט קמא אימץ את העדות האמורה, אשר נתמכה במסמכים רבים שהוגשו, ומצא אותה כעדות מהימנה. המסקנה המתבקשת היא, כי אין כל בסיס לטענת המערער, לפיה יש לראות את הסכומים שנרשמו בכרטסת האיגוד כחובות אישיים שלו לחנות, וכי אין מדובר בזיכויים שנרשמו לטובת האיגוד.
 
85.          ומכאן לזר ששלח המערער לאשתו, שעל פי הטענה הוא מומן מכספי האיגוד. לא מצאתי כל ממש בטענת המערער, לפיה הרישום בכרטיס, אליו התייחס בעל חנות הפרחים בעדותו בקשר לזר המדובר, הוא למעשה רישום בכרטיס הברכה שצורף לזר, ולא רישום ההוצאה בכרטסת האיגוד בחנות. בעל חנות הפרחים העיד במפורש, כי הוא רשם את הזר המדובר בכרטסת האיגוד בחנות, וכי הוא עשה כן לבקשת המערער:
 
"ביום 30.12 [המערער] לקח עציץ גוזמניה שלישייה עם כרטיס ברכה + משלוח ב- 180 ₪ כתוב שזה משלוח לאשתו של יגאל. ביום הזה הוא נכנס לחנות וביקש לשלוח הביתה את העציץ לאשתו הביתה.
ש. למה רשמת את זה בכרטיס של האיגוד?
ת. לפי בקשתו רשמתי בכרטיס." (שם, בעמ' 58 ש' 7-4, עוד ראו, עמ' 70 ש' 22-20).
 
           אין גם כל יסוד לטענת המערער, כי הוא התכוון לשלם עבור הזר שביקש לשלוח לאשתו, שכן, כאמור לעיל, הוא הורה במפורש לבעל החנות כי הלה ירשום את הרכישה בכרטסת האיגוד, ומשמעות הדבר, כי מימונה של ההוצאה יעשה על חשבון הזיכוי שנרשם לטובת האיגוד בחנות הפרחים.
 
86.          ואשר לזר ששלח המערער לידידה, שאף כאן נטען כי הדבר נעשה על חשבון האיגוד. העובד, אותו שלח המערער לחנות הפרחים על מנת לאסוף את הזר ולמסור אותו לידידה, העיד כי המערער הנחה אותו להורות לבעל החנות לרשום את הזר על שמו של המערער. לטענת המערער, יש לפרש את הבקשה כי הזר ירשם על שמו ככוונה מצידו לשלם את התמורה בעבור הזר, במועד מאוחר יותר, ולא כבקשה לרשום את עלות הזר על חשבון הזיכוי שהיה לאיגוד בחנות הפרחים. יצוין, כי טענה זו של המערער אינה מתיישבת עם גרסתו בבית משפט קמא, שם טען כי נתן בידו של הכבאי, אשר נשלח לחנות הפרחים, כסף מזומן והורה לו לשלם באמצעותו על הזר ששלח לידידתו (ראו, עדות המערער מיום 6.9.2011, עמ' 637, ש' 17-3, לפרוטוקול). רק כעת, במסגרת הדיון בערעור, אישר המערער כי לא הפקיד כסף מזומן בידו של השליח, על מנת שזה ישלם באמצעותו את מחיר הזר, אלא ביקש ממנו כי יאמר לבעל החנות לרשום את דבר הרכישה על שמו. המערער הוסיף וטען כי לא התכוון שהזר יחוייב על חשבון יתרת הזיכוי שעמדה לרשות האיגוד בחנות, אלא שכוונתו הייתה לשלם את עלות הזר במועד מאוחר יותר.
 
           סבורני, כי אין לקבל גרסה מאוחרת וכבושה זו של המערער. טענתו של המערער, לפיה יש לפרש את בקשתו, כי זר זה שביקש לשלוח לידידתו ירשם על שמו, ככוונה משתמעת לשלם את עלות הזר במועד מאוחר יותר, היא טענה מיתממת המתעלמת ממערכת היחסים ששררה בינו לבין בעל חנות הפרחים. במסגרת מערכת יחסים זו נהג המערער, במשך שנים, להגיע לחנות ולרשום פריטים שונים שרכש, בכרטסת האיגוד, כאשר מעדותו של בעל חנות הפרחים עולה כי לא נעשתה על ידו כל הבחנה בין המערער לבין האיגוד, והלה הוסיף כי מבחינתו הכרטסת של האיגוד בחנות עמדה, לכל דבר ועניין, לרשותו של המערער ("הייתי רושם את זה על הכרטיס של יגאל של כיבוי אש" (עדותו של שמעון חדד, מיום 25.2.2009, בעמ' 56, ש' 9, לפרוטוקול)). המערער לא השכיל להביא כל ראיה, לפיה הוא נהג לרשום בחנות, בנפרד, רכישות שערך באופן פרטי ולשלם עליהן במועד מאוחר יותר, וכפי שקבע בית משפט קמא, לא היתה למערער כרטסת משל עצמו בחנות, שבאמצעותה הוא היה יכול לעשות כן. יש להדגיש, בהקשר זה, כי בעל חנות הפרחים העיד מפורשות כי המערער מעולם לא שילם מכיסו בעבור רכישות שבוצעו בחנות ונרשמו בכרטסת האיגוד (שם, בעמ' 71, ש' 15, עד עמ' 72, ש' 2, לפרוטוקול). כסיכום ביניים, ניתן לקבוע כי למערער לא היה חשבון משל עצמו בחנות הפרחים, בו היה יכול לרשום רכישות שביצע באופן פרטי, וכי המערער לא שילם מעולם מכספו בגין רכישות פרטיות שביצע, ואשר נרשמו בכרטסת האיגוד. מכאן ניתן להסיק, ברמת הוודאות הנדרשת במשפט פלילי, כי לא היה בכוונתו ואף באפשרותו של המערער לרשום על שמו את עלות רכישת הזר ששלח לידידתו, ולשלם את מחירו מכיסו, במועד מאוחר יותר. המסקנה המתבקשת היא, כי כוונתו הברורה של המערער היתה לממן את הזר באמצעות יתרת הזכות שעמדה לרשות האיגוד בחנות הפרחים.
 
87.          טענה נוספת אותה העלה המערער היא, כי בית משפט קמא לא פירט בהכרעת דינו מהן הנסיבות המחמירות, אשר מצדיקות את הרשעתו בעבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. לטענתו של המערער, ממצאיו העובדתיים וקביעותיו של בית משפט קמא אינם מבססים את האפשרות להרשיעו בעבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. כפי שיובהר בהמשך, הנני סבור כי לא היה נכון להרשיע את המערער בעבירה של קבלת דבר במרמה, וחלף זאת, צריך היה להרשיעו בעבירות חמורות יותר של גניבה בידי עובד ציבור וגניבה בידי מנהל. ואולם, משהורשע המערער בעבירה של קבלת דבר במרמה, אין ספק כי מדובר בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, ודין טענתו בעניין זה להידחות. בית משפט קמא עמד על כך שכלל המעשים בהם הורשע המערער מהווים פרשיית שחיתות אחת, אשר המערער עומד במרכזה. פרשייה זו מגוללת מעשי מרמה שביצע המערער באופן שיטתי ולאורך שנים, תוך ניצול מעמדו ותפקידו לשם קבלת טובות הנאה אישיות, על חשבון האיגוד. על יסוד האמור, קבע בית משפט קמא, כי לנוכח היקפם הרב של מעשי המרמה בהם נקט המערער; התקופה הארוכה, במהלכה בוצעו מעשים אלו; ומעמדו המיוחד של המערער כמפקד האיגוד, הרי שיש לראות את מעשי המרמה כמעשים שבוצעו בנסיבות מחמירות.
 
