1. בקשה לעיכוב ביצועה של החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 8.4.2013, שלפיה על המבקשת לשלם עד ליום 12.4.2013 סך של 250,000 ש"ח לקופת פשיטת הרגל, אחרת תיאסר ל-60 יום (פש"ר 1381/09, כב' סגנית הנשיאה ו' אלשייך). ביום 11.4.2013 ניתן במעמד צד אחד עיכוב ביצוע ארעי. ביום 17.4.2013 התקיים דיון במעמד שני הצדדים.
2. המבקשת, שהוכרזה פושטת רגל, חוייבה לשלם לקופת פשיטת הרגל סכום של 15,000 ש"ח בחודש. ההחלטה על הכרזתה פושטת רגל ועל הסכום החודשי שעליה להפקיד בקופת פשיטת הרגל אושרה על-ידי בית משפט זה ביום 9.9.2012 (ע"א 8875/11 סופר סייג נ' עו"ד ארז (9.9.2012)). המבקשת לא קיימה את צו התשלומים. הנאמן, המשיב 1, הגיש לבית משפט קמא בקשה על פי פקודת בזיון בית משפט (להלן: הפקודה) לאכוף על המבקשת את קיום צו התשלומים.
3. בית המשפט של פשיטת רגל נענה לבקשה האמורה עוד ביום 12.3.2013, אך ערעור שהוגש לבית משפט זה התקבל (ע"פ 2006/13 סופר נ' עו"ד ארז (21.3.2013)), כיוון שהמבקשת לא נכחה בדיון שבעקבותיו ציווה בית המשפט על מאסרה אם לא תפרע את חובה לקופת פשיטת הרגל. לאחר קבלת הערעור הנ"ל קיים בית משפט קמא מספר דיונים בבקשת הנאמן, אך המבקשת לא התייצבה, בהציגה אישורים רפואיים. בסופו של דבר, ולאחר שבית המשפט סבר כי קיים יסוד סביר לחשד שמא המבקשת מתחמקת מלהתייצב בפניו, החליט בית המשפט המחוזי לקיים את הדיון בבית מגוריה. בסיומו של דיון זה ניתנה ההחלטה שמבקשים עתה לעכב את ביצועה, נוכח ערעור שהוגש עליה לבית משפט זה.
4. המבקשת טוענת הן לגופם של דברים והן כנגד ההליך שננקט, שלשיטתה לא נערך כדין. לגופם של דברים נטען, כי בית המשפט היה צריך לקבל בקשות שהגישה המבקשת לביטול צו התשלומים בשל שינוי נסיבות, שעיקרו הצטברות סכומים ניכרים בקופת פשיטת הרגל שיש בהם כדי לכסות את חובותיה של המבקשת. באשר להליך עצמו נטען, כי בית המשפט לא היה מוסמך להיכנס לבית פרטי ולנהל בו הליך משפטי פומבי; כי בית המשפט הוא שיזם את הבקשה לאכוף על המבקשת את ביצוע הצו בדרך של מאסר; כי חלק מחקירת המבקשת בביתה נערך ללא נוכחות בא-כוחה; וכי ההליך כולו פוגע שלא כדין במבקשת ובזכויות היסוד שלה. לא למותר להוסיף, כי המבקשת טוענת שאין ידה משגת לשלם את הסכום הכולל בו היא חויבה, ואף לא את התשלומים השוטפים.
5. מנגד טוען הנאמן, כמו גם הכונס הרשמי, כי מדובר בחייבת המהתלת בבתי המשפט ובנושים מזה שנים רבות ואינה בוחלת לנקוט באמצעים בלתי חוקיים כדי לחמוק מתשלום חובותיה הכבדים. כל זאת כאשר מדובר באשת עסקים מתוחכמת, לה עסקים חובקי עולם, שאין לה כל קושי אמיתי לעמוד בתשלום שביצועו הוא תנאי לכך שלא תיאסר. לטענת הנאמן, צו התשלומים אושר בבית משפט זה, לאחר שנבדקו לפני ולפנים מצבה של המבקשת ויכולתה לעמוד בביצוע התשלומים. עוד נטען, כי ההליך היה תקין לחלוטין וננקט לאחר שהמבקשת סיכלה בכל דרך אפשרית את נסיונות בית המשפט לקיים דיון בנוכחותה בבקשה שעל-פי הפקודה. הנאמן הוסיף כי אין שחר לטענה שלפיה בקופת פשיטת הרגל מצוי סכום שמייתר את הצורך בתשלומים החודשיים בהם חויבה המבקשת. הוזכר, כי סכום של כששה מיליון ש"ח מוקפא על-פי החלטת בית משפט, שכן צד שלישי טוען לסכום זה. לפיכך נטען כי סיכויי ערעורה של המבקשת אפסיים עד כי אין כל מקום לעיכוב ביצוע המאסר. עו"ד ארז אף ציין כי יש חשיבות רבה במסר שיצא מבית המשפט לפיו יש לשים קץ להתחמקויותיה של חייבת שבמשך שנים הצליחה לסכל הליכים משפטיים שננקטו נגדה ויש ליתן בנסיבות אלה בכורה לאינטרסים של הנושים.
