השופט ח' מלצר:
 
1.             בפנינו שלושה ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי חיפה (כב' השופטת ר' למשטריך-לטר), ב-ת"א 117/99.
 
2.             בראשית שנת 1992 גלשה הקרקע במגרשים 151-146 בחלקה 10 בגוש 10394 (להלן: הקרקע) בגבעה ד' ברכסים (להלן בהתאמה: גלישת הקרקע או האירוע; האתר או החלקה). כתוצאה מגלישת הקרקע ניזוקו שישה בנייני מגורים מדורגים בני חמש יחידות דיור, שנבנו בחלקה. בניינים 151-149 קרסו לחלוטין, ומבנים 148-146 נסדקו.
 
          
           התביעה, נושא הערעור, עסקה בנזקים שנגרמו למערערת ב-ע"א 9263/12 (להלן: ב.י.מ) ולמבטחת שלה, שהיא המערערת בע"א 7933/12 וב-ע"א 7436/12 (להלן: כלל; אלה יכונו להלן ביחד: המערערות) בגין גלישת הקרקע שהתרחשה באתר הממוקם במועצה המקומית רכסים, בו ביצעה ב.י.מ פרויקטים לבנית מבני מגורים – מבנים שנפגעו בגין הגלישה הנ"ל.
 
           אביא להלן, בקצרה, את יתר הנתונים הצריכים לעניין.
 
רקע עובדתי
 
3.             ב.י.מ הינה חברת בניה, אשר זכתה בחודש מרץ 1991 במכרז של משרד הבינוי והשיכון לרכישה ולבניה של 30 יחידות דיור בקרקע (להלן: הפרויקט). לצורך כך, ב.י.מ חתמה הסכם פרוגרמה עם משרד השיכון והסכם פיתוח עם מינהל מקרקעי ישראל. כלל הינה חברת הביטוח שביטחה את ב.י.מ  בביטוח מסוג "כל הסיכונים" באשר לביצוע הפרויקט.
 
4.             בשנת 1991 מינהל מקרקעי ישראל (שהינו המשיב 4; להלן: המינהל) יזם תוכנית בנין עיר, שיעדה את החלקה כולה לבתי מגורים. משרד הבינוי והשיכון (שהינו המשיב 5; להלן: משרד הבינוי; יחד עם המינהל הם יכונו להלן: המדינה) הקצה את החלקה בהליך של מכרז (להלן: המכרז), בו זכו שלוש חברות, וביניהן: ב.י.מ, כאמור, והמשיבה 2 (להלן: יפרח). הזוכים במכרז היו אמורים להתקשר בהסכם עם המינהל ועם משרד הבינוי, ולהקים באתר מבני מגורים.
 
5.             בתאריך 07.04.1991 ב.י.מ חתמה על הסכם עם משרד הבינוי לבנית הפרויקט, ובתאריך 30.06.1991 חתמה גם על הסכם פיתוח עם המינהל. ההסכם הנ"ל כלל מענק זירוז עבור כל דירה שתבנה – תוך קיצור משך הבניה. משרד הבינוי טען לצורך דחוף בדירות בשל גל העליה הגדול מרוסיה באותן שנים (על אף שהיחידות בפרויקט כולו נמכרו לאוכלסייה החרדית, באמצעות עמותת רכישה חרדית), ובמועד האירוע – ב.י.מ היתה בתהליך בניה של 6 מבנים מדורגים, 151-146.
 
 
6.             המשיבה 3 (להלן: ערים) ביצעה את עבודות הפיתוח הסביבתי באתר הבניה, לרבות פריצת הכבישים וסלילתם בין החלק התחתון של הגבעה לחלק העליון שלה, והקמת קירות תומכים וכן היתה מופקדת על צנרת ביוב ואספקת מים ועל ביצוע הניקוז של מי הגשם. ערים  ביצעה בסמוך למועד האירוע בניית קיר תומך לכביש הטבעת 2 ומילוי סוללת עפר עבור הכביש, במקום המפריד בין אתר ב.י.מ המצוי במעלה המדרון לבין לאתר יפרח המצוי במדרון מתחתיו.
 
7.             יפרח זכתה אף היא, כאמור, במכרז של משרד השיכון – לבניה של 20 יחידות דיור בתחתית הגבעה, מתחת לפרויקט ב.י.מ, כאשר ביניהם מפריד כביש טבעתי שנסלל על ידי ערים. יפרח לא חתמה על הסכם עם המינהל, לא שלמה למינהל, והעסקה עמה בוטלה על ידי המינהל בתאריך 19.11.1991, ובהמשך בוטלה גם על-ידימשרד הבינוי.
 
           לצורך הבניה יפרח ביצעה חפירות במקום החל מסוף אוקטובר 1991, ללא היתר, בסמוך לכביש הטבעתי באמצעות המשיבה 3 (להלן: ליגל). החפירה של יפרח היתה למרגלות שלושת המבנים המזרחיים של ב.י.מ, מבנים 151-149 נכון למועד הגשת התביעה לבית משפט קמא – נטען כי חברת יפרח כבר לא פעילה.
 
 
8.             המשיב 6, יועץ הקרקע (להלן: קלר) נשכר ליתן ייעוץ בנושא קרקע וביסוס על-ידי כל אחד משלושת הגופים: ערים, יפרח ו-ב.י.מ. ערים שכרה את שירותיו של מר קלר, אשר נתן לה במרץ 1991 – דו"ח המתייחס לקירות תומכים בפיתוח, לרבות המלצות והנחיות לתכנון וביצוע הקירות. יפרח, שכרה אף היא את שירותיו שלקלר כיועץ קרקע לצורך ביצוע הבניה שלה במתחם שהוקצב לה,  וב.י.מ שכרה אף היא את שרותיו של קלר לצורך הפרויקט.
 
9.             באותה שנה היה חורף גשום במיוחד וכמות המשקעים חרגה פי שניים כמעט  מהממוצע המקובל. בתאריך 05.01.1992 התגלו סדקים ברוחב של מספר ס"מ בכביש הטבעתי שבין פרויקט ב.י.מ לאזור החפירה של יפרח, וכן התגלו סדקים במבנים 150 ו-151. נוכח האמור, קלר הוזעק למקום. המלצותיו של קלר כללו, בין היתר, מילוי מיידי של שטח החפירה של יפרח, והסדרת ניקוז לכמויות הגדולות של מי הגשמים שהתנקזו באזור (את תיאור המצב בשטח ניתן לקרוא בפירוט בחוות דעתו מתאריך 06.01.1992). סמוך לאחר מכן, הסדקים בקרקע התרחבו מאוד והופיעו סדקים גם במבנים האחרים, ובהמשך, חלק ממבנים 150 ו-151 – קרס. נוכח האמור, ולאחר שהמבנים הוכרזו כמבנים מסוכנים המיועדים להריסה – מבנים 151-149 נהרסו על-ידי ב.י.מ, וההריסות פונו מהאתר, ואילו מבנים 148-146 נותרו על תילם.
 
10.          בתאריך 09.01.1992, נערך סיור באתר, שלאחריו הוחלט להפסיק לזמן מה את העבודות בפרויקט כולו.
 
11.          בחלוף כשבע שנים מקרות האירוע, הגישו ב.י.מ וכלל תביעה בגין נזקיהן. במכלול נערכו בירורים שונים בפני ערכאות שונות, בגדרם נדחתה, בין היתר, טענת ההתיישנות שנטענה כנגד המערערות (ראו, למשל: רע"א 8444/04‏ ‏ קלר נ' ב.י.מ חברה לבניה בע"מ (16.06.2005)). לאחר שניסיונות הגישור בין הצדדים  – כשלו, החל בית המשפט המחוזי הנכבד בליבון הדברים לגופם. השאלות נסובו סביב הגורמים לגלישת הקרקע והאחריות לה, וכן לגבי גובהו של הנזק. הצדדים הציגו חוות דעת של מומחים מטעמם, וכן מונה מומחה מטעמו של בית המשפט קמא הנכבד. בין הגורמים לגלישת הקרקע נמנו: פעולות החפירה שבוצעו על ידי יפרח; בעיות ניקוז בכביש שבין אתר הבניה של ב.י.מ לאתר הבניה של יפרח; העובדה כי הבנייה שביצעה ב.י.מ נעשתה ללא ניקוז מתאים; המבנה הגיאולוגי של הגבעה, וכן העובדה שהחורף בשנה האמורה היה חורף גשום במיוחד.
 
