1. בפניי בקשה למתן סעד זמני לפיו המבקש 1 לא יורחק מישראל, וזאת עד למתן הכרעה בערעור שהגיש על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים (עת"מ 60878-05-12, השופט ד' מינץ).
2. עניינו של הערעור שבפני בצו הרחקה שהוציאה רשות האוכלוסין וההגירה (להלן: המשיבה) למבקש 1, אזרח הפיליפינים השוהה בארץ. ראשיתה של הפרשה מושא הערעור בהגעתם של המבקש 1 והמבקשת 2 לישראל, תחילה כעובדים חוקיים בתחום הסיעוד. השניים הכירו בישראל, התחתנו במולדתם ובהמשך אף הקימו משפחה ובה שלושה ילדים, שנולדו כולם בישראל בשנים 1998, 2002 ו-2009 – הם המבקשים 5-3.
3. בהמשך, שהה המבקש 1 בישראל שלא כדין עוד כתשע שנים לאחר שפג תוקף האשרה שבידו. בשל כך נעצר המבקש 1, וביום 16.12.2001 הוא אף הורחק חזרה למולדתו. כעבור ארבעה חודשים נכנס המבקש 1 לישראל בשנית – זו הפעם באמצעות דרכון מזויף ותוך שימוש בזהות בדויה. תרמית זו אפשרה לו לזכות בשנית באשרת עבודה בתחום הסיעוד ולשוב לחיק משפחתו (שבאותה עת כללה את אשתו ושני ילדיו הראשונים).
4. במהלך שנת 2006 הגישה המבקשת יחד עם שני ילדיה באותה עת בקשה לקבלת מעמד בישראל, מכוח החלטת הממשלה מס' 156 שעניינה "הסדר לשעה למתן מעמד לילדי שוהים בלתי חוקיים, הוריהם ואחיהם הנמצאים בישראל". המבקש 1 עצמו נפקד מבקשה זו, וממילא לא נפתח בעניינו כל הליך להסדרת מעמדו. יתרה מכך, בראיון שנערך עם המבקשת 2 במסגרת הטיפול בבקשתה, הצהירה האחרונה כי המבקש 1 אינו שוהה עוד בישראל – עובדה שלימים התבררה כשקרית. בסוף שנת 2006 התקבלה הבקשה, כאשר למבקשות 2 ו-4 הוענק רישיון לישיבת ארעי מסוג א/5 ואילו למבקש 3 ניתן רישיון לישיבת קבע. לשם השלמת התמונה יצוין, כי בסמוך לאחר לידתה של המבקשת 5 ניתן גם לה רישיון לישיבת ארעי מסוג א/5. משך כל הזמן הזה שהה המבקש 1 בישראל שלא כדין, תוך שהוא נמנע מהסדרת מעמדו, בין היתר, על רקע כניסתו לישראל תחת זהות בדויה ובאמצעות דרכון מזויף.
5. ביום 28.12.2009 פנה המבקש 1 בבקשה ל"הארכת רישיון ישיבה בישראל/ להחלפת סוג האשרה". בקשה זו, שבמהותה הינה בקשה לקבלת מעמד מטעמים הומניטאריים, היא שעומדת במרכז ההליך שלפנינו ולתיאור אודותיה נפנה עתה.
6. הבקשה הועברה לבחינת ראש הדסק של הוועדה הבין-משרדית בהתאם לנוהל רשות האוכלוסין וההגירה מספר 5.2.022, המסדיר הענקת מעמד בישראל מטעמים הומניטאריים. ראש הדסק החליטה כי הבקשה אינה מגלה נסיבות הומניטאריות חריגות, וככזו אינה מצדיקה את העברתה לדיון בפני הוועדה הבין-משרדית. מכתב דחייה ברוח דברים אלו נשלח למבקש 1 ביום 13.9.2010. חרף דחיית בקשתו, נותר המבקש 1 בישראל עד ליום 28.5.2012, עת נעצר. בתום שימוע שנערך לו הוצאו נגדו צווי משמורת והרחקה, ומאז הוא נתון במעצר. בשלב זה הגישו המבקשים את עתירתם לבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים, ובה תקפו – בעיקרו של דבר – את החלטתה של ראש הדסק שלא להביא את בקשתו של המבקש 1 לדיון בפני הוועדה הבין-משרדית (אלא לדחותה על הסף כלא מתאימה לכך).
7. ביום 6.9.2012 דחה בית המשפט קמא את עתירתם של המבקשים על יסוד השיהוי שדבק בה, כמו-גם לגופם של דברים. בפתח הכרעתו, ציין בית המשפט קמא כי העתירה לוקה בשיהוי ניכר, מאחר שהוגשה כשנתיים לאחר שנתקבלו ההחלטות המנהליות הרלוונטיות. כל זאת, בניגוד להוראת תקנה 3 לתקנות בתי המשפט לענינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, אשר קובעת פרק זמן של 45 יום להגשת עתירה ממועד פרסום ההחלטה, מיום שנודע לעותר עליה או מיום שקיבל הודעה בעניינה, לפי המוקדם. בנסיבות המקרה דנן, קבע בית המשפט כי לא היו בפי המבקשים הסברים מוצדקים לשיהוי הכבד, וכי מטעם זה בלבד דין עתירתם להידחות.