דיון והכרעה
6. כבר בפתח הדברים אציין, כי כיוון שלעת הזו נראה כי ערעור המבקשת נקבע לדיון בפני מותב תלתא ביום 5.5.2013, הוקהה במידה רבה עוקצה של המחלוקת בנוגע לעיכוב הביצוע. אכן, ההתדיינות בסוגיות עיכוב ביצוען של החלטות שיפוטיות לסוגיהן נובעת מפער הזמנים שבין מועד מתן ההחלטה שעליה מערערים לבין מועד הדיון בערעור. ברי שכאשר מדובר בערעור שנשמע סמוך למועד מתן ההחלטה נשוא הערעור, המשמעות שיש לסוגית עיכוב הביצוע קטנה בדרך כלל.
7. מקובל כי השיקולים הנוגעים לעיכוב ביצועה של החלטה המטילה על בעל דין סנקציה מכוחה של הפקודה קרובים לשיקולי עיכוב ביצוע של פסק דין הניתן בהליך אזרחי (ע"פ 6807/06 קוגלר נ' קוגלר (3.9.2006); ע"פ 7174/09 רייפמן נ' עו"ד ארז, פסקאות 18-17 (21.9.2009), להלן: פרשת רייפמן). שיקולים אלה מתייחסים בעיקרם אל סיכויי הערעור ואל מאזן הנוחות. בראיה זו של הדברים, נדמה שכאשר מדובר בסנקציה של מאסר, שיקול מאזן הנוחות נוטה בבירור לעבר עיכוב הביצוע, שכן מדובר במהלך בלתי הפיך שיש עימו פגיעה חמורה וקשה בחירות הבסיסית. אכן, לעיתים (ולא במקרה דנא), במסגרת מאזן הנוחות יימצא שיקול נגדי לאי הפיכותו של המאסר – למשל כאשר על הממרה לבצע פעולה מסויימת שאם לא תבוצע עד למועד נקוב, שוב לא ניתן יהיה לבצעה והדבר יסכל את האפשרות לבצע את פסק הדין. ואולם, כמו במקרה דנא, כאשר הסנקציה הוטלה בשל אי ביצוע מעשה שניתן לבצעו גם בעתיד, נדמה כי העובדה שמדובר במאסר היא נתון בעל משקל רב במיוחד.
כנגד שיקול זה טען הנאמן כי במקרה דנא סיכויי הערעור אפסיים, ויש בכך כדי לגבור על יתר השיקולים. מבלי להיכנס לסוגיית סיכויי הערעור לפרטיה אומר רק שלא ניתן לאיין סיכויים אלה כליל, ולו נוכח ההליך יוצא הדופן שנוהל בבית משפט קמא, אף אם בסופו של דבר יימצא שלא נפל בו כל פגם. בנוסף, כאשר לשיקול מאזן הנוחות משקל רב, כבמקרה דנא בו מדובר על מהלך בלתי הפיך שיש עימו פגיעה קשה בחירות המבקשת ושאם לא יעוכב יכולה זכות הערעור להפוך לתיאורטית גרידא, ניתן שלא לדקדק בבחינת סיכויי הערעור. יתרה מכך, בעבר כבר נפסק כי: " … אין להתעלם מכך כי השיקול בדבר סיכויי הערעור הינו שיקול מורכב, והערכת סיכויי הערעור וטיבו מציבה בפני השופט קשיים לא מבוטלים" (ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 241, 279 (2000), להלן: פרשת שוורץ). לכך יש להוסיף, שכאשר עסקינן בערעור על החלטה שהטילה סנקציה על-פי הפקודה, ובמיוחד שמדובר בסנקציה החמורה ביותר האפשרית, מצווה בית המשפט לבחון בזהירות את טענות מבקש עיכוב הביצוע (פרשת רייפמן, בפסקה 18), לרבות הטענות שעניינן קיומה של "דרך חמורה פחות" לכפות על בעל דין את ביצוע הצו השיפוטי, "בזוכרנו כי הליכים לפי פקודת הביזיון לא נועדו להעניש את הממרה, אלא להביא לידי ביצועה של ההחלטה השיפוטית" (שם, שם).
במיוחד יש להישמר מפני דחיית בקשה לעיכוב ביצוע כאשר החייב טוען שאין ביכולתו למלא את התנאי שקיומו יסיר מעל ראשו את חרב המאסר, כבמקרה דנא; זאת במובחן ממצבים בהם "מפתחות הכלא" מסורות באופן מלא בידי החייב, כשאך סרבנותו היא העומדת בפני ביצוע החלטת בית המשפט (כפי שהיה בפרשת רייפמן). כאמור, כאשר הערעור צפוי להישמע לגופו בתוך זמן קצר ביותר, פוחת עוד הצורך להיכנס להערכה מפורטת של סיכויי הערעור.