12.          לשם השלמת התמונה יצויין כי בתחילה ליגל והמשיבה 8 (להלן: אריה) לא צורפו כצד להליך. בתאריך 12.02.2001 נשלחה הודעת צד ג' לאריה מטעמה של ערים, שכן נטען שערים היתה מבוטחת של אריה בתקופה הרלבנטית. בתאריך 26.12.2005 אריה שלחה הודעת צד ד', בין היתר, לליגל, ובתאריך 18.09.2005 קלרשלח הודעת צד ג' לליגל (ראו: ת"א (חי') 117/99 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' קלר (02.01.2007)). כמו כן, יפרח וליגל שלחו, בהתאמה, הודעת צד ג' והודעת צד' ד' לכלל – בטענה כי במועד הרלבנטי היה להן כיסוי ביטוחי, שכלל אחראית לו.
 
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
          
13.          בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו (להלן: פסק הדין) כי בהתבסס על חוות דעתם של המומחים ועל מכלול הראיות, עולה, כי הגורם העיקרי לגלישה היו החפירות שביצעה יפרח. ואולם, נקבע כי התנאים שיצרו הגורמים האחרים במקום, במעשה או במחדל, ותוך הפרת חובות זהירות המוטלות עליהם – הניחו את התשתית לכך שהחפירה הביאה לגלישה. כן נקבע כי לא הוכח כי המינהל (שהיה היוזם של תכנית המיתאר), ערים (שמונתה מטעמו של המינהל כאמור), ומשרד הבינוי (כגוף מבצע ועורך המכרז) – ערכו, או למצער ביקשו מיועצים חיצוניים להכין מבעוד מועד סקר ביסוס כללי וסקר גאולוגי לגבי יציבות המדרון והמגבלות האפשריות לבניה בגבעה. נפסק כי בכך הם הפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהם, מכיוון שהיה עליהם לערוך את הבדיקות האמורות עוד טרם ששווקו המגרשים לבנייה, לא כל שכן עובר לתחילת ביצוע העבודות במקום, ובפרט כאשר התברר כי חלק מן הקרקע באתר כללה אדמה מסוג חוואר, שהבניה עליה בעייתית. כמו כן נקבע כי היה עלהמינהל, ערים ומשרד הבינוי לצפות כי הפרה זו יכולה לגרום לנזק מסוגו של זה שארע. זאת ועוד – על פי פסק הדין, העובדה שערים ביצעה את עבודות התשתית באתר, עליו היתה מופקדת מבלי שהיה בידיה סקר לבדיקת יציבות המדרון, ומבלי שווידאה כי עבודות התשתית שביצעה בסמוך לאתרי הבניה לא יוצרות בעיות ניקוז, ומבלי שדאגה לניקוז זמני – תרמה אף היא להיווצרות הסיכון.
 
           כן נקבע כי למינהל ולמשרד הבינוי היתה אחריות כגוף מתאם ומפקח על עבודות הבניה בשטח, וכי משרד הבינוי אף נטל על עצמו חובת פיקוח עליון על הבנייה. מכיוון שלא הוכח שאכן בוצע פיקוח בפועל, הופרה, למעשה, חובה משמעותית, שקיומה יכול היה להוביל למניעתו של הנזק. הכשלים שבפיקוח על הנעשה באתר הוטלו גם על ערים, אשר אמנם העסיקה מפקחים, שביקרו באתר, אולם לא הוכח כי היא אכן פעלה כדי להתריע על הסכנות הנובעות מקיומה של החפירה המסוכנת, או כדי למנוע את הנזקים. עוד נקבע כי על קלר, בהיותו יועץ קרקע, הוטלה חובת פיקוח עליונה על העבודות באתרים הספציפיים, ואולם נפסק כי חובה זו משמעה הגעה לשטח רק על פי קריאה, ולא כללה חובה לבקר בשטח מיוזמתו שלו.
 
           בנוסף, בית המשפט קמא הנכבד פסק כי קלר הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו כיועץ קרקע בכך שבעת שהכין דו"ח ביסוס גיאולוגי –  הוא לא התייחס ליציבות המדרון. זאת, חרף העובדה כי הוא שימש כיועץ קרקע לשלושה גורמים שונים הקשורים לאירוע, והוא היה מודע הן להיקפי הבניה המשוערים של שלושת הגורמים האמורים והן למבנה הקרקע המיוחד.
 
14.          ביחס ליפרח וליגל – נקבע כי אף על פי שנראה כי עלייתן על הקרקע היתה באישור (מפורש או מכללא) שניתן מאת משרד הבינוי –הן ביצעו בפועל את החפירות מבלי שנחתם הסכם בין יפרח לבין גופי המדינה, ומבלי שניתן להן היתר מפורש לביצוע העבודות על פי חוק התכנון והבניה. מכאן, כי יפרח וליגל הפרו, ביחד ולחוד, את חובתן המקצועית, ויצרו סיכון משמעותי – שהתממש, בכך שהן נכנסו לאתר ללא היתר, וביצעו עבודות חפירה ללא תוכניות וללא תיאום עם הגורמים המתאימים.
 
15.          עוד נקבע כי לב.י.מ אשם תורם מסוים בהיווצרות הגלישה, וזאת מכיוון שהיא לא יישמה את הנחיותיו של המומחה מטעמה (קלר), שהתריע בדו"ח שהעביר לה מבעוד מועד כי עליה לבצע עבודות קונסטרוקציה וניקוז עילי.
 
16.          נוכח האמור לעיל – בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי חלוקת האחריות בין המעוולים הינה כדלקמן: יפרח וליגל – 55% (ביחד ולחוד); מינהל מקרקעי ישראל ומשרד הבינוי –20% (ביחד ולחוד); ערים – 15%; קלר – 5%; ב.י.מ – 5% (אשם תורם).
 
           בית המשפט קמא הנכבד קבע כי מדובר במעוולים בנפרד, שגרמו לנזק אחד, וכן שמדובר בנזק אחד שמבחינה פיזית הוא נזק שאיננו ניתן לחלוקה. יחד עם זאת, נקבע שמידת התרומה של כל אחד מהמעוולים השונים לנזק אכן ניתנת לכימות מבחינה רעיונית, ולפיכך נפסק כי המשיבים אינם חבים בפיצוי "ביחד ולחוד", אלא שכל אחד מהמעוולים חב למערערים פיצוי בהתאם למידת תרומתו להתהוות הנזק – בהתאם לחלוקת האחוזים שפורטה לעיל. בית המשפט המחוזי הנכבד סייג את האמור בשני מישורים: במישור היחסים שבין יפרח לליגל, שחויבו באחריות "ביחד ולחוד", ובלבד שליגל לא תשא בנזק שהוא מעל לסכום (משוערך) שפורש בהודעת הצד השלישי שמסר קלר כנגדה, וכן במישור היחסים שבין המינהל לבין משרד הבינוי, אשר גם הם חויבו "ביחד ולחוד".
 
17.          בנוסף, בהתבסס על העדויות, ועיון בראיות שהוצגו בפניו, פסק בית המשפט קמא הנכבד כי בתקופה הרלבנטית יפרח ו/או ליגל היו מבוטחות בפוליסת ביטוח עבודות קבלניות, וכי הפוליסה האמורה כללה גם כיסוי עבור נזקי צד ג'. חבות הביטוח הוטלה על כלל, אשר רכשה את פוליסת הביטוח הרלבנטית מחברת צור שמיר (להלן: פוליסת הביטוח, או חוזה הביטוח). בתוך כך נדחתה גם טענתה של כלל, לפיה  הנזקים שנגרמו מוחרגים מפוליסת הביטוח הסטנדרטית, שכן מדובר בנזק שנגרם על ידי הסרה או החלשה של תמיכה. בית המשפט המחוזי הנכבד קבע בהקשר זה כי פרשנות זו איננה סבירה, והיא איננה עולה בקנה אחד עם מטרת הפוליסה וקיומה, מאחר והיא מרוקנת, למעשה, את הפוליסה מתוכן, שכן מרבית העבודות הקבלניות מתחילות בחפירה בקרקע. 
 
18.          עוד נקבע כי בשל השיהוי הרב בהגשת התביעה, הסכום לפיצוי יוצמד למדד בלבד, וזאת עד למועד הגשתה של התביעה, כאשר ממועד זה ואילך – יפסקו לתובעים הצמדה וריבית (להלן: כלל השערוך). לפיכך, ובהתבסס על מכלול הראיות וחוות הדעת – בית המשפט קמא הנכבד קבע כי סך הנזקים שנגרמו לכלל כתובעת עומדים על סך של 7,131,925 ש"ח, וכי נזקיה של ב.י.מ עומדים על סך של 6,457,263 ש"ח (שני הסכומים נכונים ליום מתן פסק הדין, וחושבו על פי כלל השערוך שקבע בית המשפט המחוזי הנכבד).
 
