השופט י' דנציגר:
 
            לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ר' רונן) בת"א 1387/06 מיום 29.6.2011, בה נדחתה תובענתו של המערער בגדריה עתר לביטול הפקעת המקרקעין שבנדון מחמת זניחתה של המשיבה את המטרה הציבורית שלשמה הופקעו המקרקעין; ולחלופין, תשלום שוויים של המקרקעין עקב זניחת מטרת ההפקעה. כן נדחתה תביעתו של המערער לתשלום דמי שימוש ראויים.
 
           התובענה נדחתה בשל שיהוי, התיישנות ואי צירוף צד הנוגע לדבר.
           בגין הפקעה שנעשתה בשנת 1994 נפסקו למערער 19,242$ כערכם בשקלים במועד ההפקעה. רכיב אחרון זה של פסק הדין אינו עומד לדיון בערעור שלפנינו.
 
הערות מקדימות
 
1.        במסגרת הערעור, ניהלו הצדדים גישור במטרה לסיים את המחלוקות ביניהם בפשרה. לצערנו, הצדדים לא הצליחו להגיע לתוצאה מוסכמת ועל כך יש להצר בנסיבותיו הקונקרטיות של תיק זה, בו כל אחד מהצדדים נושא במידה לא מבוטלת באחריות לתוצאה העגומה. המערער ניהל את ההליכים בעצלתיים ולא מיהר למצות את תביעתו כנגד המשיבה ובכך תרם לקביעתו של בית המשפט המחוזי כי תביעתו הוגשה בשיהוי. ברם, בהתנהלות המשיבה נפל דופי שכן על אף היותה רשות ציבורית המחויבת בכללי מנהל תקין והגינות ולמרות תפקידה כנאמן הציבור על מקרקעין שהופקעו, גרמה המשיבה לתוצאה בלתי מתקבלת על הדעת לפיה מקרקעין בבעלות פרטית שהופקעו על ידה למטרה ציבורית הועברו לשימושו הפרטי של צד ג' שהקים עליהם מסעדה המניבה רווחים, באופן הסותר את המטרה הציבורית שביסוד ההפקעה.
 
2.        ההכרעה בערעור תעשה על יסוד הטיעונים בכתב שהוגשו טרם השלמת הטיעון בעל-פה בדיון שנערך לפנינו, לאור הטיעונים שנשמעו במהלך הדיון שנערך לפנינו ובהתחשב בהשלמת הטיעון בכתב שהוגשה באישורנו לאחר שהצדדים הודיעו כי הליך הגישור שהתנהל ביניהם לא צלח.
 
3.        יצוין כי בית המשפט המחוזי עמד על כך שחרף העובדה שהתובענה שבנדון הוגשה כהליך "אזרחי" הרי שהיא מבוססת על עילה מתחום המשפט המנהלי שעניינה זניחת הצורך הציבורי שביסוד ההפקעה, אשר הסמכות העניינית להכריע בה אינה מסורה לבית המשפט המחוזי בשבתו כערכאה ראשונה לעניינים אזרחיים ואף לא לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים אלא לבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק [ראו והשוו: מנהל מקרקעי ישראל נ' בן גרא, פ"ד נט(6) 193, 199-198 (2005)]. חרף זאת לא מצא בית המשפט המחוזי מקום להעביר את הדיון לבית המשפט המוסמך, בנימוק שטענת הסמכות העניינית הועלתה על ידי המשיבה בשלב מאוחר. לשאלת הסמכות העניינית אזקק להלן.
 
 
 
 
רקע עובדתי והליכים קודמים בתמצית
 
4.        היסטוריית הבעלויות במקרקעין ופירוט העסקאות שנעשו בהם מפורטים בפסק דינו של בית המשפט המחוזי והם אינם נדרשים לצורך ההכרעה בערעור שלפנינו. בתמצית יצוין כי מדובר במקרקעין המצויים באזור צומת "ירקון" בפתח-תקווה. המערער היה בעליו של מגרש בו רכש זכויות ביום 2.11.1990 כשהן כפופות לצו הפקעה שפורסם ברשומות ביום 3.6.1982, מכוח סעיף 3 לפקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח) 1943 (להלן: צו ההפקעה). צו ההפקעה הוצא לצורך הגשמת צורך ציבורי שהוגדר – הרחבת צומת "ירקון". המגרש שבבעלותו של המערער גבל במגרש אחר, שהזכויות בו היו שייכות לחברה בבעלותו של מר יגאל הלל (להלן בהתאמה: החברה ו-הלל), בו פעלה המסעדה "המקום של יגאל" (להלן: המסעדה) החל משנת 1985. יוער כי הלל נפטר ביום 5.9.2000 אך בפסק דינו של בית המשפט המחוזי לא צוין איזו השלכה יש לעובדה זו אם בכלל על עניינם של הצדדים.
 