           קביעות אלו של בית משפט קמא מקובלות עליי, ואינני רואה מקום להתערב בהן. חומר הראיות מגלה דמיון רב בין המעשים המתוארים באישומים השונים, כאשר המערער פעל, פעם אחר פעם, באותה דרך, שעיקרה יצירת חשבונות נסתרים, בדרך כלל באמצעות זיכויים ויתרות זכות שנוצרו אצל ספקים שונים של האיגוד, בהם הוא עשה שימוש על פי שיקול דעתו הבלעדי. בחלק מהמקרים, כדוגמת המעשים המתוארים באישום השביעי, ניצל המערער את יתרות הזכות שעמדו לרשות האיגוד, לצרכיו הפרטיים. המערער היה משוחרר, כמעט באופן מוחלט, מכבלי הפיקוח וכללי המנהל התקין, ועשה בכספי האיגוד כבשלו. את מעשי המרמה, בהם הורשע המערער, יש לראות כחלק ממסכת אחת ומתמשכת, בה נקט המערער, תוך ניצול חמור של מעמדו והאמון שניתן בו מתוקף תפקידו. בשל היקפם הרב של מעשי מרמה אלו, התקופה הארוכה, השיטתיות בה בוצעו, והפרת האמון הבוטה המאפיינת אותם, יש לראות בכל אחד ממעשי המרמה בהם הורשע המערער, כמעשים שבוצעו בנסיבות מחמירות. אף אם תאמר כי כל מעשה מרמה יחיד הוא קטן יחסית בהיקפו, הרי שבשל משקלם המצטבר של כלל מעשי המרמה בהם הורשע המערער, סבורני כי בדין הורשע המערער בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, ויש לדחות את טענותיו בעניין זה (ראו, בהקשר זה, ע"פ 399/88 בלאס נ' מדינת ישראל, פד מד(4), 705 (1990), בפסקה 18 לפסק דינו של השופט א' גולדברג; ע"פ 816/10 גולד נ' מדינת ישראל (03.09.2012), בפסקה 61 לפסק דינו של הנשיא א' גרוניס; וע"פ 8325/05 בלס נ' מדינת ישראל (10.1.2007), בפסקה 15 לפסק דינה של השופטת ד' ברלינר).
 
88.          עוד טוען המערער, כי לא היה מקום להרשיעו, במסגרת האישום השביעי, הן בעבירה של מרמה והפרת אמונים, לפי סעיף 284 לחוק העונשין, והן בעבירה של מרמה והפרת אמונים בתאגיד, לפי סעיף 425 לחוק העונשין. לטענת המערער, מדובר בכפילות מיותרת ובהחמרה עמו שלא לצורך. אף טענה זו אין בידי לקבל. יפים, לעניין זה, דבריו של המשנה לנשיא מ' אלון בעניין דרוויש, שם נקבע כי:
 
"מן הראוי להדרש, בהקשר זה, להבהרה נוספת. אכן הפגיעה בתאגיד (סעיף 425 לחוק) כמו גם הפגיעה בציבור (סעיף 284 לחוק) אינן צריכות לשאת אופי כספי דוקא, אך עדיין מקום יש להבחין בין פגיעה אחת לרעותה. […]
 
שתי עבירות אלה, על אף הדמיון ביניהן, ועל אף שכוללות הן אותם רכיבים עצמם, שונות הן במטרותיהן ולשינוי זה נודעת משמעות בדרך ישומן. סעיף 284 ענינו עובד הצבור. העבירה יסודה בכך, שעובד הציבור, שהוא חלק מן המנהל הציבורי, עושה שימוש לרעה בסמכויות ובכוחות שהמדינה הפקידה בידיו. עובד הציבור הוא נאמן הציבור […] להבטיח כי איש הציבור ישרת בפעילותו את האינטרס הציבורי עליו הוא מופקד, ולקיים את אמון הציבור בתקינות פעולות המנהל […].
 
לעומת זאת, סעיף 425 לחוק אין ענינו הגנה על הציבור, אלא על התאגיד. יסודו בחובת האמון החלה על מנהל התאגיד, אשר בהיותו פועל בשל אחרים ובעבורם, עליו לפעול כלפיהם ביושר ובהגינות […]. הוראה זו נועדה להבטיח כי מנהל התאגיד לא ימעל באמון שניתן בו ויפעל להגשמת תפקידו […]. שוני זה מוביל למסקנה כי למטרה זו כשלעצמה של הגנה על תדמיתו של התאגיד בעיני הציבור ועל האמון שרוחש הציבור לתקינות פעולותיו אין מקום לענין סעיף זה […] אלא אם ערעור תדמיתו של התאגיד בעיני הציבור תגרום גם לפגיעה בתאגיד." (שם, בפסקה 36 לפסק הדין).
 
89.          בהיותו עובד ציבור, המעשים שביצע המערער במסגרת האישום השביעי פגעו באמון הציבור, בשירות הציבורי בכללותו, אך בכך לא סגי. בעשותו שימוש בכספי האיגוד לצרכיו הפרטיים, פגעו מעשיו של המערער באיגוד עצמו. לפיכך, היה מקום להרשיע את המערער הן בעבירה של מרמה והפרת אמונים, לפי סעיף 284 לחוק העונשין, והן בעבירה של מרמה והפרת אמונים בתאגיד, לפי סעיף 425 לחוק העונשין. אציין, בהקשר זה, כי עמדתי זו לא היתה משתנה אף אם מעשיו של המערער לא היו מסבים פגיעה ממונית לאיגוד, אלא רק פגיעה בתדמיתו הציבורית. בהיותו של האיגוד תאגיד ציבורי, אשר אמון הציבור בו חיוני לתפקודו, יש לראות פגיעה בתדמיתו הציבורית משום פגיעה באחד הערכים המוגנים על ידי סעיף 425 לחוק העונשין, ועל כן גם בנסיבות מעין אלו היה מקום להרשיע את המערער בעבירה של מרמה והפרת אמונים בתאגיד (ראו, לעניין זה, ע"פ 8710/96 הלדשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5), 481 (1997), בפסקה 101 לפסק דינו של השופט א' גולדברג).
 
90.          לבסוף, מצאתי לנכון להעיר, כי לטעמי, לא היה מקום לזכות את המערער מהעבירה שעניינה רישום כוזב במסמכי תאגיד, שיוחסה לו במסגרת האישום השביעי. כמו כן, סבורני, כי שגה בית משפט קמא משזיכה את המערער מעבירת הגניבה בידי עובד ציבור וחלף זאת הרשיעו בעבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות.
 
91.          אשר לזיכויו של המערער מהעבירה שעניינה רישום כוזב במסמכי תאגיד, בית משפט קמא החליט לזכות את המערער מעבירה זו, מאחר שלשיטתו, הזיכוי שנרשם לטובת האיגוד בחנות הפרחים שונה במהותו מהזיכוי שנרשם לטובת האיגוד בחנות המכולת, עליה דובר במסגרת האישום הראשון. גישה זו נומקה על ידי בית משפט קמא בשני טעמים: ראשית, מן הטעם שלשיטתו של בית משפט קמא, הזיכוי שנוצר לטובת האיגוד בחנות הפרחים, מושא האישום השביעי "לא נוצר על סמך רישומים כוזבים בתעודות משלוח" ועל כן המעשים שדובר עליהם באישום זה לא היו מלווים "בתרמית שיסודה בעריכת מסמכים כוזבים" (עמ' 993  ש' 5-3 להכרעת הדין); ושנית, משום ש"בניגוד לאישום הראשון […], כאן הזיכוי העומד לזכות האיגוד הינו זיכוי של ממש […] המגלם הקדמת תשלומים" (שם, ש' 6-2).
 
           בכל הכבוד, אינני רואה עין בעין עם בית משפט קמא בנקודה זו. בעל חנות הפרחים העיד מפורשות כי המערער ביקש ממנו לרשום בחשבוניות שהגיש לאיגוד סכומי כסף גבוהים יותר מעלות הפריטים שסופקו בפועל לאיגוד, כאשר ההפרש נרשם כזיכוי לטובת האיגוד (עדותו של שמעון חדד מיום 25.2.2009, עמ' 56, ש' 1, עד עמ' 57, ש' 2, עד עמ' 58, ש' 26, לפרוטוקול). מכאן עולה, כי הסכום שנרשם בחשבוניות אינו תואם את מחיר הפריטים שסופקו בפועל לאיגוד, ולפיכך מדובר במסמך כוזב, אשר אינו משקף נכונה את המציאות אותה הוא מתיימר לייצג (והשוו לאמור בעדותו של רואה החשבון של האיגוד, מר רוני שמש, אשר העיד כי "יש צורך שהמוצרים המופיעים [בחשבונית] הם המוצרים שיסופקו" (עדות של רוני שמש מיום 2.2.2010, עמ' 172, ש' 12-17, לפרוטוקול)).
 
