לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופט א' סטולר), שבו נדחתה תביעת המבקשים, והם חויבו בתשלום הוצאות משפט. כמו כן, חויבו המבקשים בתשלום יתרת אגרת המשפט בסך של כ-41 אלף ש"ח.

1.        המבקשים הגישו תובענה כספית לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד, לפיצוי בגין נזק נפשי שנגרם למבקש 1 (להלן: המבקש), לאחר שהיה עד לעימות אלים בין נערים במסגרת פעילות בית ספרית שכללה לינה בשטח, שאף הביא לפציעתו של בן כיתתו. לטענתו, עקב חשיפתו לאירוע שבו הושיט יד לעזרת בן כיתתו, התדרדר מצבו הנפשי, הוא אובחן כסובל מתסמונת פוסט-טראומטית, ואף אושפז בבית חולים פסיכיאטרי. התביעה כוונה כלפי רשת אורט ישראל, הממונה על בית ספרו של המבקש, וכלפי מדינת ישראל (משרד החינוך), והתייחסה להיעדר הפיקוח על מתחם הלינה שבו שהו הנערים ואי מניעת העימות האלים.

2.        בית המשפט המחוזי (כב' השופט א' סטולר) דחה את התביעה בקובעו כי המבקשים לא הוכיחו באמת ההוכחה הדרושה במשפט אזרחי כי המשיבות התרשלו כלפיהם. נקבע, כי הפעילות קיבלה את האישור הנדרש; כי אזור הלינה, המהווה מתחם צבאי המאובטח בידי חיילי צה"ל ומאבטח נוסף שנשכר באופן פרטי על ידי בית-הספר, היה מאובטח כנדרש; כי התלמידים תודרכו בכל כללי הזהירות; וכי העימות האלים היה אירוע מפתיע שקשה היה לצפותו מראש. בית המשפט קבע כי המבקש אכן היה עד לחבלות בגופו של התלמיד שנפצע, אולם לא היו ביניהם יחסים קרובים כפי שתואר על ידי המבקש. לכן נקבע, כי אף שחשיפת המבקש לתוצאות האירוע ממלאת אחר התנאים שנקבעו בע"א 80/88 אלסוחה נ' עיזבון המנוח דוד דהאן, פ"ד מד(3) 397 (1990) (להלן: הלכת אלסוחה), היחסים בין השניים אינם עולה כדי "יחסי קרבה" הנכנסים לגדרה של הגדרת הניזוק המשני כפי שנקבעה בפרשה זו. בית המשפט אימץ את חוות הדעת של המומחה מטעם בית המשפט והמומחה מטעם המשיבות, וקבע כי מצבו הבריאותי של המבקש אינו עובר את הסף שנקבע בהלכת אלסוחה באשר אין מדובר ב"נכות ניכרת", וכי הוכח שלמעשה המבקש מתפקד באופן מוצלח, ללא הגבלות מיוחדות. התביעה נדחתה אפוא והמבקשים חויבו לשלם לכל אחת מהמשיבות הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין בסך של 7,500 ש"ח.

3.        המבקשים הגישו ערעור על פסק הדין ובד בבד הגישו את הבקשה דנן לעיכוב ביצוע תשלום ההוצאות שבהן חויבו. המבקשים טוענים כי סיכויי הערעור טובים. לשיטתם, שגה בית המשפט בכך שסיווג את אזור הלינה כ"בסיס צבאי מאובטח", בלא שהובאו על ידי המשיבות ראיות לכך; בכך שלא התייחס לכך שהמשיבות לא מסרו למבקשים את דו"ח האירוע; וכן שגה בקביעת אחוזי הנכות הרפואית של המבקש 1 ובקביעה לפיה לא הוכח קשר סיבתי בין האירוע נשוא התביעה ובין מחלתו של המבקש 1. נטען כי בדחיית תשלום ההוצאות למשיבות לא ייגרם להן נזק שכן מדובר בגופים פיננסיים איתנים, וכי בהתווסף לתשלום האגרה מוטל על המבקשים נטל כלכלי כבד. לעניין האגרה נטען, כי בתי משפט נוהגים שלא לחייב ניזוקים בתשלום יתרת אגרת התביעה על אף דחיית תביעתם.