           על פסק דין זה הוגשו הערעורים שבפנינו.
 
נימוקי הערעורים
 
19.          שלושת הערעורים כוללים טענות רבות. כלל עצמה הגישה שניים מן הערעורים, כאשר אחד מהם הוגש "בכובעה" כניזוקה יחד עם ב.י.מ, ואילו השני הוגש על ידה "בכובעה" כמבטחת של שתיים מהמזיקות – יפרח וליגל. יחד עם זאת, ניתן לחלק את טענות הצדדים, למעשה, לארבע סוגיות מרכזיות, ואלו הן:
 
(א)           אופן חלוקת האחריות בין הנתבעים;
(ב)           קיומה של פוליסת הביטוח ושיעורה;
(ג)            גובה הנזק;
(ד)           שיעורי הריבית ופסיקת הוצאות.
 
 
           לשם הנוחות אפרט את הטענות ביחס לכל אחת מן הסוגיות בנפרד.
 
 
 
 
א.                    אופן חלוקת האחריות בין הנתבעים
 
20.          המערערות טוענות כי בית המשפט המחוזי שגה בקובעו כי חיובי הצדדים הינם נפרדים. לטענתן, יש לראות את המזיקים כחבים "יחד ולחוד" בנזקיהן. לגישתן, מעשי הצדדים שזורים זה בזה, ואינם ניתנים להפרדה. המערערות גורסות כי ככל שתתקבל טענתה של כלל, שתפורט בהמשך, לפיה הנזקים שנגרמו על ידי יפרחוליגל אינם מבוטחים על ידי כלל –  קביעה כי המעוולים אינם חבים יחד ולחוד, עשויה להוביל לכך שהניזוקות יוותרו בלי יכולת לקבל פיצוי בגין הנזקים שנגרמו להן.
 
             ב.י.מ טוענת כי הקביעה לפיה יש לה אשם תורם של 5% – בטעות יסודה, וכי גם אם יש לה אשם תורם כאמור – היה מקום לקבוע כי הוא מכוסה על ידי פוליסת הביטוח של כלל.
 
ב.                     קיומה של פוליסת הביטוח ושיעורה
 
21.          כלל טוענת, בין היתר, שלא היה מקום לקבוע כי היתה כאן פוליסת ביטוח תקפה, הכוללת "כיסוי" בגין נזקי צד ג'. לחילופין, נטען כי אף אם היתה מופקת פוליסת צד ג' – היא לא היתה מכסה את מלוא החבות שיוחסה ליפרח וליגל, אלא שגבול הכיסוי היה עומד על סך של 450,000 ש"ח בלבד. כלל טוענת עוד כי בית המשפט המחוזי שגה בקבעו כי הנזקים שנגרמו מכוסים על ידי הפוליסה, ככל שהיתה פוליסה כאמור, נוכח קיומו של חריג שעניינו הסרה או החלשה של תמיכה.   
 
ג.                     גובה הנזק
 
22.          ביחס לגובה הנזק, כלל טוענת כי שיעורי הנזקים שנפסקו לב.י.מ הינם בסכום גבוה מדי, בעוד ב.י.מ טוענת מנגד, כי היה מקום לקבוע כי הנזקים שנגרמו לה עומדים על סכום גבוה יותר משנקבע. שתי המערערות סומכות טיעוניהן על חוות הדעת השונות שהוצגו בפני בית המשפט קמא הנכבד, ועל העדויות שנשמעו בפניו.
 
ד.                     שיעורי הריבית ופסיקת ההוצאות
 
23.          ביחס לפסיקת ההצמדה והריבית, ב.י.מ טוענת שבית המשפט קמא שגה בפסיקתו כי בשל השיהוי בהגשת התביעה יתווספו לסכומי הנזק הפרשי הצמדה בלבד עד ליום הגשת התביעה, חלף פסיקת הצמדה וריבית כדין, וזאת מכיוון שהמטרה של פסיקת הפרשי ההצמדה והריבית היא לשמור על ערכו של הכסף, והיא איננה עונשית, ובכל מקרה אין לב.י.מ כל אשמה בכך שהתביעה הוגשה באיחור מסוים. יצוין כי בערעורה של כלל העוסק בנזקיה של ב.י.מ (בניגוד לערעורה בהקשר לתפקידה כמבטחת של ליגל ויפרח) אמנם נזכר עניין זה, ואולם דומה כי כלל לא משיגה על הקביעה האמורה באופן ישיר, אלא כחלק ממסכת טענותיה הנוגעות לשיעור ההוצאות שנפסקו לה. באשר לשכר הטירחה, כלל טוענת כי היה על בית המשפט המחוזי לקבוע כי שכר טרחת עורך הדין שנפסק לטובתה יגזר מסכום התביעה המשוערך על פי דין, ולא מסכום התביעה נכון למועד פסק הדין, וזאת בפרט בהתחשב בכך שלב.י.מ נפסקו הוצאות שנגזרו מגובה הנזק כשהוא צמוד ליום מתן פסק הדין. לטענתה של כלל, ככל ששיעור ההוצאות הנמוך נובע מהשיהוי שנטען שחל בהגשת התביעה – היה מקום לקבוע שיעור הוצאות דומה גם לב.י.מ, כיוון שהתנהלותן של שתי המערערות נעשתה בצוותא חדא.
 
טענות המשיבים
 
24.          קלר, המדינה, ערים והמשיבה 8 סומכים ידיהם על קביעותיו של בית המשפט קמא בכל הסוגיות האמורות. לטענתם, קביעותיו של בית המשפט המחוזי הנכבד מבוססות על העובדות שבוררו, על שיקולים משפטיים נכונים, וכן על שיקולי הוגנות וצדק, ולפיכך יש להותירן על כנן. המשיבים כולם (לרבות ב.י.מ בתגובתה לערעורה של כלל) סומכים ידיהם על פסק דינו של בית המשפט קמא הנכבד ביחס לשאלת קיומה של פוליסת הביטוח ותחולתה.
 
25.          כלל בתגובותיה, כמבטחת של ב.י.מ, מצטרפת לקלר והמדינה בטענה כי אין מקום להתערב בקביעותיו של בית המשפט קמא הנכבד ביחס לסוגיית חיוב הריבית, וכן ביחס לאשם התורם שנקבע שיש לב.י.מ. ביחס לטענה האחרונה – לשיטתה של כלל מדובר למעשה בהרחבת חזית אסורה.
 
26.          ביחס לגובה הנזק – המשיבים, ככל שהתייחסו לטענותיהן של המערערות – סמכו ידיהן על פסק דינו המנומק של בית המשפט קמא הנכבד. זאת, למעט כלל שבעת שהשיבה לערעורה של ב.י.מ – העלתה טענות הנוגעות לצורך בהפחתת שיעורי הנזק שנפסקו.
 
27.          ליגל טוענת כי היא כלל לא היתה גורם משמעותי בהליך קמא, אלא צורפה רק בדרך של הודעת צד ג' מאת קלר, ומכיוון שהלה כלל לא ערער על תוצאותיו של פסק הדין – ממילא דינן של כל הטענות הנוגעות לחבותה שלה – להידחות. לחילופין, ליגל טוענת כי אפילו אם קיימת לה חבות, הרי שסכום החבות המקסימלי שניתן לחייב אותה בו הינו בשיעור של חמישית מגובה הסכום שתבע קלר בהודעת צד ג' ששלח לה. עוד טוענת ליגל, כי נוכח הזמן הרב שחלף עד שהיא צורפה כצד ג' על ידי קלר, בשנת 2005 ולאחר כ-14 שנים מקרות האירועים נושא הערעור – ממילא משמעות הדברים הינה, לשיטתה, כי הצדדים היו נכונים לוותר על זכות התביעה כלפיה. עוד טוענת ליגל כי כל טענותיו של קלר אינן מקימות כל חבות שלה כלפיו.
 
דיון והכרעה
 
28.          לאחר עיון בחומר הרב והמורכב המצוי בתיק ושמיעת טיעוני באי-כוח הצדדים בפנינו, הגעתי לכלל דעה כי דין הערעור להתקבל בחלקו, במובן זה שיקבעו הדברים הבאים: המעוולים אכן חבים באחריות ביחד ולחוד במישור היחסים בינם לבין הניזוקות, ואולם במישור היחסים שבין המעוולים – חלוקת האחריות תיוותר על כנה; אכן היה חוזה ביטוח בין כלל לבין יפרח ו/או ליגל בתקופה הרלבנטית, ואולם חבותה של כלל בנזקי צד ג' מוגבלת על פי פוליסת הביטוח לסך של 480,000 ש"ח. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית, כאמור בסעיף 40 שלהלן. יתר טענותיהן של המערערות – ידחו.
 
