השופט י' עמית:
 
           ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 30.7.2009 (כב' השופט א' אברהם) בת"א 1274/04, בגדרו נדחתה תביעת המערער לסעד הצהרתי לפיו הוא זכאי לזכות חכירה במקרקעין ולמתן צו עשה המורה למשיבים – מינהל מקרקעי ישראל ועיריית קרית שמונה – לחתום עמו על חוזה חכירה. 
 
רקע
 
1.        ענייננו במקרקעין בגוש 13168 ברחוב אורי אילן בקרית שמונה, הממוקמים על חלקיהן של שתי חלקות סמוכות (חלקות 16 ו-59, להלן: החלקות). שטחם של המקרקעין נושא המחלוקת מתפרשׂ על פני 1,286 מ"ר (להלן: המקרקעין).
 
           אין חולק כי בשנת 1957 נכרת הסכם בין עמידר לבין אבי המערער ז"ל (להלן: המנוח) בנוגע למבנה הנמצא במקרקעין (להלן: ההסכם הראשון), וכי בשנת 1971 נכרת הסכם נוסף, הפעם בין מינהל מקרקעי ישראל בשם רשות הפיתוח (להלן: המינהל) לבין המנוח (להלן: ההסכם השני). מהות הזכויות שהועברו בהסכמים אלו היא הסוגיה הנתונה במחלוקת בין הצדדים. בתמצית, המערער, אשר ירש את אביו בשנת 1987, טוען כי בהסכם הראשון רכש אביו מעמידר את הבית-הצריף ואת המגרש הצמוד לו בשטח של 1,286 מ"ר, וכי בהסכם השני חתם אביו על חוזה חכירה עם המינהל בנוגע למקרקעין. מנגד, המשיבים טוענים כי כל שרכש המנוח הוא זכויות בצריף מבלי שצורפה להן כל זכות בנוגע למקרקעין.
 
2.        באשר למצב המקרקעין "בשטח" ומצבם התכנוני, נספר לקורא כי בעבר ניצב על המקרקעין מבנה דו-משפחתי (אשר כונה בשעתו על ידי עמידר "צריף"), לגביו כרת המנוח את שני ההסכמים (ראו, למשל, מכתב עמידר מיום 24.2.1978, מוצג 4 למוצגי המינהל). קורותיהם של הצריף והמקרקעין שנויה במחלוקת בין הצדדים. המשיבים טוענים כי בשנת 1978 או לפני כן נשרף הצריף ובעקבות זאת ננטשו המקרקעין, ואילו המערער טוען כי במקרקעין נותר מבנה במשך כל השנים.
 
           בשנת 1986 שונה ייעודם של המקרקעין: ייעודה הנוכחי של חלקה 16 הוא חניה ציבורית, וייעודה של חלקה 59 הוא נחל, שצ"פ, חניה ציבורית ומסחר (קיוסק). החל משנת 1989 חלקה 16 נמצאת בחכירה של הסוכנות היהודית, ואילו חלקה 59 נמצאת בבעלות המשיבה 2 (להלן: העירייה) מתוקף חוק רישום שיכונים ציבוריים (הוראת שעה), התשכ"ד-1964 (להלן: חוק רישום שיכונים ציבוריים). לעת הזו קיים במקרקעין מבנה אשר נבנה על ידי המערער ככל הנראה בשנת 1995. לדברי העירייה, מבנה זה נבנה ללא היתר. 
 
פסק דינו של בית משפט קמא
 
3.        בית משפט קמא קבע כי לא הובאו בפניו ראיות המצביעות על כך שהמנוח רכש לבד מן הצריף גם שטח אדמה הצמוד לו. נקבע כי חומר הראיות מלמד שהמנוח תפס חזקה בשטח הצמוד לצריף ועשה בו כבתוך שלו, זאת עד למועד נטישת הצריף בעקבות השריפה שכילתה אותו.
 
