| בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים |
| לפני: | כבוד השופט נ' הנדל |
| | כבוד השופט נ' סולברג |
| | כבוד השופטת ע' ברון
|
| המערער והמשיב שכנגד: | ארז חבר, עו"ד – נאמן לנכסי החייב אייל סלור (בפשיטת רגל) |
| המשיב והמשיב שכנגד: | 1. אייל סלור (בפשיטת רגל) |
| המשיבה והמערערת שכנגד: | 2. אביבה סלור |
| המשיב: | 3. הכונס הרשמי |
| ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בפש"ר 4389-12-09 מיום 29.10.2014 שניתן על-ידי השופטת ד' קרת |
| תאריך הישיבה: | ט"ו בטבת התשע"ו | (27.12.2015) |
| בשם המערער והמשיב שכנגד: | בעצמו |
| בשם המשיב והמשיב שכנגד: | עו"ד תומר פרסלר
|
| בשם המשיבה והמערערת שכנגד: | עו"ד ברוך חכים; עו"ד ניר הפנר
|
| בשם המשיב: | עו"ד שמרית מלמן |
השופט נ' סולברג: 1. ערעור וערעור שכנגד על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בפש"ר 4389-12-09 מיום 29.10.2014 (השופטת ד' קרת-מאיר).
רקע
2. המשיב 1, אייל סלור (להלן: "החייב") מצוי בהליכי פשיטת רגל שמתנהלים מאז שנת 2009 בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, לבקשת אחד מנושיו, בנק אוצר החייל. ביום 6.9.2011 ניתן צו לכינוס נכסי החייב, ועו"ד ארז חבר מונה כמנהל מיוחד לנכסיו (להלן: "המנהל המיוחד" או: "הנאמן"). נגד החייב הוגשו תביעות חוב בסכום של כ-15 מיליון ₪. ביום 26.2.14 הוכרז החייב כפושט רגל, בהסכמתו, והמנהל המיוחד מונה לנאמן.
3. ביום 1.12.2011 הגיש המנהל המיוחד בקשה לפי סעיף 96(א) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: "הפקודה") לביטול הענקה מאת החייב לטובת המשיבה והמערערת שכנגד, אביבה סלור (להלן: "אביבה" או: "המשיבה" או: "המערערת שכנגד") (להלן יחד: "בני הזוג"). על-פי הנטען, במסגרת ההענקה, שנעשתה בחודש מרץ 2010, בשעה שהיה חדל פרעון וכשנה לאחר שהוגשה בקשה למתן צו כינוס נגדו, העניק החייב לאביבה את זכויותיו בבית המגורים של בני הזוג בהרצליה פיתוח (להלן: "הנכס" או: "הבית" או: "בית המגורים").
4. ביום 27.1.2013 קבע בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת ד' קרת-מאיר) כי עם החתימה על הסכם הגירושין ופקיעת נישואי בני הזוג בשנת 2010, קמה לחייב זכות, מכוח הסדר איזון המשאבים הקבוע בחוק יחסי ממון, תשל"ג–1973 (להלן: "חוק יחסי ממון"), במחצית הנכס. על זכות זו ויתר החייב במסגרת הסכם הגירושין (להלן: "ההענקה"). לפיכך, מועד ההענקה הוא מועד חתימת הסכם הגירושין. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי לא מתקיים החריג הקבוע בסעיף 96(ג)(2) לפקודה, המחריג מהגדרת המונח 'הענקה' הענקה "לטובת קונה או בעל שעבוד בתום לב ובתמורה בת-ערך". זאת משום שבמועד ההענקה הייתה אביבה, אף לפי עדותה, מודעת למצבו הכלכלי של החייב, ולכן לא ניתן לומר כי התמורה ניתנה בתום לב. בסופה של ההחלטה קבע בית המשפט המחוזי, כי "לאור העובדה כי קיימת מחלוקת בין הצדדים באשר לשוויו של הנכס, ולאור העובדה כי יש לערוך חישוב של שווי המשכנתא אשר את פרעונה לקחה על עצמה המשיבה, יש מקום לקיים דיון נוסף על מנת לבחון את דרך בדיקת כלל איזון המשאבים אשר נעשה בין בני הזוג – כדי לקבוע מה הוא שווי ההענקה". בהמשך מינה בית המשפט המחוזי שמאי לצורך הערכת שווי הנכס במועד ביצוע ההענקה
. 5. ביום 29.10.2014 קבע בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת ד' קרת-מאיר) כי משנקבע בהחלטתו הקודמת כי אין מדובר בהענקה שנעשתה בתום לב, הרי שהגנת סעיף 96(ג) אינה חלה על המשיבה, ודין ההענקה להתבטל. לפיכך, יש להשיב את מצב הדברים לקדמותו, באופן שמחצית מהנכס תֵרשם על שם הנאמן. בנסיבות אלה, כך נקבע, "אין אכן מקום לבדיקה מפורטת של האיזון לגבי כלל נכסי בני הזוג, ולא זו הייתה מטרתה של ההחלטה".