           כמו כן, ארשה לעצמי להסתייג מקביעתו של בית משפט קמא, לפיה, בשונה מהזיכוי שדובר עליו במסגרת האישום הראשון, הזיכוי הרלבנטי לאישום השביעי הוא לא יותר מאשר הקדמת תשלום, בגין מוצרים שיסופקו בעתיד. הן במסגרת האישום הראשון והן במסגרת האישום דנן, מדובר בזיכוי שהמערער יכול היה לעשות בו (ואף עשה בפועל) שימוש לפי מיטב שיקול דעתו, לצורך רכישת מוצרים שונים מאלו שפורטו בחשבוניות שהוגשו לאיגוד. מחומר הראיות עולה בבירור כי אין מדובר, בשני האישומים, בתשלום בגין אותם מוצרים שיסופקו בעתיד. וכראיה לכך ניתן לראות את השימוש בכספי הזיכוי שעשה המערער על מנת לרכוש עציצים וזרים לשימושו הפרטי. ואולם, גם אם המערער לא היה עושה שימוש בכספי זיכוי זה על מנת לרכוש פריטים ומוצרים בחנות הפרחים לצרכיו הפרטיים, עדיין היה מקום להרשיעו בביצוע עבירה של רישום כוזב במסמכי תאגיד. זאת, מאחר שעצם ההקצאה של כספים, אשר נועדו לרכישת מוצרים ושירותים מסוימים עבור האיגוד, והפנייתם לחשבון זיכוי נסתר, המצוי בשליטתו הבלעדית של המערער ומנוהל מחוץ לספרי האיגוד, מהווה שימוש בכספי האיגוד למטרה שונה, שלא באה לידי ביטוי רישומי בהנהלת החשבונות של האיגוד. לפיכך, אין, לטעמי, כל חשיבות לשימוש שעשה המערער בכספים אלו, ואין נפקא מינא לשאלה האם הם נוצלו לביצוע רכישות עבור האיגוד או לרכישות פרטיות של המערער. מעצם העובדה שהמערער גרם לכך שכספי האיגוד יועברו לחשבון זיכוי נסתר המצוי בשליטתו הבלעדית, אחראי המערער להיווצרות רישום כוזב בספרי האיגוד, ועל כן לא היה מקום לזכותו מעבירה זו, אשר יוחסה לו במסגרת האישום השביעי (ראו, בהקשר זה, ע"פ 3517/11 שמשון נ' מדינת ישראל (‏6.3.2013), בפסקה 43 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל; וע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 221 (1996), בפסקה 252 לפסק דינו של השופט ד' לוין).
 
92.          אשר לזיכויו של המערער מעבירת הגניבה בידי עובד ציבור, הרי שבית משפט קמא ביסס זיכוי זה על ההבחנה שנעשתה בעניין רויטמן בין מעשי מרמה שהביאו להעברת הבעלות בנכס לבין מעשי מרמה שהביאו להעברת החזקה בנכס בלבד. ואולם, כפי שציינתי לעיל, הבחנה זו נדחתה בפסק הדין בעניין פרי, שם נקבע כי סיווגם של המעשים כעבירה של גניבה או כעבירה של קבלת דבר במרמה תעשה, בראש וראשונה, באמצעות איתור האינטרס המוגן שנפגע מהמעשים, ולא באפיון טיב הזכויות שעברו לידי הנאשם כתוצאה מהם.
 
           כפי שציינתי בדבריי הקודמים, השאלה הנכונה אותה יש להציג, לשם סיווג מעשי המרמה אותם ביצע המערער כלפי האיגוד, במסגרת האישום השביעי, כגניבה או כקבלת דבר במרמה, היא האם טובת ההנאה שצמחה למערער כתוצאה ממעשים אלו היא רכושו של האיגוד. בחינת מעשיו של המערער במסגרת אישום זה מעלה כי התשובה לשאלה זו היא חיובית. במעשיו המתוארים באישום השביעי, הוציא המערער במרמה כספים מהאיגוד ורכש באמצעותם זרים ועציצים לצרכיו הפרטיים. לפיכך, גרם המערער במעשיו אלה, לשלילת קבע של נכס השייך לאיגוד, ומכאן שהיה מקום להרשיעו בגניבה, ולא בקבלת דבר במרמה.
 
93.          כפי שציינתי בדבריי לגבי האישום השני, מאחר שלא הוגש ערעור מטעם המשיבה, אין לאמור לעיל כל נפקות אופרטיבית, ואין בכך כדי לשנות מהכרעת דינו של בית משפט קמא לעניין זיכויו של המערער מעבירות הגניבה בידי עובד ציבור ורישום כוזב במסמכי תאגיד, בגדרו של האישום השביעי.
 
אישום שמיני
 
94.          במסגרת אישום זה הורשע המערער בעבירה של גניבה בידי עובד ציבור, בגין נטילת מצלמה שנמצאה בביתו, אשר נקבע כי היא שייכת לאיגוד. סבורני, כי יש להורות על זיכויו של המערער מעבירה זו, מחמת הספק; להלן אפרט את הטעמים לעמדתי זו.
 
95.          בהכרעת דינו, עמד בית משפט קמא על כך שמהרישום בת/94 עולה, כי בחודשיים שלפני תחילת החקירה רכש האיגוד "מצלמה דיגיטלית גרמנית". בהמשך לכך, קבע בית משפט קמא, כי מצלמה מסוג "פרקטיקה", אשר נתפסה בביתו של המערער, על השידה הסמוכה למיטתו, היא אותה מצלמה מתוצרת גרמניה שרכש האיגוד ואשר נרשמה בת/94, ועוד נקבע כי המערער גנב מצלמה זו. לדעתי, לא ניתן לקבוע על בסיס הראיות האמורות, כי המערער גנב מהאיגוד את המצלמה שנתפסה בביתו. זאת, משום שלא ניתן להוכיח, מעבר לכל ספק סביר, על בסיס הרישום בת/94, כי המצלמה שנתפסה בביתו של המערער היא אותה מצלמה השייכת לאיגוד.
 
96.          כך, בתעודת המשלוח שעליה התבסס בית משפט קמא לשם הרשעתו של המערער, לא צוין דגם או שם יצרן המצלמה שנרכשה על ידי האיגוד, אלא נאמר כי מדובר ב"מצלמה דיגיטלית גרמנית". לפיכך, לא ניתן לקבוע על בסיס הרישום הנ"ל, כי המצלמה שרכש האיגוד ואשר נרשמה בתעודת המשלוח האמורה, היא מצלמה מסוג פרקטיקה, מאותו הדגם שנתפס אצל המערער, ואין ראיה כי מדובר, כלל ועיקר, במצלמת פרקטיקה (ולא, למשל, במצלמת "לייקה" (Leica), שאף היא מתוצרת גרמניה). ראוי להדגיש בנקודה זו, כי בית משפט קמא עמד בהכרעת דינו על אי-הסדר הרב ששרר בניהול מלאי המצלמות של האיגוד, ועל הקושי להתחקות אחר מקום הימצאן של המצלמות השונות, אשר נרכשו על ידי האיגוד. כפי שציין בית משפט קמא, עולה מהעדויות שהוצגו בפניו, כי המצלמות שרכש האיגוד אוכסנו במקומות שונים באזור פעילותו של האיגוד, מבלי שנערך רישום מסודר בנוגע למקום המצאן, ולא ניתן לומר מה נעשה בכל מצלמה ומצלמה. דברים אלה מחזקים את מסקנתי, לפיה יש לזכות את המערער מגניבת המצלמה, שכן חוסר הסדר ששרר בנושא זה, אינו מאפשר לקבוע בוודאות כי המצלמה המופיעה בת/94 נגנבה על ידי המערער, ואפשר שהיא מצויה במקום אחר ברחבי האיגוד, מבלי שהדבר יגובה בתיעוד כלשהו.
 
