1.        בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כבוד השופטת א' שטמר) דחה על הסף בקשה לאישור תובענה ייצוגית שהוגשה על ידי המערער נגד המשיבה. זאת, מחמת התיישנות. מכאן הערעור שלפנינו. ביום 28.5.2013, יממה לפני המועד בו נקבע הערעור לשמיעת טיעונים בעל-פה, הגישו המערער והמשיבה בקשה מוסכמת לדחיית הערעור (להלן – הבקשה המוסכמת). בהחלטת הנשיא מיום 28.5.2013 נקבע כי הדיון יבוטל. בהחלטה נדרש המערער להגיש תצהיר המפרט את כל הפרטים הנוגעים לבקשה המוסכמת. תצהיר כאמור אכן הוגש. ביום 29.9.2013 קיימנו דיון במעמד הצדדים. יצוין, כי בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה התייצב אף הוא לדיון (ראו החלטת הנשיא מיום 6.6.2013).
 
2.        בבקשה המוסכמת מיום 28.5.2013, אשר נוּסחה באופן לקוֹני, נאמר כי בעלי הדין הגיעו להסכמה בדבר דחיית הערעור, וכי המשיבה תוותר על ההוצאות שנפסקו לטובתה בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי. לא נרמז בבקשה, ולוּ במשתמע, על הסכמה נוספת מעבר לכך. רק לאחר שהמערער הגיש תצהיר, בהתאם להחלטה מיום 28.5.2013, התבררו עובדות חדשות שלא הוצגו עם הגשת הבקשה המוסכמת. כך, לתצהיר צורף הסכם בין בעלי הדין (הנושא תאריך 28.5.2013), ממנו עולה כי המערער התחייב שלא לשוב ולהגיש נגד המשיבה תובענה ייצוגית בעניינים שבגינם הוגשה התובענה הייצוגית דנא. עוד הוסכם, כי תביעה אישית נגד המשיבה, אשר הוגשה על ידי רעייתו של המערער לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו, תידחה אף היא בהסכמת בעלי הדין, ללא צו להוצאות. בנוסף, התחייבה המשיבה לשלם למערער ולרעייתו סך כולל של 700,000 ש"ח.
 
3.        כפי שיפורט בהמשך, ההסכמה בין בעלי הדין במקרה זה מהווה מבחינה מהותית הסתלקות מתובענה ייצוגית. כידוע, הסתלקות מהליך ייצוגי, כחלק מהסכמה בין התובע לנתבע, נבדלת מהסכם פשרה רגיל, בכך שאינה יוצרת מעשה בית דין כלפי כלל חברי הקבוצה אלא רק כלפי התובע המייצג המסויים (ראו, אלון קלמנט "פשרה והסתלקות בתובענה ייצוגית" משפטים מא 5, 31 (התשע"א) (להלן – קלמנט); ע"א 4714/13 דיאב נ' חברת איי דיגיטל סטור בע"מ, פיסקה 7 (29.9.2013) (להלן – עניין איי דיגיטל)). מכאן שבעיית הנציג, המתעוררת בהיעדר זהות אינטרסים מלאה בין התובע הייצוגי לבין הקבוצה המיוצגת, אינה מתעוררת במלוא עוזה כאשר מדובר בהסתלקות מתובענה ייצוגית. על כן, הדרישות לאישור הסתלקות, כאשר זו הינה תוצר של הסכמה בין התובע לנתבע, קלות יותר בהשוואה לדרישות לאישור הסכם פשרה (ראו קלמנט, בעמ' 63-62). עם זאת, המחוקק עדיין מצא טעם לקבוע תנאים לאישור הסתלקות מתובענה ייצוגית. דומה, כי הטעם לכך הוא הרצון שלא לעודד הגשת בקשות סרק לאישור תובענה ייצוגית (ראו והשוו, עניין איי דיגיטל, בפיסקאות 6-5). כך, כחלק מהדרישות לאישור ההסתלקות, נקבע כי מוטלת חובה לצרף לבקשה תצהיר המגלה את הפרטים המהותיים הנוגעים להסתלקות (סעיף 16(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן – החוק)). המחוקק הוסיף והורה, כי המבקש להסתלק מתובענה ייצוגית לא יקבל, במישרין או בעקיפין, כל טובת הנאה מהנתבע או מאדם אחר בקשר להסתלקותו, אלא באישור בית המשפט (סעיף 16(א) לחוק). עוד נקבעו הוראות המאפשרות את החלפת התובע המייצג המבקש את ההסתלקות (סעיפים 16(ג) ו-16(ד) לחוק). לבסוף, בתקנה 11 לתקנות תובענות ייצוגיות, התש"ע-2010 (להלן – התקנות) נקבעו הסדרים נוספים בקשר עם הסתלקות מתובענה ייצוגית. כך, בתקנה 11(א) לתקנות נקבע, כי תצהיר המוגש בד בבד עם בקשת הסתלקות יכלול פירוט של כל טובת הנאה שקיבל המצהיר "במישרין או בעקיפין".
 
