| בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים |
| ע"א 679/11 |
| ע"א 818/11 |
| לפני: | כבוד השופט ס' ג'ובראן |
| כבוד השופט י' דנציגר | |
| כבוד השופט א' שהם |
| המערערת בע"א 679/11: | אופירה נדב דרדיקמן |
| המערערת בע"א 818/11: | רחל נדב |
| נ ג ד |
| המשיבים בע"א 679/11: | 1. רחל נדב 2. יעקב בלבול 3. יוסף בלבול 4. משה בלבול 5. עזרא בלבול |
| המשיבים בע"א 818/11: | 1. אופירה נדב דרדיקמן 2. יעקב בלבול 3. יוסף בלבול 4. משה בלבול 5. עזרא בלבול |
| ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, מיום 9.12.2010, בת"א 2759/07 ועל פסק דינו החלקי בת"א 33610-01-10, שניתנו על ידי כב' השופט ח' כבוב |
| תאריך הישיבה: | י"א באב התשע"ג | (18.7.2013) |
| בשם המערערת בע"א 679/11 והמשיבה 1 בע"א 818/11: | עו"ד אלי סיטון |
| בשם המשיבה 1 בע"א 679/11 והמערערת בע"א 818/11: | עו"ד יהושע רוזנצוויג |
| בשם המשיבים 5-2 בע"א 679/11 והמשיבים 5-2 בע"א 818/11: | עו"ד ארז חרזי |
| פסק-דין |
השופט א' שהם:
- לפנינו ערעורים מאוחדים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ח' כבוב), מיום 9.12.2010, בת"א 2759-07, ועל פסק דינו החלקי בת"א 33610-01-10. במסגרתם, נדחתה תביעתה של המערערת בע"א 818/11, למתן סעד הצהרתי, לפיו היא הבעלים של נכס מקרקעין לא מוסדרים במושע, הרשום על שמו של עובדיה בלבול. כמו כן, נדחתה תביעה שכנגד, שהגיש אביה של המערערת בע"א 679/11, למתן סעד הצהרתי, לפיו הוא הבעלים של נכס מקרקעין לא מוסדרים במושע, הרשום על שמה של רחל נדב.
רקע והליכים קודמים
- שורשי המחלוקת בין הצדדים, בנוגע לבעלות על הבניין שנמצא ברחוב ליש 14 בתל אביב, ובנוי על חלק של גוש 6979 חלקה 5 (להלן: הנכס), טמונים בעסקאות שהתבצעו בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת. למרבה הצער, מרביתם של המעורבים בעסקאות המדוברות אינם בין החיים, ולפנינו הופיעו חליפיהם. ואולם, נראה כי במהלך השנים, קיבלה המחלוקת בין הצדדים חיים משלה, והיא מתגלגלת במלוא עוזה בין הערכאות השונות, זה למעלה מעשור.
- ביום 15.10.1952, רכשו האחים יוסף ושלמה נדב (להלן: האחים נדב) קרקע בגוש 6979 חלקה 5, וזכויותיהם נרשמו בפנקסיה של "שמשון חברה לייסוד שכונות בע"מ" (להלן: חברת שמשון או שמשון). חברת שמשון היא חברה משכנת, אשר מנהלת פנקס רישום עבור המקרקעין הנמצאים כיום באזור שכונת התקווה בתל אביב. נציין כבר בשלב זה, כי מפסק דינו של בית משפט קמא עולה, כי בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת, עסקת רכישה של נכס שנרשם בפנקסיה של חברת שמשון, התבצעה באופן הבא: בעל הזכויות הרשום בפנקסי שמשון היה מודיע לחברה על רצונו למכור את זכויותיו לאחר, ושמשון הייתה חותמת על חוזה רכישה עם הרוכש המיועד. לאחר חתימת החוזה, שמשון הייתה מעדכנת את פנקס הרישום שבניהולה. לפיכך, במסגרתו של חוזה הרכישה עם הרוכש המיועד, הופיעה שמשון כצד המוכר את הנכס, ולא כבעל הזכויות הרשום בפנקסיה. בהתאם לנוהל זה, רכשו האחים נדב משמשון, 400 אמות מחלקה 5 בגוש 6979, בתמורה ל-900 ל"י, והנכס נרשם על-שמם בפנקסי הרישום של שמשון.