5.        בשנת 1993 נזקקה המשיבה לשטח בו פעלה המסעדה ולפיכך ניהלה משא ומתן עם הלל. האחרון דרש כי בתמורה למסירת המגרש שעליו היתה בנויה המסעדה, תעמיד לרשותו המשיבה שטח חלופי לצורך הפעלת המסעדה. במחצית שנת 1996 הגיע הלל להסכמה עם המשיבה לפיה היא תעמיד לרשותו שטח חלופי, שלימים התברר כי הוא מצוי בתחומו של המגרש שהיה בבעלותו של המערער, שהופקע על ידי המשיבה במסגרת צו ההפקעה. כמו כן הוסכם כי המשיבה תפעל לקבלת היתר לבניית מסעדה על השטח החלופי. מכוח הסכמה זו, העמידה המשיבה לרשות החברה שטח כאמור, הגישה בקשה לקבלת היתר בנייה לבניית מסעדה והיתר כזה ניתן. כן ניתן למבנה שהוקם רישיון עסק למסעדה.
 
6.        בשנת 1998 הגיש המערער תביעה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (להלן: התביעה הקודמת) בה הוא עתר להצהרה כי לחברה אין כל זכויות שהן במגרש שהיה בבעלותו וכי בית המשפט יורה על ביטול רישום זכויות לטובת החברה במגרש בלשכת רישום המקרקעין. המערער ערער לבית המשפט העליון על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתביעה הקודמת, ערעורו התקבל ובית משפט זה הורה כי לחברה אין כל זכויות שהן במגרש [ראו: ע"א 305/00 מאיש נ' המקום של יגאל (20.12.2001)]. יצוין כי המשיבה לא צורפה על ידי המערער כצד לתביעה הקודמת, ומשכך בהליך הנוכחי טענה המשיבה בבית המשפט המחוזי כי לא ידעה אודות המחלוקת שנתגלעה בין המערער לבין הלל בנוגע למקרקעין. ברם, בית המשפט קמא לא קבע כל ממצא בעניין ידיעתה של המשיבה אודות ניהול התביעה הקודמת.
הסעדים שהתבקשו על ידי המערער
 
7.        כאמור, תביעתו של המערער הוגשה כתביעה אזרחית לבית המשפט המחוזי אך יסודה הוא בעילה מנהלית שעניינה זניחת הצורך הציבורי שלשמו בוצעה ההפקעה. בכל הנוגע ליריעת המחלוקת העומדת לדיון בערעור שלפנינו, טען המערער כי משעה שהמשיבה העבירה חלק מהמגרש שבבעלותו לשימושו של הלל לצורך הפעלת המסעדה, הרי שנזנחה המטרה הציבורית שלשמה הופקעו המקרקעין ומשכך על המשיבה היה להשיב למערער את המקרקעין בעין. לחלופין, טען המערער כי אם לא ניתן להשיב את המקרקעין בעין יש להשיב לו את שוויים. עוד תבע המערער דמי שימוש ראויים מאז נמסרה החזקה במקרקעין לחברה.
 