4.        דיוננו עד עתה התמקד בבקשה להסתלק מתובענה ייצוגית המוגשת לערכאה הדיונית, בעקבות הסכמה בין התובע לנתבע. אלא שמחוקק המשנה הורה במפורש כי הוראות תקנה 11 לתקנות הנוגעות, בין היתר, לחובת צירוף תצהיר לבקשת הסתלקות, יחולו גם בערכאת הערעור, כאשר מבוקש על ידי מערער לחזור בו מערעור על החלטה בדבר אי קבלת בקשת אישור. כך קובעת תקנה 11(ד) לתקנות:
 
"בקשת מערער לחזור בו מערעור על החלטת בית המשפט שלא לקבל בקשה לאישור, וכן הסכמת בעלי הדין על קבלת ערעור על החלטת בית משפט לקבל בקשה לאישור, טעונות אישור של בית המשפט שלערעור; הוראות תקנה זו יחולו על בקשה או הסכמה כאמור, זולת אם הורה בית המשפט שלערעור אחרת".
 
 
           המסקנה המתבקשת הינה כי ההוראות הנזכרות לעיל, בעניין התנאים לאישור הסתלקות, רלוונטיים גם לבקשה דוגמת זו שהוגשה במקרה שלפנינו, היינו בקשה מוסכמת לדחיית ערעור על פסק-דין הדוחה בקשה לאישור תובענה ייצוגית. כאמור, לבקשה המוסכמת במקרה דנא לא צורף תצהיר המפרט את טובות ההנאה שהמשיבה התחייבה ליתן למערער בתמורה להסכמתו לחזור מן הערעור שלפנינו. למעלה מכך, מנוסח הבקשה ניתן היה ללמוד, כי לא קיימת כל טובת הנאה כאמור, מלבד הסכמתה של המשיבה לוותר על ההוצאות שנפסקו לטובתה בערכאה הדיונית. בדיון שקיימנו ציין פרקליטה של המשיבה כי בטרם הגשת הבקשה המוסכמת, נעלמה מעיניו, מתוך שגגה, הוראת תקנה 11(ד) לתקנות, וכי זו הסיבה לכך שלא צורף תצהיר לבקשה. אפילו מדובר בטעות בתום לב מצד הפרקליט, ואיננו מפקפקים בכך, הרי מן העבר השני אין להתעלם מכך שהתנהלותם הדיונית של בעלי הדין עלולה הייתה לגרום לכך שבית המשפט היה נדרש לבקשה המוסכמת בלא שהוצגו לפניו פרטים חיוניים והכרחיים. כאמור, ככלל מוטל איסור על קבלת טובת הנאה כלשהי כחלק ממהלך של הסתלקות מבקשת אישור או תובענה ייצוגית בלא אישור בית המשפט. ניתן להבין על כן את החומרה הרבה שיש לייחס למקרים בהם התובע הייצוגי והנתבע אינם מגלים לבית המשפט את מלוא פרטי ההסכמות ביניהם, הקשורות להסתלקות, במיוחד אם אלה כוללות מתן טובת הנאה לתובע הייצוגי. אנו סבורים כי יש ליתן ביטוי להתנהלותם של בעלי הדין במקרה שלפנינו בדרך של פסיקת הוצאות לאוצר המדינה.
 
