השופטת א' חיות:
 
           ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בת"א (כב' השופטת ו' אלשיך) במסגרתה התקבלה בקשתם של המשיבים 2 להצהיר על בטלותו של משכון שנרשם לטובת המערער על זכויות המשיבה 5 – עמותת "זיו התורה גבעת עדה" (להלן: העמותה) בארבע עשרה דירות ביישוב גבעת עדה (להלן: הדירות).
 
1.        העמותה היא בעלת זכויות החכירה בדירות מחברת "עמידר" והיא משכנה זכויות אלה לטובת בנק המזרחי המאוחד בע"מ (להלן: הבנק). ביום 8.4.1999 מינה ראש ההוצאה לפועל בתל אביב (כבוד הרשם א' אטיאס) כונס נכסים מטעם הבנק על חלק מהדירות. כשלושה חודשים לאחר מכן, ביום 19.7.1999, כרתו העמותה, באמצעות דדון, ועו"ד מנחם מייזליש (להלן: עו"ד מייזליש) הסכם הלוואה (להלן: הסכם ההלוואה) לפיו יעמיד עו"ד מייזליש לטובת העמותה הלוואה בגובה של "עד 261,500 דולר" ובתמורה תשעבד העמותה לטובתו את זכויותיה בשתים עשרה דירות. כבטוחה נוספת להלוואה ניתנה המחאה של רחל דדון, בתו של דדון, לפקודת בא-כוחו של עו"ד מייזליש על סך של 1,053,000 ש"ח. למחרת יום חתימת ההסכם העביר מייזליש המחאה בסך 305,000 ש"ח לפקודת כונס הנכסים, המחאה זו הופקדה בחשבונה של העמותה בבנק והבנק ביקש מראש ההוצאה לפועל לבטל את הליך כינוס הנכסים.
 
           להשלמת התמונה יצוין כי ביום 18.10.2004 נרשם משכון על הזכויות בדירות מושא ההסכם לטובת עו"ד מייזליש תוך שצוין במרשם כי "הנושה מנחם מייזליש הוא עו"ד בנאמנות". לטענת המערער, עו"ד מייזליש שימש כנאמנו, והוא זה שהלווה את סכומי הכסף לעמותה ומחזיק למעשה במשכון על הדירות.
 
2.        במהלך שנת 2004 או 2005 פתח עו"ד מייזליש בהליכי הוצאה לפועל נגד דדון וביקש למנות כונס נכסים על הדירות מושא ההסכם ולממש את המשכון, ובנוסף נקט בהליכי הוצאה לפועל נגד רחל דדון לפירעון ההמחאה שמסרה לו. במקביל, כרתה העמותה חוזי מכר נפרדים עם כל אחד מהמשיבים 2 (להלן: רוכשי הדירות( למכירתן של כל אחת ואחת מהדירות. בשים לב להתנגשות בין זכויותיהם בדירות, פנה בא-כוח רוכשי הדירות ביום 4.7.2005 לבא-כוחו של המערער, והציע להעביר לו סך של 210,000 דולר בתמורה לביטול מינוי כונס הנכסים על הדירות. הליכי המשא ומתן בין הצדדים לא הבשילו להסכמה, ובינתיים ביום 7.2.2006 ניתן צו לפירוק העמותה והמשיב 1 מונה כמנהל מיוחד (להלן: המנהל המיוחד). ביום 26.5.2011 הגישו רוכשי הדירות בקשה למתן הוראות לבית המשפט המחוזי שניהל את הליכי הפירוק ובמסגרתה התבקש בית המשפט להורות כי משכון הזכויות לטובת המערער בטל.