עיקרי פסק דינו של בית המשפט המחוזי
 
8.        הטעם העיקרי שבגינו נדחתה תובענתו של המערער להשבת המקרקעין בעין ולרישומו כבעלי המגרש הינו שיהוי, בהתחשב בעובדה כי התובענה שבנדון הוגשה בשנת 2006 אך המערער ידע אודות העובדות המבססות את עילתה כבר בשלהי שנת 1996 ולכל המאוחר בשנת 1998. בית המשפט המחוזי ציין כי היות שמדובר בעילה מתחום המשפט המנהלי, חלים על המערער כללי השיהוי. בית המשפט המחוזי לא קבע מהו פרק הזמן שייחשב לשיהוי מצד התובע בהגשת תובענה להשבת מקרקעין עקב זניחת מטרת ההפקעה, והסתפק בקביעה כי אם חלפו למעלה משבע שנים – קרי תקופת ההתיישנות החלה בדין האזרחי – מהיום בו נודעו למערער העובדות המבססות את עילת התובענה, ניתן גם לקבוע כי התנהלותו של המערער לוקה בשיהוי. משכך, יודגש כי גם במסגרת הדיון בערעור שלפנינו לא נדוּן בשאלה המשפטית העקרונית בדבר פרק זמן שיחשב כשיהוי מצד תובע בהגשת תביעתו להשבת מקרקעין עקב זניחת המטרה הציבורית שביסוד ההפקעה וקביעותי שלהלן מתוחמות לנסיבות הקונקרטיות של תיק זה.
 
           כאמור, בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת המשיבה לפיה המערער ידע לכל המאוחר את העובדות המגבשות את עילת התביעה בשנת 1998, זאת לאור הצהרתו במסגרת התביעה הקודמת. כמו כן הפנה בית המשפט לכך שגם המודד מטעם המערער העיד כי ביום 11.3.1998 הוא ביצע מדידות ומצא כי מבנה המסעדה מצוי במגרש שהיה בבעלותו והופקע.
 
9.        עוד קבע בית המשפט המחוזי כי לא ניתן להעניק למערער את הסעד שעניינו השבת המקרקעין בעין, משום שהמערער לא צירף את הלל ואת החברה כמשיבים בתובענה, למרות שהאחרונים עלולים להיפגע מהענקת הסעד המבוקש.
 
10.      באשר לסעד החלופי שעניינו השבת שווי, קבע בית המשפט המחוזי כי מדובר בסעד כספי שתקופת ההתיישנות החלה לגביו היא שבע שנים, אשר כאמור חלפו בהתחשב בעובדה שהמערער ידע את העובדות המגבשות את עילת התובענה כבר בשנת 1998, לכל המאוחר.
 
11.      באשר לסעד שעניינו תשלום דמי שימוש ראויים החל מהמועד בו הועברה החזקה במגרש לידי החברה, קבע בית המשפט המחוזי כי סעד זה נגזר מנקודת מוצא לפיה המערער היה זכאי במועד הנ"ל להירשם כבעליו החוקיים של המגרש בשל זניחת הצורך הציבורי שביסוד ההפקעה, אך כאמור דינה של טענה זו להידחות בשל שיהוי.
 
           נוכח קביעותיו הנ"ל של בית המשפט המחוזי ביחס לשיהוי, התיישנות ואי צירוף צד חיוני להליך, נדחתה תובענתו של המערער. מכאן הערעור שלפנינו.
 
דיון והכרעה
 
           לאחר עיון בטיעוני הצדדים ובאסמכתאות אליהן הפנו, הגעתי לכלל מסקנה כי בנסיבותיו הייחודיות של התיק שלפנינו יש מקום להורות על ביטול פסק דינו של בית המשפט קמא ולאפשר למערער להגיש עתירה מתאימה לבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, בהיותו בעל הסמכות העניינית לדון ולהכריע בעניין מושא הערעור.
 
שאלת השיהוי
 
           פסק דינו של בית המשפט המחוזי התבסס, בעיקרו של דבר, על הקביעה שהמערער השתהה בפניה לבית המשפט. על כן, מן הראוי שאפתח בדיון בטענה זו.
 
12.      בית המשפט המחוזי קבע כי קיימות אינדיקציות לכך שהמערער ידע שהמשיבה העבירה את המגרש לשימושם של הלל והחברה כבר בשלהי 1996, שכן אז בוצעו במגרש עבודות להקמת המסעדה. לצד זאת, אימץ בית המשפט את גרסת המשיבה לפיה המערער יכול היה לדעת אודות מסירת החזקה במגרש להלל ולחברה לצורך הקמת המסעדה לכל המאוחר בשנת 1998. יצוין כי בית המשפט קמא לא קבע מפורשות איזו מבין שתי הגרסאות העובדתיות הוא מבכר בנוגע לידיעתו של המערער אודות העברת החזקה במגרש להלל ולחברה.
 