5.        מכל מקום, שקלנו לגופן את ההסכמות אליהן הגיעו בעלי הדין. לאחר שנודעו לנו ההסכמות המלאות בין בעלי הדין, אין אנו רואים סיבה שלא לאשר את הבקשה המוסכמת. אומנם, ניתן להעלות הרהורים בנוגע לסיכוייו של הערעור, היה והבקשה  המוסכמת לא הייתה מוגשת. כידוע, סיכוייו של ההליך שהוגש על ידי בעל דין בהליך הייצוגי הינו נתון בעל משמעות רבה לעניין פסיקת הגמול לתובע הייצוגי, גם בהקשר של הסתלקות (ראו, עניין איי דיגיטל, פיסקה 5; השוו, ע"א 7615/11 גלבוע נ' החברה המרכזית לייצור משקאות קלים בע"מ, פיסקה 8 (16.12.2012)). לעניין זה נציין, כי בהחלטה מושא הערעור נדחתה על הסף בקשת אישור נוספת שהוגשה נגד חברת ביטוח אחרת, באותו עניין בדיוק, על ידי מיכאל רואש (להלן – בקשת רואש). בקשת רואש נדחתה אף היא על הסף מחמת התיישנות. כמו כן נדונה בהחלטת בית המשפט המחוזי בקשת אישור נגד המשיבה, אשר הוגשה על ידי עו"ד דרור אורן (להלן – בקשת אורן). בניגוד לבקשת המערער ובקשת רואש, בקשת אורן אושרה ביחס לחלק מעילות התביעה, כאשר עילות התביעה האחרות נדחו. רואש ואורן הגישו ערעורים לבית משפט זה על החלטת בית המשפט המחוזי: רואש על דחיית הבקשה, ואורן על דחיית חלק מעילות התביעה (ע"א 961/12 וע"א 1921/12). ביום 15.7.2013 נשמעו ערעורים אלה בפני הרכב (השופטים ח' מלצר, י' עמית ו-צ' זילברטל). בעקבות הערות בית המשפט חזרו בהם רואש ואורן מן הערעורים. יצוין, כי שלוש בקשות האישור (זו של המערער, אורן ורואש) נדונו במאוחד על ידי בית המשפט המחוזי. ברי, כי העובדה שרואש בחר לחזור בו מערעורו, בעקבות הערות בית המשפט, מלמדת לא מעט על סיכויי הערעור שהגיש המערער. נזכיר, כי הן המערער, הן רואש, ערערו על פסק-דין שסילק על הסף את בקשות האישור שהגישו, מחמת התיישנות. עם זאת, נוכח העובדה שהסכום עליו סוכם בהסדר בין בעלי הדין דכאן (700,000 ש"ח) נוגע במישרין אף להסכמתה של רעייתו של המערער לדחיית התובענה האישית שהגישה נגד המשיבה לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו, לא ראינו מקום להתערב בגובה הסכום שהמשיבה הסכימה לשלם למערער ורעייתו במקרה דנא.
 
6.        סיכומו של דבר הוא שאנו מקבלים את הבקשה המוסכמת לדחיית הערעור מיום 28.5.2013. בהתאם להסכמת הצדדים, הערעור נדחה בלא צו להוצאות. אין אנו רואים להתערב בתוכן ההסדר בין בעלי הדין, אשר צורף לתצהיר המערער מיום 4.6.2013. הבקשה להשבת האגרה תוכרע על ידי כבוד הרשמים של בית משפט זה. בשל ההתנהלות הדיונית עליה עמדנו, אנו קובעים כי המערער והמשיבה יישאו בהוצאות לאוצר המדינה בסך 10,000 ש"ח כל אחד.
 
 
           ניתן היום, כ"ז בתשרי התשע"ד (1.10.2013).