97.          אוסיף עוד, כי לא נעלמו מעיניי הקשיים שנתגלעו בגרסת המערער בכל הנוגע למצלמה שנתפסה בביתו, ולא התעלמתי מהעובדה שכאשר נשאל המערער למי שייכת המצלמה, הוא השיב כי אינו זוכר (ראו, עדותו של המערער בבית משפט קמא מיום 23.5.2011, עמ' 516, ש' 29-2, לפרוטוקול). בית משפט קמא לא נתן אמון בגרסתו זו של המערער וקבע כי תשובותיו, בעניין זה, הן מתחמקות ואף נלעגות. אף אני מתקשה להאמין כי המערער אינו זוכר למי שייכת המצלמה, אשר נמצאה ליד מיטתו. דומה, כי לו היה בידי המערער הסבר תמים להימצאותה של מצלמה זו בחדר השינה בביתו, הוא היה מספק הסבר זה, ולא נגרר לתשובות מתחמקות שאינן מעוררות אמון, וזאת בלשון המעטה. כמו כן, קיים קושי גם לקבל את גרסתו המאוחרת של המערער, אשר הועלתה לראשונה במסגרת הערעור, לפיה ייתכן שאותה מצלמה, ככל שייקבע כי היא שייכת לאיגוד, נמצאת ברשותו בתוקף תפקידו כחוקר שריפות, מבלי שהיתה לו כוונה לשלול אותה שלילת קבע מהאיגוד. מדובר בגרסה כבושה, אשר יש להניח כי לו היה בה ממש, חזקה על המערער כי היה מעלה אותה כבר במסגרת חקירתו במשטרה, ולמצער, בעדותו בבית המשפט.
 
98.          חרף קשיים אלו בגרסאותיו של המערער, דומני, כי בהעדר ראיה שיש בה כדי ללמד, ולו באופן נסיבתי, כי המצלמה שנמצאה בביתו של המערער היא אותה מצלמה שנרכשה על ידי האיגוד, אין מנוס אלא להורות על זיכויו של המערער מגניבתה.
 
99.          משהגעתי למסקנה, כי לא ניתן לקבוע, ברמת הוודאות הנדרשת להרשעה בדין פלילי, כי המצלמה שנתפסה בביתו של המערער שייכת לאיגוד, ולפיכך יש לזכות את המערער מחמת הספק מגניבתה, אינני נדרש ליתר הטענות שהעלה המערער, לגבי הרשעתו במסגרת האישום השמיני.
 
 
 
 
אישום עשירי
 
100.       בגדרו של האישום העשירי, הורשע המערער בעבירה של הפרת הוראה חוקית בשל שיחה טלפונית שקיים עם יו"ר האיגוד ועם נציב הכבאות הארצי, שעה שעל פי תנאי שחרורו, נאסר עליו ליצור קשר עם עובדי האיגוד או עם גורמים ששמם עלה במסגרת החקירה. למען בהירות התמונה, אציין כי הרקע לשיחה זו נעוץ במגעים שניהלו יו"ר האיגוד ונציב הכבאות עם בא כוחו של המערער דאז, עו"ד ברזני, במטרה לנסות ולהחזיר את המערער לתפקידו כמפקד האיגוד לאחר שחרורו מהמעצר, וזאת למרות שעל פי תנאי שחרורו, נאסר עליו להיות בקשר עם עובדים וספקים של האיגוד.
 
101.       לטענת המערער, שיחתו עם נציב הכבאות לא הפרה את תנאי שחרורו מהמעצר, שכן הנציב אינו נמנה עם עובדיו של האיגוד, ועל כן לא נאסר עליו לשוחח עמו. בטענה זו אין כל ממש. בית משפט קמא עמד בהכרעת דינו על כך ששמו של נציב הכבאות עלה במסגרת חקירותיו של המערער במשטרה, ועל כן, וכפי שנקבע בתנאי שחרורו מהמעצר, נאסר על המערער ליצור עמו קשר. טענה נוספת שהעלה המערער, לעניין הרשעתו באישום העשירי, היא כי שיחתו הטלפונית עם נציב הכבאות ויו"ר האיגוד לא הפרה את תנאי שחרורו מאחר שלא הוא יזם את השיחה, אלא ששניים אלה, הם שהתקשרו אליו. לטענה זו אין כל בסיס ודינה להידחות. איסור על יצירת קשר משמעו איסור לעמוד בקשר עם אדם כלשהו, אף אם אותו אדם הוא זה שיוזם את הפנייה. לפיכך, עצם העובדה שהמערער קיים שיחה טלפונית עם יו"ר האיגוד ועם נציב הכבאות מהווה הפרה של תנאי שחרורו, ואין כל נפקות לשאלה מי מהצדדים היה זה שיזם את השיחה. על המערער נאסר לעמוד בקשר עם יו"ר האיגוד ונציב הכבאות, ואף אם אלה ניסו ליצור עמו קשר, היה עליו לדחות את פנייתם ולהימנע מלשוחח עמם. משלא נהג כך, הרי שהוא הפר את תנאי שחרורו.
 
102.       אשר לטענת המערער, לפיה הוא קיים את השיחה, מושא האישום העשירי, בהתבסס על ייעוץ משפטי שקיבל, לפיו לא נאסר עליו לקיים שיחה מעין זו, הרי שמדובר בטענה מיתממת, אשר נדחתה, בצדק, על ידי בית משפט קמא. מעדותו של עורך דינו של המערער בתקופה הרלבנטית עולה, כי, לכל היותר, נאמר למערער כי יו"ר האיגוד יכול ליצור עמו קשר בענייני עבודה דחופים, הדורשים את התייחסותו (ראו, עדות עו"ד ברזני מיום 7.11.2011, עמ' 743, ש' 11-9, לפרוטוקול). לכל אורך עדותו נזהר עו"ד ברזני מלומר מפורשות כי הוא אישר למערער או ליו"ר האיגוד ונציב הכבאות כי הם רשאים ליצור קשר ולשוחח זה עם זה (שם, בעמ' 742, ש' 12-9, לפרוטוקול).
 
           כפי שקבע בית משפט קמא, האיסור על יצירת קשר עם עובדי האיגוד ועם גורמים ששמם עלה בחקירה, היה ברור וחד משמעי, והוא אינו נתון לכל פרשנות אחרת. הן המערער, ובא כוחו, עו"ד ברזני, מצד אחד, והן יו"ר האיגוד ונציב הכבאות, מצד שני, הבינו היטב את משמעותו של האיסור המדובר, ונציב הכבאות אף העיד מפורשות כי במהלך השיחה, מושא האישום העשירי, שוחחו המערער ויו"ר האיגוד על ה"קטע שאסור היה להם לדבר" (ראו, עדותו של שמעון רומח, נציב כבאות ארצי, מיום 28.6.2010, עמ' 225, ש' 2-1, לפרוטוקול).
 
103.       השיחות שנוהלו עם המערער נועדו למצוא דרך אשר תאפשר למערער לשוב לתפקידו כמפקד האיגוד. זאת, למרות האיסור המפורש שהטיל עליו בית משפט השלום לעמוד בקשר עם עובדים, ספקים של האיגוד, או עם כל אדם אחר ששמו עלה במסגרת החקירה. מן הראוי להעיר, בהקשר זה, כי יש טעם לפגם בניסיונות שנעשו, במטרה להחזיר את המערער לתפקידו כמפקד האיגוד, לאחר שחרורו מהמעצר, שעה שברור לכל בר-בי-רב כי תנאי שחרורו אינם מאפשרים זאת. המדובר בהתנהלות בלתי ראויה, שאינה מתיישבת עם כללי המנהל התקין, ויש להצר על כך שגורמים בכירים באיגוד ובנציבות הכבאות, נתנו את ידם למהלך אשר, לכאורה, הנו בלתי ראוי. אשר לפן הפלילי המיוחס למערער, ברור כי שיחת הטלפון בין המערער לבין נציב הכבאות ויו"ר האיגוד עמדה בניגוד לתנאי השחרור שנקבעו על ידי בית המשפט, במסגרת החלטת השחרור של המערער, ואין ספק כי המערער היה מודע לכך. אדגיש, כי לטעמי, אין חשיבות לשאלה מה היה חלקו של המערער בשיחה, היינו: האם היה פסיבי ורק הקשיב לדברי אחרים, או שמא הוא השתתף באופן פעיל יותר בשיחה.
 
           לבסוף, הנני סבור, כי יש לדחות את טענת המערער, לפיה מדובר בזוטי דברים. לא בזוטי דברים עסקינן, או בהפרה "טכנית" של תנאי השחרור, כפי שהתבטא בית משפט קמא (תהא משמעותו של ביטוי זה אשר תהא). המדובר בהפרה בוטה ומודעת של התנאים שנקבעו בהחלטת שחרורו של המערער מהמעצר, ולפיכך אין מקום להתערב בהרשעתו של המערער במסגרת האישום העשירי.
 