13.      בהתאם לעובדות המתוארות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, בשנת 1998 הגיש המערער תובענה לבית המשפט המחוזי, זאת בסמוך לאחר המועד שנודע לו אודות העובדות המבססות את עילת תביעתו. מטרתה של תובענה זו הייתה להשיב את הזכויות במגרש לרשותו של המערער, משהתברר לו כי המשיבה העבירה לשימושם של הלל והחברה את המקרקעין שבנדון. אין מחלוקת כי לפסק הדין שניתן על ידי בית המשפט העליון ביום 20.12.2001 בערעור שהגיש המערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתביעה הקודמת חשיבות רבה, שכן הוא שם סוף למחלוקת עובדתית יסודית שנתגלעה בין הצדדים בשאלה האם המסעדה החדשה נבנתה במגרש של המערער בשטח שהופקע על ידי המשיבה. וכדבריו של בית המשפט קמא:
 
"כעולה מהתיאור המפורט של טענות הצדדים כלעיל, הרי אין למעשה מחלוקת היום, לאחר פסק דינו של בית המשפט העליון בערעור, כי מגרש המסעדה, קרי השטח עליו נמצא היום מבנה המסעדה של 'המקום של יגאל' מצוי היום בשטח מגרש א', קרי בשטח שהיה בבעלות התובע. מגרש המסעדה הוא חלק מהשטח שהופקע על ידי מע"צ (כאשר הצדדים חלוקים באשר לשאלה מתי אם בכלל מע"צ תפסה בו חזקה)" (שם, בעמוד 8, פסקה 19; ההדגשה אינה במקור – י.ד.).
 
          
           אף על פי כן, פסק בית המשפט המחוזי כי המערער, שהגיש תביעתו מושא ערעור זה בשנת 2006, ישן על זכויותיו במשך שנים ארוכות והיה זה אחד מהטעמים שהצדיקו אליבא דבית המשפט קמא את דחיית תביעתו.
 
14.      ודוק, הלכה פסוקה היא בשיטתנו המשפטית כי אין די בשיהוי סובייקטיבי כשלעצמו. דוקטרינת השיהוי היא דוקטרינה המורכבת משלושה נדבכים מצטברים. על מנת שבית המשפט ידחה תובענה בעילה מנהלית מחמת שיהוי עליו להגיע לכלל מסקנה כי התקיימו שלושת אלה גם יחד: שיהוי סובייקטיבי, ובגדרו נשאלת השאלה הכפולה – האם השהה העותר את הגשת עתירתו ללא טעם טוב והאם חלוף הזמן מלמד על כך שויתר על זכויותיו; שיהוי אובייקטיבי, בגדרו נבחנת השאלה האם היתה פגיעה באינטרסים של המדינה או של צדדים שלישיים בעטיה של השתהות העותר, קרי האם חל שינוי מצב לרעה לאור ההסתמכות על השיהוי מצד העותר; וחומרת הפגיעה בשלטון החוק שבמעשה המנהלי אותו תוקף העותר והאם אין בעקרון החוקיות וכללי מנהל תקין כדי להצדיק היזקקות לתובענה חרף השיהוי שדבק בה [ראו למשל: עע"ם 2408/05 הושעיה ישוב קהילתי כפרי של אגוד המושבים נ' משרד הביטחון (4.2.2007), פסקה ה(29) לחוות דעתו של השופט א' רובינשטיין].
 
           כפי שהדגישה השופט א' פרוקצ'יה בעע"מ 2273/03 אי התכלת שותפות כללית נ' החברה להגנת הטבע (7.12.2006) :
 
"על-פי ההלכה הפסוקה, טענת שיהוי הנטענת כנגד עתירה מינהלית לקבלת סעד שמקורו במשפט הציבורי מצריכה בחינה של שלושה יסודות: השיהוי הסובייקטיבי, השיהוי האובייקטיבי ומידת הפגיעה בעקרון שלטון החוק באם טענת השיהוי תתקבל
 
