| בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מינהליים |
| עע"ם 2820/13 |
| לפני: | כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור |
| כבוד השופט י' עמית | |
| כבוד השופט א' שהם |
| המערער: | עו"ד רז רוזנברג |
| נ ג ד |
| המשיבות: | 1. רשות האכיפה והגבייה |
| 2. הממונה על חוק חופש המידע ברשות האכיפה והגבייה |
| ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים, מיום 12.03.2013, בעת"ם 39110-12-12, שניתן על ידי כב' השופט ד' מינץ |
| תאריך הישיבה: | י"ב באייר התשע"ד | (12.5.2014) |
| בשם המערער: | עו"ד סמואל דכואר |
| בשם המשיבות: | עו"ד ראובן אידלמן |
| פסק-דין |
השופט א' שהם:
- במוקד הערעור שלפנינו, עומדת בקשה לפי חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 (להלן: חוק חופש המידע או החוק), במסגרתה ביקש המערער כי ימסרו לידיו פרטיהם האישיים של צדדים ל-163,049 תיקים, אשר מתנהלים ברשות לאכיפה וגבייה.
רקע והליכים קודמים
- הרשות לאכיפה וגבייה, היא המשיבה 1, מורכבת משתי יחידות מינהליות: מערכת ההוצאה לפועל והמרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות. בענייננו, מדובר במערכת ההוצאה לפועל, אשר מופקדת בעיקר על אכיפת חיובים שבין אדם לחברו. תיק בהוצאה לפועל נפתח, כאשר "זוכה" פותח תיק נגד "חייב". במטרה לייעל את פעילות מערכת ההוצאה לפועל, פורסמו תקנות המסדירות הליך של סגירת תיק נגד חייב שפרטי הזיהוי שלו שגויים, הן תקנות ההוצאה לפועל (טיוב נתונים שגויים) (הוראת שעה), התשע"א-2011 (להלן: תקנות טיוב נתונים). תקנות טיוב נתונים נכנסו לתוקף ביום 7.7.2011, ותוקפן פג ביום 15.2.2012. להשלמת התמונה יצויין, כי בהמשך פורסמו תקנות דומות, שאינן בגדר הוראת שעה (תקנות ההוצאה לפועל (טיוב נתונים שגויים), התשע"ג-2013).
- המערער הוא עורך דין במקצועו. לדבריו, יש בכוונתו לכתוב עבודה בנושא "ייצוג זוכים בלשכת ההוצאה לפועל והשלכות העדר הייצוג על הזוכה". לשם כך, פנה המערער אל המשיבה 2, היא הממונָה על חופש המידע ברשות לאכיפה וגבייה (להלן גם: הממונה על חופש המידע). בבקשתו, דרש המערער כי ימסר לו מספרם של התיקים הפתוחים בהוצאה לפועל, שבהם הזוכים אינם מיוצגים. בנוסף, ביקש המערער לקבל את "מספר התיק ופרטי הזוכה הפרטני ללא יוצא מהכלל בכל אחד מהתיקים", אשר נסגרו בשנה האחרונה, כפועל יוצא מתקנות טיוב נתונים. בתשובת הממונה על חופש המידע למערער נאמר, כי נכון ליום 31.3.2012, מספר התיקים הפתוחים בהם הזוכים אינם מיוצגים, עומד על 163,049. נמסר בנוסף, כי אין בידי הממונה כלים לבצע את הפילוח המבוקש לפי עילת סגירת התיק. בקשתו של המערער לקבל את פרטיהם האישיים של הצדדים לתיק, נדחתה בנימוק של פגיעה בפרטיות, בהתאם להוראת סעיף 9(א)(3) לחוק חופש המידע. המערער חזר וביקש לקבל את המידע, והפעם ביקש את פרטיהם האישיים של הזוכים והחייבים, בכל התיקים הפתוחים בקטגוריה של בלתי מיוצגים (היינו 163,049 תיקים, כאמור), ובכלל זה שמות הצדדים, כתובתם, ומספרי תעודות הזהות שלהם. גם בקשה זו נדחתה בנימוק של פגיעה בפרטיות, ונגד החלטות אלה הגיש המערער עתירה מינהלית.
- בית המשפט המחוזי בירושלים, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (כב' השופט ד' מינץ), דחה את העתירה, בפסק-דין מיום 12.3.2013 (עת"מ 39110-12-12). בפסק הדין נאמר, כי במהלך הדיון ויתר המערער על טענתו כי יש לבצע פילוח למאגר התיקים, באופן שתיווצר קטגוריה מובחנת של תיקים שנסגרו מכוחן של תקנות טיוב נתונים. זאת, לאחר שהמערער הכיר בכך שהתיקים קודדו באופן שניתן קוד משותף לסגירה בשל "חוסר מעש" מצד הזוכה (לפי תקנה 126(ד) לתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם-1979) ולסגירה מכוח תקנות טיוב נתונים, ולכן אין אפשרות, בשלב זה, לבצע את ההבחנה ביניהן. לפיכך, התמקד פסק הדין בבקשה לקבל את פרטיהם האישיים של הזוכים ב-163,049 התיקים. הודגש בפסק הדין, כי חרף חשיבותו של עקרון חופש המידע, הזכות לקבלת מידע איננה זכות מוחלטת. בהמשך לכך החליט בית משפט קמא, לאחר בחינת הבקשה, על סמך הוראת סעיף 9(א)(3) לחוק חופש המידע, לדחות את העתירה, מכיוון שהפרטים שהתבקשו על-ידי המערער פוגעים בפרטיותם של הזוכים והחייבים. בית משפט קמא בחן את האפשרות למסור למערער את שמותיהם של הזוכים, ללא פרטים נוספים. בית משפט קמא קבע, בהקשר זה, כי "ייתכן אמנם כי מסירת שמותיהם של בעלי הדין בתיקי ההוצאה לפועל איננה חורגת מהאיזון הקיים בין זכותם של בעלי הדין לפרטיות ובין הזכות של העותר [המערער] לקבלת המידע", ברם גם אם כך הוא הדבר, עדיין אין מקום לקבל את העתירה. זאת, מכיוון שבמקרה מעין זה נדרשת פנייה לכל הזוכים בתיקים (למעלה מ-160,000), על מנת ליידע אותם בדבר זכותם לסרב למסירת פרטיהם האישיים (לפי סעיף 13 לחוק חופש המידע). עוד נקבע כי בנסיבות העניין מדובר בהקצאת משאבים בלתי סבירה ובלתי מידתית (סעיף 8(1) לחוק חופש המידע). לפיכך נדחתה העתירה, תוך חיוב המערער בהוצאות.