           נימוקי למסקנות אלו יובאו מיד בסמוך, וזאת בהתאם לחלוקת הטענות שהוצגה לעיל.
 
א.                    אחריות המעוולים – ביחד ולחוד, במידת אחריות שונה ביחסים הפנימיים ביניהם
 
29.          בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי חרף העובדה שהנזק שנגרם למבנה הוא נזק יחיד שאיננו ניתן לחלוקה, ניתן לקבוע את חלוקת האחריות של כל אחד מהמעוולים בנזק, וכך לקבוע גם את חלקו היחסי של כל מעוול בנזק. משכך נקבע כי המעוולים אינם חבים באחריות מול המערערות "ביחד ולחוד" (למעט החריגים שצויינו לעיל במישור היחסים בין יפרח לליגל, ובין המינהל למשרד הבינוי), וכן פורטה מידת אחריותו של כל אחד מן המעוולים השונים.
 
           בהגיעו לתוצאה זו – בית המשפט המחוזי הנכבד, בכל הכבוד, לא דק פורתא, ואבהיר להלן.
 
30.          האירוע הנזיקי במקרה שבפנינו נופל לקבוצת האירועים בהם שותף יותר ממעוול אחד, בהם עוסק סעיף 11 לפקודת הנזיקין, הקורא כך:
 
"היה כל אחד משני בני-אדם או יותר חבים לפי הוראות פקודה זו, על מעשה פלוני, והמעשה הוא עוולה, יהיו חבים יחד על אותו מעשה כמעוולים יחד וניתנים להיתבע עליה יחד ולחוד."
 
           מקובל לחלק אירועים מסוג זה לשלושה סוגים: מעוולים במשותף; מעוולים בנפרד שגרמו נזק אחד בלתי ניתן לחלוקה ומעוולים בנפרד שגרמו נזקים נפרדים. בשני המקרים הראשונים המעוולים מחויבים בפיצויים על מלוא הנזק ביחד ולחוד, ואילו המעוולים מהסוג השלישי מחויבים בנזק שגרם כל אחד מהם בנפרד (ראו ע"א 22/75 אדרי נ' עזיזיאן, פ"ד ל(1)  701 (1976); ד"נ 15/88 מלך נ' קורהויזר, פ"ד מד(2) 89 (1989); ע"א 8133/03‏ יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ (27.10.04) בפיסקה 25; ע"א  8664/06 חוות צברי אורלי בע"מ נ' מדינת ישראל (‏27.8.2012) (להלן: עניין חוות צברי); ע"א 878/06 טרויהפט נ' עטיה (04.01.2009) (להלן: עניין עטיה)). לדידי, המקרה שלפנינו שייך לקבוצה השנייה שתוארה לעיל, בהינתן שאין אפשרות להפרדה פיזית של הנזק שנגרם על ידי מעשיהם של המעוולים השונים.
 
31.          אמנם, ככל שניתן לחלק את הנזק באופן סביר, או לחילופין, ככל שעולה בידם של המעוולים להרים את הנטל המוטל עליהם, ולהראות כי הנזק שנגרם ניתן לחלוקה מוחשית – ראוי לעשות כן (ראו: ע"א 2906/01‏ עירית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (25.05.06)  וההפניות שם (להלן: עניין עירית חיפה); ע"א 7008/09עדנאן עבד אל רחים נ' קאדר (07.09.2010) (להלן: עניין קאדר); ישראל גלעד, הערות להסדרי הנזיקין בקודקס – אחריות ותרופות, משפטים לו (2007) (להלן: גלעד) בעמ' 787). ודוק: בשיטתנו מקובל כי בחינה האם הנזק ניתן לחלוקה נעשית בבחינה פיזית. במקרה דנן, הנזק שנגרם בשל הפרת חובות הזהירות על-ידי המעוולים הוא אחד, וכל אחד מהם נטל חלק באירועים שהובילו להתרחשות גלישת הקרקע, באופן שהוא אינו ניתן לחלוקה ולייחוס נפרד למי מהם.
 
32.          בית המשפט המחוזי הנכבד מציין בפסק דינו כי קיימים מקרים המצדיקים חיוב נפרד – לפי חלוקה רעיונית. ואמנם, בספרות הוצגו מספר מקרים שבהם, לכאורה, חיוב "ביחד ולחוד" עלול להוביל לתוצאה שאיננה הוגנת, ולפיכך מוצע כי במקרים אלו יוחרג הכלל, לפיו מעוולים במשותף שגרמו לנזק אחד ישאו באחריות "ביחד ולחוד", ותבחן האפשרות לחלוקת הנזק באופן "רעיוני". כך, למשל, הוצע לפנות לחלוקה רעיונית של הנזק במקרים הבאים: כאשר מדובר במספר גדול של אחראים שחלקו של כל אחד בנזק הכולל הוא קטן; כאשר חלק מן הנזק נגרם על ידי גורם שאין עמו אשמה; כאשר קיימים שני מעוולים שונים, שחלקו של אחד הינו משני, ולפיכך חיובו במלוא הנזק לא תהיה הוגנת, או מקום בו לאחד המעוולים עומדת הגנה דיונית, או טענת התיישנות – שאזי חיובו של מעוול אחר במלוא הנזק "עוקפת" את ההגנה האמורה (ראו: אריאל פורת, אחריות קיבוצית בדיני נזיקין משפטים כג 311 (1994) (להלן: פורת); גלעד בעמ' 789-787). כאן המקום להדגיש כי גם במסגרת ההצעה לשינוי הכלל הנוהג שהוצג לעיל, המקרים שנמנו הינם החריג – וזאת בנסיבות בהן יישום כלל החלוקה הפיזית מוביל לתוצאה שאיננה הוגנת. הנה כי כן יש לראותם בבחינת היוצא מן הכלל – המעיד על הכלל. בצד האמור יש לציין עוד כי כלל החלוקה הפיזית מתיישב עם ההנחה הכללית, המקובלת בדיני הנזיקין, לפיה לניזוק התמים קיימת עדיפות על פני מי שידוע כי גרם לנזק בעוולה  (ראו: עניין עירית חיפה; פורת בעמ' 385; גלעד בעמ' 787).
 
33.          ויודגש: גישתם של המלומדים הנ"ל נותרה בשלב זה בגדר הצעה בלבד, ובפועל הכלל הינו כי האחריות על מעוולים במשותף מוטלת "ביחד ולחוד", ובפרט מקום בו אחד מהמעוולים איננו סולבנטי, אזי הנזק "מתגלגל" לפתחו של אחד המעוולים ולא לפתחו של הניזוק (ראו למשל: עניין קאדר; ע"א 8684/11 אלקיים נ' עזבון המנוח ניב יבור (25.06.2014); ע"א 2579/11 בנק הפועלים בע"מ נ' סולכור חברה לשיווק וקניות בע"מ (29.06.2014) (להלן: ענין בנק הפועלים)).
 
           זה המקום להדגיש כי בניגוד למצב הנוהג היום, ההסדר המוצע בהצעת חוק דיני ממונות (הקודקס האזרחי) מאפשר לבצע חלוקה רעיונית של הנזק ביחסי ניזוק מול מזיקים, כשקיים לכך בסיס סביר וראוי. כך או אחרת, גם בקודקס המוצע – דרך המלך היא "ביחד ולחוד", ולרוב אין מקום לחרוג מכך (ראו: עניין קאדר; ע"א 8279/02 גולן נ' עזבון המנוח דר מנחם אלברט ז"ל ע'י דורה מ, פ"ד סב(1) 330 (2006) (להלן: עניין גולן)).
 
34.          למעלה מן הדרוש אוסיף כי דומה עלי שבכל מקרה – הנידון דידן כלל איננו נופל בגדרי החריגים שהוצעו בספרות לסטייה מן הכלל. זאת, מכיוון שדומה כי התנהלותם של כל המעוולים כאן היתה נגועה בהתרשלות ובאשם, וכן מכיוון שקשה להגדיר מי מהם מהווה מעוול שהינו משני באופן מובהק, שכן לפי קביעותיו של בית המשפט קמא הנכבד, כלל הגורמים תרמו להיווצרותו של הנזק בפעולותיהם השונות, אשר הניחו את התשתית לאירוע הגלישה. כך, למשל, המדינה אחראית ברשלנות בכך שלא ביצעה את החובה המוטלת עליה בהיותה "מפקח עליון" על הפרויקט כולו, והיא אף לא ביצעה פיקוח ותיאום בין כל הגורמים שפעלו באתר. אחריותה של המדינה מתבטאת גם בכך שהתרשלה מלהכין, או לדרוש שיוכן דו"ח גיאולוגי עוד לפני התחלת העבודות בשטח. בדומה, ערים תרמה להיוצרות הסיכון, בין היתר, בכך שביצעה את העבודות בשטחה ללא ניקוז מתאים, ואילו אחריותו של קלר מתבטאת בכך שלא עידכן את הגורמים השונים על הבעיות העלולות להתעורר מכך שלא נבחנה יציבותו של המדרון. לפיכך, בנסיבות, בהעדר טעמים מבוררים לכך, ובהעדר הנמקה ממשית המצדיקה חריגה מן הכלל – יש לחייב את כל המעוולים באחריות "ביחד ולחוד". האמור לעיל נכון ביתר שאת בהתחשב בעלותם הנמוכה ובפשטותם של אמצעי הזהירות שנדרשו מהמזיקים השונים, ומהגורמים שעליהם הוטלו חובות הפיקוח העליון בפרט (באשר לכללים הנוגעים לחיובה של המדינה בנזיקין, ולעלות מניעת הנזק – ראו: ענין חוות צברי, וההפניות שם).
 