 
 
 
אישום אחד עשר
 
104.       במסגרת האישום האחד העשר מדובר בעצי תמר שגדלו בגינתו של המערער ונמכרו לבעל מטע תמרים, אשר בהמשך מכר את אותם עצים לאיגוד. בית משפט קמא קבע כי בהוראת המערער, נעקרו עצים אלו מגינתו והובלו משם למקום שתילתם החדש, וזאת על חשבון האיגוד. בנוסף על כך, במסגרת עבודות ההובלה שמימן האיגוד, ובהוראת המערער, נכללה גם הובלה של עצים, אותם רכש המערער באופן פרטי, על מנת שהם יחליפו את העצים שנעקרו מגינתו. בשל מעשים אלו הורשע המערער בעבירות של גניבה בידי עובד ציבור, גניבה בידי מנהל, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, מרמה והפרת אמונים ומרמה והפרת אמונים בתאגיד.
 
105.       לטענת המערער, שגה בית משפט קמא שעה שהתייחס למכירת העצים לבעל המטע ולמכירתם של עצים אלו, בהמשך, על ידי בעל המטע לאיגוד, כאל עסקה סיבובית אחת. לטענת המערער, מדובר בשתי עסקאות נפרדות, אשר לא נפל בכל אחת מהן כל פסול. עוד טוען המערער, כי לא הוכח שמכירת העצים לאיגוד על ידי בעל המטע נעשתה בניגוד עניינים, ואף לא הוכח כי המערער קיבל בגינם תמורה כספית מהאיגוד. אינני רואה לקבל טענות אלה.
 
106.       סבורני, כי צדק בית משפט קמא בקובעו, כי מכירת העצים על ידי המערער לבעל המטע, ומכירתם לאחר מכן לאיגוד, מהוות עסקה סיבובית אחת, במסגרתה מכר המערער את העצים שגדלו בגינתו לאיגוד. בעל המטע מסר בהודעתו במשטרה (ת/8, אשר הוגשה בהסכמה במקום עדות ראשית מטעמו), כי הסכים לקנות את העצים מהמערער, ולהעניק לו זיכוי בשווי המכירה, ביודעו כי מיד לאחר מכן הוא ימכור עצים אלו לאיגוד. עוד העיד בעל המטע כי המערער הוא זה שיזם ורקם את העסקה המשולשת בינו לבין המערער ובינו לבין האיגוד (הודעתו של בני אטיאס במשטרה, מיום 30.8.2008, עמ' 3, ש' 77, עד עמ' 4, ש' 88). מכאן עולה, כי תפקידו של בעל המטע הצטמצם לכדי תפקיד של מתווך מטעמו של המערער, שבאמצעותו מכר המערער עצים שגידל בגינתו, לאיגוד. לפיכך, יש בסיס איתן לקביעה כי, הן מכירת העצים מהמערער לבעל המטע, והן מכירתם של אותם עצים מבעל המטע לאיגוד מהוות, למעשה, עסקה אחת, במסגרתה מכר המערער לאיגוד את העצים שגדלו בגינתו, באמצעותו של בעל המטע. משכך, יש לדחות את טענתו של המערער כי מדובר בשתי עסקאות נפרדות, כמו גם את טענתו כי לא צמח לו כל רווח כספי מכך שבעל המטע מכר את העצים שהוצאו מגינתו, לאיגוד.
 
107.       ומכאן לטענתו של המערער, לפיה האיגוד לא נשא בעלויות הוצאת העצים מגינתו והובלתם לאיגוד. נהג המשאית, אשר טיפל בעקירת העצים בגינתו של המערער והוביל אותם לאיגוד, העיד, באופן ברור ומפורש, כי האיגוד הוא זה שנשא בעלויות העבודה. כמו כן, מסר העד כי האיגוד נשא אף בעלויות הובלתם של העצים החדשים, אשר נשתלו בגינתו של המערער, במקום העצים שנעקרו. בנוסף, אישר העד כי תעודת משלוח שהנפיקה חברת ההובלות בה הוא עובד, אשר אושרה לתשלום על ידי המערער והתגלתה בספרי האיגוד, הוצאה בגין עקירתם של העצים מגינת המערער והובלתם לאיגוד (עדותו של ניסים חביב מיום 25.3.2009, עמ' 50, ש' 28, עד עמ' 52, ש' 21, לפרוטוקול). בית משפט קמא קבע כי עדות זו מהימנה עליו והוסיף כי היא מתיישבת עם יתר הראיות בתיק. מנגד, מצא בית משפט קמא את גרסתו של המערער, לפיה הוא שילם מכיסו בגין עקירתם והובלתם של העצים שגדלו בגינתו, כבלתי מהימנה ובלתי מבוססת. קביעות אלו של בית משפט קמא מעוגנות היטב בחומר הראיות, ואינני רואה כל מקום להתערב בהן.
          
108.       אשר לטענת המערער, לפיה האיגוד לא נשא בעלויות חפירה שבוצעה בגינתו, הרי שגם בטענה זו לא מצאתי כל ממש. נהג המחפרון, אשר ביצע חפירה מסביב לעצים בגינת המערער, העיד באופן שאינו משתמע לשני פנים, כי התשלום, בגין העבודה שביצע, נכלל בחשבונית שהגיש לאיגוד, וכי האיגוד נשא בעלויותיה של עבודה זו (ראו, עדותו של נחום חבר, מיום 24.2.2009, עמ' 40, ש' 18, עד עמ' 42, ש' 7, לפרוטוקול).
 
109.       בית משפט קמא קבע עובדתית, כי הן תעודת המשלוח שהוציאה חברת ההובלות שהובילה את העצים מגינת ביתו של המערער לאיגוד, והן החשבונית שהנפיק נהג המחפרון, בגין החפירה שביצע בגינת המערער, אושרו לתשלום על ידי המערער עצמו ושולמו מכספי האיגוד. אשר לטענת המערער כי התשלום בגין עבודות אלו נעשה באישור גזבר ויו"ר האיגוד, הרי שכבר ציינתי בדבריי הקודמים כי אין לנתון זה כל משמעות, שכן שני גורמים אלו נהגו לאשר באופן אוטומטי תשלומים שנעשו לשם כיסוי חשבוניות שהגיש המערער, מבלי שהם נקטו באמצעי פיקוח על הנעשה בענייני הכספים באיגוד.
 
110.       עולה מהמקובץ, כי המערער ניצל את תפקידו ואת שליטתו באיגוד על מנת למכור לאיגוד עצים שהיו בגינת ביתו, ואף הגדיל לעשות בכך שגרם לאיגוד לשאת בעלויות הובלת העצים החדשים שרכש באופן פרטי, לנטיעה בגינתו. במכירת העצים שהיו בגינתו של המערער לאיגוד, ניצל המערער את מעמדו ואת שליטתו באיגוד, על מנת לבצע עסקה סיבובית תוך ניגוד עניינים חריף, מעשה שיש בו משום פגיעה בטוהר המידות ובאמון הציבור באיגוד. בנוסף, יש בעובדה כי האיגוד נשא בהוצאות הובלת העצים החדשים שנשתלו בגינתו של המערער, במקום העצים שהיו בגינה ונעקרו, משום הוצאת כספים במרמה מהאיגוד, למטרותיו הפרטיות של המערער. לפיכך, בדין הורשע המערער בעבירות של מרמה והפרת אמונים, מרמה והפרת אמונים בתאגיד, גניבה בידי עובד ציבור, וגניבה בידי מנהל.
 
111.       עם זאת, סבורני כי עובדות המקרה, כפי שנקבעו בהכרעת דינו של בית משפט קמא, אינן מאפשרות להרשיע את המערער גם בעבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. הטעם לכך הוא, כי על פי ההלכה שנקבעה על ידי בית משפט זה, הרי שבאותם מקרים בהם שלל הנאשם את רכושו של אחר, באמצעות מעשי מרמה, אין להרשיעו הן בעבירה של גניבה והן בעבירה של קבלת דבר במרמה, אלא בעבירה של גניבה בלבד. זאת, מכיוון שבמקרים מעין אלו "מגלמת עבירת הגניבה גם את ההגנה על האינטרס החברתי עליו באה להגן עבירת המרמה, ולפיכך אין מקום וצורך לפרוש על עבירת הגניבה גם את יריעתה של עבירת המרמה" (ראו, עניין גולדין, בפסקה 48 לפסק הדין; עוד ראו, עניין רויטמן בפסקאות 64-55 לפסק דינו של חברי השופט ס' ג'ובראן).
 