4.        לאחר עיון בבקשה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כידוע, הכלל הוא כי הגשת ערעור כשלעצמה – לא די בה כדי להצדיק עיכוב ביצוע (תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; ע"א 5879/09 א. ארנסון בע"מ נ' אפגד חברה לעבודות הנדסה ובניין בע"מ, פסקה 3 (3.12.2009)). בית המשפט יחרוג מכלל זה מקום בו הוכחה התקיימותם של שני תנאים מצטברים: האחד, שלערעור סיכויים טובים להתקבל; והשני, שמאזן הנוחות נוטה לעכב את הביצוע. בין שני תנאים אלה מתקיים יחס של "מקבילית כוחות" – ככל שסיכויי הערעור טובים יותר, כך פוחת משקלו של התנאי בדבר מאזן הנוחות, ולהיפך. בענייננו, לא מצאתי לקבוע מסמרות בשאלת סיכויי הערעור, שכן די בשיקולי מאזן הנוחות כדי להביא לדחיית הבקשה. מדובר בחיוב כספי שהנטייה היא שלא לעכב את ביצועו אלא במקרים חריגים, והדבר נכון במיוחד כאשר מדובר בעיכוב ביצוע של תשלום הוצאות משפט (ע"א 9586/09 לייזר נ' אייזו לייזר זיווד אלקטרוני (1992) בע"מ (בפירוק), פסקה 7 (17.12.2009); רע"א 4775/12 חלבי נ' ע.ב. דליה אשדוד בע"מ, פסקה 4 (16.9.2012); ע"א 4906/11 יורשי המנוח מוחמד סעיד נ' יונס, פסקה 5 (26.10.2011)). הנחת המוצא במקרים כאלה היא כי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת מבקש העיכוב, מפני שברגיל חיוב כספי אינו יוצר מצב דברים בלתי הפיך שלא ניתן לרפאו בדרך של השבה. על כן, עיכוב ביצוע של חיוב מסוג זה יינתן רק אם שוכנע בית המשפט כי קיים חשש שמבקש עיכוב הביצוע, אם יזכה בערעור, לא יוכל לגבות בחזרה את כספו. בענייננו, אין כל טענה כי המבקשים לא יוכלו לגבות בחזרה את ההוצאות שישלמו, ככל שיתקבל ערעורם בסופו של יום. בנוסף, המבקשים לא הציגו תשתית עובדתית לטענתם כי תשלום ההוצאות (בסכום כולל של 15,000 ש"ח) יגרום להם נזק בלתי הפיך. אציין כי ככל שלא יהיה ביכולתם של המבקשים לשאת בתשלום ההוצאות ויינקטו נגדם הליכי הוצאה לפועל, יוכלו המבקשים לפנות בבקשה מתאימה לרשם ההוצאה לפועל, מבלי להביע עמדה לגופה של בקשה כאמור.

5.        טענות המבקשים המופנות לאגרה בה חויבו אין מקומן בבקשה זו. המבקשים לא טענו כי הגישו בקשה לפטור מאגרה לבית המשפט המחוזי (ראו: סעיפים 5 ו-14(ב) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007), וממילא לא צירפו החלטה בנדון. בצד האמור, ככל שהמבקשים טוענים לקושי בתשלום האגרה, פתוחה להם הדרך לפנות למנהל המרכז לגביית קנסות בבקשה לפרוס את תשלומי האגרה או לדחותם, לפי סעיף 5ב(א) לחוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, התשנ"ה-1995, מבלי לנקוט עמדה לגופה של בקשה כאמור, אם תוגש.

           הבקשה נדחית אפוא. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.

           ניתנה היום, ‏י"ג בחשון התשע"ד (‏17.10.2013).