6. אשר לסוגיית שווי ההענקה, קבע בית המשפט המחוזי כי "שוויו של הנכס נשוא ההענקה בעת ביצוע ההענקה עמד על סכום נטו של 5,756,000 ₪, כאשר לחייב מחצית מהזכויות בנכס". לעניין זה, דחה בית המשפט המחוזי את טענת המשיבה, ולפיה לאור ההלכה שנקבעה ברע"א 8233/08 כובשי נ' שוורץ ואושררה בדנ"א 7483/10 שוורץ נ' כובשי (להלן: "עניין כובשי") אין לנכס ערך כלכלי ואין טעם לממש אותו, בקבעו כי "לתחולת הלכת כובשי תהיה משמעות כאשר יפעיל הנאמן את שיקול דעתו לעניין מימוש הנכס".
7. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי "אין מחלוקת שיש להפחית משוויו של הנכס את המשכנתא אשר חלה עליו ואת מחצית תשלומי המשכנתא אשר שילמה המשיבה בלבד".
8. לבסוף, למרות שקבע כי לאור החלטתו, לפיה יש לבטל את ההענקה, הדיון בטענותיה של המשיבה בעניין הויתורים הכספיים שעשתה במסגרת הגירושין מתייתר, התייחס בית המשפט המחוזי לטענות אלה, וזאת "כדי שהנאמן יוכל אכן להפעיל את שיקול דעתו באשר לתועלת שתצמח לנושים ממימוש הנכס – בהתחשב בהפחתות נוספות, ככל שיש אכן מקום לטענות המשיבה בהקשר זה". בתוך כך נקבע כי אביבה ויתרה על זכות בשווי של כ-170,806 ₪ בכתובה; על זכות ברכב מסוג ניסן מקסימה, בשווי של 14,000 ₪; ועל זכויות בשווי של כ-230,000 ₪ בקופת הגמל של החייב; וכי יש להכיר בזכויותיה אלה.
תמצית טענות הצדדים בערעור
9. על החלטתו של בית המשפט המחוזי הגיש הנאמן ביום 22.12.2014 ערעור לבית משפט זה. הנאמן טוען כי שגה בית המשפט המחוזי כשבצד קביעתו כי דין הענקת הנכס להתבטל, הוסיף ודן בשאלת התמורה להענקה. לדבריו, לאור קביעתו הראשונה, ולפיה ההענקה לא נעשתה בתום לב, הפכה סוגיית התמורה לבלתי רלבנטית, שכן התנאים בסעיף 96(ג)(2) הם תנאים מצטברים.
10. עוד טוען הנאמן כי שגה בית המשפט המחוזי כשהכיר, במסגרת בחינתו את שאלת התמורה, בזכויות שונות שעליהן ויתרה המשיבה במסגרת הסכם הגירושין, תוך התעלמות מן החובות הכבדים בהם היה החייב נתון במועד ביצוע ההענקה. לדברי הנאמן, "לצורך בדיקת איזון משאבים בין הצדדים, יש לנכות מזכויות החייב גם את חובותיו, ובמקרים בהם סכום החובות עולה על סכום הזכויות, שווי הזכויות הינו אפס". לא בכדי, כך נטען, זכויות אלה אינן נזכרות בהסכם הגירושין. הנאמן מוסיף וטוען כי שגה בית המשפט המחוזי כשקבע כי חובות החייב, שמקורם בערבויות שנטל לחברות שבשליטתו, "נובעים ממערכת עסקית", ולכן אין להתייחס אליהם במסגרת איזון המשאבים בין בני הזוג. כך למשל, אל מול זכויותיו של החייב בקופות הגמל של חברת 'כלל', שהסתכמו בשווי של 470,000 ₪, עמדו חובותיו לאותה חברה על סך של 1,900,000 ₪, וכן הלוואה שנטל וטרם פרע, בסך של 252,000 ₪. משלא היו לחייב זכויות כלשהן בקופת הגמל, ברי כי לא היה בכוחה של אביבה לוותר על חלקה ב'זכויות' אלה. כך, טען הנאמן, "שאלת מקור החובות של החייב יכולה להיות רלוונטית בהקשר של שיתוף בחובות […] אולם אין לה כל רלוונטיות בכל הקשור להערכת שווי נכסי החייב". לא זו אף זו, רמת החיים הגבוהה ממנה נהנו בני הזוג קודם לקריסתו הכלכלית של החייב התבססה על הכנסות החייב מעסקיו, וגם מטעם זה אין הצדקה לכך שחובותיו לא ישפיעו על איזון המשאבים. לחלופין טוען הנאמן כי גם אם קיימות לאביבה זכויות בנכסי החייב, עליה להגיש בגינן תביעת חוב במסגרת תיק פשיטת הרגל, ולקבל דיבידנד כיתר נושי החייב.