           בית משפט קמא ציין כי ההסכם הראשון (משנת 1957) כלל לא הובא בפניו, בעוד שההסכם השני (משנת 1971) אינו תומך בטענת המערער, אלא דווקא מלמד כי כל שהתכוונו הצדדים הוא לחתום על חוזה חכירה לגבי אחת מבין שתי הדירות שהיו במקרקעין, מבלי להקנות זכויות בקרקע. כן דחה בית המשפט את טענות המערער כי תשריטים שונים מוכיחים את תביעתו. באשר לטענת המערער כי הוא נדרש על ידי המינהל לשלם דמי חכירה עבור המקרקעין – מה שמלמד לדבריו על זכויותיו בהם – בית משפט קמא קיבל את טענת המינהל כי דרישת התשלום מקורה בטעות.
 
           תביעת המערער נדחתה אפוא, תוך שבית המשפט קורא לצדדים להמשיך במגעים ביניהם לצורך סיום הסכסוך בהסכמה, ומכאן הערעור שלפנינו.
 
עיקר טענות הצדדים
 
4.        המערער טוען כי הנכס שנרכש לא היה צריף אלא בית; כי על פי העדויות ויתר חומר הראיות אביו רכש בית וקרקע, אשר שטחם עומד על 1,286 מ"ר, בהתאם לתשריט ולחוות דעת המודד שהגיש לבית משפט קמא; כי הבית היה קיים כל העת, משנת 1957 ועד היום; כי שילם דמי חכירה מאז שנת 1977; כי המשיבים לא העידו מטעמם מודד או איש מקצוע שיפריך את טענותיו לעניין מיקום הנכס וגודל החלקה; כי המינהל ניהל עמו משא ומתן, מה שמלמד על הכרה בזכותו; כי אין בראיות שהציגו המשיבים כדי להפריך את טענותיו; וכי בית משפט קמא התעלם מטיעוניו לעניין השלכותיו של חוק רישום שיכונים ציבוריים על זכויותיו.
 
5.        המינהל סומך ידיו על פסק דינו של בית משפט קמא. לטענתו, המערער לא הוכיח זכויות במקרקעין: הוא לא הציג את ההסכם הראשון משנת 1957; התשריט שצירף נערך לבקשתו ושיקף את רצונותיו בלבד, ובתשריטים האחרים אין כדי להוכיח את טענותיו; אין במסמכים שהציג כל אזכור לחכירה או מכירה של שטח בגודל של 1,286 מ"ר; טענות המערער כי החזיק בצריף ובמקרקעין מאז שנת 1957 אינן מתיישבות עם העובדה שהצריף נשרף, ואף לא עם מכתבים ששלח המערער בעבר; ההסכם הראשון עם חברת עמידר (אשר לא הוצג) לא יכול היה לתת יותר מאשר זכויות במבנה, שכן חברת עמידר לא עסקה בהקניית זכויות במקרקעין; ההסכם השני קבע שתקופת החכירה תסתיים בשנת 1960, ואין מחלוקת כי לא נחתם הסכם חכירה נוסף; גביית דמי החכירה על ידי המינהל נעשתה בטעות, ככל הנראה עקב קליטת זכות החכירה הזמנית, ומכל מקום אין בכך כדי להקנות למערער זכות במקרקעין; ואין בניהול משא ומתן לפשרה כדי ללמד על כך שלמערער זכות במקרקעין.
 
6.        העירייה טוענת, בין היתר, כי המערער לא הוכיח כי ההסכם בין המינהל לאביו המנוח כלל זכויות במגרש, וכי גודל המגרש היה כפי שנטען על ידו או כי ההסכם עדיין בתוקף. עוד טוענת העירייה כי גרסתו של המערער אינה מהימנה, בין היתר, מאחר שטענותיו מנוגדות למסמכים בכתב; מאחר שבנה את הבית על המקרקעין ללא היתר ולא שילם ארנונה עד היום; מאחר שהצהיר הצהרה כוזבת למס הכנסה בנוגע למגוריו בנכס על מנת לזכות בהנחה ממס הכנסה, שעה שבפועל כלל לא התגורר בו; כי המערער נמנע מלהציג את ההסכם משנת 1957; וכי עדותו מלאת סתירות. לבסוף טוענת העירייה שורה של טענות חלופיות, לפיהן גם אילו הוכח כי המנוח רכש מגרש, אזי לא הוכח מה גודלו, ואף לו הוכח גודלו, אין המערער זכאי אלא למחציתו, שהרי לשיטת המערער עצמו אביו רכש דירה אחת בלבד מתוך שתי הדירות בבניין. כן טוענת העירייה כי היא קיבלה זכויותיה במקרקעין כדין, וככל שמגיע למערער פיצוי כלשהו, לא העירייה היא זו שצריכה לשאת בכך.
 