תמצית טענות הצדדים
- בכתב הערעור, עמד המערער על בקשתו כי יומצאו לו נתונים לגבי תיקים שנסגרו לפי תקנות טיוב נתונים בלבד. לדבריו "לא ייתכן שלשכת ההוצאה לפועל תיתן קוד משותף לשתי הסיבות". זאת, בין היתר, בשל השוני בין הגורמים המופקדים על סגירתם של התיקים, בשתי העילות השונות. טענתו הנוספת של המערער היא, כי מסירת המידע המבוקש איננה מהווה פגיעה בפרטיות, שכן במרבית התיקים, אחד הצדדים הוא תאגיד, אשר פרטיותו איננה מוגנת בחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן: חוק הגנת הפרטיות). בנוסף, ניתן להגן על פרטיותם של הצדדים לתיק, בכך שיתאפשר להם להתנגד להעברת פרטיהם למערער. המערער הוסיף וטען, כי המידע המבוקש איננו מלמד על קיומו של יסוד שלילי כלשהו בהתנהגותם של הזוכים, והעברת המידע אף תועיל להם, שכן העבודה שהוא מתעתד לכתוב צפויה לסייע לזוכים בהוצאה לפועל במימוש זכויותיהם. טענתו הנוספת של המערער היא, כי מאגר תיקי ההוצאה לפועל הוא "מאגר גלוי", שכן במקרים רבים פתיחת תיק בהוצאה לפועל נעשית לאחר שניתן פסק-דין, ופסק-הדין מטבעו הוא פומבי, כך שהמידע "ממילא מפורסם ברבים". עוד נטען, כלפי הסיפא של פסק-דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים. לטענת המערער, לא היה מקום לדחות את בקשתו בנימוק שהיא כרוכה ב"הקצאת משאבים בלתי סבירה", שעה שקביעה מעין זו חייבת להתבסס על נתונים והערכה של היקף המשאבים הדרושים, ולא כך נעשה במקרה דנן.
- בתגובת המשיבות נאמר, כי המחוקק קבע "באופן קטגורי", שהזכות לקבל מידע תיסוג מפני פגיעה בפרטיות. הודגש מעמדה החוקתי של הזכות לפרטיות, ונטען כי שמו של אדם, כתובתו ומספר תעודת הזהות שלו, נמנים על "ענייניו הפרטיים", אשר מוגנים מכוח סעיף 2(9) לחוק הגנת הפרטיות. לפיכך נטען, כי אין אפשרות להיענות לבקשת המערער לקבל מידע, בהתאם להוראת סעיף 9(א)(3) לחוק חופש המידע. המשיבות סבורות, כי במקרה דנן לא קיים "עניין ציבורי" אשר מצדיק את מסירתו של מידע שכרוכה בו פגיעה בפרטיות. כמו כן, לשיטת המשיבות, בית משפט קמא לא היה צריך להידרש לשאלת המשאבים הכרוכים בפנייה לעשרות אלפי הצדדים להליכים, כיוון שהאכסניה המתאימה לדיון בבקשת המערער איננה סעיף 13 לחוק אלא סעיף 9(א)(3) לחוק, כאמור.
אשר לטענתו של המערער, כי הגנת הפרטיות אינה חלה בשל העובדה כי מדובר בתאגידים, נטען על-ידי המשיבות כי מדובר בטענה חדשה, שלא נדונה בפני בית המשפט קמא, ולפיכך אין לה מקום בשלב זה. לגופו של עניין נטען, כי בניגוד לטענת המערער, ברובם המכריע של התיקים הרלוונטיים, הזוכים הם אנשים פרטיים אשר עניינם מוגן בחוק הגנת הפרטיות. עוד נטען, בהקשר זה, כי גם מסירת מידע בעניינם של תאגידים עשויה להיות בעייתית, מחשש לפגיעה בהם (סעיף 9(ב)(6) וסעיף 13 לחוק חופש המידע). לטענת המשיבות, פנייה לאלפי תאגידים (כ-7,600 במספר), על מנת לוודא שאין להם התנגדות למסירת פרטיהם למערער, תדרוש עבודה בהיקף של משרה וחצי למשך חודש ימים, ומדובר ב"הקצאת משאבים בלתי סבירה". עוד נטען, כי בניגוד לדברי המערער, רוב התיקים הפתוחים בהוצאה לפועל אינם נפתחים בעקבות מתן פסק-דין, ולכן אין מקום לטענתו של המערער כי המידע המבוקש מבוסס, ממילא, על מידע גלוי. הובהר, כי המרשם היחיד הגלוי בהוצאה לפועל הוא מרשם החייבים המוגבלים, וזאת מכוח הוראת חוק מפורשת. עוד ציינו המשיבות, כי בעבר נענתה המשיבה 1 לבקשה לאפשר חלוקת שאלונים בלשכת ההוצאה לפועל לשם מחקר אקדמאי, אך המערער לא ביקש לעשות זאת.
- בדיון שנערך לפנינו, חזר בא-כוחו של המערער על טענותיו השונות, תוך התמקדות בבקשה למסור לו את פרטיהם האישיים של הזוכים בלבד. לשיטתו, העברת מידע על הזוכה בתיק הוצאה לפועל שנפתח בעקבות פסק-דין, איננה פוגעת בפרטיות שכן פסק-הדין שניתן בתיק "כבר גלוי לכל", כדבריו. מסיבה זו, לשיטתו של המערער, אין צורך לשלוח הודעה לזוכים, על מנת לוודא שהם אינם מתנגדים להעברת פרטיהם האישיים לידיעת המערער. אשר להקצאת המשאבים הנדרשת, טען בא-כוח המערער כי המערער "ישקול" את האפשרות לשאת בעצמו בעלויות.
מנגד, חזר בא-כוח המשיבות והדגיש, כי מסירת הפרטים המבוקשים כרוכה בפגיעה בפרטיות, וככל שהמערער מעוניין במידע נוסף שאינו פוגע בפרטיות, כגון מידע סטטיסטי, בקשתו תיבחן בלב שלם ובנפש חפצה.
דיון והכרעה
- ייאמר כבר בפתח הדברים, כי דין ערעורו של המערער להדחות, שכן חוק חופש המידע אינו מבסס את זכותו של המערער, כי יועברו לעיונו פרטיהם האישיים של זוכים בכ-163,000 תיקי הוצאה לפועל. להלן יפורטו הנימוקים המובילים לדחיית הערעור.
