בבית המשפט העליון
	עע"מ  1341/15 – א'

 

לפני:

כבוד השופטת א' חיות

 

המבקשת:

הוועדה המחוזית לתכנון ובניה תל-אביב

                                                     

נ  ג  ד

                                                                                                                            

המשיבות:	1. נכסי שבטא קורנפלד בע"מ
	2. הוועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב יפו
	3. עיריית תל אביב יפו

                                                     

בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב (כב' השופט מ' יפרח) מיום 21.1.2015 בעת"מ 41007-11-14

                                                     
בשם המבקשת:                      עו"ד אסנת מנדל
בשם המשיבה 1:                    עו"ד אלי וילצ'יק; עו"ד רוית צימנט
בשם המשיבות 3-2:               עו"ד הראל אברהם-אוזן; עו"ד לירון שחר
 
 

החלטה

 
           בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב (כב' השופט מ' יפרח) אשר קיבל את עתירת המשיבה 1 והורה על ביטול מספר הוראות בתקנון תכנית המתאר המקומית תא/4041/מח (להלן: התכנית).
 
1.        המשיבה 1 (להלן: המשיבה) וגורם נוסף יזמו והגישו לוועדה המחוזית את התכנית דנן שעניינה הקמת מגדל בן עשרים קומות בגדה המזרחית של נתיבי איילון בתל-אביב, מצפון לרחוב מוזס. הבנייה המתוכננת היא מעל מבנה קיים בן חמש קומות ושלוש קומות מרתף, בהיקף זכויות של 10,000 מ"ר לשטח עיקרי. ביום 29.4.2013 החליטה המבקשת על הפקדת התוכנית בכפוף לתנאים שונים ובין היתר קבעה ששתי קומות (1400 מ"ר) מבין הקומות המאושרות לבנייה על-פי התוכנית, תוקצינה לשימוש ציבורי לפי סעיף 188 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק). המשיבה הגישה לוועדת המשנה להתנגדויות של הועדה המחוזית התנגדות לתנאים שקבעה המבקשת כאמור וזו קיבלה את ההתנגדות בחלקה וקבעה כי ההקצאה לשימוש ציבורי תהא בהיקף של קומה אחת בלבד. המשיבה לא השלימה גם עם החלטה זו ועתרה לבית המשפט לעניינים מנהליים ביום 19.11.2014 לתקן את התוכנית כך שלא תכלול כל הוראה הנוגעת להקצאת שטחים לשימוש ציבורי במבנה. המשיבה טענה, בין היתר, כי הדרישה להקצאת שטחים ציבוריים נעשתה תוך חריגה מסמכות, כי מדובר בהפקעה דה-פקטו וכי אף אם הדברים נעשו בסמכות, ההוראה אינה סבירה ואינה מידתית.
 
2.        בית המשפט קמא קבע דיון בעתירה ליום 5.1.2015 והורה למבקשת ולמשיבות 3-2 להגיש תצהירי תשובה עד ליום 1.1.2015. מועד הדיון בעתירה נדחה לבקשת המבקשת ליום 15.1.2015 ומספר ימים לפני מועד הדיון, ביום 11.1.2015, הגישה המבקשת הודעה לבית המשפט ובה עדכנה כי "לאחר ששבה ושקלה את הענין החליטה להחזיר את הדיון בהתנגדות העותרת [המשיבה] לתכנית תא/4041/מח המופקדת לדיון בוועדת המשנה להתנגדויות של הועדה המחוזית. בדיון יישמעו העותרת והוועדה המקומית ולאחר מכן תשוב הוועדה המחוזית ותדון בתכנית, ותקבל החלטה בעניין". משכך, עתרה המבקשת למחיקת העתירה ללא צו להוצאות. בית המשפט קמא דחה את הבקשה בקובעו, בין היתר "לא ידעתי מניין סמכותה של הוועדה המחוזית להחזיר הנושא – שנדון והוכרע – לדיון נוסף". בית המשפט קיים, אפוא, את הדיון במועד שנקבע ובאותו היום הוסיף וקבע בהחלטה מפורטת כי עקרון סופיות הדיון אמנם אינו חל על מוסדות התכנון, אך הוא אינו סבור כי יש להתיר למבקשת לדון מחדש בהתנגדות. זאת משום שלא ביארה את הטעם לכך, ובהינתן דחיית ההתנגדות והגשת העתירה. עם זאת, קבע בית המשפט כי אף שהמבקשת לא הגישה כתב תשובה, יישמעו טענותיה בדיון שנקבע ליום 19.1.2015.
 