דיון והכרעה
 
7.        לאחר שני הדיונים שהתקיימו בפנינו, המשיכו הצדדים ופעלו לנסות וליישב את המחלוקות ביניהם באופן מוסכם. אולם, כפי שהודיעו הצדדים לתיק בית המשפט,  ניסיונות אלה לא נשאו פרי והגיעה השעה להכריע בערעור.
 
           אקדים ואומר כי לאחר קריאת טענות הצדדים, עיון בחומר הראיות ושמיעת טיעוניהם בעל פה, מסקנתי היא כי דין הערעור להידחות. להלן פירוט הדברים, ומאחר שככלל מקובלים עלי קביעותיו של בית משפט קמא, לא אאריך בדברים.
 
8.        בפתח הדברים, חשוב לציין כי ההסכם משנת 1957 לא הוגש לבית המשפט בשום שלב. זאת, אף שמעדותו של המערער בבית משפט קמא ניתן להבין כי ההסכם קיים וכי הוא עצמו ראה אותו והעבירו לידי עורך דינו:
 
ש. אני מבינה שאת ההסכם לרכישה עם עמידר אין?
ת. למה אין? כל המסמכים הבאתי אותם לעוה"ד זנטי. המסמכים אצלו. אבל אני יודע שאני הלכתי עם אבא בזמנו וקנינו מעמידר. מה שהשאיר האבא שלי לקחתי ונתתי לעו"ד זנטי. אני מניח שיש לו משהו שם.
ש. בהסכם שאתה אומר שהעברת לעו"ד זנטי היה רשום שטח המגרש.
ת. אני יודע שהיה שטח גדול והיו לו מחסנים, היו לו פרות, עגלים, לאבא שלי.
ש. בנייר שאתה אומר שהיה, אתה זוכר שהיה נייר, ראית את ההסכם?
ת. היה.
ש. אתה זוכר אם היה בו שטח?
ת. בטח שהיה בו שטח.
ש. מה היה כתוב?
ת. לא זוכר, אני יודע שהיה שטח גדול, ענק. 1400, 1500. משהו כזה. ישבו שם שני מחסנים" (פרוטוקול, עמ' 16).
 
 
           ככל שההסכם אכן קיים, הימנעותו של המערער מלהציג את ההסכם היא בעלת משמעות ראייתית, והיא מקימה חזקה שבעובדה לפיה אילו הובא ההסכם, היה הדבר פועל לחובתו (ע"א  9656/05 שוורץ  נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ, פסקאות 27-25 והאסמכתאות שם (27.7.2008) (להלן: עניין שוורץ)). בהתחשב בתוכן עדותו של המערער, אשר העיד כאמור כי ההסכם כלל התייחסות לשטח ולא רק למבנה – חשיבותו של ההסכם אך מתחזקת, ואף בכך יש כדי להשליך על המסקנות הנובעות מאי הצגתו, שהרי "ככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה" (ע"א 548/78 אלמונית נ' פלוני, פ"ד לה (1) 736, 760 (1980) המצוטט בע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ באמצעות בנין דור בע"מ נ' רוזנברג, פ"ד מז(2) 605, 615 (1993), כמוזכר בעניין שוורץ בפסקה 26).
 
           בא כוח המערער חזר וטען בדיון בפנינו כי ההסכם הראשון לא הוצג מאחר שלא נמצא. ככל שכך הם פני הדברים, ואף שניתן לתהות על בסיס מה מצא המערער להעיד כי ראה את ההסכם וכי ההסכם כלל התייחסות לשטח, לא נותר לנו אלא לבחון אם יש בראיות האחרות שהציג המערער כדי להוכיח את טענותיו בנוגע למהות הזכויות שנרכשו על ידי אביו.
 