השיהוי הסובייקטיבי מתמקד בבחינת התנהגות העותר בפועל, ובשאלה האם התנהגותו מצביעה על ויתור משתמע מצידו על זכותו לפנות לערכאות. השיהוי האובייקטיבי עניינו מידת השינוי שחל במצב בשטח, והיקף הפגיעה באינטרסים של צדדים נוגעים בדבר נוכח האיחור בהגשת העתירה. לצורך הקמת טענת שיהוי במשפט הציבורי, נדרשים להתקיים היסוד הסובייקטיבי והאובייקטיבי במצטבר. אל מול מבחנים מצטברים אלה, המקימים טענת שיהוי, יש לבחון את שאלת התקיימותו של מבחן השולל שיהוי והוא – מידת הפגיעה בשלטון החוק ובאינטרס הציבורי המתגלה מתוך המעשה המהווה נושא העתירה. מבחן שולל זה מבטא את העקרון לפיו בית המשפט לא ידחה עתירה מחמת שיהוי אם משמעות הדבר היא כי עקב כך תיגרם פגיעה חמורה בשלטון החוק ובאינטרס ציבורי חשוב. עקרון זה חל מקום שמשקל הרעה הצפויה מהמעשה נשוא העתירה גובר באופן ממשי על הנזק העלול להיגרם בהיזקקות לעתירה הנגועה בשיהוי, ובהינתן פגיעה אפשרית בצדדים שהסתמכו על מצב דברים נתון עד לפתיחתו של ההליך השיפוטי" (שם, פסקאות 87-86; ההדגשות במקור – י.ד.).
 
 
           יפים לעניין זה דבריו של השופט א' שהם בעע"מ 2339/12 שוחט נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה כפר סבא (19.8.2013):
 
"נתחיל את הילוכנו במושכלות ראשונים. השיהוי, כעילת סף במשפט המנהלי, מצריך בחינה של שלושה אינטרסים: האינטרס של העותר, הוא הנפגע, בבירור הסכסוך; האינטרס של הרשות המנהלית וצדדים שלישיים; והאינטרס הציבורי של טובת הכלל בשמירה על שלטון החוק…
 
בבוחננו את האינטרס של העותר, יש להתמקד ביסוד השיהוי הסובייקטיבי, ולפיו יש לשאול, האם התנהגותו של העותר מצביעה על ויתור משתמע מצידו על זכותו לפנות לערכאות. לצורך בחינת האינטרס של הרשות המנהלית ונזקים שנגרמו או עלולים להיגרם לצדדים שלישיים, אנו נדרשים ליסוד השיהוי האובייקטיבי, שעניינו, מידת השינוי שחל במצב בשטח והיקף הפגיעה באינטרסים של הצדדים הנוגעים בדבר, נוכח האיחור בהגשת העתירה. רכיבים מצטברים אלה – הרכיב הסובייקטיבי והרכיב האובייקטיבי – הם המקימים את טענת השיהוי.
 
       לצד מבחנים אלה, יש להידרש למבחן, המסייג במהותו את טענת השיהוי, ועניינו, חומרת הפגיעה בשלטון החוק המתגלה במעשה המנהלי. יסוד זה נועד להבטיח קיומם של עקרונות בסיסיים שעניינם תקינות מנהלית, חוקיות וטוהר מידות, המגלמים את האינטרס הציבורי בכללותו…
 
       איזון בין מכלול האינטרסים האלו, הוא המוביל להכרעה בטענת השיהוי. בית המשפט, היושב על המדוכה, יבחן את שלושת מרכיבי השיהוי, ויקבע את משקלו היחסי של כל אחד מן השיקולים, בהתאם לנסיבות העניין המובא לפניו…" (שם, פסקה 33).
 
 
15.      בשים לב להלכות אלה, לא ניתן לדון בשאלת השיהוי מבלי לתת את הדעת לחומרת הפגיעה בזכויותיו הקנייניות של המערער, לנוכח זניחתה של מטרתה הציבורית של ההפקעה.
 
זניחת הצורך הציבורי שביסוד מטרת ההפקעה
 
16.      בעע"ם 1369/06 הלביץ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה חדרה, פ"ד סב(4) 634 (2008) (להלן: עניין הלביץ), פסקנו כי על הרשות המפקיעה, שהינה נאמן הציבור, חלה חובת הגינות ממנה נובעת חובתה לפעול בשקידה ראויה ולהגשים את הצורך הציבורי שבגינו הופקעו המקרקעין בתוך זמן סביר (שם, פסקה 60). עוד פסקנו באותו עניין כי שיהוי בהגשמת מטרת ההפקעה או זניחתה עשויים להביא לביטול ההפקעה והשבת הקרקע לבעליה (שם, פסקה 42).
 