3.        בפסק דינו מיום 21.1.2015 קיבל בית המשפט קמא את העתירה והורה על ביטול ההוראות הרלוונטיות בתוכנית המופקדת שעניינן הקצאת הקומה לשימוש ציבורי. בית המשפט קבע, בין היתר, כי החלטת המבקשת לקבוע תנאי של הקצאה לצרכי ציבור מהווה הפקעה מוסווית שנעשתה שלא כדין, ומבלי שהוצגו צרכי ציבור המצדיקים ייעודו של השטח למטרה ציבורית כלשהי. המבקשת עתרה לעיכוב ביצועו של פסק הדין, וביום 4.2.2015 קבע בית המשפט כי בטרם יכריע בבקשה, מוצע על-ידו כי עד להכרעה בערעור שתגיש המבקשת, תפורסם התוכנית כפי שנקבע בעתירה, המשיבה תוכל להגיש בקשה להיתר בנייה ובקשה זו תוכרע על-ידי מוסדות התכנון. עוד הציע בית המשפט כי אם תתקבל הבקשה להיתר, המשיבה לא תתחיל בביצוע עבודות על-פיו עד למתן פסק דין סופי בערעור. המבקשת והמשיבה 2 התנגדו להסדר ובית המשפט קמא דחה את הבקשה לעיכוב ביצוע ביום 17.2.2015, אך קבע כי "יש לעכב ביצוע הבנייה אם וכאשר תבקש המשיבה 1 היתר בנייה ובקשתה תתקבל".
 
4.        מכאן הבקשה דנן בה עותרת המבקשת לעיכוב ביצוע פסק-דינו של בית המשפט קמא עד להכרעה בערעור שהגישה על פסק הדין. המבקשת טוענת כי סיכויי הערעור גבוהים, וזאת נוכח התערבותו של בית המשפט קמא בהוראות התוכנית חלף מתן אפשרות למוסד התכנון לשוב ולדון בתוכנית שטרם פורסמה למתן תוקף. המבקשת מוסיפה כי לשיטתה ההחלטה בה התערב בית המשפט אינה ההחלטה לאשר את התוכנית אלא ההחלטה לשוב ולדון בה ובהתנגדות המשיבה ובכך שם בית המשפט את שיקול דעתו תחת שיקול הדעת של מוסד התכנון. עוד מוסיפה המבקשת, כי גם אם סבר בית המשפט קמא כי נפלה שגגה בהחלטתה, היה עליו להחזיר את התוכנית לדיון במוסדות התכנון ולא להורות על פסילת חלקים ממנה. אשר למאזן הנוחות טוענת המבקשת כי פרסום התוכנית יביא לשינוי המצב התכנוני הקיים והפיכת התוכנית לדין, באופן שיקשה על תיקון הוראותיה בהמשך באם יתקבל הערעור. עוד נטען, כי פרסום התוכנית יאפשר לצדדים שלישיים להסתמך על הוראותיה, וישפיע למשל על מניין הימים להגשת תביעות לפי סעיף 197 לחוק. כמו כן נטען כי מבחינת המשיבה עיכוב ביצוע פסק הדין עשוי לגרום לכל היותר נזק כספי וברי כי אינו משנה את המצב הקיים. לבסוף, עותרת המבקשת לאפשר לה לקיים דיון נוסף בהתנגדות שהגישה המשיבה ובתכנית בכללותה. המבקשת מציינת בהקשר זה כי כל החלטה חדשה שתתקבל על-ידה תהא כפופה לתוצאות הערעור דנן.
 