3.        בהחלטתו מיום 19.12.2012, קיבל בית המשפט המחוזי את הבקשה בקובעו כי ההלוואה שיצרה את החוב לטובת המערער, הינה במובהק הלוואה אישית שנטל דדון מהמערער. זאת, קבע בית המשפט, שכן לא נמצאה תשתית עובדתית לכך שניתנה הלוואה לעמותה ולאיזו מטרה. כמו כן קבע בית המשפט כי העובדה שבתיק ההוצאה לפועל שפתח עו"ד מייזליש הוא נקב בדדון כחייב וכן ההמחאה האישית שנתנה בתו של דדון כבטוחה להלוואה, מוכיחים כי כל הנוגעים בדבר התייחסו לחוב באורח חד משמעי כחוב של דדון. משכך, קבע בית המשפט קמא כי בפני המערער עמדו חשדות מבוססים וראיות ברורות בדבר ערבוב נכסי העמותה עם נכסי מנהליה וכי ככל שעצם את עיניו מלראות זאת אין לו להלין אלא על עצמו. על כן ולנוכח האיסור הקיים בדיני העמותות על מישכון נכס של העמותה לטובתם האישית של החברים בה, פסק בית המשפט המחוזי כי המשכון בטל.
 
           מכאן הערעור שבפנינו.
 
4.        המערער טוען כי הלווה לעמותה 161,500 דולר בשנת 1995 ו-100,000 דולר נוספים בשנת 1999, על פי הסכם ההלוואה הנזכר לעיל. לטענתו הלוואה אחרונה זו שימשה את העמותה לסילוק חובה לבנק וגרמה להפסקת הליכי כינוס הנכסים שבהם נקט הבנק נגדה אותה עת. להוכחת טענה זו מפנה המערער לתצלום שיק שנתן עו"ד מייזליש לפקודת כונס הנכסים מטעם הבנק (עו"ד יונה לוברט) על סך 305,000 ש"ח שתאריכו 20.7.1999 (יום לאחר כריתת הסכם ההלוואה), וכן לאישור הבנק לכך שהשיק הופקד בחשבון העמותה. נוכח ראיות אלה, סבור המערער כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי לא הראה שהלוואותיו ניתנו לטובת העמותה, למצער בכל הנוגע לסכום זה, והוא מוסיף כי הכרעתו של בית המשפט ניתנה ללא שקיים דיון בנושא ומכאן שאין לו יתרון על פני ערכאת הערעור. המערער מוסיף וטוען כי משפדה את החוב של העמותה לבנק הועברה לו בדרך של סברוגציה זכות השעבוד של הבנק בדירות, וזאת בנוסף למשכון שנרשם לזכותו מכוח הסכם ההלוואה. אשר לעובדה כי הוא עצמו פתח בהליכים לגביית החוב מדדון אישית ולא מהעמותה, טוען המערער כי מדובר בטעות בניסוח של באי-כוחו ולשיטתו אין מקום לבטל את המשכון בגין כך. על כן עותר המערער לביטול החלטתו של בית המשפט קמא באופן שייקבע כי השעבוד לטובתו שריר וקיים במלואו, ולחלופין כדי הסכום של 305,000 ש"ח שהופקד בחשבונה של העמותה, כאמור.  
 
5.        רוכשי הדירות טוענים מנגד כי בית המשפט המחוזי קבע כממצא עובדתי שההלוואות ניתנו על ידי המערער ישירות לדדון וכי אין זו מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים כאלה. גם לגופו של עניין טוענים רוכשי הדירות כי ממצא עובדתי זה הוכח כדבעי, והם מפנים בעניין זה אל הליכי ההוצאה לפועל שפתח עו"ד מייזליש כנגד דדון באופן אישי. משניתנה ההלוואה לדדון באופן אישי, כך טוענים רוכשי הדירות, לא ניתן להבטיחה על-ידי רישום משכון על נכסים של עמותה שמטבעה היא תאגיד המיועד למטרות ציבוריות. אשר לטענת המערער כי פדה את משכונו של הבנק, טוענים רוכשי הדירות כי אין ביכולתו של צד שלישי שאינו קשור למשכון, דוגמת המערער, לפדותו ולזכות בו בעצמו בדרך של סברוגציה. כמו כן טוענים רוכשי הדירות כי שחרור נכסי העמותה משעבודם לבנק נעשה על מנת לאפשר לדדון לשעבדם כבטוחה להלוואה האישית שנטל, ומכאן שהיה נגוע במניע פסול. רוכשי הדירות מוסיפים וטוענים לחלופין כי מכל מקום כבר שולמו למערער 215,000 ש"ח לפירעון הלוואתו ומשכך סכום נשייתו מכספי העמותה עומד על 90,000 ש"ח לכל היותר. לבסוף טוענים רוכשי הדירות כי ערכו בדיקה ברשם המשכונות ובחברת עמידר וזו העלתה כי אין משכון הרשום על הדירות.
 