11. לבסוף, טוען הנאמן כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי יש להפחית משווי הנכס את מחצית תשלומי המשכנתא בהן נשאה אביבה לבדה "ממועד ביצוע ההענקה ועד היום", שכן בכל הנוגע לתקופה בה הושכר הנכס, קיבלה אביבה תשלום שכר דירה בשיעור גבוה בהרבה מההחזר החודשי של המשכנתא, כשמחצית מדמי השכירות אותם קיבלה לאחר ההענקה היתה שייכת לחייב, ועל כן עליה להעבירם לקופת פשיטת הרגל; ובכל הנוגע לתקופה בה היא מתגוררת בנכס, עושה היא למעשה שימוש בנכס שמחציתו שייכת לחייב, מבלי לשלם את תמורת השימוש לקופת פשיטת הרגל. בסיכומיו הוסיף הנאמן, בתגובה לטענות המשיבה בתשובתה לערעור, כי בכל הנוגע לתקופה שטרם הגירושין, "הוכח בהליך שנוהל בפני בית המשפט קמא כי בני הזוג ראו בנכס זה כנכס משותף, כאשר מרבית הזמן שולמה המשכנתא מחשבון משותף, ואדרבא, עיקר ההכנסות של התא המשפחתי הגיעו מצידו של החייב דווקא". בסיכומיו מוסיף הנאמן כי משקבע בית המשפט המחוזי כי יש להחזיר את הגלגל לאחור על דרך רישום מחציתו של הנכס על שם החייב, להבדיל מבחינת שווי ההענקה שבוצעה, הפכה סוגיית המשכנתא לחסרת משמעות, ואין טעם להידרש אליה.
12. המשיבה חולקת על 'גישת האפס' לה טוען הנאמן, שמשמעותה היא כי בשל העובדה כי שווי חובות החייב עלה על שווי נכסיו בעת סיום קשר הנישואין, הרי שכל נכסיו עמדו לטובת נושיו, ולמשיבה אין עדיפות על פני הנושים האחרים. לטענתה, זכות בן-זוג בנכסים הרשומים על שם בן-זוגו היא 'זכות שביושר', הגוברת על זכויות נושיו של החייב בנכסים אלה. לדבריה, 'גישת האפס' נוגעת לחובות המשותפים לבני הזוג, ואילו בענייננו "לא קיימת מחלוקת, ואף קיימת קביעה שיפוטית של בית המשפט קמא, כי מדובר בחובות של החייב בלבד, אשר אינם נובעים בדרך כלשהי מהנכסים נשוא איזון המשאבים". זאת ועוד, 'גישת האפס' נדחתה, לטענתה, בפסיקה.
13. אשר לסוגיית ניכוי תשלומי המשכנתא בהם נשאה לבדה, טוענת המשיבה כי טענותיה בהליך הקודם בהקשר זה היו מכוונות לתשלומי המשכנתא בהם נשאה "החל מינואר 2007, עת חדל חשבון הבנק המשותף ממנו שולמו תשלומי המשכנתא להיות חשבון משותף, והמשיבה נותרה המוטבת היחידה בחשבון זה והיחידה הפורעת את המשכנתא, ועד למועד הגירושין". לדבריה, זוהי התקופה שאליה כיוון בית המשפט המחוזי בהחלטתו, כאשר קבע כי "יש להפחית משוויו של הנכס את המשכנתא אשר חלה עליו ואת מחצית תשלומי המשכנתא אשר שילמה המשיבה בלבד". עוד טוענת המשיבה כי טענות הנאמן לעניין ניכוי מחצית תשלומי המשכנתא ששולמו ממועד ההענקה ועד היום, והנימוק הנוגע לדמי השכירות שקיבלה, הן בגדר הרחבת חזית. לבסוף נטען כי העובדה שנאלצה לשאת לבדה בסכומי המשכנתא היא שחייבה אותה להשכיר את הבית.
14. אשר לטענת הנאמן כי עליה להגיש תביעת חוב לצורך תביעת הזכויות הקיימות לה בנכסי החייב, טוענת המשיבה כי מדובר בהרחבת חזית. עוד היא טוענת כי בית המשפט המחוזי כבר הכריע בטענות לגופן, וכי בעניינה אין מדובר בחוב כספי של החייב כלפיה, אותו היה מקום לתבוע במסגרת תביעת חוב, אלא בזכות קניינית שלה.