התשתית הנורמטיבית
- חשיבותו של חופש המידע בחברה דמוקרטית ולקיומו של ממשל תקין היא ברורה לכל. בקצרה ייאמר, כי הזכות לקבלת המידע משרתת את חופש הביטוי; מאפשרת פיקוח וביקורת על רשויות השלטון; ויוצרת שקיפות, אשר מחזקת את אמון הציבור בפעילותן של הרשויות. כמו כן, חופש המידע מבטא את העיקרון לפיו הרשות הציבורית לא קמה אלא לשירות הציבור עצמו, ולפיכך המידע שהיא מחזיקה בו הוא למעשה רכוש הציבור (עע"מ 11120/08 התנועה לחופש המידע נ' מדינת ישראל – רשות ההגבלים העסקיים (17.11.2010) (להלן: עניין רשות ההגבלים); עע"מ 9135/03 המועצה להשכלה גבוהה נ' הוצאת עיתון הארץ, פ"ד ס(4) 217 (2006); עע"מ 6013/04 מדינת ישראל – משרד התחבורה נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ (2.1.2006) (להלן: עניין משרד התחבורה)). חוק חופש המידע, אשר נחקק בשנת 1998, מסדיר את זכותו של כל אזרח או תושב ישראל לקבל מידע מרשות ציבורית, ומגדיר את גבולותיה של זכות זו, בהתאם לאיזונים הקיימים בין חופש המידע לבין זכויות ואינטרסים אחרים. במקביל לאפשרויות הגלומות בחוק זה, ישנן דרכים נוספות לקבלת מידע מן הרשויות, ולא כאן המקום לדון בהן (ראו, למשל, עע"מ 2398/08 מדינת ישראל – משרד המשפטים נ' אליצור סגל, בפסקה 18 (19.6.2011) (להלן: עניין סגל); וכן עע"מ 1786/12 ג'ולאני נ' מדינת ישראל – המשרד לביטחון פנים, בפסקה 3 לפסק-דינו של השופט נ' הנדל (20.11.2013)).
- במסגרת דיון בבקשה לפי חוק חופש המידע, יש לוודא ראשית דבר, כי הבקשה נכנסת בגדריו של חוק חופש המידע, בהתאם לאמור בסעיף 1 לחוק. ככל שאכן כך הוא הדבר, נקודת המוצא היא כי יש למסור את המידע המבוקש למבקש, בכפוף לאמור בסעיפים 8 ו-9 לחוק. סעיף 8 מונה מקרים בהם הרשות "רשאית לדחות בקשה לקבל מידע"; סעיף 9(א) מונה את המקרים בהם הרשות "לא תמסור מידע"; וסעיף 9(ב) מפרט מצבים שבהם הרשות "אינה חייבת למסור מידע".
סעיף 10 לחוק חופש המידע מורה, כי במידה שהרשות שוקלת לסרב לבקשה למסור מידע, עליה לתת את דעתה לעניינו של המבקש במידע, ולעניין הציבורי שבגילוי המידע (ראו, בהקשר זה, עע"מ 10845/06 שידורי קשת בע"מ נ' הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו, בפסקה 67 (11.11.2008)). בסעיף 11 לחוק נקבע, כי גם אם מתקיים האמור בסעיף 9, היינו כאשר הרשות הציבורית רשאית או נאסר עליה למסור את המידע, יכולה הרשות למסור את המידע המבוקש לאחר עריכת השמטות, שינויים או תנאים מתחייבים, וזאת בתנאי שההתאמות אינן דורשות "הקצאת משאבים בלתי סבירה או הכבדה ניכרת על פעולתה של הרשות". לצד כל זאת, נקבע בסעיף 17(ד) לחוק כי קיימת בידי בית המשפט סמכות מיוחדת, להורות על מתן המידע המבוקש "על אף הוראות סעיף 9 […] אם לדעתו הענין הציבורי בגילוי המידע, עדיף וגובר על הטעם לדחיית הבקשה, ובלבד שגילוי המידע אינו אסור על פי דין."
סעיף רלוונטי נוסף הוא סעיף 13, לפיו בטרם תמסור הרשות הציבורית מידע העשוי לפגוע בצד שלישי, מוטל עליה לפנות לאותו צד שלישי וליידע אותו בדבר זכותו להתנגד למסירת המידע (להרחבה נוספת בנושא חוק חופש המידע, ראו עע"מ 9341/05 התנועה לחופש המידע נ' רשות החברות הממשלתיות, בפסקה 16 (19.5.2009) (להלן: עניין רשות החברות הממשלתיות); עע"מ 3300/11 מדינת ישראל – משרד הביטחון נ' גישה – מרכז לשמירה על הזכות לנוע, בפסקה 14 לפסק-דינו של חברי, השופט י' עמית (5.9.2012) (להלן: עניין גישה)).
סעיף 9(א) לחוק חופש המידע
- כאמור, סעיף 9(א) לחוק אוסר על הרשות הציבורית למסור מידע הנוגע לקטגוריות מסויימות, ובהן מידע הפוגע בפרטיות (סעיף 9(א)(3) לחוק). השאלה, האם קיים בידי הרשות שיקול דעת במקרים מעין אלה, היא שאלה פרשנית, אשר ניתן לזהות בה גישות שונות. בין היתר, כרוכה שאלה זו בקביעת היחס בין סעיף 9(א), לבין סעיף 10, המורה לרשות "בבואה לשקול סירוב למסור מידע לפי חוק זה, מכוח הוראות סעיפים 9-8", לתת את דעתה לעניינו של המבקש ולעניין הציבורי במסירת המידע. בכך, מצווה סעיף 10 על הרשות להפעיל שיקול דעת, אך ספק אם סעיף זה מתייחס גם למצבים המנויים בסעיף 9(א) לחוק. ניתן לטעון, מחד גיסא, כי סעיף 10 אינו עורך הבחנה בין סעיף 9(א) לסעיף 9(ב), ומשתמע מכך שהוא חל גם על סעיף 9(א). מאידך גיסא, יש טעם בטענה לפיה סעיף 10 דן במצב שבו הרשות שוקלת סירוב, וניתן לטעון שבכך הוא מכוון לסעיפים 8 ו-9(ב) בלבד, שכן בסעיף 9(א), נאסר על הרשות למסור מידע.
- על פי אחת השיטות, לשונו של סעיף 9(א) "מלמדת כי מדובר באיסור קטגורי, גורף, שבהתקיימו אין נתון לרשות שיקול דעת האם למסור את המידע לידי הציבור". בהמשך לכך, משנמצא כי המידע המבוקש פוגע בפרטיות, הרשות "אינה רשאית כלל למסור בידי המערערת את המידע המבוקש, בהתאם לאיסור המוחלט שנוקט סעיף 9(א)(3) לחוק" (ראו, עניין רשות החברות הממשלתיות, בפסקאות 18 ו-28; עע"מ 398/07 התנועה לחופש המידע נ' מדינת ישראל – רשות המיסים, פ"ד סג(1) 284, בפסקאות 31-28 (2008); עע"מ 7024/03 גבע נ' גרמן, בפסקאות 14 ו-17 לפסק-דינה של השופטת ע' ארבל (6.9.2006)). בהתאם לכך, האפשרות היחידה לסטות מהוראת סעיף 9(א), נתונה לבית המשפט, אשר מסור לו שיקול דעת רחב, מכוח סעיף 17(ד) לחוק חופש המידע (ראו והשוו, בהקשר זה, אהרן ברק "חופש המידע ובית-המשפט" קרית המשפט ג 95, 103 (2003)).