9.        משלא הוצג ההסכם הראשון, נפתח הילוכנו בלשונו של ההסכם השני שנכרת בין המנוח לבין המינהל בשנת 1971, אשר אלו עיקריו:
 
"[…] והואיל ועל המגרש הוקם ע"י משרד השיכון באמצעות חברת עמידר (להלן: 'החברה') בית מגורים (להלן: 'הבית'),
 
והואיל ובכוונתו של המחכיר לרשום את הבית בלשכת רישום הקרקעות…
 
והואיל והוסכם בין המחכיר לחוכר כי המחכיר יחכיר לחוכר והחוכר יחכור מהמחכיר את הדירה לפי נוסח חוזה-חכירה…
 
והואיל ומתוך סיבות בלתי תלויות בשני הצדדים, אין עדיין אפשרות לחתום על חוזה-חכירה כנ"ל ולרשמו בלשכת רישום הקרקעות,
 
ולכן באו שני הצדדים לידי הסכם כדלקמן:
 
1.    החוכר מחכיר לחוכר, והחוכר חוכר מהמחכיר את הדירה בת 1 חדרים לתקופה המתחילה ביום 1.10.57 ומסתיימת עם רישום חוזה-החכירה בלשכת רישום הקרקעות, אבל לא יאוחר מיום 29.9.60, למטרת מגורים לשימוש עצמי על ידי החוכר ובני משפחתו בלבד…
 
2.    א) תמורת זכות-החכירה הנ"ל ישלם החוכר למחכיר דמי חכירה בסך 4 ל"י לשנה;
[…]
 
5.    החוכר מחוייב לשלם את כל המסים והארנונות הממשלתיים, העירוניים והאחרים, החלים או שיחולו על הדירה ואת החלק היחסי של אותם המסים המוטלים על המגרש (מחולק לפי מספר הדירות אשר בבית), בהתאם להסכם הרכישה עם חברת עמידר מיום 28.8.57.
[…]
 
9.    אם החוכר יעבור על אחד מתנאי ההסכם הנוכחי והעבירה תימשך ולא תתוקן במשך 14 יום אחרי משלוח התראה… ייחשב ההסכם כמופר על ידי החוכר ותהיה למחכיר הזכות לבטל את ההסכם הנוכחי, במשך 30 יום אחרי שהמחכיר יודיע לחוכר במכתב בדואר רשום על ביטול ההסכם, יהיה החוכר מחוייב לפנות את הדירה ולהעמידה לרשות המחכיר, חפשית מכל דייר, חפצים או שעבודים, מבלי שהמחכיר יהיה מחויב לשלם לחוכר בפצויים אלא רק אותם הסכומים שהמחכיר יקבל מאת חוכר חדש אשר ירכוש את הדירה, בנכוי כל החובות, הפצויים וההוצאות אשר החוכר חייב למחכיר" (ההדגשות הוספו- י"ע).
 
 
           כפי שציין בית משפט קמא, על פי לשון ההסכם השני ישנה הבחנה ברורה בין המגרש (הנמצא בבעלות המינהל-המחכיר) לבין הבית המצוי על המגרש (ובו שתי דירות) לבין הדירה בת החדר המהווה חלק מהבית אשר בה רכש המנוח זכויות. כך, בחוזה נאמר במפורש כי המינהל הוא בעל המגרש, כי על המגרש הוקם בית מגורים ("הבית"), וכי המינהל מחכיר למנוח דירה בת חדר אחד. על פי החוזה, כל שהוחכר למנוח הוא דירה בת חדר אחד, ואף זאת ככל הנראה לתקופה מוגבלת, תוך הגבלה ממשית על זכותו של המנוח-החוכר, עליו נאסר להעביר את זכויותיו לפי ההסכם או את החזקה בדירה או בחלק ממנה לצדדים שלישיים. כפי שציין בית משפט קמא, אף לא צורף להסכם השני כל תשריט אשר הגדיר את גבולות השטח שהמערער טוען כעת לזכויות בו. מאפיינים אלה של חוזה החכירה מתיישבים עם מסקנתו של בית משפט קמא ועם גרסת המשיבים כי ההסכם השני נסב על הדירה, לא על המגרש.
 
