| בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים |
| ע"א 7814/11 |
| לפני: | כבוד השופט א' רובינשטיין |
| כבוד השופט נ' הנדל | |
| כבוד השופטת ד' ברק-ארז |
| המערערים: | 1. אשר חברה להפצת צמיגים בע"מ |
| 2. אשר דניאל |
| נ ג ד |
| המשיבים: | 1. קו-גול יוניטרייד בע"מ |
| 2. מאיר חברה למכוניות ומשאיות בע"מ | |
| 3. קו-גול בע"מ | |
| 4. אלברט קונפידן |
| ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (השופט י' שינמן) מיום 4.9.11 בת"א 2978-01-08 |
תאריך הישיבה: ח' בתשרי התשע"ד (12.9.13)
בשם המערערים: עו"ד בועז שגב; עו"ד עמית אשור
בשם המשיבים 1, 4: עו"ד דנה יגור; עו"ד אסף נימוי
בשם המשיבות 2, 3: עו"ד בועז אדלשטיין; עו"ד עמיעד גולדברגר
בשם המערערים: עו"ד בועז שגב; עו"ד עמית אשור
בשם המשיבים 1, 4: עו"ד דנה יגור; עו"ד אסף נימוי
בשם המשיבות 2, 3: עו"ד בועז אדלשטיין; עו"ד עמיעד גולדברגר
| פסק-דין |
השופט א' רובינשטיין:
- ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז – לוד (השופט י' שינמן) מיום 4.9.11 בת"א 2978-01-08. רקע הפרשה הוא ביטול הסכם הפצה בלעדי רב שנים בין תשלובת הצמיגים מישלן לבין המערערת 1; מידת מעורבותם של המשיבים במערכת היחסים שבין הצדדים להסכם ההפצה היא מושאו של הליך זה. בית המשפט קמא דחה את תביעת המערערים נגד המשיבים כפי שיפורט.
רקע
- כעולה מפסק דינו של בית המשפט קמא, ביום 15.2.74 נכרת הסכם "יבואן בלעדי" (להלן הסכם ההפצה) בין המערערת 1 (להלן אשר) לבין תשלובת הצמיגים מישלן (להלן מישלן). הסכם ההפצה לא הוגבל בזמן, אך לצדדים הוקנתה זכות הדדית לביטול ההסכם בכפוף למתן הודעה שלושה חודשים עובר למועד הסיום המבוקש (סעיף 2 להסכם). בנוסף, כלל הסכם ההפצה התחייבות מצד אשר, "לא להעביר לצדדים שלישיים במישרין או בעקיפין הסכם זה, ללא הסכמה מראש ובכתב ממישלן, וליידע את מישלן על כל שינוי בצורה המשפטית בארגון שלנו" (סעיף 9(י) להסכם). יצוין לשלמות התמונה, כי ההסכם – כפי שציין בית המשפט קמא – היה של "מעין בלעדיות", שכן מישלן שמרה לעצמה את הזכות לאספקה ישירה לגופים גדולים. במחצית הראשונה של שנות האלפיים זיהתה מישלן ירידות במכירות צמיגיה על-ידי חברת אשר בפרט והידרדרות בהתנהלות העסקית של אשר ככלל; במקביל, בשנת 2005 גונבה לאוזניה של מישלן שמועה בדבר מגעים למכירת עסק ההפצה של צמיגיה לצדדים שלישיים. ביום 18.7.05 פנתה מישלן למר אשר (המערער 2) בבקשת הבהרה, ובמכתב מטעמו מיום 31.7.05 הוכחשה השמועה על-ידי בתוקף. יצוין כי המשיבים, חברות צמיגים ורכב, ידעו על הסכם הבלעדיות – או מעין בלעדיות – וגם הפיצו (משיבים 3-2) את צמיגי "קלבר", מותג אחר בבעלות מישלן. השאלה היתה האם היו להם יד ורגל בביטול ההסכם על-ידי מישלן, שיתואר להלן.