עמדה אחרת גורסת, כי רשות ציבורית איננה רשאית לסרב לבקשת מידע על סמך סעיף 9(א) בלבד, אלא היא נדרשת להפעיל שיקול דעת בכל מקרה ומקרה, וכך נאמר בעניין גישה, בפסקה 10 לפסק-דינו של חברי, השופט י' עמית:
"תחולתם של הסייגים בסעיפים 9-8 אינה מוחלטת, והמלאכה לעולם תהא מלאכת שקילה ואיזונים. מכאן, כי למרות הלשון הקטגורית בה נוקט המחוקק בסעיף 9(א) לחוק, ממנו עולה כי הרשות מנועה מלמסור מידע ('לא תמסור מידע'), עולה מסעיפים 10 ו-11 לחוק – וכפי שנראה להלן גם מסעיף 17(ד) לחוק – ניתן למסור גם מידע הנופל לגדרו של סעיף זה. ניתן לראות את הוראות סעיף 9 לחוק כקובעות חסיון יחסי-סטטוטורי שבית המשפט רשאי להסירו לאחר שבחן אותו באספקלריה של סעיפים 11-10 לחוק (יצחק עמית 'קבילות, סודיות, חסיון ואינטרסים מוגנים בהליכי גילוי במשפט האזרחי – נסיון להשלטת סדר' ספר אורי קיטאי 247, 264 (בועז סנג'רו עורך, 2007). עם זאת, נוכח הלשון המתונה בה נוקט המחוקק בסעיף 9(ב) לחוק ('אינה חייבת למסור'), נראה כי מרחב שיקול הדעת לגבי מידע הנופל באחד הסייגים של ס"ק (ב) הוא רחב יותר (עניין המועצה להשכלה גבוהה, עמ' 235).
כך, למשל, אם מדובר במידע שגילויו מהווה פגיעה בפרטיות (מידע אשר אין למסרו, בהתאם להוראת סעיף 9(א)(3)), אך בד בבד גילויו נדרש כדי למנוע פגיעה בבריאות הציבור, אזי תוטל על הרשות החובה ליתן דעתה על האינטרס הציבורי בגילוי המידע כאמור בסעיף 10 לחוק, והיא לא תוכל להיתלות בחריג הקבוע בסעיף 9(א)(3) הנ"ל, ובו בלבד, כדי לדחות את הבקשה (ראו והשוו: יצחק זמיר הסמכות המינהלית כרך ב 1257-1254 (מהדורה שנייה, 2011) (להלן: זמיר)). יודגש כי השיקולים המנויים בסעיף 10 אינם שיקולים אשר בלעדיהם אין, כפי שעולה מלשון החוק המפורשת הנוקטת במילים 'בין היתר'." (ראו גם יצחק זמיר הסמכות המינהלית, 1257-1254, ובהערת-שוליים 73 (מהדורה שניה; 2011); זאב סגל זכות הציבור לדעת באור חוק חופש המידע, 175, 187-183 (2010); והשוו עע"מ 1386/07 עיריית חדרה נ' שנרום בע"מ, בפסקה 12 (16.7.2012), ועניין משרד התחבורה, בפסקאות 21-20).
- כשלעצמי, אני נוטה לעמדה הראשונה, הרואה בהוראת סעיף 9(א) משום איסור, שאינו מותיר מקום לשיקול דעת מצד הרשות. לשון הסעיף היא מפורשת, והוראתה מתחדדת אל מול לשונו של סעיף 9(ב). בנוסף, סעיף 9(א) בא להגן על מספר מצומצם של אינטרסים חשובים במיוחד: ביטחון המדינה ויחסי החוץ שלה; בטחונו או שלומו של אדם; הגנה על פרטיות; וקיומו של איסור בדין לגלות מידע. לטעמי, החשש מפני פגיעה באינטרסים אלו, תומך בפרשנות שלפיה הסמכות לסטות מהוראות הסעיף מוקנית לבית המשפט בלבד (לפי סעיף 17(ד) לחוק, כאמור). בדרך זו, מתיישבת הוראת סעיף 9(א) גם עם הוראת סעיף 23ב(א) לחוק הגנת הפרטיות, אשר אוסר על רשות ציבורית למסור מידע פרטי.
- יחד עם זאת, בנסיבות המקרה שבפנינו, אינני נדרש להכריע בשאלת פרשנותו של סעיף 9(א) לחוק חופש המידע. לצורך הדיון הנני מוכן להניח, כי גם בהתקיים פגיעה בפרטיות, נדרשת הרשות להפעיל את שיקול דעתה, בהתאם לאמור בסעיף 10 לחוק.
- קיומה של מחלוקת בשאלת תחולתו של סעיף 10 לחוק על מקרים המנויים בסעיף 9(א), אינה משפיעה על חלותו של סעיף 11 לחוק, גם במקרים מעין אלה. זאת, נוכח לשונו ותכליתו של סעיף 11, המורה על מסירת מידע חלקי למבקש, ככל שהדבר אפשרי.
חופש המידע אל מול הגנה על פרטיות
- זכותו של כל אדם לפרטיות, היא זכות חוקתית, אשר מעוגנת במפורש בסעיף 7 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. גם במסגרת חופש המידע ישנם היבטים שונים המקנים לחופש המידע מעמד חוקתי (ראו, למשל, עניין רשות החברות הממשלתיות, בפסקה 19; עניין חדרה, בפסקה 12). הדיון החוקתי באיזון שבין הזכות לקבלת מידע לבין הזכות לפרטיות, תואר בפסיקה כ"איזון אופקי", בין שתי זכויות שוות מעמד (עניין משרד התחבורה, בפסקה 20). לצורך דיון והכרעה בענייננו, אין צורך בדיון מופשט במישור החוקתי העקרוני, שכן שתי הזכויות הוסדרו בחקיקה מפורשת: חוק חופש המידע וחוק הגנת הפרטיות. סעיף 9(א)(3) לחוק חופש המידע מורה כי "רשות ציבורית לא תמסור מידע […] שגילויו מהווה פגיעה בפרטיות, כמשמעותה בחוק הגנת הפרטיות […] אלא אם כן הגילוי מותר על פי דין". כדבריה של השופטת ע' ארבל: "סעיף זה מציג את נקודת האיזון שקבע המחוקק בין הזכות לקבלת מידע מהרשות הציבורית לבין זכותו לפרטיות של אדם. באיזון בין השתיים בחר המחוקק להעניק את הבכורה לזכות לפרטיות" (עניין רשות החברות הממשלתיות, בפסקה 18). באופן דומה, אוסר סעיף 23ב(א) לחוק הגנת הפרטיות, על גוף ציבורי למסור "מידע" פרטי, "זולת אם המידע פורסם לרבים על פי סמכות כדין, או הועמד לעיון הרבים על פי סמכות כדין, או שהאדם אשר המידע מתייחס אליו נתן הסכמתו למסירה".