תמצית טענות הצדדים בערעור שכנגד
15. ביום 18.2.15 הגישה אביבה ערעור שכנגד. כתב הטענות הוכתר כ"הודעת ערעור שכנגד על החלטת הביניים מיום 27.1.2013 ועל פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב מרכז […] שניתן ביום 29.10.2014".
16. בערעור שכנגד נטען כי כוונת בני הזוג, עוד בתקופה בה חיו יחדיו, היתה להחריג את הבית מן הרכוש המשותף. כוונה זו נלמדת, לטענת המערערת שכנגד, מרישום הבית על שמה; מההתנהלות בחשבון נפרד בכל הקשור לרכישת הקניין בבית; מכך שהתשלומים לרכישת הבית בוצעו מחשבונה הפרטי ולא מהחשבון המשותף; מכך שמקורות המימון לרכישה היו שלה בלבד – כספים אותם צברה עובר לנישואיה עם החייב, כספים שקיבלה בגין תאונת דרכים שעברה בשנת 1977, וכספים שקיבלה במתנה מנעמה ברזילאי, אמו של החייב, למטרת קניית הבית, כאשר מתן הכספים הותנה ברישום הבית על שם אביבה בלבד, וזאת מתוך כוונה ליחדו לטובת אביבה וילדיה; ומכך שמשנת 2006 ההתחייבות לשאת בתשלומי המשכנתא רבצה על אביבה לבדה. כוונתם של בני הזוג להחריג את הבית מהרכוש המשותף מוסברת על רקע עליות ומורדות שידעו יחסי בני הזוג; היות המערערת "הצד החלש" בין בני הזוג מבחינה כלכלית במועד רכישת הבית; ורצונו של בנימין, אביו של החייב, להדירה מן הרכוש העסקי. לפיכך, כך נטען, מתקיימים ביחס לבית החריגים הקבועים בסעיפים 5(א)(1) ו-5(א)(3) לחוק יחסי ממון, שעניינם מיעוט נכסים מן הנכסים ששוויים יאוזן בין בני הזוג. לעניין סעיף 5(א)(3) טוענת המערערת שכנגד כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר דחה את טענתה כי "בני זוג רשאים לסכם ביניהם על החרגת נכס מאיזון המשאבים והסכם זה תקף גם אם נעשה בעל-פה", וכאשר התעלם מטענתה כי עריכת הסכם הרכישה ורישום הבית על שמה בלבד, עת היה החייב כשר פרעון, עונים, "בנסיבות העניין", על דרישת הכתב הקבועה בסעיף 5(א)(3) לחוק יחסי ממון, ומשקפים נכוחה את רצונם של בני הזוג להחריג את הבית מהרכוש המשותף. פרשנות אחרת, לדבריה, לא תואמת את תכלית חוק יחסי ממון כפי שפורשה בפסיקת בית משפט זה, והיא להגן על הצד החלש במערכת היחסים.
17. המערערת שכנגד טוענת כי "שגה בית המשפט עת התבסס בפסק דינו על ארבעה נימוקים (שגויים) לשם החלת חזקת השיתוף על הבית". הנימוקים אותם מונה המערערת שכנגד הם: (א) העובדה שהבית שימש למגורים משותפים של בני הזוג ומשפחתם ממועד רכישתו ועד לשנת 2006; (ב) העובדה כי כספי המשכנתא שנלקחו בעת רכישת הבית שולמו במשך מספר שנים מחשבון משותף של בני הזוג; (ג) העובדה כי גם דירה נוספת אשר נרכשה ונרשמה על שמה של המערערת שכנגד מומנה מכספי משכנתא אשר נפרעה מהחשבון המשותף של בני הזוג, וכי הדירה נמכרה ותמורתה שימשה בין היתר לתשלום חובות מס הכנסה של החייב לצורך מחייה שוטפת של התא המשפחתי כולו; (ד) העובדה כי כאשר הדירה הייתה מושכרת, דמי השכירות שימשו לתשלום עבור המשכנתא שנלקחה מהחשבון המשותף של בני הזוג.