- לאחר רכישת הקרקע, הקימו עליה האחים נדב בניין, אשר חולק לשני אגפים. אחד האגפים היה בן שתי קומות – בקומת הקרקע הייתה חנות ומעליה דירת חדר. לאחר סיום הבניה, החזיק באגף זה שלמה נדב (להלן: שלמה), אביה של המערערת בע"א 679/11, והמשיבה 1 בע"א 818/11 (להלן: המשיבה 1). האגף השני היה בן קומה אחת, ונמצאה בו דירה, בה החזיקו יוסף נדב (להלן: יוסף) ואשתו רחל נדב, היא המערערת בע"א 818/11 והמשיבה בע"א 679/11 (להלן: רחל). בשנים מאוחרות יותר, נוספו לאגף שהיה בחזקתם של יוסף ורחל שתי קומות נוספות.
- ביום 12.3.1962, נחתם חוזה רכישה בין עובדיה בלבול (להלן: עובדיה) לבין חברת שמשון, לרכישת האגף בו החזיק שלמה. כאמור, בהתאם לנוהל המכירה שהיה נהוג באותה עת, נכרת חוזה המכירה עם חברת שמשון, ולא עם שלמה עצמו. במסגרתו של חוזה הרכישה נאמר, כי עובדיה ואשתו רכשו מחברת שמשון 75 אמות מחלקה 5 בגוש 6979, תמורת 168.75 ל"י, כאשר על גבי חוזה המכירה נכתב: "בהעברה מנדב יוסף ושלמה". יצוין, כי כבר במועד חתימת החוזה בין שמשון לבין עובדיה, החזיק האחרון בחלקו של שלמה בנכס. עוד יצוין, כי המשיבים 5-2 בע"א 818/11 ובע"א 679/11, הם יורשיו של עובדיה (להלן: המשיבים 5-2).
- בשנת 1992, לאחר שהחזיקו בשני האגפים של הנכס במשך כ-30 שנים, נרשמו יוסף ועובדיה, בלשכת רישום המקרקעין כבעלי חלקים מסוימים בקרקע. בשנת 1994, הלך יוסף לעולמו, וכל זכויותיו נרשמו על שמה של אשתו – רחל.
- ביום 12.11.2002, הגיש עובדיה לבית משפט השלום בראשון-לציון, תביעה לסילוק יד ותשלום דמי שימוש ראויים כנגד רחל (ת"א 6239/02). עובדיה טען, כי רחל פלשה לגג האגף הנמצא בבעלותו, והיא ובני ביתה משתמשים שלא כדין בגג לצרכיהם. במקביל להגשת התביעה לסילוק יד, הגיש עובדיה לבית משפט השלום בראשון לציון בקשה למתן צו מניעה זמני (בש"א 4903/02). לענייננו חשוב לציין, כי ביום 19.11.2002, התייצבה רחל לדיון בבקשה למתן צו מניעה, ובמסגרת תשובותיה לשאלות בית משפט השלום (כב' השופטת ד' גנות – סג"נ) ענתה: "הוא [עובדיה] קנה בלי גג, הגג שלי".
בתגובה להליכים שננקטו נגדה, הגישה רחל, ביום 15.12.2002, תובענה שכנגד, במסגרתה עתרה למתן סעד הצהרתי, לפיו היא הבעלים של האגף הרשום על שמו של עובדיה, וכן עתרה לתשלום דמי שימוש ראויים, בגין התקופה בה התגורר עובדיה בנכס. בתחילה, הגיעו הצדדים להסדר דיוני, אשר קיבל תוקף של החלטה ביום 24.12.2002, לפיו הדיון בתובענה של עובדיה יופסק, בהתאם לתקנה 154 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקסד"א), עד לבירור תובענה למתן סעד הצהרתי בנוגע לזכות הבעלות בנכס, שתוגש על-ידי רחל לבית המשפט המחוזי. ואולם, כעבור שלושה חודשים, נסוגה רחל מההסדר הדיוני, ועמדה על כך שבית משפט השלום ידון בטענותיה בדבר בעלותה על הנכס. רחל, שהייתה מיוצגת על-ידי עורך דין בהליך זה, טענה כי בית משפט השלום מוסמך לדון בתובענה שכנגד לסעד הצהרתי, מכוחו של סעיף 51(א)(4) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט). עוד הוסיפה רחל וטענה, כי הגיעו לידיה מסמכים חדשים המלמדים על כך שהנכס הרשום על שמו של עובדיה, נמצא בבעלותה שלה. בית משפט השלום אישר את הנסיגה מההסדר הדיוני, והורה לפתוח בדיוני ההוכחות בתיק.
- לצורך ביסוס טענותיה, הגישה רחל תצהיר אליו צורפו שני מסמכים, אשר נמצאו בארכיון של חברת שמשון (להלן: המסמכים). לטענתה של רחל, המסמכים מלמדים על כך שבשנת 1958 מכר שלמה את מלוא זכויותיו בנכס לאחיו – יוסף, ולפיכך בעת המכירה לעובדיה, בשנת 1962, לא היו לשלמה זכויות כלשהן בנכס.