           עם זאת, אין בקביעה שלעיל בכדי למנוע את עצם חלוקת האחריות במישור היחסים הפנימיים בין המעוולים, מישור שבו יקבע חלקו היחסי של כל אחד מהמעוולים, וכן "שיעור ההשתתפות" שיש ליחס לו. לענין זה יפים הדברים שנאמרו בעניין בנק הפועלים:
 
"לפנינו שני מעוולים – נעים והבנק – שגרמו לניזוק – סולכור – נזק אחד. במצב דברים זה השניים חבים בנזקו "ביחד ולחוד", כשכל מזיק חב כלפי הניזוק במלוא הנזק. ואולם, ביחסים הפנימיים בין המעוולים יש לקבוע את חלקו היחסי של כל אחד מהם – את "שיעור ההשתתפות" שיש ליחס לו". (ראו: שם, בפיסקה 25).
 
35.          טרם שאכנס לפרטי הטענות שהועלו – אקדים ואציין כי לא מצאתי מקום לסטות מן החלוקה שאליה הגיע בית המשפט המחוזי הנכבד ביחס למידת אשמתו היחסית של כל אחד מהמעוולים. עם זאת נכון בעיני כאמור להחיל את החלוקה הנ"ל במישור היחסים בין המזיקים לבין עצמם, ששונה ממישור היחסים בין המעוולים לבין הניזוקות. אפרט הדברים מיד בסמוך.
 
36.          בחינת אחריותם היחסית של המעוולים במישור היחסים בינם לבין עצמם נעשית בהתאם להוראות סעיף 84(ב) לפקודת הנזיקין, על-פי הצדק והיושר ומידת אשמתם המוסרית של המעורבים (ראו למשל: ע"א 746/76‏ עזבון המנוח עזרא, ואח' נ' בן מויאל, פ"ד לב(3) 539 (1978); ע"א 1170/91 בכור נ' יחיאל, מח(3) 207 (1994) (להלן: עניין בכור); עניין בנק הפועלים; עניין גולן). החלוקה שנקבעה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד מבוססת ומנומקת היטב, והיא אכן נשענת כדין על כללים של אשם ושל קשר סיבתי – ולפיכך לא מצאתי מקום להתערב בה. זאת בפרט נוכח אחת הנגזרות של כלל אי התערבות – לפיה חלוקת האחריות מסורה לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, ואין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בחלוקה זו, אלא במקרים חריגים (ראו, לדוגמה: ע"א 971/90 חרושת ברזל פתח תקוה בע"מ נ' סמרי, פ"ד מו(4) 421 (1992); ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1, 23 (2003) (להלן: עניין סולל בונה); ע"א 2906/01 עירית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, בפסקה 49 והאסמכתאות שם (25.5.2006); ע"א 5666/14 סמעאן נ' מועצה מקומית עילבון, בפסקה 5 (15.04.2015); ע"א 7796/13 עיריית רהט נ' המוסד לביטוח לאומי, בפסקה 4 (28.07.2014); ע"א 2167/14 מדינת ישראל משרד הבריאות נ' שירותי בריאות כללית (07.12.2015); עניין עטיה, בפסקה 84; ע"א 4322/15 טל חי חברה לייזום השקעות ובניה בע"מ נ' רות שוויצר (04.04.2017)). משכך, גם בהיבט זה של חלוקת האחריות בין המעוולים השונים, לא ראיתי הצדקה לסטות מכלל אי ההתערבות.
 
37.          נוכח כל האמור לעיל, דומה עלי כי הדרך הנכונה ללכת בה ביחס לסוגיית חלוקת האחריות היא לקבוע כי המעוולים חייבים כולם ביחד ולחוד, ואולם במישור היחסים הפנימי ביניהם – חב כל אחד מהם ביחס למידת אשמתו, וביכולתם להיפרע זה מזה בהתאם לקביעותיו של בית המשפט המחוזי הנכבד בסוגיות האמורות.
 
38.          בדומה, לא מצאתי מקום להתערבות גם במידת האשם התורם שהושת על ב.י.מ, ולפיכך גם קביעה זו תיוותר על כנה. אציין כי לאחר שניתן פסק הדין, פנו שתי המערערות בבקשות למתן הבהרות, או לתיקון טעויות סופר. בין טענותיה של ב.י.מ הועלתה בהקשר זה טענה לפיה היה מקום לקבוע כי האשם התורם שהושת עליה מכוסה על ידי הביטוח שרכשה מכלל. ביחס לטענה זו קבע בית המשפט קמא הנכבד, בהחלטה מנומקת, כי מכיוון שבתיק לא נפתחה יריבות בין כלל לב.י.מ בעניין הפוליסה – לא ניתן להכריע בסוגיה, ואכן אין לעשות כן גם בשלב הערעור.
 
קיומה של פוליסת ביטוח, סכום הכיסוי בפוליסה, וגובה הנזק
 
39.          בראשית דברי אבהיר, כי הן הטענות הנוגעות לעצם קיומה של פוליסת ביטוח תקפה, והן הטענות הנוגעות לשיעור הנזקים שנגרמו בגין גלישת הקרקע נוגעות לקביעות עובדתיות שנקבעו בפסק הדין, הנשענות על עדויות ותצהירים, ועל חוות דעת של מומחים מטעמם של הצדדים, ואף מטעמו של בית משפט קמא הנכבד. הלכה היא כי ערכאת הערעור איננה מתערבת, ברגיל, בקביעות הנוגעות לממצאים עובדתיים, וזאת למעט במקרה החריג בו מסקנותיה של הערכאה הדיונית אינן מבוססות, או מקום בו התשתית עליה מבוססות המסקנות – מופרכת או בלתי סבירה בעליל (ראו: ע"א 5787/08 קפאח נ' מדינת ישראל-משרד הבריאות (10.08.2010); ע"א 8589/06 שפיגל נ' איינס (14.5.2008); ע"א 5099/07 נת-קר שומריה בע"מ נ' עיריית קרית אתא (30.12.2010)). זאת ועוד רתיעת בית המשפט לערעורים מהתערבות בממצאים עובדתיים של הערכאה הראשונה, גדולה במיוחד כאשר ממצאיה של זו מתבססים על חוות דעת מומחה, שאז ערכאת הערעור איננה נוטה להתערב במסקנות בית-משפט קמא בדבר העדפת דעתו של מומחה פלוני על פני דעתו של מומחה אלמוני (ראו למשל: ע"א 2027/96‏ אוביץ נ' בית חולים ביקור חולים, פ"ד נד(2) 849 (2000); ע"א 7787/12 עזבון המנוח אברהם מאמא ז"ל ואח' נ' הסתדרות מדיצינית הדסה (03.11.2014); ע"א 9749/01 פלוני נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית (12.12.2002)). כלל זה נכון בהדגשה נוספת כאשר עסקינן בחוות דעתם של מומחים, אשר מונו מטעמו של בית המשפט (ראו: ע"א 9418/04‏‏ צוות ברקוביץ מאגרי בניה בע"מ נ' דמארי (09.09.2006); ע"א 6636/01 ארגמן טורס בע"מ נ' הוברמן (09.04.2003); ע"א 9833/09 כהן נ' מדינת ישראל (25.08.2013)).
 
           הנה כי כן, לערכאה הדיונית יתרון מובנה על פני ערכאת הערעור, כמי ששמעה והתרשמה ישירות מהתובעים ומהמומחים, התעמקה בראיות ובמסמכים הרלבנטיים, ואף שמעה את חקירות העדים ביחס אליהם. שני הכללים האמורים, המורים על אי התערבות של ערכאת הערעור בממצאים שבעובדה, ועל אי-התערבות בהעדפת מומחה זה או אחר – הם נקודות המוצא להכרעותיי בסוגיות שעלו במכלול.
 