- שאלת ההתנגשות בין חופש המידע לבין ההגנה על פרטיות, נדונה בפסיקתו של בית משפט זה במספר הזדמנויות. במקרים מסויימים, כאשר היתה חשיבות ציבורית ניכרת בחשיפת מידע בעל היבטים אישיים, נפסק כי המידע יהיה נגיש לציבור. ואולם, לשם ההגנה על הפרטיות, נקבע כי מסירת המידע הפרטי תיעשה רק בעתיד, ולאחר שיובהר לנוגעים בדבר כי המידע הרלוונטי בעניינם עשוי להיחשף. כך נקבע בעניין חשיפת שמותיהם של נישומים שחתמו על הסדרי כופר עם רשות המיסים, וכן, גם בעניין חשיפת פרטיהם של מועמדים למשרת דירקטור בחברות ממשלתיות, שנפסלו על-ידי ועדת המינויים (עניין רשות המיסים ועניין רשות החברות הממשלתיות בהתאמה). במקרה אחר, נדונה בקשתה של חברה מסחרית לקבל מידע, הכולל את פרטיהם של בעלי נכסי הנדל"ן בעיר חדרה. נקבע, כי עיריית חדרה תפנה לבעלי הנכסים, אשר אינם תאגידים, כאשר העברת המידע תותנה בהסכמתם. במקרים בהם בעל הנכס הוא תאגיד, לא נדרשה פנייה כזו, ונקבע כי אין מניעה ממסירת המידע המבוקש (עניין חדרה). פרשה נוספת שנדונה בבית משפט זה, נוגעת להעברת פרטיהם האישיים של 2,500 מעסיקים, אשר שילמו תשלומי יתר למוסד לביטוח לאומי, לידי עורכת-דין אשר זהו תחום עיסוקה. במקרה זה, כל המעסיקים היו תאגידים, ובדעת הרוב נקבע, כי המוסד לביטוח לאומי יידע את המעסיקים, בדבר הבקשה לקבלת המידע, וככל שלא יביעו התנגדות, הפרטים ימסרו לידי מבקשת המידע (עע"מ 7744/10 המוסד לביטוח לאומי נ' מנגל (15.11.2012) (להלן: עניין המל"ל).
- בשני המקרים האחרונים שהוזכרו, התעוררה השאלה בדבר היחס הראוי בין סעיף 9(א)(3) לחוק, אשר שולל העברת מידע "פרטי", לבין סעיף 13 לחוק, הדורש הודעה לצד שלישי העשוי להיפגע ממסירת המידע. שאלה זו מתעוררת גם בערעור שלפנינו, כפי שיפורט להלן. לשיטתי, סעיף 13 לא נועד לספק מענה טבעי להעברת מידע שכרוכה בה פגיעה בפרטיות. סעיף זה חל במקרים בהם אין סיבה אחרת להימנעות ממסירת המידע, וכפי שלשונו מעידה עליו, הוא מתעורר כאשר "הרשות הציבורית שוקלת לאפשר למבקש המידע לקבל את המידע". לעומת זאת, כאשר העברת המידע גוררת פגיעה בפרטיות, מצווה הרשות שלא להעביר את המידע, ולא קמה לה כל חובה לפנות למי שפרטיותו עלולה להיפגע. בכך, בין היתר, נמנעת הכבדה מיותרת על הרשות ועל אותם גורמים הנוגעים בדבר. ראוי להזכיר, בהקשר זה, דברים שנאמרו בעניין המל"ל, על-ידי חברתי, המשנָה לנשיא מ' נאור:
"אם תתגבר המגמה לחייב רשויות לפנות לפרטים כדי לברר אם הם מסכימים או מתנגדים להעברת פרטיהם למבקשי מידע כאלה או אחרים עלולות להיות לכך השלכות הן מבחינת המטרד שבדבר והן מבחינת הזכות לפרטיות. בסופו של דבר אם רבים ישתמשו ב'שיטה' – העולה מההליך שבפנינו ומההליך בעניין עיריית חדרה במסגרת חוק חופש המידע עשוי הדבר להביא גם להכבדה בלתי סבירה על רשויות השלטון. אכן, כפי שקבע הנשיא ברק בהקשר אחר, לעתים 'הכמות עושה איכות' (בג"ץ 910/86 רסלר נ' שר הביטחון, פ"ד מב(2) 441, 505 ו (1988)).
[…] השאלה בהקשר זה היא מהו האיזון הנכון בין הזכות לקבלת מידע לבין זכויות ואינטרסים אחרים. לעתים, כמוסבר לעיל, עצם הפנייה לפרט עלולה לעורר בעייתיות. על כן, אם תימשך ותתרחב התופעה יהיה על הרשויות ועל בתי המשפט לשקול ולאזן גם עניינים אלו. אכן, ייתכן שיהיה מקום במסגרת האיזון הראוי להניע את המטוטלת לאחור." (פסקאות 6-7; וראו גם זכות הציבור לדעת באור חוק חופש המידע, בעמ' 231)
- למען הסר ספק, אין באמור לעיל בכדי לשלול את האפשרות לעשות שימוש בהוראת סעיף 13, במקרים בהם קיימת חשיבות ציבורית במסירת המידע המבוקש. כאשר העניין האישי או הציבורי במידע מצדיק זאת, ניתן להתגבר על פגיעה בפרטיות בדרך של בקשת הסכמה להעברת המידע, כפי שנקבע בעניין חדרה (ראו שם, בפסקה 12). כידוע, הסכמתו של אדם למסירת מידע פרטי אודותיו, מסירה את הגנתו של חוק הגנת הפרטיות (סעיף 1 וסעיף 23ב(א) לחוק; וראו, בהקשר זה מיכאל בירנהק מרחב פרטי – הזכות לפרטיות בין משפט לטכנולוגיה, 89 (2011)). ואולם, פנייה לפרטים לשם קבלת הסכמתם למסירת מידע פרטי, איננה תכליתו העיקרית של סעיף 13, כאמור, ואין מקום להפוך אותה לדבר שבשגרה. פרשנות אחרת, המחייבת פנייה אישית לכל אדם, במטרה לבדוק את הסכמתו להעברת מידע הנוגע לפרטיותו, מרוקנת מתוכן את סעיף 9(א)(3). לענייננו די בכך, ואינני נדרש לדון בהפעלת המנגנון הקבוע בסעיף 13, במקרים המנויים בסעיף 9(ב) לחוק, כאשר הרשות "אינה חייבת למסור מידע" (ראו, בהקשר זה, עניין רשות ההגבלים, בפסקה 13).
- כפועל יוצא מן האמור, עשויה להתחדד גם ההבחנה בין מקרים בהם נדרשת הסכמה אקטיבית להעברת המידע, לבין מקרים בהם די בהעדר התנגדות. על דרך הכלל, כאשר מדובר במסירת מידע "פרטי" מאת רשות ציבורית, נדרשת לשם כך הסכמה מצד האדם שהמידע נוגע לפרטיותו (סעיף 23ב(א) לחוק הגנת הפרטיות). לעומת זאת, כאשר מדובר בחשש לגרימת נזק, ניתן להסתפק בהעדר התנגדות למסירת המידע (בהתאם לסעיף 13 לחוק חופש המידע; וראו, בהקשר זה, עניין המל"ל בפסקה 8 לפסק-דינו של השופט נ' הנדל, ופסקה 18 לפסק-דינו של חברי, השופט י' עמית). הבחנה זו מתיישבת עם תוצאת הפסיקה בעניין חדרה ובעניין המל"ל: כאשר דובר במידע אשר חוסה תחת הגנת הפרטיות, נדרשה הסכמה אקטיבית; וכאשר התבקש מידע אשר אינו מוגן על-ידי חוק הגנת הפרטיות, אך עלול לגרום נזק לצד שלישי, ניתן היה להסתפק בהעדר התנגדות.