112.       יש להבהיר, כי הלכה זו תקפה כל עוד מעשי המִרְמַה והגניבה מהווים מעשה אחד, אשר בוצע כלפי אותו אדם. לעומת זאת, כאשר המרמה והגניבה לא בוצעו כלפי אותו קורבן, היינו, במקרה בו האדם המרומה והאדם שרכושו נגנב הם שני אנשים שונים (למשל, כאשר הנאשם רימה אדם אחד על מנת לגנוב את רכושו של אדם אחר), ניתן להרשיע את הנאשם, הן בעבירה של גניבה והן בעבירה של קבלת דבר במרמה. זאת, על מנת למנוע תוצאה, לפיה הרשעת הנאשם בגניבה בלבד תעשה צדק רק עם קורבן הגניבה, אך לא עם קורבן המרמה (ראו, עניין גולדין, בפסקאות 55-49; ועניין רויטמן בפסקאות 64-55 לפסק דינו של חברי השופט ס' ג'ובראן). יצוין, כי גם במקום שבו המרמה והגניבה אינן חלק מאותו סיפור מעשה, ומדובר בשני מעשים נבדלים ושונים זה מזה, ניתן להרשיע את הנאשם, הן בעבירה של גניבה והן בעבירה של קבלת דבר במרמה, וזאת אף אם המִרְמַה והגניבה בוצעו כלפי אותו אדם (ראו, עניין רויטמן, בפסקאות 64-55 לפסק דינו של חברי השופט ס' ג'ובראן, ובפסקאות 5-3 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה).
 
113.        בענייננו, הן מעשי המרמה והן מעשי הגניבה, המיוחסים למערער במסגרת האישום האחד עשר, נעשו כלפי האיגוד, ויש לראותם כחלק ממסכת עובדתית אחת. לפיכך, לא היה מקום להרשיע את המערער, הן בעבירה של קבלת דבר במרמה והן בעבירות של גניבה בידי עובד ציבור וגניבה בידי מנהל, ודי בהרשעתו בעבירות הגניבה כדי להגשים את תכלית החקיקה. לפיכך, יש להורות על זיכויו של המערער מהעבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, בה הורשע במסגרת האישום האחד עשר.
 
הערעור על גזר הדין
 
114.       ומכאן לערעור על גזר הדין, שכאמור, דינו להידחות. נקודת המוצא לדיון בערעור על מידת העונש נעוצה בהלכה המושרשת, לפיה ערכאת הערעור לא תתערב בעונש שנגזר על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים בהם מדובר בעונש החורג באופן קיצוני ממדיניות הענישה הראויה, או כאשר מדובר בטעות בולטת שנפלה בגזר הדין (ראו, ע"פ 1066/12 חדיר נ' מדינת ישראל (17.5.2012); ע"פ 5810/13 לוי נ' מדינת ישראל (22.12.2013); ע"פ 6095/10 חאג' יחיא נ' מדינת ישראל (18.7.2012)). הלכה זו תקפה גם במקרה כמו בענייננו, בו הערכאה הדיונית השיתה עונש כולל בגין כלל העבירות בהן הורשע הנאשם, ובערעור נקבע כי יש לזכותו מקצתן של עבירות אלו. גם במקרים מעין אלה, יש לבחון את השאלה האם עונשו של הנאשם חורג באורח מהותי ממדיניות הענישה בעבירות דומות, בהינתן הרשעותיו הנותרות לאחר הזיכוי, במידה המצדיקה את התערבותה של ערכאת הערעור (ראו, בהקשר זה, ע"פ 3468/07 עצמון נ' מדינת ישראל (14.7.2010), בפסקה 33 לפסק דינו של השופט ח' מלצר; ע"פ 3314/06 אייזנקוט נ' מדינת ישראל (29.7.2010), בפסקה 11 לפסק דינו של השופט ח' מלצר). בחינת כלל הנסיבות במקרה שלפנינו, מובילה למסקנה כי למרות זיכויו של המערער מחלק מזערי מהעבירות בהן הורשע, העונש שהושת עליו הינו ראוי ומאוזן ואף נוטה לקולה, בשים לב לרמת הענישה הנהוגה בפרשיות שחיתות ומרמה דומות (השוו, ע"פ 2375/12 מזרחי נ' מדינת ישראל (6.8.2013); ע"פ 3475/11 זגורי נ' מדינת ישראל (9.2.2012); ע"פ 449/11 חג'ג' נ' מדינת ישראל (30.5.2011); ע"פ 8226/06 טוויל נ' מדינת ישראל (10.4.2007); ע"פ 8911/96 נוימן נ' מדינת ישראל (29.9.97)). מכאן, שעל אף זיכויו החלקי של המערער, הרי שבשים לב לעבירות בהן הורשע ונסיבות ביצוען, אין לומר כי עונשו סוטה מהותית מרמת הענישה המקובלת בעבירות כגון דא.
 
115.       חומרה רבה גלומה במעשיו של המערער, וזאת אף אם בוחנים כל אחד ממעשי המרמה והגניבה, בהם הוא הורשע, בנפרד, ואין בסיס לרושם המוטעה, אותו מנסה לצייר המערער, כאילו מדובר בזוטות (זר פרחים פה, מתנת חתונה שם, וכיוצא באלה עניינים). הדברים נאמרים ביתר שאת, כאשר בוחנים את מעשיו של המערער כמכלול, וכמסכת אחת של מעשי מרמה ושחיתות, בהם הוא היה מעורב במשך תקופה ארוכה. בחינה זו תגלה כי מדובר בהתנהלות עבריינית של ממש, אשר במסגרתה ניצל המערער את האמון שניתן בו במסגרת תפקידו, לשם קבלת טובות הנאה אישיות והוצאת כספים, בסכומים לא מבוטלים, במרמה, מקופת איגוד הכבאות עליו היה מופקד. וגם אם בכל אחד מהמעשים, היתה טובת ההנאה הכספית לה זכה המערער קטנה יחסית, הרי שערכן המצטבר של כלל טובות ההנאה שהפיק המערער בעקבות מעשי השחיתות בהם היה מעורב, מגיע לכדי סכומי כסף ניכרים ביותר.
 
116.       בית משפט זה עמד, לא אחת, על החומרה היתרה שבה יש להתייחס לעבירות השחיתות, בהן מעורבים עובדי ציבור, ועל הצורך להחמיר בעונשם של מי שניצלו את תפקידם, על מנת להפיק לעצמם רווח אישי, תוך שליחת יד בקופה הציבורית (ראו, ע"פ 5806/13 מדינת ישראל נ' בן גיאת(‏17.6.2014), בפסקה 14 לפסק דיני; ע"פ 9112/11 פלוני נ' מדינת ישראל (13.12.2012), בפסקה 9 לפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן). כבר נפסק, כי "המאבק על קיומו של שלטון תקין, ההגנה על טוהר השירות הציבורי וקיומו של מנגנון ציבורי שיזכה לאמון הציבור, הוא אחד מהמאבקים החשובים של החברה הישראלית כיום" (ע"פ 8430/11 מדינת ישראל נ' קארשי, בפסקה 22 לפסק דינו של המשנה לנשיאה א' ריבלין (15.2.2012) (להלן: עניין קארשי)). ועוד נקבע, כי על מנת למגר את נגע השחיתות "לא די עוד במלל ודברי כיבושין, והגיעה העת לעשות מעשה, על ידי הצגתו של תג מחיר גבוה מזה שהיה נהוג בעבר לצידן של העבירות בתחום זה" (ע"פ 5083/08 בניזרי נ' מדינת ישראל (24.6.2009), בפסקה 63 לפסק דינו של השופט א' א' לוי (להלן: עניין בניזרי)). המדובר באמירות ברורות וחד משמעויות המחייבות את הכבדת היד על המעורבים בעבירות מעין אלה, מתוך מתן משקל בכורה לאינטרס הציבורי להילחם עד חורמה בנגע השחיתות.
 