10.      אמנם, אין לכחד כי הוראות ההסכם מעוררות אי אלו קשיים. כך, למשל, ההסכם נכרת בשנת 1971, בעוד שתקופת החוזה היא לכל המאוחר עד ליום 29.9.1960. נקודה זו לא הובררה, שמא מדובר בפליטת קולמוס והצדדים נתכוונו לקבוע מועד מאוחר יותר לסיום החוזה, שמא מדובר ב"חתימה בדיעבד" אשר טיבה לא ברור, או שמא טעם נעלם אחר עומד בבסיס "אנומליה" זו (יצויין כי התאריכים בחוזה מולאו בכתב יד). אף העדה מטעם המינהל לא השיבה על כך בחקירתה (פרוטוקול, עמ' 21). מכל מקום, ככל שיש באנומליה זו כדי לתמוך בעמדתו של מאן דהו, הרי שמדובר בעמדתם של המשיבים, שכן הדבר מלמד על כך שההסכם נועד לתקופה מוגבלת ומבלי שנכללה בו אופציה להארכתה.
 
           קושי נוסף ניתן למצוא בלשונו של סעיף 5 הסובלת יותר מדרך פרשנות אחת. כך, יכול היה המערער לטעון כי התחייבותו של המנוח לשלם את החלק היחסי של המסים המוטלים על המגרש "בהתאם להסכם הרכישה עם חברת עמידר מיום 28.8.57", מלמדת כי בהסכם עם עמידר הועברו זכויות במגרש. אלא שבאותה מידה ניתן לפרש את ההפניה להסכם עם עמידר כמתייחסת לדירה או לחלוקת הדירות בבית, מה שמתיישב עם גרסת המשיבים כי כל שהועבר בהסכם הראשון הן זכויות בדירה. מכל מקום, המערער לא העלה טענה זו, ומשאין בידינו את ההסכם הראשון כדי להכריע, אין בנוסחו של סעיף 5 כדי לחזק את טיעוני המערער. אף לא למותר להזכיר את טענת המינהל, כי חברת עמידר ניהלה נכסים והתקשרה בהסכמי מכר ושכירות בנוגע למבנים עצמם ללא הקניית זכויות במקרקעין, ואף בכך יש כדי להחליש את טיעוני המערער. 
 
11.      הנה כי כן, לא ההסכם הראשון (אשר אינו לפנינו) ולא ההסכם השני תומכים בטענות המערער, שביקש להסתמך על ראיות חיצוניות להסכמים, כתמיכה בעמדתו. מטבע הדברים, נטל זה המונח על כתפי המערער אינו קל, וכפי שפתחתי ואמרתי, איני סבור כי עלה בידיו להרימו. אתייחס להלן בקצרה לעיקר טענותיו.
 
           המערער טען כי הבית היה קיים כל העת וכי הוא ואביו החזיקו בו ברציפות משנת 1957 ועד היום. אף אם היה נמצא ביסוס לטענה זו, ספק אם היה בה כדי להכריע בדבר זכויות המערער במקרקעין. מכל מקום, חומר הראיות מלמד היפוכם של דברים. כך, במכתב מיום 24.2.1978 אשר נשלח למנוח על ידי עמידר, נאמר כי "בהתאם לבקשתך, הנני להודיעך כי הצריף מס' 175/2 נרכש על ידך ביום 28.8.1957. עלי לציין שהצריף אינו קיים בשטח עקב שרפה" (מוצג 4 למוצגי המינהל, ההדגשות הוספו – י.ע.). במכתב נוסף מיום 28.8.1985 אשר נשלח מעמידר למינהל נאמר כי "הצריף מס' 175/2 היה מוחזק על ידי מר אבוטבול אברהם [המנוח – י.ע.] בתנאי רכישה… הצריף בשלמותו נשרף כליל אינו קיים בשטח" (שם, ההדגשות הוספו – י.ע.).
 