18. בית המשפט המחוזי קבע במפורש בהחלטתו מיום 27.1.2013 כי "אין לראות בחזקת השיתוף כחלה במקרה שלפניי". מכל מקום, משהנימוקים אליהם מתייחסת המערערת הובילו את בית המשפט למסקנה כי "למרות הרישום הנפרד היוו הדירות אשר היו רשומות על שם המשיבה חלק בלתי נפרד מהחיים הכלכליים המשותפים של בני הזוג", תובא להלן התייחסות המערערת שכנגד לנימוקים אלה: ראשית, זוגות רבים גרים יחדיו ומנהלים משק בית משותף, ועם זאת מסכימים על החרגת נכס ספציפי מהרכוש המשותף. שנית, כספי המשכנתא ששולמו מהחשבון המשותף הם זניחים ביחס לתמורה ששולמה על-ידי המערערת שכנגד. שלישית, דרישת הבנק הממשכן היתה כי תשלומי המשכנתא ישולמו מן החשבון המשותף, שאליו הופקדה משכורת החייב אותה עת. רביעית, הכספים ששולמו מהחשבון המשותף הם בבחינת השתתפות בניהול הבית המשותף ואין בהם כדי להעיד על כוונה לרכישת קניין בנכס. חמישית, מס הכנסה מטיל עיקולים גם על נכס שרשום על שם בן הזוג. ששית, דמי השכירות שנכנסו לחשבון המשותף, ולא משכורתו של החייב או תקבולים אחרים שנכנסו לחשבון זה, הם אשר שימשו לפרעון המשכנתא. לבסוף, אין קשר בין הדירה הנוספת לבין הבקשה לביטול הענקת הבית.
19. עוד טוענת המערערת שכנגד כי שגה בית המשפט כשלא בחן את תחולת שלושת היסודות הקבועים בסעיף 96 לפקודה – 'נכס', 'נכס של החייב', 'הענקה' – ונמנע מלתת משקל לעובדה כי הנאמן לא עמד בנטל הוכחת התקיימותם, "אלא נשען על השערות והנחות". כך, ככל שבוצעה הענקה, היה זה במועד רכישת הבית, בשנת 1999, עת נרשם הבית על שם אביבה בלבד. במועד זה היה החייב כשר פרעון, ולכן לא מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 96 לפקודה.
20. עוד טוענת המערערת שכנגד כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר נתן משקל יתר לחקירה הבודדת שערך הנאמן, לא כל שכן לאור העובדה כי המערערת לא היתה מודעת למטרת החקירה, וכי החקירה כללה שאלות כלליות ולא ממוקדות בדבר מצבה הכלכלי, ולא נתמכה בראיות חיצוניות. בהתייחסה לגרסתה בדבר כספים שניתנו לה במתנה על-ידי אמו של החייב, שבית המשפט המחוזי קבע לגביה שהיא "גרסה מאוחרת ואיננה אמינה עלי לגופה", שבה המערערת שכנגד וטוענת כי לא ניתן היה לצפות ממנה לספק מידע מדויק שלא נשאלה לגביו במסגרת חקירה שלא היו ידועים לה נושאה ומטרתה, ובשעה שהיתה נתונה בלחץ נפשי ניכר. לטענתה, אל מול חקירת הנאמן, היא הציגה ראיות רבות לכך שכוונת בני הזוג היתה להחריג את הבית מהרכוש המשותף ולכך שבמועד החתימה על הסכם הגירושין ראו בני הזוג את הבית כנכס הנמצא בבעלותה בלבד, עובדה שיש בה כדי להעיד על כך שההענקה נעשתה בתום לב. זאת ועוד, נושיו של החייב הם גופים בנקאיים וגופים מוסדיים, אשר חזקה עליהם כי עת דרשו מהחייב את כתב הערבות, בדקו את יכולתו הכלכלית בהתאם לנכסים הרשומים על שמו, ונודע להם דבר רישום הבית על שם אביבה בלבד, שכן הרישום הוא פומבי. לכן, לא ניתן לטעון כי הנושים הסתמכו על נכס זה. גם מלשונו של הסכם הגירושין בין בני הזוג, כך נטען, ניתן ללמוד כי החייב אינו מוותר על זכות בבית, אלא מוותר על כל זכות תביעה או טענה לגביו. לפיכך, ומשמשמעות קביעת בית המשפט המחוזי כי יש להכיר בזכויותיה של המערערת שכנגד באיזון המשאבים היא התקיימות דרישת ה'תמורה' הקבועה בסעיף 96(ג) לפקודה, מתקיים החריג הקבוע בסעיף 96(ג)(2) לפקודה.
21. לבסוף טוענת המערערת שכנגד כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר לא קיים דיון בהתקיימות החריג לביטול הענקה הקבוע בסעיף 96(ג)(3) לפקודת פשיטת הרגל. לדבריה, חלק הארי של הבית מומן מכספים שהיו בחשבונה הפרטי, ולכן ככל שלחייב מגיעה זכות בבית, הרי שהיא הגיעה לו "בזכות אשתו".