117.       אשר לטענת המערער, לפיה לא ניתן משקל הולם לזמן הרב שחלף מאז ביצוע העבירות בהן הורשע, כמו גם להתמשכות ההליכים בעניינו, נראה כי אין בטענה זו כדי להביא להקלה בעונשו. בית משפט קמא התייחס לחלוף הזמן במסגרת גזר דינו, והדברים באו בגדר שיקוליו לקולה של בית משפט קמא, בבואו לגזור את עונשו של המערער. בנוסף, יש לציין, כי מגזר דינו של בית משפט קמא עולה, כי חלק מהאשם לעניין התמשכות ההליכים בתיק, מוטל לפתחו של פרקליטו דאז של המערער בבית משפט קמא.
 
118.       כמו כן, יש לדחות את טענת המערער, לפיה לא ניתן משקל ראוי לשיקולים שונים הפועלים לזכותו, ובכלל זאת: תרומתו הרבה למדינה ולשירות הציבורי, לאורך השנים; הפגיעה הקשה שנגרמה לו, בשל ההליכים הפליליים שהתנהלו בעניינו; והעדר עבר פלילי. בית משפט זה ציין, לא אחת, כי עבירות השחיתות הציבורית מבוצעות, במקרים רבים, על ידי גורמים בעלי מעמד, שלעיתים אף מכהנים בתפקידים רמי מעלה, שהם בעלי זכויות רבות בשירותם במגזר הציבורי. מטעם זה, נקבע כי אין ליתן למעמדו של הנאשם, רם ככל שיהיה, ולזכויותיו במסגרת השירות הציבורי משקל רב, כאשר השיקול המרכזי אותו יש לשקול, במסגרת גזירת עונשם של נאשמים בעבירות שחיתות, הוא הצורך בהרתעת הרבים (עניין קארשי, בפסקה 22 לפסק דינו של המשנה לנשיאה א' ריבלין; עניין בניזרי, בפסקה 63 לפסק דינו של השופט א' א' לוי; ע"פ 6564/04 סטויה נ' מדינת ישראל(18.10.2004); ע"פ 677/14 דנקנר נ' מדינת ישראל (‏17.7.2014), בפסקאות ל"ח-ל"ט לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין (להלן: עניין דנקנר); ע"פ 267/13 מדינת ישראל נ' לוי (23.6.2013), בפסקה 15 לפסק דינה של חברתי השופטת ד' ברק-ארז (להלן: עניין לוי)). יש לחזור ולהדגיש, כי שיקולים כדוגמת התרומה לחברה והיעדר עבר פלילי, יהיו בעלי משקל מוגבל, בשים לב למאפיינים המשותפים לעבריינים הנכשלים בעבירות של שחיתות ציבורית (עניין דנקנר, בפסקה ס"ז לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין; עניין לוי, בפסקאות 17-16 לפסק דינה של חברתי השופטת ד' ברק-ארז). יפים לעניין זה, דבריו של השופט ד' לוין בע"פ 355/88 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 221 (1989), שם נקבע כי:
 
"אנשי ציבור ועברייני צווארון לבן בדרך כלל, כאשר הם נתפסים בקלקלתם, מובאים למשפט ונדרשים לתת את הדין על מעלליהם, מוצאים עצמם פגועים, מושפלים ומבוזים. אולם אין להם אלא להלין על עצמם, שכך אונה להם, שהרי דווקא מהם מצפים, שבאישיותם, בהתנהגותם ובדרך חייהם ישמשו אות, דוגמה ומופת לאחרים. כגודל האמון הניתן בהם כן גדולה האכזבה, כאשר הם מועדים ומתדרדרים. ככל שהם ראויים לתודה ולהערכה על פעולות חיוביות שעשו למען הכלל, כך הם ראויים לגינוי ולסלידה, כאשר הם מנצלים לרעה את המעמד, את האמון, את הסמכות" (שם, בפסקה 99).
 
            ואם ניישם דברים אלה במקרה שלפנינו, המסקנה המתבקשת היא, כי אין בתרומתו רבת השנים של המערער במסגרת השירות הציבורי ובעברו הנקי, כדי להצדיק הקלה נוספת בעונשו.
 
119.       לבסוף, אציין כי אין בידי לקבל את טענתו של המערער, לפיה בית משפט קמא זקף לחובתו את העובדה שהוא לא נטל אחריות על מעשיו ולא הביע חרטה על המעשים. סעיף 40יא(4) לחוק העונשין, מורה כי בין השיקולים בהם רשאי בית המשפט להתחשב לקולה בעת גזירת העונש, נכלל גם השיקול בדבר "נטילת האחריות של הנאשם על מעשיו". בענייננו, צדק בית משפט קמא בקובעו כי המערער אינו זכאי להקלה בדינו, הקלה השמורה למי שמודה באשמה, מקבל אחריות ומביע חרטה על מעשיו, אך מובן שאין להחמיר בעונשו בשל כך.
 
           לאור האמור, דינו של הערעור על גזר הדין להידחות.
 
סוף דבר
 
120.       על יסוד האמור לעיל, אציע לחבריי לקבל באופן חלקי את הערעור על הכרעת הדין, כך שנורה על זיכויו של המערער מעבירה אחת של גניבה בידי עובד ציבור בה הורשע במסגרת האישום השמיני, ומעבירה אחת של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות בה הורשע במסגרת האישום האחד עשר. עם זאת, אציע לחבריי לדחות את הערעור על גזר הדין, ולהותיר את עונשו של המערער על כנו.
 

 

השופטת ד' ברק-ארז:
 
1.        אני מסכימה לפסק דינו המקיף והמפורט של חברי השופט א' שהם. עם זאת, מאחר שהערעור שבפנינו מטיל אור, או שמא צל, לא רק על האירועים הנדונים בו, אלא גם על מספר היבטים עקרוניים הנוגעים לפעולתם של עובדי ציבור המופקדים על הקופה הציבורית, אני מבקשת לייחד להם מספר דברים.
 
2.        אכן, קשה לראות בנפילתו של אדם, אשר מבחינת תודעתו האישית ותפיסתו העצמית היה כל ימיו משרת הציבור, אך בפועל נסחף לעבר השחתה של אורחות היומיום במילוי תפקידו. לצד זאת, קשה לא פחות להיווכח בכך שכספי ציבור חוזרים והופכים למרמס, כאשר ה"פרטי" וה"ציבורי" מתערבבים זה בזה, ותמיד באופן שבו ה"ציבורי" מנוכס על-ידי ה"פרטי", ולא להיפך. כאשר מתבוננים מ"מעוף הציפור" בפעולותיו של המערער חוזר ומזדקר לעין הדפוס של טשטוש תחומים בין התנהלותו הפרטית למילוי תפקידו הציבורי. כך בהענקת מתנות לשמחות שבהן השתתף, כך ברכישת פרחים, כך בעסקאות שנעשו עם בעל מטע תמרים. שימוש זה של המערער במשאבי הציבור השתרע על פני תחומים רבים והיה מלווה בפעולות שנועדו להסוותו, כפי שפירט חברי. דברים אלה מקבלים משנה תוקף של חומרה, בשים לב לכך שכבר בשנת 2003 הצביע מבקר המדינה על ליקויים בהתנהלות הפיננסית של חלק מאיגודי הערים לשירותי כבאות (ראו: מבקר המדינה דוחות על הביקורת בשלטון המקומי, באיגודים ובמוסדות להשכלה גבוהה, שנת 2003 144-87 (2003)), תוך התייחסות גם לתשלומים חריגים לבעלי התפקידים הבכירים בהם (שם, בעמ' 142-141)).
 