           הנה כי כן, לא זו בלבד שנוסח הדברים מתיישב עם רכישת הצריף (להבדיל מהמגרש הצמוד לו), אלא שמהכתובים עולה כי שריפה כילתה את הצריף וכי במשך שנים לא היה מבנה מגורים במקרקעין. הדברים תומכים בעדותו של מהנדס העיר, אשר העיד כי לא היה בית מגורים בשטח אלא שרידים של בניין שרוף, ובמילותיו: "להגיד שזה בניין מגורים זה בלתי אפשרי" (פרוטוקול, עמ' 14). לבסוף, לא למותר לציין כי המערער עצמו סתר עצמו בנקודה זו. כך, למשל, בשנת 1991 המערער הגיש התנגדות לתכנית מתאר החלה על המקרקעין, שם טען כי הקרקע המדוברת היא "מגרש עליו היה בית מגורים" (מוצג ע/21, ההדגשה הוספה – י.ע.). אף תשובותיו המתפתלות של המערער בעדותו בבית משפט קמא בנוגע לשימוש שעשה במקרקעין לצרכי מגורים ועסק – רחוקות מלהניח את הדעת (פרוטוקול, עמ' 16-15, 19). אציין כי מהתמונות שצורפו (ע/17 למוצגי המערער) עולה כי המבנה הקטן בשטח של כ-20 מ"ר שבנה המערער בשטח, נחזה כמבנה חדש שנבנה לצרכי "תפיסת חזקה". כפי שציינה העירייה בסיכומיה, אין למבנה היתר בניה, הוא נבנה בשטח ירוק, אין צריכת מים במבנה, המערער עצמו מחזיק בבית במרכז הארץ, וכפי שעולה במרומז גם מעדותו, הוא נזקק "לאישור תושב" קרית שמונה לצורך הנחה במס הכנסה. ובקיצור, טענתו של המערער בנוגע להחזקה הרצופה במקרקעין אינה מבוססת, ואף עומדת בסתירה ברורה לחומר הראיות.
 
12.      בתשריטים שהגיש המערער אין כדי ללמד על זכותו במקרקעין, כפי שנקבע על ידי בית משפט קמא. קביעה זו מקובלת עלי, שכן בהעדר ראיה המצביעה על טיב הזכות שרכש המערער, אין בניסיונותיו להוכיח מה היה גודל החלקה כדי להוכיח את זכותו במגרש. כך בנוגע לתשריט שהוכן לבקשת המערער על ידי מודד מטעמו בשנת 2000 או 2001 (מוצג ע/12); כך לגבי תשריט עמידר (מוצג ע/4); וכך לגבי תשריט התרש"צ משנת 1990 (מוצג ע/14). ממילא, אין בטענתו של המערער כי המשיבים לא העידו מודד מומחה מטעמם להפרכת טענותיו כדי להעלות או להוריד לעניין זה.
 
13.      טענה נוספת של המערער היא כי המינהל גבה ממנו דמי חכירה לאורך השנים עבור המקרקעין, ובשנת 2001 אף שלח לו שובר להיוון מגורים. לטענתו, הדבר מלמד על כך שגם לשיטת המינהל הזכות במקרקעין הייתה שלו.
 
           המינהל חזר על טענתו כי הגבייה מקורה בקליטה מוטעית של זכות החכירה הזמנית ביחס לצריף, כאשר החל משנת 1978 המינהל החל לגבות בטעות דמי חכירה בסך של כ-4 ל"י לשנה עבור הצריף בן החדר האחד, והחל משנות ה-90, כטעות נגררת, נגבו דמי חכירה עבור אותה כתובת בגין 420 מ"ר. המינהל מכיר בכך שבשנת 2001 שלח למערער מכתב הצעה לדמי היוון (אשר לא שולם על ידו), אולם טוען כי אין בכך כדי להקנות למערער זכויות במקרקעין.
 
           בית משפט קמא קיבל את טענת המינהל כי הדרישה לתשלום שנשלחה למערער עבור המגרש כולו מקורה בטעות, ואיני רואה להתערב במסקנה זו. אכן, תשלום דמי חכירה עשוי להעיד על זכותו של המשלם במקרקעין, ואף יש להניח כי אילו היה המערער משלם את דמי ההיוון, היה המינהל מנפיק לו חוזה חכירה (ראו עדות נציגת המינהל, פרוטוקול עמ' 22). עם זאת, ברי כי אין בעצם תשלום דמי החכירה כדי להקנות זכות חכירה, ואפנה לעניין זה למכתב מטעם המינהל משנת 1980, שם מודגש כי "אין ברצון… המינהל – ע"י משלוח תזכורת זו והחשבון המצורף אליה או בקבלת סכום כסף על פיהם – לקשור קשר חוזי עם מי שאין בידו חוזה בר תוקף…" (מוצג ע/22)). בנסיבות המקרה דנן, בהתחשב בעובדה שלשון ההסכם השני אינה תומכת בטענות המערער, בהתחשב בטענת המינהל כי לא נרשמו בספריו זכויות חכירה על שם המנוח (מה שמתיישב עם טענת המינהל לקיומה של טעות בגבייה) ובהעדר אינדיקציה אחרת לזכותו של המערער במקרקעין, אין בתשלום דמי החכירה כדי להקנות לו זכות במקרקעין. המערער זכאי לתבוע השבה של דמי החכירה ששולמו, והמינהל הבהיר כי הוא נכון להשיב למערער את הכספים ששולמו (סעיף 24 לסיכומיו).
 