22. החייב מצטרף לטענותיה של אביבה. עיקר טענתו כי שגה בית המשפט קמא כאשר לא בחן אם אכן נתכוונו בני הזוג לבצע הפרדה רכושית, באופן שהבית יהיה בבעלותה של אביבה בלבד, אלא 'נתפס' לדרישת הכתב הקבועה בסעיף 5(א)(3) לחוק יחסי ממון, וקבע כי "גם אם ניתן היה להגיע למסקנה שבמהלך חיי הנישואין ביצעו החייב והמשיבה הפרדה רכושית, שהיא הפרדה לגיטימית, הרי שעם פקיעת הנישואין יחול הסדר משאבים בהעדר הסכם ממון – והחרגת הנכס תקפה רק אם נעשה הסכם בכתב בין הצדדים". בחינה כזאת הייתה מלמדת, לטענתו, כי הצדדים אכן התכוונו לבצע הפרדה רכושית, שביטויה הברור ביותר הוא רישום הבית על שם אביבה בלבד, ורישום מניות החברות השונות על שם החייב בלבד. רישום הבית על שם אביבה בלבד, אף שאינו חזות הכל, "מהווה ראיה משמעותית לכוונת הצדדים, ועל הצד הטוען כנגד הרישום (המנהל המיוחד בעניין זה) מוטל נטל ההוכחה". לבסוף, טוען החייב כי רישומה של דירה נוספת בבעלות בני הזוג על שם שניהם, בחלקים שווים, מעיד כי כאשר חפצו להיות שותפים בנכס עשו כן במפורש, ונתנו לכך ביטוי באופן רישום הנכס.
23. הנאמן, הוא המשיב בערעור שכנגד, טוען כי דינו של הערעור שכנגד להידחות על הסף, הן בשל העובדה שמדובר בערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מיום ה-27.1.2013, שהיא במהותה 'פסק דין חלקי', הן בשל העדר זיקה בין הטענות הנטענות בערעור שכנגד, המופנות כלפי קביעות בית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 27.1.2013 שעניינן עצם ביצוע ההענקה, לבין הטענות הנטענות בערעור, המופנות כלפי קביעות בית המשפט בהחלטתו מיום 29.10.2014, שעניינן שווי ההענקה.
24. עוד טוען הנאמן כי הערעור שכנגד מופנה כלפי קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות שקבע בית המשפט המחוזי, תוך התעלמות מהחקירות שערך ומבחינתו את הראיות. הנאמן מציין כי בניגוד לטענת המערערת שכנגד, בית המשפט המחוזי לא התעלם מהראיות שהוצגו על-ידה, אלא ערך בירור מעמיק, שבסופו בחר לדחות את גרסתה.
25. לגופו של עניין, טוען הנאמן כי טענת המערערת שכנגד ולפיה רישום הנכס על שמה מקיים את דרישת הכתב הקבועה בסעיף 5(א)(3) לחוק יחסי ממון, אין לה על מה שתסמוך. זאת ועוד, אף בהתעלם מדרישת הכתב, לא עלה בידה של המערערת שכנגד להוכיח כי בני הזוג התכוונו להחריג את הנכס מהרכוש המשותף, וגם מסיבה זו לא מתקיים החריג הקבוע בסעיף 5(א)(3) לחוק יחסי ממון.
26. עוד טוען הנאמן כי מועד ההענקה אינו מועד רכישת הבית בשנת 1999, כטענת המערערת שכנגד, אלא מועד חתימת הסכם הגירושין, כפי שקבע בית המשפט המחוזי. במועד זה ידעה המערערת שכנגד על מצבו הכלכלי של החייב, ולפיכך לא מתקיימת דרישת תום הלב הקבועה בסעיף 96(ב) לפקודה.
27. עוד טוען הנאמן כי טענת המערערת שכנגד ולפיה זכויותיה בנכסי החייב הן זכויות שביושר, בטעות יסודה. לדבריו, המועד הקובע לעניין איזון המשאבים הוא מועד גירושי בני הזוג. במועד זה למשיבה היו אמנם זכויות במחצית מנכסיו של החייב, אולם באותו מועד רבצו על נכסים אלה חובות כבדים, אשר לא ניתן להתעלם מהם.
28. לבסוף מצביע הנאמן על הסכנה שבקבלת גישתה של המערערת שכנגד, אשר עשויה לפתוח פתח ל"מכת מדינה" של הכנות לפשיטות רגל על-ידי חלוקת נכסים בין בני זוג, באופן שהנכסים הנותרים בידיו של החייב הם אלה שאינם ניתנים למימוש.
עמדת הכונס הרשמי
29. עמדת הכונס הרשמי היא כי לאור קביעתו של בית המשפט המחוזי, ולפיה יש לרשום מחצית מהזכויות על שם הנאמן, "לא היה מקום לבחון ולהתייחס לויתורים הכספיים שנטענו על ידי המשיבה, לא שכל שכן, לא היה מקום להכיר בהם, למצער במסגרת פסק הדין". משכך, סבור הכונס הרשמי כי יש לקבל את ערעור הנאמן ולהצהיר כי קביעותיו של בית המשפט המחוזי ביחס לויתורים הכספיים שבוצעו על-ידי אביבה, בטלות.