מן הכלל אל הפרט
- המשיבות העבירו למערער את הנתונים הכמותיים שהתבקשו על-ידו, ואשר היתה אפשרות טכנית להמציאם. באופן זה נמסרו למערער, מספר התיקים הפתוחים שבהם הזוכים אינם מיוצגים: 163,064, נכון ליום 31.3.2012; ו-108,981 נכון לסוף שנת 2012, כאשר מתוכם ב-20,909 תיקים הזוכים הם תאגידים. כמו כן, נמסר למערער כי 362,574 תיקים נסגרו בעילה של "חוסר מעש" ומכוח תקנות טיוב נתונים, בתקופה שבהם היו תקנות טיוב נתונים, בתוקף; מתוכם 29,080 תיקים, בהם הזוכים אינם מיוצגים; ומתוכם ב-7,593 תיקים, הזוכים הם תאגידים.
- בפתח דיוננו, יש להסיר מעל דרכנו את טענת המערער לעניין פילוח הנתונים והבחנה בין תיקים שנסגרו מכוח תקנות טיוב נתונים לסגירה בשל "חוסר מעש". בא-כוחו של המערער טען בדיון בפני בית משפט קמא: "אנחנו נבצע את הפילוח […] בעניין היכולת הטכנולוגית ויתרנו […]". בכתב הערעור העלה המערער, פעם נוספת, נושא זה, ואולם, משתמע מסיכומי המערער בפנינו, כי הוא אינו עומד עוד על טענתו זו, והוא "מסכים לקבל את הרשימה כמו שהיא ללא פילוח". לפיכך, איננו נדרשים לדון בשאלה זו, ונעבור לבחון את טענתו של המערער לעניין פרטי הזוכים בתיקי הוצאה לפועל.
- כפי שהובהר בפסיקה, קיים קושי להגדיר באופן ממצה את הזכות לפרטיות ואת היקפה (ראו, בהקשר זה, בג"ץ 6824/07 מנאע נ' רשות המסים, בפסקה 34 (20.12.2010); עניין המל"ל, בפסקה 14 לפסק-דינו של השופט י' עמית), אך בנידון דידן, ברי כי שמם, כתובתם ומספרי תעודות הזהות של צדדים לתיק הוצאה לפועל, הם פרטים המוגנים בחוק הגנת הפרטיות. סעיף 6(ד)(1) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: חוק ההוצאה לפועל) קובע במפורש:
"שר הפנים ימסור, לבקשת לשכת ההוצאה לפועל, את פרטי הזיהוי המפורטים בתוספת הראשונה (בסעיף זה – פרטים שניתן לקבל מהמרשם), כפי שמופיעים במרשם האוכלוסין; על מסירת מידע לפי פסקה זו יחולו ההוראות בעניין אבטחת מידע לפי חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981"
בין הנושאים הנזכרים בתוספת הראשונה לחוק, נמנים שם פרטי, שם משפחה ומספר זיהוי. גם כתובתו של אדם היא בגדר מידע פרטי מוגן (ראו והשוו: ע"א 439/88 רשם מאגרי מידע נ' ונטורה, פ"ד מח(3) 808, 821 (1994); עניין חדרה, בפסקה 10; עניין מנעא, בפסקה 37). בנוסף, נתונים אלה נכללים במונח "עניניו הפרטיים של אדם", ובפרט כאשר מסירתם מבוקשת, שעה שמדובר באדם שהוא צד להליך הוצאה לפועל. הרשות לאכיפה וגבייה מקבלת את הנתונים לשם ניהול התיק באופן יעיל, ולפיכך נאסר עליה למסור אותם למערער לטובת ענייניו שלו (סעיף 2(9) לחוק הגנת הפרטיות). מדובר בפרטים אישיים, הנוגעים להליך בעל משמעות כלכלית עבור הזוכה והחייב, ובנסיבות שאין להן כל זיקה או עניין לציבור (ראו דפנה ברק-ארז משפט מינהלי 598-597 (התש"ע)).
- כפי שציינתי לעיל, במקום בו חל סעיף 9(א)(3) לחוק חופש המידע, לא קמה חובה לפנות לפרטים העשויים להיפגע ממסירת המידע. למעלה מן הצורך אעיר, כי גם לוּ היה מקום לבחון, במקרה דנן, את האפשרות להחיל את סעיף 13, וכאמור אינני סבור כך, הרי שמדובר במקרה מובהק של "הכבדה ממשית על הרשות במילוי משימתה העיקרית" (עניין סגל, בפסקה 29). לפיכך, הרשות לאכיפה וגבייה רשאית היתה לדחות את הבקשה, גם בהתאם להוראת סעיף 8(1) לחוק חופש המידע.
- אם נחזור לנקודת המוצא, ניתן לקבוע, לטעמי, כי כיוון שגילוי המידע המבוקש מהווה פגיעה בפרטיות, החוק מורה לרשות שלא למסור את המידע. עם זאת, נניח לצורך הדיון כי אין מדובר באיסור מוחלט, ולרשות נותר שיקול דעת מצומצם, במסגרתו שומא עליה לתת את דעתה לעניינו של המבקש ולעניין הציבורי במסירת המידע. במקרה שלפנינו, עניינו של המערער במידע הוא לצורך כתיבת עבודה בנושא "ייצוג זוכים בלשכת ההוצאה לפועל והשלכות העדר הייצוג על הזוכה". נחזור ונזכיר, בהקשר זה, כי הנתונים הכמותיים נמסרו במלואם למערער. לדבריו, נחוצים לו גם הפרטים האישיים של הזוכים והחייבים, על מנת ליצור הבחנה בין זוכים שונים, לפי מקום מגוריהם והמגזר אליו הם משתייכים. דומה, כי עניינו של המערער במידע זה, אינו מצדיק פגיעה בפרטיותם של הצדדים להליך בנושא הוצאה לפועל (השוו לעניין רשות ההגבלים, בפסקה 10). נסיבות המקרה דנן גם אינן מלמדות על "ענין ציבורי בגילוי המידע מטעמים של שמירה על בריאות הציבור או בטיחותו, או שמירה על איכות הסביבה", כאמור בסעיף 10 לחוק חופש המידע, ומכאן שאין כל הצדקה לסטות מהוראת סעיף 9(א)(3) לחוק.