           אעבור איפוא, כעת, להכרעה בכל אחת מן הסוגיות הנוספות שאוזכרו.
 
ב.                     קיומה של פוליסת הביטוח ושיעורה
 
           לאחר בחינת המסכת העובדתית בתיק מצאתי כי אין מקום להתערב בקביעותיו של בית המשפט קמא הנכבד בכל הנוגע לעצם קיומה של פוליסת הביטוח, הכוללת אף אחריות כלפי צד ג', כמו גם באשר לתחולתה של הפוליסה על נסיבות העניין. הקביעות האמורות מבוססת ומעוגנת הן בראיות והן בדין, ולפיכך אינני רואה מקום לחרוג מן הכלל הרגיל, ולהתערב בקביעות אלו. עם זאת, מוצא  אני מקום להעיר כי לא אחת נפסק כי עקרון הפרשנות התכליתית מורה שיש לפרש הגבלות על כיסוי ביטוחי באורח מצמצם, וכי על המבטח חלה חובה להגדיר בפוליסה במפורש את החריגים לכיסוי הביטוחי בצורה המדויקת ביותר. בתוך כך אף נפסק כי ככלל יש להעדיף פרשנות שתקיים את הכיסוי הביטוחי על פני זו השוללת אותו (ראו: ע"א 11081/02 דולב חברה לביטוח בע"מ נ' קדוש, פ"ד סב(2) 573 (2007) (להלן: עניין דולב); ע"א 1051/14 עדן בריאות טבע מרקט בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (‏30.08.2015)). בנסיבות אלו, אינני מוצא טעם טוב להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי הנכבד בהקשר זה, שכן דומה כי בנידון דידן לא ניתן לקבל את הטענה שהנזקים שנגרמו מוחרגים מפוליסת הביטוח (שכאמור, עצם קיומה הוכחש על ידי כלל).
 
           עם זאת, בניגוד לקביעות שלעיל, הנוגעות לקיומה של פוליסה, דומה כי יש ממש בטענה לפיה בית המשפט קמא הנכבד לא התייחס באופן מפורש בפסק דינו הארוך והמפורט לסוגיית גבול האחריות המכוסה בפוליסת הביטוח. אמנם בפסק הדין מפורטת ההלכה לפיה בעת פירושו של חוזה ביטוח יחול עקרון הפירוש נגד המנסח, ובמיוחד במקרים בהם מדובר בתנית פטור או בחריגים לכיסוי. עם זאת, פירוט זה מופיע כחלק מהתייחסותו של בית המשפט קמא הנכבד לטענותיה של כלל, לפיהן חוזה הביטוח כלל תניית פטור במקרה בו הנזק נגרם על ידי הסרה או החלשה של תמיכה. בית המשפט המחוזי הנכבד דחה את הטענה האמורה, ובדין עשה כך, ואולם לא ניתן ללמוד מכך כי בהכרח יש לדחות גם את טענותיה של כלל ביחס לגבול האחריות, העומד, לטענתה של כלל (ככל שקיימת פוליסה תקפה) – על סך של 450,000 ש"ח בלבד.
 
40.          הגעתי לתובנה כי אכן יש לקבוע שחבותה של כלל ביחס לאחריות כלפי צד ג' על פי פוליסת הביטוח מוגבלת, ואולם גבול האחריות עומד על סך של 480,000 ש"ח, ולא 450,000 ש"ח, כפי שנטען על ידי כלל. סכום זה ישא הפרשי הצמדה מיום קרות מקרה הביטוח (05.01.1992), וריבית צמודה בשיעור שנקבע לפי סעיף 1 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961, מתום 30 ימים מיום מסירת התביעה, והכל בהתאם לאמור בסעיף 28 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (ראו: ירון אליאס דיני ביטוח 579 (מהדורה שלישית, 2016) (להלן: אליאס)). מסקנתי זו מבוססת על הראיות שהניחו הצדדים, מהן ניתן להסיק על דרך פעולתם הרגילה של יפרח ו-ליגלבהתקשרותם בחוזי ביטוח, וכן על העקרונות המקובלים לשם פרשנות חוזי ביטוח. עתה אפרט את הדברים.
 
41.          מטעמה של כלל הוצגו שני תצהירים של נציג מטעמה, העוסקים בפוליסות עבודות קבלניות שרכשה יפרח (ראו: מע1/יח; מע1/יט). במסגרת התצהיר הראשון צורפה כנספח רשימה של תנאים כללים של פוליסה לביטוח עבודות קבלניות של חברת צור שמיר משנת 1991 (כזכור, הפוליסות של חברת צור שמיר נרכשו על ידיכלל). בכללים האמורים נכתב באופן מפורש כך:
 
"המבטח ישפה את המבוטח עד לגבולות האחריות הנקובים ברשימה בעד סכומים אשר המבוטח יהיה חייב לשלם.." (ראו: מע1/יח).
 
           בתצהירו השני של נציג כלל הוצגו פוליסות עבודות קבלניות, שרכשה יפרח מחברת אררט (שהתמזגה לחברת כלל). ודוק: בכל הפוליסות האמורות נכלל סעיף המגביל את אחריותה של החברה המבטחת ביחס לנזקי צד ג' לסך של 480,000 ש"ח. מכאן ניתן ללמוד כי יפרח נהגה לרכוש ביטוח עבוד נזקי צד ג' – כשאחריותה של חברת הביטוח היא אחריות מוגבלת, וכי על פי רוב גבול האחריות עמד על סך של 480,000 ש"ח. בהקשר זה יש לציין עוד כי אף הנציג מטעמה של כלל ציין בתצהירו האמור כי גבול האחריות בכל הפוליסות שרכשו יפרח ו/או ליגל עמד על הסכום האמור, והוא אף ציין כי ב.י.מ רכשה פוליסה בה האחריות לנזקי צד ג' מוגבלת לסך של 500,000 ש"ח. עם זאת בהמשך דבריו הוא טען כי במידה ויקבע כי אכן נרכשה פוליסה, הכוללת פרק אחריות כלפי צד שלישי – יש לקבוע כי גבול האחריות עומד על סך של 450,000 ש"ח. סכום זה אינו נזכר קודם לכן בדברי הנציג מטעמה של כלל, וכפי שניתן לראות הוא נמוך מיתר הסכומים המופיעים בפוליסות שהוצגו כראיה. לפיכך, אין מנוס מלהסיק כי מדובר, למצער, בטעות.
 
           צירופם של  הדברים האמורים מוביל למסקנה המתבקשת כי לא ניתן לקבוע שהפוליסה שרכשו יפרח או ליגל במקרה שבפנינו לא כללה אחריות מוגבלת ביחס לנזקי צד ג'. עם זאת, נראה כי יש לפעול בהתאם לנתונים שברשותנו ולקבוע כי גבול האחריות עמד על סך של 480,000 ש"ח, בהתאם לפוליסות האחרות שהוצגו בפנינו.
 
42.          האמור לעיל נכון ביתר שאת בהתחשב בעקרונות דיני הביטוח בכלל, ובפרט נוכח כללי הפרשנות של חוזי ביטוח. ככלל, חוזה ביטוח יפורש, בדומה לחוזים אחרים, לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין (ראו: סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973; דודי שוורץ וריבי שלינגר, דיני ביטוח 312-302 (2005) (להלן: שוורץ ושלינגר); אליאס, בעמ' 79). אמנם, בעת הפרשנות יש להישען על לשונו של החוזה, ואולם חוזה הביטוח עצמו לא הוצג כאן על ידי חברת הביטוח, חרף כך שלבסוף היא הודתה בקיומו. לפיכך אין מנוס מלפנות לנסיבות, מהן ניתן ללמוד על התנאים הנוגעים לגבולות האחריות כלפי צד ג' בפוליסת הביטוח החסרה.
 
43.          בעת בחינת פרשנותו של חוזה ביטוח, יש לבחון את התכלית האובייקטיבית של הצדדים לחוזה. לרוב פוליסות הביטוח הן פוליסות סטנדרטיות שאינן משמשות בסיס למשא ומתן אישי, ועל כן כאשר לא ניתן להתחקות אחר התכלית הסובייקטיבית של החוזה – יש לקבוע את התכלית העסקית של החוזה על פי תכליתו האובייקטיבית, שתיבחן בהתאם לאומד דעתם של צדדים לחוזה שהם "סבירים והוגנים" (ראו: אליאס בעמ' 97).
 