           בעע"ם 9554/10 הוועדה המקומית לתכנון ובניה חדרה נ' חליפיו של יעקב רויכמן ז"ל (29.1.2013), הטעמתי בהקשר לעילת התביעה שעניינה זניחת המטרה הציבורית שביסוד ההפקעה, כי השבת הקרקע לבעליה יכולה להתבסס על הפרת חובתה של הרשות המפקיעה לשקוד ולפעול תוך זמן סביר למימוש מטרת ההפקעה, אך היא יכולה להתבסס אף על הטעם שהמשך החזקת הקרקע על ידי הרשות המפקיעה היא בלתי מידתית (שם).
 
17.      ודוק, בעניין שלפנינו לא מדובר אך בשיהוי של הרשות במימוש הצורך הציבורי שביסוד מטרת ההפקעה. כפי שצוין לעיל, במקרה דנן מדובר בזניחת הצורך הציבורי שביסוד ההפקעה שכן המקרקעין המופקעים הועברו לשימושו של גורם פרטי, הלל והחברה שבבעלותו, לצורך הפעלת מסעדה תוך מניעת האפשרות מהמערער ליהנות מזכויותיו הקנייניות במגרש. התנהלות זו של המשיבה מוקשית בעיני בלשון המעטה. העדפתה של המשיבה ליתן בידי הלל והחברה מקרקעין פרטיים שהופקעו לצורך הפעלתה של מסעדה מהווה העדפת האינטרסים הפרטיים של הלל על פני האינטרסים הפרטיים של המערער, ודומני כי יקשה על המשיבה למצוא הסבר המניח את הדעת לפִשרה של התנהלות זו.
 
18.      לפיכך, בשים לב לעוצמת הפגיעה בזכויותיו הקנייניות של המערער ולאור התנהלותה של המשיבה, שבמקום לעשות במקרקעין שימוש המתיישב עם מטרת ההפקעה העמידה אותם לרשותו של צד ג' על מנת שינהל בהם עסק פרטי, סבורני כי בנסיבות העניין יש מקום להיזקק לטענותיו של המערער לגופן, על אף השיהוי הסובייקטיבי בהתנהלותו.
 
הערכאה המתאימה לבירור תביעתו של המערער
 
19.      השאלה שנותר להכריע בה היא באיזו מבין הערכאות תתברר תובענתו של המערער לגופה? לכאורה, כיוון שההליך החל בבית המשפט המחוזי בשבתו כערכאה ראשונה לעניינים אזרחיים, יתכן שהיה מקום להשיב אליו את הדיון בשאלות הטעונות בירור והכרעה. ודוק, אף בית המשפט המחוזי עמד על כך כי הוא אינו הערכאה המוסמכת. לפיכך, מסקנתי היא כי יש לקיים את הדיון בערכאה המוסמכת – בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק.
 
           מכיוון שמשמעות קביעתי היא שהדיון בטענות המערער לגופן צריך להתחיל כמעט מבראשית, ראוי שהדבר יעשה בערכאה המוסמכת.
 
20.      בשולי הדברים יוער כי אי צירוף הלל והחברה כצד לתובענה שהתבררה לפני בית המשפט קמא, אין בו כדי לשנות ממסקנתי כי יש להיזקק לטענותיו של המערער בעניין זניחת המטרה הציבורית שביסוד ההפקעה תוך העדפת עניינם האישי של הלל והחברה. הפתרון הראוי בנסיבותיו המיוחדות של המקרה הוא שהמערער יצרף לעתירה שיגיש לבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק את עיזבון הלל ואת החברה או את חליפיהם ואת בעלי העניין הנוספים בקרקע ככל שקיימים כאלו.
 
21.      אשר על כן, לוּ תשמע דעתי, יבוטל פסק דינו של בית המשפט קמא וייקבע כי המערער יהיה רשאי להגיש עתירה לבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק ובגדרה תתבררנה טענותיו. לעתירה יצורפו כל בעלי הדין הדרושים, לרבות עיזבון הלל והחברה או חליפיהם וכן יתר בעלי העניין בקרקע ככל שישנם כאלה. ככל שהמערער יגיש את העתירה בתוך 90 ימים מיום מתן פסק דין זה, היא תידון לגופה מבלי שתועלה בעניינה טענת שיהוי או התיישנות.
 