מסירת מידע חלקי מתוך המידע המבוקש
- כל שנותר הוא, אפוא, לדון באפשרות הקבועה בסעיף 11, היינו למסור את המידע המבוקש "בהשמטות, בשינויים או בתנאים המחויבים". בפתח הדיון בנושא זה ראוי לציין, כי בקשותיו של המערער לא התאפיינו בעקביות. כך, בבקשה מיום 28.5.2012, ביקש המערער לקבל את "מספר התיק ופרטי הזוכה" בתיקים שנסגרו מכוח תקנות טיוב נתונים. ב"פניית המשך", מיום 7.8.2012, ביקש המערער כי יועברו לו שמות, כתובות, ומספרי תעודות זהות של הזוכים ושל החייבים בתיקים (ו-"לחלופין", ללא מספרי תעודות זהות). בעתירה, התבקשו המשיבות למסור גם את פרטיהם של הצדדים בתיקים בהם הזוכים אינם מיוצגים, תיקים שהיו פתוחים נכון ליום 31.3.2012. במהלך הדיון, התמקדה שוב הבקשה בפרטיהם של זוכים בתיקים שנסגרו מכוח תקנות טיוב נתונים; ואילו במסגרת הדיון בערעור הושם הדגש על פרטיהם של זוכים וחייבים שהם תאגידים, ועוד.
- הפונה בבקשה לפי חוק חופש המידע, נדרש להתמקד במידע הרלוונטי לצרכיו, וכן להעמיד לנגד עיניו את הוראות חוק חופש המידע. אין מקום להגשת בקשות בהיקף מוגזם, בתקווה שחלק מן המידע המבוקש יימצא ראוי להעברה (ראו והשוו: עניין ג'ולאני, בפסקאות 41-40 לפסק-דינה של השופטת ד' ברק-ארז). הרשות נדרשת אמנם, למסור מידע "בהשמטות, בשינויים או בתנאים המחוייבים", וכן ייתכן, כי במסגרת הליך שיפוטי יגיעו הצדדים לעמק השווה, או שבית המשפט יצביע על נקודת האיזון הראויה, במסגרתה יימסר למבקש מידע חלקי מתוך כלל המידע המבוקש (ראו למשל עניין סגל). ואולם, כאשר הבקשה היא רחבת היקף, באופן חסר כל יסוד, אין מוטלת על הרשות החובה לבחון את הבקשה בדקדקנות, בניסיון לבור את מעט הבר מן התבן המרובה.
- בענייננו, מבקש המערער מידע, אשר בטיבו ובהיקפו אין כל מקום להעברתו במסגרת חוק חופש המידע. במהלך הדיון בעתירה ובערעור, צמצם המערער מספר פעמים את דרישותיו, באופנים שונים. כפי שהובהר לעיל, הרי שנוסף על המגבלות הקבועות לעניין זה בסדרי הדין, אין מקום לשינויי עמדה מעין אלו, ועל מבקש המידע להיות עקבי בטענותיו, ולדרוש מלכתחילה רק מידע סביר, בהתאם להוראות חוק חופש המידע.
- לאחר הדברים הללו, נדון בסעיף 11 לגופו – היינו באפשרות למסור למערער מידע חלקי מתוך המידע שהתבקש על-ידו. בית המשפט המחוזי התייחס בפסק דינו לאפשרות למסור למערער רק את שמותיהם של הזוכים הבלתי מיוצגים, וקבע כי גם אם חופש המידע גובר בהקשר זה על הזכות לפרטיות, עדיין נדרשת פניה לזוכים, בהתאם לסעיף 13, ובנסיבות המקרה, הדבר כרוך ב"הקצאת משאבים בלתי סבירה". הן המערער והן המשיבות מלינים על קביעה זו. המערער טוען שלא היה מקום לשקול את ההכבדה על הרשות, וזאת בין היתר לאור דבריו כי הוא "ישקול" לשאת בעלויות. מנגד, טענו המשיבות, כי גם מסירת שמותיהם של הצדדים לתיקי הוצאה לפועל עולה כדי פגיעה בפרטיות, ולכן לא היה מקום להידרש לשיקולים הנוגעים לעלויות ומשאבים. כפי שהובהר לעיל, מידע הכולל את שמותיהם של צדדים להליך הוצאה לפועל, חוסה תחת כנפיה של הזכות לפרטיות, ולפיכך נראה בעיני כי הצדק הוא עם המשיבות. למעלה מן הצורך ייאמר, כי יש יסוד איתן להניח, כי אדם שפעל בכדי לפתוח תיק בהליך של הוצאה לפועל, חפץ כי מידע זה "ישאר בקרבתו", וזאת, גם אם המידע המבוקש איננו "מגלה יסוד שלילי בהתנהגותו" (ראו עניין המל"ל, בפסקה 8 לפסק-דינו של השופט נ' הנדל).
- בקשתו המצומצמת ביותר של המערער, מתמצית בחשיפת שמותיהם של זוכים בלתי מיוצגים, שהם תאגידים בלבד. בכך צומצם מספר התיקים הרלוונטיים מ-163,000 לכ-7,600. לעניין זה, מקובלת עליי עמדת המשיבות, לפיה מדובר בטענה חדשה שלא נטענה בפני בית משפט קמא, ולפיכך אין מקום להדרש לה (ראו, מבין רבים אחרים, עע"מ 4877/11 זיסמן נ' משרד הפנים מחוז ת"א – ועדת ערר מחוזית (29.1.2013)). למעלה מן הצורך, אדון באפשרות זו בקצרה ומבלי לקבוע מסמרות. סעיף 3 לחוק הגנת הפרטיות מורה כי פרטיותם של תאגידים איננה מוגנת בחוק זה (ראו, בהקשר זה, עניין חדרה, בפסקה 23; עניין המל"ל, בפסקה 16 לפסק-דינו של השופט י' עמית; וכן בירנהק, בעמ' 132-126). לכן, על פניו, סעיף 9(א)(3) איננו מונע מסירת שמותיהם של תאגידים, שהם הזוכים בתיקי הוצאה לפועל. לטענת המשיבות, המידע המבוקש "עלול לפגוע פגיעה ממשית באינטרס מקצועי, מסחרי או כלכלי" ונכלל בגדרי סעיף 9(ב)(6) לחוק חופש המידע. עוד נטען, כי נוכח החשש לפגיעה בתאגידים, יש ליידע אותם בדבר ולאפשר להם להתנגד למסירת המידע (סעיף 13 לחוק).