מפאת חשיבותם של המסמכים לענייננו, נעמוד בקצרה על תוכנם. המסמך הראשון, נספח 2/ב לתצהירה של רחל, שכותרתו היא "הצהרה והוראה בלתי-חוזרת" (להלן: הוראה בלתי חוזרת), הממוענת לחברת שמשון, בעניין: "הנדון: חוזה מכר ביני/נו, וביניכם מיום 15 לחודש אוקטובר שנת 1952 על 200 אמות, בחלקה 5 גוש 6979". במסגרתה של ההוראה הבלתי חוזרת, הורה שלמה לחברת שמשון להעביר את כל זכויותיו וחובותיו הנובעים מ"החוזה הנדון" ליוסף. עוד הצהיר שלמה, כי חתימתו על המסמך מבטלת את החוזה שנערך בינו לבין חברת שמשון, ביום 15.10.1952. בתחתיתו של המסמך מופיעים חתימה הנחזית להיות חתימתו של שלמה ותאריך. המסמך השני שצורף לתצהירה של רחל, נספח 2/ג לתצהיר, נערך על גבי חוזה המכירה בין האחים נדב לבין חברת שמשון משנת 1952 (להלן: מכתב ההעברה). המסמך עצמו כתוב בכתב יד, וממוען אף הוא לחברת שמשון. במסגרתו של מכתב ההעברה נאמר: "הנני מעביר את כל זכויותיי בחוזה זה לאחי יוסף נדב". לאחר מכן מופיעה חתימה, הנחזית להיות חתימתו של שלמה, ומופיע התאריך "12/4/58". למסמכים אלה צורף תצהיר מטעמו של מר ציון ברזילי (להלן: ברזילי), המשמש כמנהל של חברת שמשון, שבמסגרתו נמסר, כי המסמכים האמורים נמצאו בתיקיה של חברת שמשון. עוד הצהיר ברזילי, כי בתיקי החברה לא נמצאו חוזי מכר בין שלמה לבין עובדיה. וכן נמסר, כי "חברת שמשון לא מכרה כל מבנה לבלבול עובדיה". בנוסף לכך, על כל אחד משני המסמכים, מופיעה חותמת של חברת שמשון, ונכתב על גבי החותמת כי המסמכים הם העתקים נאמנים למקור שנמצא במשרדי שמשון.
מנגד, הגישו התובעים תצהירים של עובדיה בלבול ושלמה נדב, והשניים אף העידו בפני בית משפט השלום.
- ביום 31.5.2005, קיבל בית משפט השלום בראשון לציון את תביעתו של עובדיה, לסילוק ידה של רחל מגג האגף בו הוא גר, ודחה את התובענה שכנגד שהגישה רחל. בית משפט השלום הזכיר בפסק דינו את עדותו של ברזילי, ממנה עולה כי נכסים הרשומים בפנקסיה של חברת שמשון, היו נמכרים כך "שבעל הזכויות היה מודיע לחברת שמשון כי הוא מוכר זכויות מסוימות ואז היה נחתם הסכם בין חברת שמשון לבין הקונה". עוד עולה מפסק דינו של בית משפט השלום, כי ברזילי העיד שהעברת הזכויות בין האחים נדב לבין עובדיה, משנת 1962, הינה העברת הזכויות היחידה המתועדת בתיק החברה בקשר לנכס, וכי "חברת שמשון פעלה רק על סמך הוראה של בעל הזכויות הרשום". כמו כן, הפנה בית משפט השלום לעדותו של שלמה, לפיה הוא ויוסף חילקו ביניהם את הבניין שבנו – כך שיוסף קיבל את האגף בו מתגוררת רחל עד היום, ואילו הוא קיבל את החלק שנמכר בהמשך לעובדיה.
מנגד, ציין בית משפט השלום, כי רחל טוענת שבשנת 1962 לא היו לשלמה זכויות בנכס, וזאת תוך שהיא מתבססת על המסמכים הנזכרים לעיל, אשר נמצאו בתיקים של חברת שמשון. בית משפט השלום קבע, בהקשר זה, כי מסמך ההוראה הבלתי חוזרת הוא מטושטש, כך שלא ניתן להבין ממנו מהו התאריך בו הוא נחתם, וכי שלמה הכחיש שהחתימה המופיעה על המסמך היא חתימתו. עוד קבע בית משפט השלום, כי העובדה שהמסמכים מתייחסים להעברה של 200 אמות, מחזקת את גרסתו של שלמה, לפיה האחים נדב חילקו ביניהם את הזכויות שקנו בשנת 1952, שכן שטחו הכולל של המגרש שנקנה היה כ-400 אמות. על יסוד הדברים האלו, קבע בית משפט השלום, כי רחל לא הצליחה להוכיח שהיא הבעלים החוקיים של הנכס, ומצא כי עובדיה רכש בשנת 1962 את הנכס כדין. בשלב זה, פנה בית משפט השלום לדון בתובענה לסילוק יד שהגיש עובדיה, וקבע כי על רחל לפנות את גג הנכס, אך החליט שלא לחייבה בתשלום דמי שימוש עבור התקופה בה החזיקה בגג.