44.          בעת בירורה של התכלית האוביקטיבית קיימים מספר כללים פרשניים, שאת חלקם דומה שניתן ליישם אף בענייננו, בהעדר הנוסח המלא של פוליסת הביטוח בידינו. כך, למשל, ניתן ליישם את הכלל, לפיו חוזה ביטוח יפורש על ידי בחינת חובותיו החוקיות של המבוטח. ביחס לכך נאמרו בספרו של אליאס הדברים הבאים:
 
"לעתים רוכש המבוטח פוליסה על-מנת להתמודד עם חיוב העלול להיות מושת עליו מכוחו של החוק. דוגמה מובהקת לכך היא פוליסה לביטוח אחריות שנועדה להגן על המבוטח מפני תביעותיהם של צדדים שלישיים. פירוש פוליסות מסוג זה צריך אפוא שייעשה בזיקה מירבית למערכת החובות החוקיות של המבוטח. חזקה היא שהפוליסה נועדה לכסות חובות אלו. חזקה זו תחול אם הפוליסה ניתנת לפירושים שונים" (שם, בעמ' 87).
 
           ממכלול החומרים שהונחו בפנינו ניתן להסיק כי ברגיל דרישותיו של משרד הבינוי לשם ביצוע עבודות קבלניות, כוללות קיום פוליסת ביטוח, הכוללת פרק צד ג' באחריות מוגבלת לסך של 500,000-450,000 ש"ח (ראו: מש5/1; מע1/כ, בעמ' 400; מע1/יט). לפיכך, זה הוא האופן בו יש לפרש את חוזה הביטוח, נושא הערעור.
 
45.          לאותה מסקנה ניתן להגיע גם משילובם של שני עקרונות פרשניים נוספים, השאובים מן המשפט האמריקאי: כלל הציפיות הסבירות של המבוטח, ואמת הפרשנות הבוחנת את גובה הפרמיה ששולמה.
 
46.          מבחן הציפיות הסבירות של המבוטח מאפשר לבית המשפט להתרחק ולסטות מן האמור בחוזה עצמו, ולקבוע כי ציפיותיו הסבירות של המבוטח יזכו להגנה אף במקום בו קיימת התנאה נוגדת. דוקטרינה זו יושמה בפסיקה הישראלית, אולם באופן חלקי ומצומצם ביותר, בהיותה דוקטרינה שנויה במחלוקת, המעוררת שאלות מורכבות. עם זאת, מכיוון שכלל לא הציגה את חוזה הביטוח עצמו, דומה כי בנסיבות, בחינת ציפיותיהם הסבירות של המבוטחים מפחיתה מעוצמת הקשיים הנובעים מן הדוקטרינה. לפיכך, בנסיבות, אין צורך בהכרעה האם ראוי לאמץ את הדוקטרינה האמורה, ובאלו סייגים ומגבלות. יתרה מכך, הדוקטרינה משתלבת עם המגמה הכללית בפרשנות חוזי ביטוח, ועם החתירה לאזן באופן ראוי את הערכים והאינטרסים ההדדיים בתחום חוזה הביטוח (ראו: אליאס בעמ' 92-89; שחר ולר "על התערבות בתוכנם של חוזי ביטוח באמצעות 'פרשנות'", 247, 268 עלי משפט ג (תשס"ג); רע"א 3128/94 אגודה שיתופית בית הכנסת רמת-חן נ' סהר חברה לביטוח, פד"י נ(3) 281 (1996); עניין ‏דולב; ע"א 4688/02 כהן נ' "מגדל" חברה לביטוח בע"מ (04.01.2005); שוורץ ושלינגר בעמ' 328).
 
47.          כדי לנסות ולזהות מה היו ציפיותיהן של יפרח וליגל ביחס למגבלת אחריותה של חברת הביטוח כלפי צד ג', ניתן להיעזר גם באמת המידה השנייה שהוזכרה לעיל, הבוחנת את גובה הפרמיה ששולמה. אמנם, בשיטתנו עדיין לא הוכרעה הסוגיה האם ניתן להתחקות אחר תכלית חוזה הביטוח באמצעות בחינתו של מחיר הביטוח. ואולם, בנסיבות, גם בשאלה זו איננו נדרשים לשאלה מהן גבולות קבלתה  של דוקטרינה זו כאמת מידה ראויה בפרשנות חוזה ביטוח, אלא רק לעקרונות הכלליים העולים מן הדוקטרינה. בהקשר זה ראוי לציין כי המשפט האמריקאי, ממנו נלמד כלל הפרשנות האמור, מטיל על המבטח את הנטל להוכחת הטענה כי גובה פרמיה נמוך מעיד על קיומו של כיסוי מוגבל, ולשם הרמת הנטל האמור – על המבטח להציג נתונים אמפיריים התומכים בטענותיו. ודוק: גם עצם השאלה האם מחירו של הביטוח הוא נמוך, או גבוה היא שאלה "שיש להשיב עליה רק לאחר בחינה השוואתית של מחירי הביטוח ביחס להיקף הכיסוי, תוך כדי ביסוס הממצאים על נתונים אקטואריים מוצקים" (ראו: אליאס, בעמ' 89). כלל אמנם לא הציגה נתונים אמפיריים כאמור, וכזכור, חוזי הביטוח שהוצגו כראיה נרכשו ממבטחים אחרים, ולא מחברת צור שמיר, שעמה נערך חוזה הביטוח. עם זאת דומה כי הפרמיה ששולמה בעבור הביטוח במקרה הנידון אכן נמוכה יחסית לפרמיות אחרות שרכשו יפרחו/או ליגל (הפרמיה בפוליסת הביטוח הרלוונטית היא בשיעור של פרומיל אחד, בעוד יתר הפרמיות שהוצגו הינן בשיעור של 4-3 פרומיל). שילוב העובדות האמורות מחייב את המסקנה כי גם לו נטען כי המבוטחות יפרח וליגל  ציפו לפרק צד ג' הכולל כיסוי באחריות רחבה בהשוואה לפוליסות אחרות שרכשו – טענה כאמור איננה סבירה בנסיבות, ולפיכך לא ניתן לקבלה (ראו: אליאס, בעמ'  91-89).
 
48.          לבסוף יש להזכיר ולהתייחס בקצרה לטענתה של כלל, לפיה הפרמיה הנמוכה ששולמה מעידה על כך שחוזה הביטוח לא כלל פרק אחריות צד ג'. כאמור, לא מצאתי מקום להתערב בממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי הנכבד, ולפיכך אף קביעתו כי אכן היתה פוליסת ביטוח, שכללה פרק אחריות צד ג' – מקובלת עלי. למעלה מן הדרוש אציין כי לא עלה בידה של כלל להרים את הנטל ולהוכיח באופן אמפירי כי הפרמיה ששולמה היתה אכן כה נמוכה כדי להסיק שבוטל פרק אחריות צד ג' בה, ואמנם בנסיבות לא היה די בפוליסות הספורות שהוצגו, שאף לא אחת מהן נערכה עם חברת צור שמיר – כדי להרים את הנטל ולהראות כי פוליסת הביטוח לא כללה פרק אחריות צד ג'. זאת ועוד – מכיוון שכל הפוליסות שכלל הציגה כללו פרק אחריות צד ג' – אין כל בסיס לטענתה שהועלתה כי ההפרש מעיד בהכרח על כך שיפרח ו/או ליגל לא רכשו פרק אחריות צד ג' כחלק מפוליסת הביטוח. לפיכך, בנסיבות, הציפייה הנטענת כי המבטחת תישא במקרה זה באחריות לא מוגבלת בנזקי צד ג' – איננה סבירה, ואולם קביעה לפיה הפוליסה אכן כוללת פרק אחריות צד ג' – בהחלט תואמת את הציפיות הסבירות של המבוטחות.
 
           מן המקובץ עולה, איפוא, כי בנסיבות, הטלת אחריות על כלל לשאת בנזקי צד ג' ללא כל מגבלה – איננה עולה בקנה אחד עם הציפיות הרלבנטיות, ואף לא עם התכלית האובייקטיבית לחוזה הביטוח, וככזו, היא כשלעצמה איננה סבירה ואיננה הוגנת, ולפיכך יש להגבילה, כמוצע.
 
ג.                     שיעור הנזק
 
49.          האופן בו מחושבים שיעורי הנזקים מבוסס, רובו ככולו, על עדויות מומחים, שמיעת עדויות, ועיון בראיות שהציגו הצדדים. גם בסוגיות אלו נוטה בית-המשפט של ערעור שלא להתערב בהערכת הנזק של הערכאה הדיונית, ולא להמיר את שיקול דעתה בשיקול דעתו שלו, אלא אם סכום הפיצויים שנפסק הוא בלתי סביר, או שנתגלתה טעות בולטת בהערכת הנזק (ראו למשל: ע"א 617/80 גבאי נ' תע"ל, תעשית עץ לבוד קבוצת משמרות בע"מ לו(3) 337 (1982); ע"א 778/83 עיזבון המנוחה סעידי נ' פור, מ(4) 628 (1986); עניין סולל בונה).
 