           למעלה מן הצורך, אציין כי ספק אם שיעור דמי החכירה השנתיים שנגבו מהמערער (בסך 55 ₪ בשנת 1988 ובסך 54 ₪ בשנת 1989 – מוצג ע/22) מתיישב עם טענתו לזכויות ב-1,286 מ"ר. הוא הדין לגבי ההצעה שנשלחה אליו בשנת 2001 לתשלום דמי היוון בסך 4,303 ₪ (הצעה שנשלחה על פי החלטה 729 של מועצת מקרקעי ישראל וההחלטות שבאו בעקבותיה, אשר עסקו בהיוון דמי חכירה בבניה נמוכה למגורים), הצעה שהתייחסה לשטח של 420 מ"ר ולרכישת הזכות ב-1.10.1957 (מוצג ע/6).
 
14.      המערער גם אינו יכול להיבנות מהמשא ומתן שנוהל בינו לבין המינהל. גם אם, כטענת המערער, הוצעה לו פשרה בדמות קרקע חלופית, וגם אם עמד על כך שרק עם קבלת מגרש חלופי יהא המינהל רשאי לנהוג במקרקעין כבנכס פנוי – אין להסיק מכך הכרה בזכויותיו, ואף אין באמור בתכתובות אליהן הפנה המערער בסיכומיו כדי לשנות מכך.
 
           טענתו של המערער כי בית משפט קמא התעלם מטיעוניו בנוגע לחוק רישום שיכונים ציבוריים, גם היא דינה להידחות. ראשית, טענה זו (כמו טענות נוספות בסיכומי המערער) הובאה כל כולה על דרך ההפניה, ודי בכך כדי להביא לדחייתה (ראו, למשל, ע"א 172/89 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ, פ"ד מז(1) 311, 321 (1993); ע"א 151/10 מנהל מיסוי מקרקעין אזור תל אביב נ' עיריית תל אביב, פסקה 56 (20.6.2012); ע"א 118/14 מכלוף נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה 6 (18.2.2014)). שנית, חוק רישום שיכונים ציבוריים אמנם כלל בשעתו הוראות אשר אפשרו רישומם של מקרקעין על שם הרשות המקומית כל עוד לא יועדו לאחר (סעיף 5(ב)) ואשר חייבו את הרשות ליתן פיצוי למי שהיה זכאי לאותו שטח לפני תחילתה של התכנית (סעיף 5(ג)). ברם, טענת המערער לתחולתן של הוראות אלה מבוססת על ההנחה כי הקרקע אכן יועדה לו וכי הוא זכאי לאותו שטח. בכך לוקה הטענה בהנחת המבוקש, ומשלא עלה בידי המערער להוכיח את המבוקש – דינה להידחות.
 
סוף דבר
 
15.      ההסכם הראשון משנת 1957 לא הוגש לבית המשפט וייתכן כי אינו בנמצא. לאחר שניתחנו את לשונו של ההסכם השני משנת 1971, מצאנו כי הוא אינו מתיישב כלל עם טענות המערער בנוגע לזכויותיו בקרקע. פנינו אפוא לבחון את יתר הראיות החיצוניות להסכם, ומצאנו כי גם בהן אין כדי לסייע למערער.
 
           אשר על כן, הערעור נדחה. בהתחשב במגעים לפשרה שהתנהלו בין הצדדים ובכך שאלה לא הסתייעו שלא בעטיו של המערער, אין צו להוצאות.
 
 
ש ו פ ט
 
 
 
 
השופטת א' חיות:
           אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
 
השופט ע' פוגלמן:
           אני מסכים.
ש ו פ ט
 
 
 
           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית.
 
 
           ניתן היום, א' באב התשע"ד (28.7.2014).
 
 
 
ש ו פ ט ת                               ש ו פ ט                               ש ו פ ט