בעניין המל"ל, הורה בית המשפט לפנות לתאגידים כאשר המידע המבוקש נגע לקיומם של תשלומי יתר מצידם, וסבורני כי בענייננו פוטנציאל הפגיעה אינו פחות מכך (ויוער, כי גם בעניין המל"ל, כ-20% מן התאגידים הביעו התנגדות למסירת המידע). בנסיבות המקרה דנן, מדובר בפניות לתאגידים שהם הזוכים ב-7,593 תיקים, ונראה כי הרשות היתה רשאית לדחות בקשת מידע מעין זו, בנימוק שהדבר דורש "הקצאת משאבים בלתי סבירה" (סעיף 8(1) לחוק חופש המידע). במסגרת שיקול דעתה של הרשות, לפי סעיף זה, "נדרש איזון, מן הצד האחד, בין הטעם הניצב בבסיס הגילוי, לבין הצד האחר, הוא תמונת המשאבים של הרשות המינהלית" (עניין סגל, בפסקה 31). בנדון דידן, המידע האמור נוגע לפלח קטן ובלתי מייצג מתוך הזוכים בתיקי הוצאה לפועל, ולא ברור כיצד פרטיהם של התאגידים עשויים לסייע למערער בעבודתו המתוכננת או לאינטרס הציבורי. מנגד, היקף המשאבים הנדרשים הוא גדול מאד. זאת, גם מבלי להידרש לתוכנו של החישוב המפורט בתגובת המשיבות, שכן הדברים מדברים בעד עצמם. אציין, בהקשר זה, כי התחייבות מצד מבקש המידע לשאת בעלויות הדיוור, מצמצמת אמנם את ההכבדה על הרשות הציבורית, אך אין לראות בה מענה מספק לשיקול הנוגע להקצאת משאבים מטעם הרשות (ראו והשוו: עניין המל"ל, בפסקאות 8-7 לפסק-דינו של השופט נ' הנדל).
- לסיום, אתייחס לטענתו של המערער כי המידע המבוקש נכלל ב"מאגר גלוי". מובן מאליו, כי הלכה למעשה אין מדובר ב"מאגר גלוי", ואילו כך היה, לא היתה נדרשת בקשה לפי חוק חופש המידע. "מאגר גלוי" במערכת ההוצאה לפועל, קיים רק במרשם החייבים המוגבלים, אשר פתוח לעיון הציבור, בהתאם להוראת סעיף 69ה לחוק ההוצאה לפועל. יצויין, כי בתגובת המשיבות נאמר, כי בניגוד לטענתו של המערער, רוב תיקי ההוצאה לפועל אינם נפתחים בעקבות מתן פסק-דין. גם אם היה צדק בגרסתו העובדתית של המערער, הרי שהליך ההוצאה לפועל הוא בגדר הליך נפרד, וקיומה של חפיפה מסויימת של המידע המבוקש עם מידע פומבי, איננה מצדיקה היענות לבקשה למסירת המידע (ראו עניין חדרה, בפסקה 10). ככל שמדובר בהיקש מעקרון הפומביות של מאגר פסקי-הדין למאגר תיקי ההוצאה לפועל, אינני רואה מקום לעריכת היקש מעין זה. בפרסומן של החלטות שיפוטיות ניתן ביטוי לחשיבותו של עקרון פומביות המשפט, אשר זכה למעמד מיוחד בשיטת משפטנו (רע"פ 5877/99 יאנוס נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(2) 97, בפסקאות 26-15 (2004)). אינני סבור כי עקרון זה ישים בהכרח גם על הליכי ההוצאה לפועל.
- אשר על כן, הנני סבור כי אין מקום להתערבותנו בפסק-דינו של בית המשפט קמא, ובדין נדחתה העתירה. לפיכך, אציע לחבריי לדחות את הערעור.
- המערער ישא בהוצאות המשיבות בסך 10,000 ש"ח.
ש ו פ ט
השופט י' עמית:
אני מסכים.
1. המערער הוא עורך דין העוסק בהליכי הוצאה לפועל, והוא גם מבקש לכתוב עבודה אקדמית על מנת להוכיח את התזה שלו לפיה עדיף לזוכים להיות מיוצגים בהליכי הוצאה לפועל. כשלעצמי, אני נכון לאשר את נכונות התזה אף ללא המחקר האמפירי רחב הידיים שביקש המערער לעשות, הכולל עשרות אלפי תיקי הוצאה לפועל.
הערעור שבפנינו אך מחזק אותי בדעה אותה הבעתי בעע"מ 7744/10 המוסד לביטוח לאומי נ' מנגל (15.11.2012) (להלן: עניין המל"ל) ולפיה נתרחקנו מהתכליות ומהמטרות שעמדו בבסיסו של חוק חופש המידע, התשנ"ח-1988. על אף האצטלא האקדמית של בקשת המערער, קשה שלא לחשוב על השימוש המסחרי-כלכלי שניתן להפיק מ"כריית" מידע מתוך מאגרי המידע שבידי הרשות, הנוגעים לתיקי ההוצאה לפועל.
2. משנדחה הערעור, איננו נדרשים לשאלה אם ניתן להחיל את הגנת הפרטיות גם על תאגיד (עניין המל"ל בפסקה 16 לפסק דיני). אוסיף ואומר כי המקרה שבפנינו אך מדגים, לטעמי, מדוע ראוי כי במקרים בהם בית המשפט נעתר לבקשה כגון דא, ברירת המחדל בפנייה לצדדים שלישיים תהיה בדרך של הסכמה אקטיבית (עניין המל"ל בפסקאות 20-17 לפסק דיני).
ש ו פ ט
המשנָה לנשיא מ' נאור:
גם לדעתי, כדעת חבריי, דין הערעור להידחות.
מסירת המידע מהווה פגיעה בפרטיות של זוכים וחייבים כאחד. כמות המידע המבוקש, כפי שתיאר חברי השופט א' שהם, הופכת את המנגנון של פניה למי שעלולים להיפגע לפעולה מכבידה בעליל. זאת גם אם המערער ישא בעלויות הפניה. אין לשכוח כי לאחר הפניה יש צורך במעקב אחר התגובות לה.
ב-עע"ם 7744/10 המוסד לביטוח לאומי נ' מנגל (15.11.2012) (להלן: עניין המל"ל), שנזכר על ידי חבריי, לא הכרעתי בעניין המנגנון הנכון להתנגד למסירת המידע כיוון שמדובר היה במעשה עשוי (שם, בפסקה 8 לפסק דיני). לאור עובדות המקרה שלפנינו, אני סבורה שצדק חברי השופט י' עמית בדרישת הסכמה אקטיבית ויתכן ובמקרה מתאים לא יהיה מנוס אלא להביא את סוגיית המנגנון להכרעת הרכב מורחב. ודוק: אם תיעתר הרשות למערער, יהא עליה להיעתר גם לפניות בעניין מחקרים רבי היקף אחרים. איני רואה לכך מקום. שלא כמו ב-עע"ם 1386/07 עיריית חדרה נ' שנרום בע"מ (16.7.2012) או בעניין המל"ל, איני רואה במחקרו של המערער עניין ציבורי העשוי, לעיתים, להצדיק הכבדה. בודאי לא כמו ההכבדה בענייננו.
איני מביעה דעה בעניין קבלת נתונים על תאגידים. עניין זה לא עמד בפני בית המשפט המחוזי, ואין להידרש לכך לראשונה בערעור.
המשנָה לנשיא
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שהם.
ניתן היום, י"ג בסיוון התשע"ד (11.6.2014).
| המשנָה לנשיא | ש ו פ ט | ש ו פ ט |