5.        המשיבות 3-2 תומכות בבקשה ומוסיפות כי אף הן הגישו ערעור על פסק-דינו של בית המשפט קמא (עע"מ 1285/15) ואילו המשיבה 1 מתנגדת לבקשה וטוענת כי החלטתה של המבקשת להחזיר את ההתנגדות לדיון מהווה התעמרות וניסיון לנקום בה על הגשת העתירה. אשר לסיכויי הערעור, טוענת המשיבה כי בית המשפט המחוזי לא התערב בשיקול דעתם של מוסדות התכנון אלא פסל הוראות בתוכנית שאינן חוקיות, פסולות ומהוות כסות להפקעה.  עוד נטען כי בניגוד לטענת המבקשת, לא התקבלה כל החלטה מטעמה לשוב ולדון בתוכנית שכן החלטה כזו לא צורפה על-ידה והכרעתו של בית המשפט קמא ניתנה בתום ההליך התכנוני. מכל מקום, כך נטען, המבקשת לא הציגה שינוי נסיבות המצדיק דיון מחודש בהתנגדות. המשיבה מוסיפה כי הערעור נסוב על קביעות עובדתיות של בית המשפט המחוזי לפיהן אין צורך ציבורי כלשהו בקומה שהוחלט על הקצאתה ועל קביעתו המשפטית המובהקת כי מהלכיה של המבקשת מהווים הפקעה דה-פקטו שנעשתה שלא כדין. אשר למאזן הנוחות טוענת המשיבה, בין היתר, כי ככל שהערעור יתקבל הועדה תוכל לתקן את התוכנית לפי הוראות בית המשפט ולשיטתה פרסום התוכנית לא יפגע בצדדים שלישיים.
 
 
6.        לאחר שעיינתי בפסק-דינו של בית המשפט קמא, בבקשה ובתגובות לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל. תקנה 43(ב) לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 מסמיכה את ערכאת הערעור לעכב את ביצוע פסק-דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים. התקנות אינן מגדירות את הקריטריונים לדיון בבקשה, אך הלכה היא כי בית המשפט הדן בבקשה לעיכוב ביצוע בוחן לצורך כך את סיכויי הערעור ואת מאזן הנוחות (ראו למשל: עע"מ 6438/10 ראז חקלאות אחזקות ופיתוח בע"מ נ' וייס, פסקה 8 (22.9.2010)). על פני הדברים נראה כי סיכויי הערעור במקרה דנן אינם מבוטלים וזאת נוכח דחיית בקשתה של המבקשת לשוב ולשקול את עמדתה בסוגיה נושא העתירה. כפי שנפסק לא אחת, עקרון סופיות הדיון אינו חל על החלטות של מוסדות התכנון, וזאת בהינתן מעמדם כרשויות מנהליות המחויבות לשקוד על הגשמת מטרות הנעוצות בטובת הכלל ובהינתן החשיבות הרבה לשמור על מרחב שיקול הדעת הנתון להם בסוגיות תכנוניות מבלי שהרשות תהא קשורה בהחלטותיה הקודמות יתר על המידה (עע"מ 8354/04 האגודה לסיוע והגנה על זכויות הבדואים בישראל נ' המועצה הארצית לתכנון ובניה – ועדת המשנה לערעורים, פסקה 24 (25.1.2006); בג"ץ 9717/03 נעלה – עמותה להתיישבות בשומרון של עובדי התעשייה האווירית לישראל נ' מועצת התכנון העליונה באזור יהודה ושומרון, פ"ד נח(6) 97 (2004)). נוכח סיכויי הערעור, מתייתר הצורך לדון במאזן הנוחות. עם זאת, ובבחינת למעלה מן הצורך נראה כי גם מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המשיבה, בפרט בהינתן קביעתו של בית המשפט קמא כי היא לא תוכל להתחיל לבנות על-פי התכנית, גם אם תקבל היתר בניה.
 
           אשר לבקשתה הנוספת של המבקשת לקיים כבר עתה דיון נוסף בהתנגדות שהגישה המשיבה ובתכנית בכללותה בכפוף לתוצאות הערעור, נראה כי בקשה זו אין לה מקום במסגרת בקשה לעיכוב ביצוע.
 
7.        הבקשה מתקבלת, אפוא, וביצוע פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים יעוכב עד להכרעה בערעור.
 
           המזכירות תקבע את הערעור לדיון במהלך חודש ספטמבר 2015.
 
 
 
 
           אין צו להוצאות.
 
 
 
           ‏ד' בניסן התשע"ה (‏24.3.2015).
 
 
 

ש ו פ ט ת