8. בהמשך פסק הדין, ולמעלה מן הצורך, מצא בית המשפט קמא לדחות את העתירה גם לגופה, תוך שהוא עומד על מתחם שיקול הדעת הרחב השמור לראש הדסק במסגרת תפקיד המיון שעליו היא אמונה. בית המשפט קמא ציין אומנם כי המקרה שלפניו כרוך כמובן בנסיבות הומניטאריות, אך לצורך העניין אין די בכך, שהרי מטבע הדברים כל בקשה המוגשת לוועדה הבין-משרדית הינה כזו המגלה נסיבות חיים קשות ומורכבות. בית המשפט קמא ציין עוד כי טענות המבקשים לא לימדו על נסיבות חריגות המחייבות את העברת עניינם לדיון בפני הוועדה וכי אין לומר שהוכחה עילה להתערבות בשיקול דעתו של ראש הדסק. זאת ועוד: בית המשפט קמא הבהיר כי התנהלותם של המבקשים 1 ו-2 עומדת להם לרועץ, שעה שהמבקש 1 נכנס לישראל באמצעות דרכון מזויף ובזהות בדויה, ובנוסף לכך שניהם נתנו הצהרות כוזבות במטרה להכשיר את מעמדם בישראל. בשים לב להתנהלות זו, ובהינתן העובדה שהמבקש 1 בחר מסיבותיו שלו שלא להצטרף לבקשה שהוגשה להסדרת מעמדם של המבקשים 4-2, לא ניתן לומר כי החלטתה של ראש הדסק שלא להעביר את עניינו לוועדה הבין-משרדית היא החלטה בלתי סבירה.
9. על פסק הדין האמור הוגש ערעור לבית משפט זה ובצידו הבקשה שבפני למתן סעד זמני. את בקשתם משתיתים המבקשים על סיכויו הטובים, לשיטתם, של הערעור ועל כך שלטענתם מאזן הנוחות נוטה לטובת מניעת הרחקתו של המבקש 1. אשר לסיכויי הערעור, המבקשים טוענים כי שגה בית המשפט קמא כאשר לא נתן משקל משמעותי לכך שהמבקשים 1 ו-2 הם הוריהם של המבקשים 5-3, שקיבלו רישיון לישיבת ארעי או ישיבת קבע בארץ, ולהשפעתן של ההחלטות על זכותם היסודית של כלל המבקשים לחיי משפחה, כפי שהוכרה בפסיקתו של בית משפט זה ובדין הבינלאומי. המבקשים מוסיפים וטוענים כי בית המשפט קמא לא נתן ביטוי הולם במסגרת הדיון לסבירות החלטתה של ראש הדסק, לעקרון טובת הילד ולהשפעת הרחקתו של המבקש 1 על חייהם של שלושת ילדיו הקטינים. בהקשר אחרון זה, מדגישים המבקשים 1 ו-2 כי ילדיהם התערו בינתיים בחברה הישראלית, וכי ישראל היא ביתם. אשר להתנהלותה של המשיבה, מלינים המבקשים על אופן פעולתה של הוועדה המקצועית הבין-משרדית ועל כך שהנסתר בעניינה רב על הגלוי. לדידם, התנהלותה אינה עולה בקנה אחד עם כללי המשפט המנהלי, ובפרט בכל הנוגע לזכות הטיעון בפניה, להיקף ההנמקה של החלטותיה ולאופן קבלתן. כל אלו מבססים לדעת המבקשים סיכויים טובים להצלחת ערעורם. אשר למאזן הנוחות, המבקשים 1 ו-2 עומדים על הפגיעה הקשה שתיגרם למשפחתם, ובפרט לילדיהם, אם המבקש 1 יורחק מן הארץ, ומצביעים על כך שהנזק הצפוי למשיבה, אם יינתן הסעד הזמני, צפוי להיות מינורי.
10. ביום 4.10.2012 הוריתי למשיבה להגיש את תגובתה לבקשה למתן סעד זמני, תוך שהוריתי על מתן צו ארעי המורה למשיבה שלא להרחיק ו/או לנקוט בפעולות אכיפה נגד המבקש 1. ביום 25.11.2012, ולאחר מספר בקשות ארכה שנתקבלו, הוגשה תגובת המשיבה.