3.        בפתח הדברים, ייאמר כי כניסה לעובי הקורה של הפרשה, אף בהתאם לגרסת המערער, חושפת ליקויים מערכתיים קשים באופן שבו התנהלו הרכש והניהול הכספי של שירותי הכבאות בעיר טבריה תחת פיקודו של המערער, ליקויים שהיה בהם כדי לשמש "תנאי חממה" לביצוען של עבירות פליליות. בעבר (קודם לחקיקתו של חוק הרשות הארצית לכבאות והצלה, התשע"ב-2012), ניהולם של שירותי הכבאות נעשה על בסיס מקומי – באמצעות הרשות המקומית עצמה או איגוד ערים שהקימה, כפי שנעשה בטבריה. בכל הנוגע לתחום הרכש, צו איגוד ערים (הוראות אחידות), התשל"ז-1977 (להלן: צו איגוד ערים) כולל הוראות מפורטות לגבי התקשרויות חוזיות וניהול כספי של איגודי ערים (ראו גם: עע"מ 2310/02 איגוד ערים אזור דן (תברואה וסילוק אשפה) נ' דסאל מרחבים, חברה לעבודות עפר בע"מ, פ"ד נט(6) 337 (2002)). בין השאר, הוחל על רכש הנעשה באמצעות תאגיד ערים הדין החל על התקשרויות של עיריות, בשינויים המחויבים (לפי סעיף 36(ב) לצו איגוד ערים). אם כן, הדין היה קיים וכל שנדרש היה יישום קפדני יותר שלו ובקרה על קיומו באופן שהיה מקשה על שימוש בכספי האיגוד לצרכים פרטיים (ראו לדוגמה סעיפים 42-39 לצו איגוד ערים). הלקח הראשון העולה מן הדברים הוא אפוא שההקפדה על הדינים והנהלים הנוגעים לרכש ולניהול כספים חשובה לא רק מצד עצמה, אלא גם כאמצעי המונע גלישה לעבר פגיעה באינטרס הציבורי.
 
4.        באופן יותר פרטני, סוגיה ראשונה הראויה להתייחסות כללית המגביהה עוף אל מעבר למקרה דנן היא הענקת מתנות על-ידי עובדי ציבור באירועים שאליהם הם מוזמנים. המערער טען כי באירועים שבהם השתתף בתוקף תפקידו הוא יכול היה לממן את עלותן של המתנות מתקציבו של איגוד הכבאות (כאשר בפועל העניק לשם כך שיק אישי באירוע ו"פיצה" עצמו באמצעות לקיחת תווי קנייה מן האיגוד). הוא הוסיף וטען כי עשה כן בהתאם ל"נוהל" שאושר על-ידי האיגוד, והפנה בעניין זה לעדותו של יושב-ראש האיגוד בפני בית משפט המחוזי. למעשה, בא-כוחו של המערער ניסה לקרוא אל תוך עדות זו יותר ממה שהיה בה (שהרי לא התייחסה להענקת מתנות למי שאינם משרתים באיגוד הכבאות עצמו או לבני משפחותיהם). אולם, גם מעבר לכך, טענה זו מעידה על ליקוי מאורות של ממש. ככל שהדברים מחייבים הבהרה יש לומר כך: כספי ציבור מיועדים לשימוש לצורכי הציבור בלבד. נקודת המוצא היא שאינם יכולים לשמש בסיס להענקת מתנות ותשורות, כל עוד לא נאמר במפורש אחרת. כך  למשל, הוראת תכ"ם 05.05.01 בנושא "הענקת מתנות" הקובעת כי ככלל אין להעניק מתנות על חשבון תקציב המדינה אלא במקרים מיוחדים כדוגמת הענקת שי לנציגי מדינות זרות בארץ או בחו"ל, או באירועים רשמיים וממלכתיים, על ידי בעלי תפקידים בכירים בשירות המדינה. הסוגיה של הענקת מתנות על-ידי אנשי ציבור זכתה בעבר להתייחסות של מבקר המדינה (השוו: מבקר המדינה דו"ח שנתי 51ב – לשנת 2000 ולחשבונות שנת הכספים 1999243 (2001)). אכן, דומה שלא למותר יהיה להוסיף ולרענן את הכללים בנושא זה, שנראה כי לא תמיד ברורים די צרכם. מכל מקום, במישור של השלטון המקומי, הסוגיה של הענקת מתנות על-ידי משרתי ציבור הוכפפה לחוזר מנכ"ל של משרד הפנים (מספר 8/2009), שהגביל את האפשרות לעשות כן לראש הרשות ולסגן ראש הרשות בשכר – וכל זאת, בכפוף לרגולציה הדוקה שעניינה גובה המתנה המקסימאלי המותר (שעמד על 180 שקל באותה שנה) כך שההוצאות העודפות החורגות מכך יחולו על נותן המתנה, התקרה המותרת בהוצאה בכל שנה, ותיעוד מדוקדק. ההגבלה על גובה המתנה המקסימאלי אף עולה בקנה אחד עם האמור בתקנות מס הכנסה (ניכוי הוצאות מסוימות), התשל"ב-1972. המקרה שבפנינו שונה מכך בכל תג ופרט שלו. לא זו בלבד שלא חל בו הסדר שאפשר הענקת מתנות מכספי ציבור, אלא שהלכה למעשה הענקתן על-ידי המערער נעשתה ללא כל אמות מידות ברורות באשר לזהותם של מקבלי המתנות, גובה המתנות שניתן להעניק ועוד.
 
5.        סוגיה נוספת שחזרה ועלתה במקרה זה – גם אם רק בעקיפין – נוגעת למועדות הרבה יותר לטשטוש התחומים בין פרטי לבין הציבורי כאשר אדם המופקד על רכש ציבורי מבצע את רכישותיו הפרטיות באותו עסק שממנו ביצע הזמנות בתוקף תפקידו. אכן, כפי שכבר צוין, הכלל בעניין זה אמור להיות ברור כשמש ומבוסס על הפרדה מוחלטת של החשבון הפרטי והחשבון הציבורי. היינו, כאשר אדם רוכש טובין מעסק לשימושו הפרטי, עליו לשלם תמורתם תוך שמירה על הפרדה מוחלטת בין החשבון הפרטי לחשבון הציבורי. עם זאת, המקרה שבפנינו ממחיש כיצד התנהלות נמשכת של ניהול חשבון פרטי וחשבון ציבורי באותו מקום ממש עלול להוביל ל"זליגה", כך שבעל העסק עלול למצוא עצמו במצב לא נוח כאשר הוא "מציע מחיר" לבעל התפקיד הציבורי, להתפתות להציע הנחה בבחינת "שלח לחמך על פני המים" וכולי. לא בכדי, קובעים כללי האתיקה של ארגון מנהלי רכש ולוגיסטיקה בישראל, כי "מנהל הרכש יגלה זהירות בבואו לבצע רכישה פרטית אצל מי מספקיו". לשיטתי, ייטיבו לעשות הגורמים המופקדים על רכש בשירות הציבור והייעוץ המשפטי להם אם ישקלו לפרסם כללים או הנחיות שיטילו מגבלות מסוימות על רכישות פרטיות של בעלי תפקידים האמונים על רכש ציבורי באותם בתי העסק שעמם הם מקיימים עסקאות בתוקף תפקידם, לפחות כאשר מדובר ברכש שמתבצע על בסיס קבוע ובהיקף משמעותי. אכן, אין להרבות ב"הררי כללים" בעקבות כל פרשת שחיתות שנחשפת, באופן שמעיק על משרתי הציבור הרבים שעושים מלאכתם נאמנה. אולם, דומה שלפחות במצבים של אחריות לרכש משמעותי, וכאשר מדובר בעסקים שלהם תחליפים קרובים ונוחים, ראוי היה להימנע ממצבים כאלה שבהם טבוע קושי של פיתוי כספי האורב על הסף וממילא גם חשש של ממש לניגוד עניינים – סמוי ואף גלוי. לכאורה עדיף לקבוע כאן "סייג לתורה" (ליתרונות הנודעים לבקרה מינהלית בהקשר של מניעת שחיתות, ראו גם: דפנה ברק-ארז אזרח-נתין-צרכן – משפט ושלטון במדינה משתנה 151-127 (2012)).
 
6.        במבט רחב יותר הצופה פני עתיד – חשוב כי מקרה זה ישמש תמרור אזהרה לכלל משרתי הציבור: שלי – שלי, ושל הציבור – רק של הציבור הוא.
 

 

 השופט ס' ג'ובראן:
 
           אני מסכים לפסק דינו של חברי השופט א' שהם, ולהערותיה של חברתי השופטת ד' ברק-ארז.

 

 
           הוחלט כאמור, בפסק דינו של השופט א' שהם.
 
           עיכוב ביצוע העונש עליו הורה השופט נ' הנדל בהחלטתו מיום 9.9.2013, מתבטל בזאת. המערער יתייצב לריצוי עונשו ביום 15.9.2014 עד לשעה 10:00, בימ"ר קישון כשברשותו תעודת זהות ועותק מפסק דין זה. על המערער לתאם את הכניסה למאסר, כולל אפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שירות בתי הסוהר, בטלפונים: 08-9787377 או 08-9787336.