           המנהל המיוחד, רשם העמותות והכונס הרשמי סומכים אף הם את ידיהם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי וטוענים כי יש לדחות את הערעור.
 
6.        דין הערעור להתקבל בחלקו.
 
           בית המשפט המחוזי קבע כממצא עובדתי כי המערער הלווה סכומי כסף לדדון באופן אישי, וזאת בהסתמך על המחאתה של רחל דדון, מכתב התראה לתשלום החוב שנשלח לדדון, פתיחת תיק ההוצאה לפועל כנגד דדון באופן אישי, ועוד. עיון בטיעוני המערער מראה כי לא עלה בידו להפריך קביעה מבוססת זו. המערער לא הציג סיבה משכנעת לכך שרחל דדון ערבה באופן אישי לחוב של העמותה, וטענתו בדבר "טעות סופר" שנפלה במכתבים ובכתבי הטענות שניסחו באי-כוחו נטענה לראשונה בשלב הערעור ודינה להידחות. על כן, איני רואה מקום להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי כי הסכם ההלוואה משעבד נכסים של העמותה לטובתו האישית של דדון, וכי דינו של שיעבוד זה להתבטל.
 
7.        אולם, בסוגיה אחת נראה כי אכן נפלה שגגה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, וכוונתי לקביעתו כי בכל טענות המערער לא נמצא "הסבר מניח את הדעת אשר יכול היה להקים תשתית עובדתית ולו לכאורה בדבר הלוואת הכספים לעמותה ולאיזו מטרה". בעיניי, טענות המערער בדבר הפקדת 305,000 ש"ח בחשבון העמותה לשם פירעון חובותיה לבנק מקימים ולו לכאורה תשתית עובדתית לכך שסכום זה אכן הועבר לעמותה עצמה ולא לדדון. אם כך אכן קרה, מן הראוי היה לשמוע ולבחון את הטענה החלופית שהעלה המערער לעניין תוקף השיעבוד לפיה יש להבדיל בין הסכומים שנתן לעמותה (305,000 ש"ח שהופקדו לחשבונה בבנק וכנגדם בוטל הליך כינוס הנכסים נגדה) ובין סכומים אחרים שניתנו לדדון. בית המשפט המחוזי לא קיים בירור עובדתי בטענה זו וממילא לא הכריע בשאלה האם סכום זה אכן הועבר לעמותה. משכך אין בפנינו תשתית עובדתית מספקת לצורך הכרעה בתוקפו של המשכון, ככל שהוא נוגע להבטחת פירעונו של הסכום האמור.
 
8.        אשר על כן, אנו סבורים כי יש להחזיר את הדיון לבית המשפט קמא על מנת שישמע ראיות ויחליט האם הסכום של 305,000 ש"ח אכן ניתן לטובת העמותה, לפרעון חובותיה לבנק, כנטען. ואם כך, יוסיף בית המשפט קמא ויחליט האם ניתן להותיר את המשכון בתוקפו ככל שהדבר נוגע להבטחת הלוואה זו בלבד. לצורך הדיון המשלים שמורות למשיבים כמובן כל טענותיהם, לרבות הטענה כי 215,000 ש"ח מתוך הסך של 305,000 ש"ח כבר הושבו למערער.
 
           הערעור מתקבל, אפוא, בחלקו כמפורט בפיסקה 8 לעיל. אין צו להוצאות.
 
 
           ניתן היום, ב' באדר א' התשע"ד (‏2.2.2014).