30. אשר לערעור שכנגד, סבור הכונס הרשמי כי דינו להידחות על הסף, בשל העדר זיקה עניינית בין הערעור שכנגד לבין הערעור. ככל שהיה ברצונה של המערערת שכנגד להשיג על קביעות בית המשפט המחוזי מיום 27.1.2013, היה עליה לעשות כן בערעור נפרד.
31. עוד סבור הכונס הרשמי כי השגותיה של המערערת שכנגד מכוונות נגד ממצאים עובדתיים שקבע בית המשפט המחוזי, וכי לא עלה בידה להצביע על טעות בקביעת ממצאים אלה או באופן הפעלת שיקול הדעת המוקנה לערכאה הדיונית. גם מסיבה זו סבור הכונס הרשמי כי דין הערעור שכנגד להידחות.
דיון והכרעה
32. לאחר שנתתי דעתי על טענות הצדדים בכתב ובעל-פה ועל החלטותיו של בית המשפט המחוזי, ושקלתי בדברים, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעורלהתקבל, במובן זה שביטול ההענקה יוָתר על כנו ומחצית הזכויות בבית המגורים תֵרשם על שם הנאמן, ואילו הקביעות הנוגעות לזכויות עליהן ויתרה המשיבה במסגרת הסכם הגירושין, כמו גם הקביעה כי יש לנכות מחצית מתשלומי המשכנתא בהם נשאה המשיבה לבדה, יבוטלו. דין הערעור שכנגד להימחק על הסף.
33. סעיף 96(ג)(2) לפקודה קובע כי לא יראו העברת נכס בגדר הענקה פסולה אם מתקיימים שני תנאים מצטברים: העברת הנכס נעשתה לקונה בתום-לב ובתמורה בת-ערך. לפיכך, צודקים הנאמן וכונס הנכסים בטענתם, ולפיה די בקביעתו של בית המשפט המחוזי כי ההענקה לא נעשתה בתום לב כדי לקבוע כי לא מתקיימים תנאי החריג הקבוע בסעיף 96(ג)(2) לפקודה, וכי בנסיבות אלה לא היה מקום להידרש לשאלת התמורה שניתנה עבור ההענקה. בפרט, לא היה צורך לבחון במסגרת זו את 'איזון המשאבים' אשר נעשה בין החייב לבין אביבה במסגרת הסכם הגירושין. למעשה, אף בית המשפט המחוזי, לאחר שקבע כי יש לבטל את ההענקה הפסולה, הוסיף כי "אין אכן מקום לבדיקה מפורטת של האיזון לגבי כלל נכסי בני הזוג, ולא זו הייתה מטרתה של ההחלטה".
34. זאת ועוד, הלכה פסוקה היא כי במקרה של ביטול הענקה לפי סעיף 96 לפקודה, אין לקזז כנגד החוב לנאמן, שנוצר עקב הביטול, חוב אותו חב החייב למקבל ההענקה. זאת, מן הטעם ש"התרת קיזוז במקרים של הענקות עלולה לפתוח פתח רחב לקנוניות לרעת הנושים בין החייב ובין מקבלי הענקות, שהם כרגיל קרובי החייב או דורשי טוב" (ע"א 368/72 קונויסר נ' יעקובי-שווילי, פ"ד כז (1) 302. ראו גם: שלמה לוין ואשר גרוניס פשיטת רגל 251, 334 (מהדורה שלישית, 2010)). גם מטעם זה לא היה מקום להידרש לסוגיית איזון המשאבים בין בני הזוג במסגרת ההחלטה על ביטול ההענקה.
35. לבסוף, ברי כי בחינת איזון המשאבים לא הייתה נחוצה מקום בו הגיע בית המשפט למסקנה כי התוצאה האופרטיבית לעניין ביטול ההענקה היא רישום מחצית מהזכויות בבית המגורים על שם הנאמן.
36. מאותם טעמים, לא היה מקום לקביעתו של בית המשפט כי יש לנכות משווי הנכס את מחצית תשלומי המשכנתא אשר שילמה אביבה לבדה.
37. לפיכך, יש לקבוע כי קביעותיו של בית המשפט המחוזי בדבר הויתורים הכספיים שנטענו על-ידי אביבה היו בגדר 'למעלה מן הצורך', ונכון יהיה לבטלן. ביטול ההענקה יעמוד בתוקפו, ומחצית הזכויות בבית תֵרשם על שם הנאמן.