22.      בנסיבות העניין אציע לחברותיי שלא נעשה צו להוצאות בערכאה זו.
 
                                                                  
                                                                                      ש ו פ ט
 
השופטת ד' ברק-ארז:
 
           אני מסכימה עם חברי השופט י' דנציגר – הן על כך שבשל חומרת הפגם שנפל לכאורה בפעולת הרשות המקרה שבפנינו אינו אחד מאלה שבהם יש לזקוף לחובתו של בעל דין את השיהוי שנפל לכאורה בפעולותיו, והן על כך שבנסיבות העניין ההתדיינות בנושא צריכה להיעשות בערכאה המוסמכת, בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק.
 
           לגופם של דברים, אני מבקשת להוסיף, כי הגם שענייננו מעורר את הסוגיה של החזרת קרקע לבעליה בשל כך שאינה משמשת עוד לצורך הציבורי המקורי שלשמו הופקעה, הרי שלמעשה, השתלשלות הדברים בפרשה מעוררת לכאורה קושי נוסף. על פני הדברים, ומבלי לקבוע מסמרות בדבר, נראה כי לא זו בלבד שבנסיבות העניין נזנחה מטרת ההפקעה, אלא גם שכבר בשלב מוקדם יחסית הקרקע שהופקעה מן המערער שימשה בפועל כ"מוצר חליפין" שהוצע לבעל קרקע אחר, אשר נגדו נמנעה הרשות מלנקוט בהליכי הפקעה. לכאורה, ניתן להתרשם שהרשויות העדיפו להתעמת דווקא עם המערער, ולא עם מי שהקרקע שלו הפכה להיות דרושה לצורך ציבורי. החשש שהרשות העדיפה לפגוע בקניינו של אדם על פני פגיעה בזולתו, ללא טעם ענייני לכך, מחזק את המסקנה לפיה לא היה מקום להדוף את טענותיו של המערער על הסף על בסיס שיהוי. יודגש כי איני קובעת כי הפגמים האמורים אכן נפלו בפעולת הרשות, אלא רק שהונח לכאורה בסיס לבחון אם אמנם אלו היו פני הדברים. שאלות אלה יתבררו במסגרת דיון בעתירה לבית המשפט הגבוה לצדק, ככל שתוגש כזו.
 
           לפני סיום אוסיף, כי כפי שציין חברי, יש להצר על כך שלא עלה ביד הצדדים להגיע לפתרון הסכסוך ביניהם. ראוי כי כעת ייעשה מאמץ רציני נוסף מצד כל הנוגעים בדבר להגיע לכלל הסכמה בפרשה עגומה זו, אשר דומה כי אף לא אחד מהצדדים בה פעל באופן שהינו חף מפגמים.
 
                                                                                      ש ו פ ט ת
 
המשנָה לנשיא מ' נאור:
 
1.        אני מסכימה עם חברי השופט דנציגר והשופטת ברק-ארז כי העניין מצוי בסמכותו של בית המשפט הגבוה לצדק. מטעם זה איני רואה מקום לטעת מסמרות בסוגיית השיהוי, אף שיש טעם רב בדברי חברי בעניין.
 
2.        כשתוגש עתירה יוכל המערער לבקש כי תינתן לה קדימות בזמן, בשים לב להיסטוריה של תיק זה.
 
3.        טוב יעשו הצדדים אם יחדשו את המגעים ביניהם עד לבירור העתירה, בשים לב לדברים הנוקבים שרשמו חברי, דברים להם אני מסכימה.
 
                            
                                                                                     המשנָה לנשיא
 
 
           לפיכך, הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ולאפשר למערער להגיש עתירה לבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. העתירה תוגש תוך 90 ימים.
 
           השופטים י' דנציגר ו-ד' ברק-ארז קבעו כי המשיבה לא תהא רשאית להעלות טענת שיהוי והתיישנות במסגרת העתירה שתוגש.
           הצדדים ינהלו משא ומתן לפשרה עד להגשת העתירה נוכח הנסיבות שנזכרו בפסק הדין ותרומתו של כל אחד מהם לתוצאה העגומה.
 
           ניתן היום, כ"א באדר ב' תשע"ד (23.3.2014).
 
 
           המשנָה לנשיא                           ש ו פ ט                             ש ו פ ט ת