- ביום 13.6.06 שלחה מישלן לאשר הודעת ביטול, בהתאם לסעיף 2 להסכם ההפצה; הפסקת ההסכם נקבעה ליום 31.12.06 (6 חודשים מהודעת הביטול). למעלה מן הצורך לשיטתה, ציינה מישלן כי סיבת הביטול נעוצה בתפקודיה הירודים – לטעמה – של אשר. אשר, מתוך רצונה להעביר את רוע הגזירה, הציעה לבצע "מכר כפוי" של זכויות ההפצה, ואף החלה לאתר צדדים שלישיים שירכשו הימנה את הזכויות הללו. מישלן סירבה להצעות, והעבירה את זכויות ההפצה למשיבים. אשר טענה, כי הודעת הביטול ניתנה שלא כדין, שכן מישלן הסתירה את קיומו של משא ומתן להעברת זכויות ההפצה למשיבים טרם מתן הודעת הביטול. לשיטתה היו המשיבים מעורבים איפוא בביטול הסכם ההפצה בין מישלן לאשר, וזאת באמצעות נציגי מישלן בארץ. בנוסף, המערערים טוענים כי המשיבים הם הם שפעלו מתחת לפני השטח והביאו לסיכולה של מכירת מניות אשר לצדדים שלישיים בשנת 2005. המערערים הגישו לבית המשפט המחוזי תביעה כנגד המשיבים בגין גרימה להפרת חוזה (סעיף 62(א) לפקודת הנזיקין (נוסח משולב), תשכ"ח-1968), גזל וחובת השבה (סעיף 33 לפקודת הנזיקין וסעיף 13(א) לחוק המיטלטלין, תשל"א-1971), עשיית עושר ולא במשפט ועוולת לשון הרע.
בית המשפט המחוזי
- בית המשפט המחוזי דחה את טענות המערערים וקבע, כי ביטול הסכם ההפצה על-ידי מישלן נעשה כדין. חשוב לציין כאן, כי הכרעה זו חלה ביחסים שבין המערערים למשיבים, שכן בעת הכרעתו של בית המשפט קמא התנהלו הליכי בוררות בין אשר לבין מישלן בפני מוסד לבוררות של לשכת המסחר הבינלאומית בצרפת (וכנמסר בדיון בפנינו זכתה אשר בפיצוי). בית המשפט קיבל את גרסת המשיבים כי נוכח תפקודיה העסקיים הירודים של אשר בשנות התשעים המאוחרות ותחילת שנות האלפיים החליטה מישלן לממש את זכותה לפי סעיף 2 להסכם והפסיקה את יחסיה החוזיים עם אשר. כן קיבל בית המשפט את גרסת המשיבים, כי רק לאחר מסירתה של הודעת הביטול החלו מגעים בין מישלן לבינם, וכי לא היה קשר ביניהם לבין כשלון העסקה של מכר המניות לצד שלישי בשנת 2005. לסיכום, טענות המערערים כלפי המשיבים סווגו על-ידי בית המשפט כספקולטיביות בלבד, ובהתאמה קבע כי המערערים לא הצליחו להרים את נטל ההוכחה, כי למשיבים היתה השפעה על נסיבות ביטולו של הסכם ההפצה בין אשר למישלן. קביעות עובדתיות אלה הובילו לדחיית כלל טענות המערערים כנגד המשיבים על שלל עילותיהן.
תמצית טענות הצדדים
- המערערים מעלים בערעורם טענות כנגד פסק הדין קמא הן במישור המשפטי והן במישור הראייתי. במישור המשפטי, סבורה המערערת כי על היחסים בינה ובין מישלן חלים דיני השותפויות, ומשכך מהוה זכות ההפצה זכות קניינית שניטלה ממנה ללא כל תמורה בצידה. לחלופין נטען כי גם אם מהוה זכות ההפצה זכות אובליגטורית בלבד, עדיין חלה חובת השבה מצד המשיבים למערערים בגין השבחת הזכות, במסגרת ההשבה החוזית לה הייתה מחויבת מישלן.