8. אלא שכאשר מדובר בערעור כגון הערעור שלפנינו, המוגש בדרך שמגישים ערעור פלילי והמתייחס לסנקציה של מאסר, יש מקום גם לשקול שיקולי עיכוב ביצוע הנהוגים כשמדובר בבקשה לעכב ביצועו של עונש מאסר שנגזר על נאשם בהליך פלילי. יש בכך ביטוי גם לאופיו הכפול, האזרחי והפלילי, של ההליך שעל-פי הפקודה.
פסק הדין המנחה לעניין עיכוב ביצוע עונש מאסר ניתן בפרשת שוורץ. בהלכה זו שלל בית המשפט את ההשקפה, שלפיה עצם הגשת ערעור על ההרשעה מצדיק עיכוב ביצוע המאסר שכן מדובר בצעד שאינו הפיך. בהקשר זה ציין בית המשפט, כי נקודת המוצא היא, שעונש שנגזר על מי שהורשע יש לבצע לאלתר, גם אם מוגש ערעור. יש בכך מתן ביטוי לאפקטיביות של ההליך הפלילי, שמירה על אמון הציבור במערכת אכיפת החוק, והרתעה מפני הגשת ערעורי סרק שנועדו אך כדי להביא לדחיית ריצוי העונש. שיקולים אלה יפים בחלקם גם כשמדובר בסנקציה שלפי הפקודה. קיים אינטרס ציבורי מובהק, עליו עמד הנאמן בטיעוניו בפניי, שלפיו מי שממרה צו שיפוטי לא יוסיף ויעמוד במריו ויעז פנים כלפי בית המשפט ושלטון החוק. אכן, ניהול אפקטיבי ויעיל של הליכי פשיטת רגל, והליכים דומים, מחייב ליתן בידי בית המשפט כלים מתאימים לאכיפת החלטותיו באופן שיתאפשר לו להתמודד עם חייבים סרבנים וחמקנים ולהגשים בצורה המיטבית את האינטרסים של הנושים, ואת האינטרס החברתי הכללי הקיים בעניין זה.
ואולם, בצד השיקולים המערכתיים והציבוריים האמורים, כאשר מדובר בעיכוב ביצוע עונש, שירטט בית משפט זה, בפרשת שוורץ, מערכת של שיקולים נוספים, מהם התומכים באפשרות של עיכוב ביצוע. ראש וראשון לשיקולים אלה הוא אורך תקופת המאסר: "כאשר תקופת המאסר היא קצרה ביחס למועד שבו צפוי להישמע הערעור, קיים חשש כי הנידון ירצה את עונשו בטרם יישמע ערעורו. במקרה כזה, ראוי לעכב את ביצוע המאסר על מנת לאפשר לנידון לממש באופן אפקטיבי את זכות הערעור העומדת לו לפי חוק" (פרשת שוורץ, בעמ' 278).
במקרה הנדון מדובר בתקופת מאסר קצרה על פי כל אמת מידה, כשגם אם ירוצה חלק ממנה בטרם יישמע הערעור, הרי שיהא בכך פגיעה באפשרותה של המבקשת "לממש באופן אפקטיבי את זכות הערעור העומדת לה על פי חוק", קל וחומר אם המאסר יסתיים בטרם שמיעת הערעור, שאז יהפוך הערעור לחסר כל ערך מעשי.
9. נמצא, כי במקרה הנדון חוברים יחד שיקולים כבדי משקל המצדיקים את קבלת הבקשה לעיכוב ביצוע: המועד הקרוב שנקבע לדיון בערעור; העובדה שתקופת המאסר שבה מדובר קצרה ועלולה לחלוף טרם שמיעת הערעור אם לא יעוכב הביצוע; העובדה שהמאסר הוא מהלך בלתי הפיך ולא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו אם יתקבל הערעור; העובדה שמדובר בסנקציה החריפה ביותר בה ניתן לנקוט במסגרת הליכי בזיון בית משפט. כנגד כל אלה עומדים טיעוני המשיבים, ועיקרם הוא שאין לערעור המבקשת כל סיכוי וששיקולים של שמירה על שלטון החוק ותקינות ההליכים המשפטיים מחייבים שלא לאפשר למבקשת להוסיף לעמוד במרייה. טיעונים אלה הם כבדי משקל, אך בסופו של יום, בנסיבות המיוחדות של המקרה, ראיתי לנכון להיעתר לבקשה. כפי שכבר צויין, איני רואה לנכון לקבוע, במסגרת הטיעון החלקי ששמעתי ונוכח נסיבותיו הייחודיות של המקרה, כי סיכויי הערעור אפסיים ממש, אם כי בפני המבקשת עומדת משוכה שלא ניתן להקל בה ראש. ובאשר לשיקולים המבטאים את האינטרס הציבורי, אלו לא ייפגעו במידה ממשית נוכח המועד הקרוב שנקבע לשמיעת הערעור. ואכן, נציגת הכונס הרשמי הותירה את ההחלטה בבקשה לעיכוב ביצוע לשיקול דעת בית המשפט למקרה שהערעור ייקבע למועד קרוב.
10. הבקשה לעיכוב ביצוע מתקבלת והעיכוב הארעי יוסיף ויעמוד בתוקפו עד לסיום הליכי הערעור.
ניתנה היום, י"א באייר התשע"ג (21.4.2013).