38. בצד זאת, פתוחה הדרך לפני אביבה להגיש תביעת חוב בגין זכויותיה הנטענות. לעניין תשלומי המשכנתא בהם נשאה אביבה לבדה, נראה כי קביעתו של בית המשפט פורשה באופן שונה על-ידי אביבה ועל-ידי הנאמן: בעוד שאביבה סבורה כי קביעתו של בית המשפט כוונה אל התשלומים אשר שולמו על-ידה החל מינואר 2007, עת חדל חשבון הבנק המשותף ממנו שולמו תשלומי המשכנתא להיות חשבון משותף, ועד למועד הגירושין, סבור הנאמן כי קביעה זו כוונה אל התשלומים בהם נשאה "ממועד ביצוע ההענקה ועד היום". כך או כך, ככל שתבחר אביבה להגיש תביעת חוב בגין רכיבי התשלומים בהם נשאה לבדה עובר למתן צו הכינוס, יתבררו טענותיה במסגרת זו.
39. אשר לערעור שכנגד, דינו להימחק על הסף. אכן, הטענות בערעור שכנגד מכוונות כולן נגד החלטת בית המשפט המחוזי מיום 27.1.2013, בה נקבע כי התקיימה הענקה מצד החייב כלפי המשיבה במועד חתימת הסכם הגירושין, וכי הענקה זו פסולה ודינה להתבטל.
40. כידוע, כללי הערעור בענייני פשיטת רגל שונים מן הכללים החלים בהליכים אזרחיים (רע"א 8993/04 פלונית נ' פלוני (20.9.07)). בענייני פשיטת רגל יש להבחין בין החלטות שהן 'צו בפשיטת רגל', שעליהן ניתן לערער בזכות (סעיף 182(א) לפקודה), לבין החלטות שאינן 'צו בפשיטת רגל', שעליהן חלים הכללים הרגילים לגבי ערעור. כללים אלה מבחינים בין 'פסק דין', שלגביו קיימת זכות ערעור, לבין 'החלטה אחרת', שלגביה יש לבקש רשות ערעור (סעיפים 41 ו-52 לחוק בתי המשפט).
41. בית משפט זה קבע בעבר כי על החלטה המקבלת בקשה לביטול הענקה ניתן לערער בזכות. זאת מן הטעם ש"אם החלטה המקבלת בקשה לביטול הענקה היא "צו בפשיטת רגל" אזי עומדת למבקש זכות ערעור לפי סעיף 182(א) לפקודה. אם ההחלטה האמורה אינה בגדר "צו בפשיטת רגל", אזי סיווגה הנכון לצורך דיני הערעור הוא "פסק דין", עליו ניתן לערער בזכות. זאת משום שמדובר בהחלטה הסוגרת את התיק הנוגע לביטול ההענקה (אף שתיק פשיטת הרגל ממשיך להתקיים)"(רע"א 8010/09 אלחדד נ' נשרפסקה, פסקה 2 (30.6.2010)).
42. זאת ועוד, צודקים הנאמן וכונס הנכסים הרשמי בטענתם להעדר זיקה בין הטענות שהועלו במסגרת הערעור לבין הטענות שהועלו על-ידי אביבה במסגרת הערעור שכנגד. אכן, בעוד הטענות בערעור מופנות כלפי קביעות בית המשפט בהחלטתו מיום 29.10.2014, שעניינן שווי ההענקה והצורך לדון בו, מופנות הטענות בערעור שכנגד כלפי קביעות בית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 27.1.2013, שעניינן עצם ביצוע ההענקה והיותה הענקה פסולה. הלכה פסוקה היא כי בהעדר זיקה לעניין שנזכר בהודעת הערעור הראשי, לא תותר הגשתו של ערעור שכנגד (בש"א 3868/90 יעד אלקטריק שירות ובצוע עבודות חשמל בע"מ
נ' לה טלמכניק אלקטריק ס.א., פ"ד מה(1) 256, פסקה 11 (1990)). אף כי הפסיקה נקטה גישה מרחיבה בסוגיה זו (ע"א 10800/06 סלמן נ' פקיד שומה טבריה, פסקה 15 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה וההפניות שם ((13.7.2011)), בענייננו לא קיימת זיקה עניינית, ולו רופפת, בין נושאי הערעור שכנגד לבין נושאי הערעור העיקרי.
43. מהאמור לעיל עולה כי אילו חפצה אביבה להשיג על ההחלטה מיום 27.1.2013 היה עליה לעשות כן בערעור נפרד, במגבלות הזמן הקבועות לכך (תקנה 397 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984).
44. אשר על כן, דין הערעור להתקבל, כאמור בסעיף 32 לעיל; דין הערעור שכנגד להימחק על הסף; וכך אציע לחברי לפסוק, מבלי לעשות צו להוצאות.
השופט נ' הנדל:
אני מסכים.
השופטת ע' ברון:
אני מסכימה.
הוחלט כאמור בפסק הדין של השופט נֹעם סולברג.
ניתן היום, י"ז בשבט התשע"ו (27.1.2016).