- המערערים אף סבורים כי שגה בית המשפט קמא בקבעו, שהסכם ההפצה בוטל כדין ובתום לב על-ידי מישלן. זאת – שכן משנועדה הודעת הביטול למנוע מכירת זכויות המערערים לצדדים שלישיים יש להחיל את הלכת בלום (ע"א 5925/06 אלי בלום נ' אנגלו סכסון (2008)) במתכונתה הרחבה על נסיבות המקרה, דהיינו להכריז כי הביטול אינו כדין ומהוה הפרה של חובת תום הלב, שכן נועד להביא לשינוי זהות הצדדים להסכם הזיכיון ולסכל את הוראות חוק המחאת חיובים, תשכ"ט – 1969.
- בנוסף טוענים המערערים, כי בית המשפט קמא נמנע מדיון והכרעה בחלק מן הטענות שבפניו לעניין גרם הפרת חוזה מצד המשיבים, וכי להימנעות זו השלכות על קביעתו כי ביטול הסכם ההפצה נעשה כדין. המערערים סבורים גם כי יש לקבוע שסעיף 9(י) להסכם ההפצה מסייג וכובל את זכות הביטול של מישלן. דהיינו, לדעת המערערים, למישלן לא הייתה זכות ביטול לפי סעיף 2 להסכם, משנודע לה כי מר אשר מעוניין למכור מניותיו לצדדים שלישיים. בהתאמה, כנטען, היה על בית המשפט לדון בסירובה של מישלן למכר הכפוי שהוצע לה על-ידי מר אשר. משכך יצרה פסיקת בית המשפט קמא כשל שוק וקידמה מדיניות כלכלית בלתי ראויה, שכן המשיבים זכו מכוח פסק דינו של בית המשפט לזכויות ההפצה מבלי לשלם כל תמורה בעבור השקעתם הכלכלית של המערערים. בנוסף, נטען כי זכות הביטול נוצלה לצורך מעקף הוראות חוק ההגבלים העסקיים, תשמ"ח-1988, שכן ההסדר שהושג בין המשיבים למישלן יוצר מבנה עסקי אסור של בלעדיות חד-כיוונית.
- במישור הראייתי, נטען כי בית המשפט שגה משלא הקים חזקה ראייתית כנגד המשיבים, אשר נמנעו מהעדת עד מהותי שבשליטתם (מר שחר), ומשלא קיבל את ראיות המערערים שנסמכו על הודאות בעלי הדין ומסמכיהם, בדבר עריכתו של משא ומתן בין המשיבים למישלן קודם להודעת הביטול מיום 13.6.06. המערערים טוענים כי בית המשפט גם שגה כשקיבל קביעות עובדתיות סותרות ונתן אמון בעדים שהעידו – על פי עדותם שלהם – מפי השמועה.
תמצית טענות המשיבים
- לטענת המשיבים, המדובר בערעור עובדתי והתביעה היתה תביעת סרק, שכן אין להתערב בממצאי עובדה ומהימנות, ובית המשפט קבע קביעות נחרצות על פי חומר הראיות לסוגיו. במישור המשפטי נטען, בין השאר, כי גרם הפרת חוזה אינו יכול להתקיים מקום שהחוזה בוטל כדין ותוך פער זמן בין ביטולו להתערבות צד ג', כי מישלן ידעה ממקור ראשון על כשלון המערערים בהפצה ולא מן המשיבים, ועוד כיוצא באלה.
הדיון בפנינו
- עו"ד שגב טען למערערים ועתר הן להתערבות עובדתית הן לפסיקה תקדימית. לעניין העובדות, טען כי המו"מ בין מישלן למשיבים החל עוד ב-2005, דבר שבמישור המשפטי מהוה התערבות בחוזה עם אשר, דבר שיצר תחרות בלתי הוגנת מצדם עם אשר, בדרך של מרמה כאילו אין מדובר במו"מ על קבלת זכיון אשר – ובפועל אינטרס חבוי לקבלת הזיכיון. עוד נטען, כי יש לקבוע הלכה בתחום הזכיינות שלפיה משזכיין ישן מאבד את זכותו לזכיין חדש, יחויבו היצרן והזכיין החדש לפצות את הזכיין הישן; זאת נוכח אינטרס הסתמכות והשקעה רבה של הזכיין הישן, שהשביחה את העסק – במקרה דנא במשך 32 שנה. כנטען, אי פיצוי על כך על-ידי הזכיין החדש יוצר מצב נגוע מוסרית ועושר ולא במשפט.