50.          עיון בטענות בעלי-הדין ובפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי הנכבד מעלה כי ההשגות שהועלו בהקשר זה – אינן מצדיקות את התערבותנו. כל טענותיהן של כלל ושל ב.י.מ במישור זה מבוססות על הכרעות הנוגעות לעניינים שבעובדה, שנקבעו, בוססו ונומקו היטב ובאופן מפורט ביותר, לאחר שמיעת כלל העדויות, הראיות, וחוות דעת המומחים. לא זו אף זו – כאמור לעיל, לאחר שניתן פסק הדין, פנו שתי המערערות בבקשות למתן הבהרות, או לתיקון טעויות סופר. מרבית הטענות הנוגעות לראשי הנזק ושיעורו – הועלו גם במסגרת הערעורים שבפנינו (שחלקם הוגשו עוד טרם שניתנה ההחלטה בבקשות הנ"ל). ואולם, בית המשפט קמא הנכבד התייחס לכל טענות המערערת בהחלטה מנומקת שניתנה בתאריך 30.08.2012, במסגרתה אף ניתנו הבהרות וטעמים נוספים לקביעות שבפסק הדין. בהקשרים אלה – בית משפט קמא הנכבד נכנס לעובי הקורה, פירט את העדויות והראיות שהוצגו בפניו, לא התעלם מן העדויות השונות ומסימני השאלה שהתעוררו. טעמיו ושיקוליו של בית המשפט קמא, שפורטו בפסק הדין ובהחלטותיו המנומקות – מקובלות עלי, ולא מצאתי כי בנסיבות יש מקום להתערבות בהן.
 
ד.                     שיעורי ריבית ופסיקת הוצאות
 
51.          כאמור, בית המשפט קמא הנכבד פסק כי נוכח השיהוי הרב שחל בהגשת התביעה – לסכומי הנזקים שנקבעו למערערות תתווסף הצמדה בלבד עד ליום הגשת התביעה, ואילו מיום הגשתה – יתווספו הן הצמדה והן ריבית. אמנם תפקידה של הריבית הוא להשיב את מצב הדברים לקדמותו ולפצות את הניזוק, בין היתר, עבור שלילת יכולתו להשתמש בכסף. ואולם, בתקופה שעד הגשתה של התביעה היכולת להשתמש בכסף – לא נשללה מן המערערות אלא בשל השיהוי בו נקטו, ושאותו לא הסבירו. לפיכך, לא מצאתי מקום לסטות מכלל השערוך שנקבע, ולשיטתי יש להורות בהקשר זה כאמור בפיסקה 40 שלעיל.
]
52.          זאת ועוד – אחרת. גם האופן בו התנהלו הצדדים לאורך ההליך עוררה קשיים דיוניים רבים. כך, למשל, עולה מההחלטה שניתנה בתיק בתאריך 16.01.2008, בה נאמר במפורש: "התנהלות הצדדים בתיק זה מקשה עד מאוד על עבודת בית  המשפט, בלשון המעטה". אכן דומה כי גם חלק מן המשיבות פעלו באופן שהקשה על ניהולו של ההליך, ואולם שילוב עובדת השיהוי הניכר שחל בהגשת התביעה, יחד עם ההתנהלות של התובעים בעת ניהולה של התביעה – יש בהם כדי להטות את הכף ולאיין את הטענות הנוגעות לסטייה מחיוב הריבית הרגיל. לעניין זה יפים הדברים שנאמרו ב-ע"א 419/80‏ הולנדר ושות' בע"מ‎ ‎נ' הוד אווז בע"מ, פ"ד לו(4) 433 (1982):
 
"ככלל, יש לפסוק הצמדה וריבית, אולם בית המשפט רשאי, לפי שיקול-דעתו, להכריע אחרת, אם יש מקום למסקנה, כי בעל הדין הזוכה תרם תרומה מהותית להתמשכות היתרה של ההליכים, חטא בהטרחת חינם של בית המשפט או נקט פעולות פסולות כיוצא באלה." (שם בפיסקה 4; וראו עוד: ע"א 398/79‏ מנגל‎ ‎נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1) 432 (1982)).
 
53.          נוכח המכלול שתואר לעיל, לא מצאתי מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט קמא הנכבד גם ביחס לפסיקת ההוצאות. בהקשר זה הלכה היא כי קביעת שיעור הוצאות נתונה לסמכותו של בית המשפט הנכבד, ולשיקול דעתו וכי רק במקרים חריגים תתערב ערכאת הערעור בפסיקת הוצאות. זאת נוכח העובדה כי הערכאה הדיונית היא זו המודעת לגורמים השונים שיש להם השפעה על קביעת שכר הטרחה, שביניהם התנהלותם של הצדדים (ראו: ע"א 9535/04‏ סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק"‏, פ"ד ס(1) 391 (2006); ע"א 2008/07 לוטן נ' ירמייב ז"ל עזבונו (14.02.2011)).
          
54.          למעשה, בהתנהלותה של כלל נפל פגם כפול, ומכאן מובן מדוע פעמיים הופחתו, לכאורה, הכספים שקיבלה:
 
           ראשית, בהתנהלותה כתובעת יחד עם ב.י.מ – חל שיהוי ניכר בהגשת התביעה. מכאן ההפחתה בשיעורי הריבית – לשתיהן.
 
           שנית, נראה כי גם בהתנהלות של כלל כנתבעת היא בחרה בדרכים עקלקלות.  בהקשר זה נכללים: התנערותה המוחלטת של כלל מחובותיה כמבטחת; אי המצאת הנתונים הנוגעים לפוליסת הביטוח של יפרח ו/או ליגל בשלב מוקדם יותר בהליך וכן השיהוי בהגשת חלק מתגובותיה (ראו למשל החלטתו של בית המשפט המחוזי הנכבד מתאריך 16.01.2008).
 
55.          סוף דבר – אציע כי נקבל את הערעור באופן חלקי במובן זה שנקבע כי המשיבים 7-2 חבים בנזקי המערערות ביחד ולחוד, ואולם הם יכולים להיפרע זה מזה בהתאם לחלוקת האחריות שפורטה בפיסקה 16 שלעיל (השוו: ע"א 8684/11  אלקיים נ' יבור (25.06.2014). כן אציע כי נקבע כי כלל חבה באחריות כלפי נזקי צד ג' של יפרח ו/או ליגל, אך כי אחריותה מוגבלת לסך של 480,000 ש"ח. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כאמור בסעיף 40 שלעיל. יתר טענותיהן של המערערות – ידחו. עוד אציע כי בנסיבות העניין –כל צד ישא בהוצאותיו.
 
                                                                                                            ש ו פ ט
 
השופט (בדימ') צ' זילברטל:
 
           אני מסכים.
 
 
                                                                                                  ש ו פ ט (בדימ')
 
 
השופט נ' הנדל:
 
אני מסכים לפסק דינו של חברי, השופט ח' מלצר. אשר לשאלת שיתוף האחריות בין המזיקים – לחוד או אף ביחד – מסכים אני כי יש להורות על אחריותם ביחד ולחוד. כפי שציין חברי, מלשון פקודת הנזיקין ומן הפסיקה עולה כי כאשר לא ניתן להפריד את הנזק לחלקים, יש להורות על אחריות המזיקים ביחד ולחוד. שאלה יפה היא האם יש נסיבות שבהן גם במקרה כזה תוכר אחריות כל מזיק לחוד בלבד. ואולם, גם אם הייתי מניח כי קיימות נסיבות כאלה, למשל מקרה שבו קיימים מזיקים רבים שלחלקם אחוז שולי בלבד באחריות – לא זה המקרה שלפנינו (ראו למשל ישראל גלעד "הערות להסדרי הנזיקין בקודקס – אחריות ותרופות" משפטים לו 761, 791-787 (2007)).
 
מסכים אני גם לקבלת הערעור באופן חלקי, כך שייקבע כי גבול האחריות של חברת כלל כלפי משיבות 3-2 על פי פוליסת הביטוח עומד על 480,000 ש"ח. תוצאה זו עולה מן התשתית העובדתית שנפרסה בהליך קמא. כן מסכים אני לדחיית הערעור ביחס לסוגיות של גובה הנזק ושיעורי הריבית וההוצאות.
 
   ש ו פ ט
 
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר.
 
           ניתן היום, ‏י"ב בתמוז התשע"ז (‏06.07.2017).