11. המשיבה מתנגדת לבקשה למתן סעד זמני. ראשית לכול, לשיטתה סיכויי הערעור הינם קלושים ביותר. המשיבה מנמקת את עמדתה בשיהוי הניכר שבו לוקה העתירה, כמו גם בחוסר ניקיון כפיו של המבקש 1, אשר לשיטתה עשה כל שביכולתו כדי להוליך שולל את רשויות ההגירה בישראל. על כך מוסיפה המשיבה ומציינת כי שיקול הדעת הנתון לרשויות ההגירה הינו רחב ביותר, ובהתאמה היקף ההתערבות של בתי המשפט בהחלטות הנוגעות להענקת מעמד הינו מצומצם ביותר. שנית, בכל הנוגע למאזן הנוחות, המשיבה טוענת כי משקלה של ההתחשבות בו הוא נמוך כשסיכויי הערעור הם נמוכים. זאת ועוד: המשיבה עומדת על חשיבותו של האינטרס הציבורי שעניינו הרחקת שוהים שלא כדין בהקדם האפשרי, ולא כל שכן כאשר מדובר במהגר עבודה שהונה את רשויות האוכלוסין וההגירה. לבסוף, נטען כי הרחקת המבקש 1 מן הארץ אינה בבחינת מעשה עשוי ובלתי הפיך, ולכן אין לומר כי מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לכיוונו של המבקש 1.
12. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה באתי לכלל מסקנה כי דינה להתקבל. כפי שעמדו על כך הצדדים בכתבי טענותיהם, שניים הם השיקולים החולשים על בקשות למתן סעד זמני בהליך ערעור: סיכוייו של הערעור להתקבל ומאזן הנוחות שבין הצדדים. בבוחני שיקולים אלה שוכנעתי כי בנסיבות העניין ראוי לתת משקל מכריע למאזן הנוחות, אשר בכוחו להטות את הכף לטובת קבלת הבקשה למתן סעד זמני, כך שהמבקש 1 לא יורחק מן הארץ עד שיוכרע ערעורו.
13. במישור של מאזן הנוחות, יש לתת את הדעת להשלכותיה של ההכרעה בבקשה לסעד זמני על זכותם של המבקשים לחיי משפחה ועל טובתם של ילדיהם. בהקשר זה, נודעת גם חשיבות לכך שמשפחת המבקשים אינה הומוגנית בכל הנוגע למעמד חבריה בישראל – בעוד שהמבקש 1 חסר מעמד בישראל, הרי שאשתו וילדיו שוהים בישראל כדין – בין מכוח רישיון לישיבת קבע ובין מכוח רישיון לישיבת ארעי בישראל מסוג א/5. אף שמצב דברים זה רובץ במידה לא מבוטלת לפתחם של המבקשים 1 ו-2, אין להתעלם מהשלכותיה הקשות של הרחקת המבקש 1 מן הארץ על חייהם של ילדיו ומהבדלי הסטאטוס המשפטי של כל אחד מהם. כמו כן, יש לתת משקל לכך שהמבקש 1 מצוי במשמורת, עובדה המאיינת בנסיבות העניין את החשש מפני הימלטות מרשויות ההגירה, וכן את התחושה הלא נוחה הנלווית לכך שהחוטא יוצא נשכר. משאלה הם פני הדברים, מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לעבר קבלת הבקשה למתן סעד זמני. אם לא כן, הנזק שיגרם מהרחקת המבקש 1, לו ולבני משפחתו, יהיה גדול באופן משמעותי מן הפגיעה שתגרם למשיבה, במצב שבו תידחה הרחקת המבקש 1 מן הארץ עד תום ההליך המשפטי.
14. אכן, מבלי לקבוע מסמרות בדבר, במישור הדיון שעניינו סיכויי הערעור כף המאזנים אינה נוטה לכאורה לעברם של המבקשים. נסיבות כניסתו של המבקש 1 לישראל במרמה, כמו-גם השיהוי בהגשת העתירה, מהווים משוכות גבוהות שעליהן עליו לחלוף בדרך אל מחוז חפצו – קבלת מעמד בישראל. ברם, יש לתת את הדעת גם לכך שהסעד החלופי שהתבקש בערעור הינו סעד הליכי במהותו ומכוון לדרישה שעניינו של המבקש 1 יובא לדיון בפני הוועדה הבין-משרדית לטובת קבלת מעמד מטעמים הומניטאריים (כלומר, לא יידחה על הסף). סיכוייו של הערעור במישור זה, כאשר הוועדה מחויבת רק לבחון את עניינו מבלי להתחייב לתוצאת הבחינה – אינם בהכרח נמוכים. בעניין זה השיקולים המכריעים אינם נוגעים להתנהגותו של המבקש 1, אלא לנורמות המנהליות הנדרשות מרשויות מינהל בישראל.
15. אשר על כן, אני מורה על הותרת הצו ארעי שהוצא בתוקף, במובן זה שהמשיבה תימנע מהרחקת המבקש 1 מן הארץ עד להכרעה בערעור. יודגש: אין בצו האמור כדי לשנות מהחזקתו של המבקש 1 במשמורת.
ניתנה היום, ט"ו בכסלו התשע"ג (29.11.2012).