- עו"ד יגור טענה למשיבות 1, 4 כי הטענות שנשמעו שייכות ליחסים בין אשר למישלן. אשר למשיבים, טענות המערערים היו השערות שלא הוכחו ואין איפוא גרם הפרת חוזה. ועוד, הסכם ההפצה בין מישלן לאשר קבע אפשרות ביטול של שלושה חודשים מראש, והביטול היה לגיטימי.
- עו"ד אדלשטיין טען למשיבים 3-2, כי הערעור מנסה לקבוע הלכה חדשה החוסמת העברתה של זכות ההפצה ומרעה את מצב הצרכן; אין בלעדיות בהפצה.
הכרעה
- איננו רואים מקום להתערב בפסק הדין קמא. נאמר לא אחת, כמצוטט לעתים בפי חברתנו המשנה לנשיא נאור, כי הדין נגזר מן העובדות. במקרה דנא המסד העובדתי שקבע בית המשפט קמא הוא במובהק גם הבסיס להכרעתנו. אין צריך להכביר מלים על כך שהתערבות בקביעות עובדתיות של ערכאה בדיונים באה במשורה. לשיטת בית המשפט קמא לא הוכח כל עיקר כי למשיבים היתה השפעה על החלטת מישלן להפסיק התקשרותה עם אשר, או כי היו מעורבים בכך. בית המשפט דחה את גרסת מר אשר באשר להכחשתו בפני מישלן לגבי כוונתו למכור את מניותיו; עוד נקבע, כי על עדות מר אשר לא ניתן היה להשתית את התביעה, ואילו הראיות מטעם המשיבים נקבעו מנגד כמהימנות. כן נאמר, כי ביטול ההסכם על-ידי מישלן היה כדין, על פי הנסיבות המסחריות ששררו, ונדחו עובדתית הטענות בדבר מעורבות המשיבים; וההודעה מראש שניתנה לאשר על-ידי מישלן (6 חודשים), היתה פי שניים מהחובה החוזית. כל אלה ממצאים עובדתיים שהנטל להסכם בערכאת ערעור כבד ביותר ונצרכות נסיבות חריגות לשם כך, שלא היו בנידון דידן. איננו רואים איפוא מקום להתערבות בעובדות.
- בהיעדר מסד עובדתי של ממש להתערבות, אין ניתן לבנות עליו טפחות משפטיות; אכן, לא אחת יימצאו מקרים שבהם יוטל על יצרן פיצוי, אם בגדרי גרם הפרת חוזה או חובת השבה חוזית, או אף עשיית עושר ולא במשפט (ראו בין השאר ע"א 4309/06 בשארה ורור נ' גלידת ויטמן (2008), אך שם היה מדובר ביחסים בין היצרן למשווק); ולעניין ביטול שתכליתו סיכול העברה לצד שלישי ראו ע"א 5925/06 הנזכר. הצד השוה באלה כרוך בעובדותיהם; יפה כוחם באשר מוכח בעליל כי היתה התערבות מצד גורם מתחרה בביטול וכיוצא בכך, דבר שבענייננו לא הוכח, ובצדק ציינו המשיבים כי בעלת דברם האמיתי של המערערים היא מישלן, עמה התדיינו בחו"ל. דיני החוזים על ענפיהם ודיני עשיית עושר מבוססים על תום לב (ראו סעיפים 12 ו-39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973). במקום שאין תום לב לא יהסס בית המשפט להציל עשוק מיד עושקו; אך במקום שלא הוכחו חוסר תום לב והעילות המשתלשלות שדובר בהן למעלה, אין מקום לקבל את הערעור.
- איננו נעתרים איפוא לערעור. המערערים ישלמו לכל אחת משתי קבוצות המשיבים 1, 4 ו-3-2 שכר טרחה בסך 20,000 ₪.
ניתן היום, י"ב בתשרי תשע"ד (16.9.2013).
| ש ו פ ט | ש ו פ ט | ש ו פ ט ת |