- רחל מיאנה להשלים עם פסק דינו של בית משפט השלום בראשון לציון, וערערה עליו לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ע"א 3657-08-07). ביום 10.9.2007, קיבל הסדר פשרה, אליו הגיעו הצדדים, תוקף של פסק דין. במסגרתו של הסדר הפשרה, הוסכם כי ערעורה של רחל יימחק, ופסק דינו של בית משפט השלום יעמוד בעינו. יחד עם זאת, הוסכם כי לרחל תשמר הזכות, "להגיש תביעה לבית משפט מוסמך להוכחת בעלותה", בכפוף להוראות החוק.
- חרף ההסכמה אליה הגיעו הצדדים, ולאחר שהגישה תובענה למתן סעד הצהרתי לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, פנתה רחל לבית משפט זה, בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (רע"א 3121/08). במסגרתה של בקשת רשות הערעור נטען, בין היתר, כי פסק דינו של בית משפט השלום ניתן בחוסר סמכות עניינית, עניין אליו הוסבה תשומת ליבה של רחל רק על-ידי בית המשפט המחוזי. לפיכך, טענה רחל, כי יש להורות על ביטול פסק דינו של בית משפט השלום.
ביום 25.8.2008, דחה, חברי השופט י' דנציגר, את בקשת רשות הערעור, לאחר שקבע כי הבקשה אינה מעלה כל שאלה עקרונית המצדיקה מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". עוד צוין בהחלטה, כי טענה בדבר חוסר סמכותה העניינית של הערכאה הדיונית יש להעלות בשלב מוקדם ככל האפשר. והודגש בעניין זה, כי לא אחת נפסק שהעלאת טענה בדבר חוסר סמכות עניינית, לראשונה במסגרת הערעור, הינה פעולה הנגועה בחוסר תום לב. עוד נקבע בהחלטה, כי חוסר תום ליבה של רחל, עולה אף מכך שטענותיה במסגרת הערעור, בקשר לחוסר סמכותו של בית משפט השלום, סותרות את טענותיה בעניין זה בפני אותה ערכאה, שכן, בהליך בבית משפט השלום טענה רחל, כי בית המשפט מוסמך לדון בתביעתה לסעד הצהרתי, ו-"רק לאחר שניתן פסק דין לחובתה, העלתה המבקשת [רחל] את טענת חוסר הסמכות כנגד פסק דין השלום".
ההליכים בפני בית משפט קמא
- ביני לביני, ביום 17.12.2007, הגישה רחל תובענה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו, נגד שלמה, עובדיה וחברת שמשון. במסגרת התובענה, עתרה רחל לסילוק ידו של עובדיה מהנכס וכן לסעד הצהרתי, לפיו הסכם המכר בין שלמה ועובדיה בטל, ולפיכך היא הבעלים החוקיים של הזכויות הרשומות על שמו של עובדיה (ת"א 2759/07). בתגובה, הגיש שלמה תובענה שכנגד למתן סעד הצהרתי, לפיו הוא הבעלים של הזכויות בנכס הרשומות על שמה של רחל.
ביום 4.2.2008, משלא הוגש כתב הגנה מטעמו של עובדיה, ניתן נגדו פסק דין בהעדר הגנה. ואולם, ביום שלמחרת מתן פסק הדין, הגיש בא-כוחו של עובדיה, עו"ד חרזי, בקשה לביטול פסק הדין שניתן בהעדר הגנה. ביום 5.10.2008, לאחר שהתקיים דיון במעמד הצדדים, קבע הרשם (כתוארו דאז) א' אורנשטיין, כי יש להיענות לבקשה. נקבע, כי לנוכח סיכוייה הנמוכים של התובענה, ובהתחשב בעובדה שבקשת הביטול הוגשה ביום שלמחרת מתן פסק הדין, יש לבטל את פסק הדין, וזאת על-אף שהתובענה הומצאה לעובדיה כדין. רחל ערערה על החלטה זו לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ע' סלומון-צ'רניאק), וביום 11.12.2008 נדחה ערעורה (ע"א 2528/08).
למען שלמות התמונה נציין, כי במהלך הדיונים בבית משפט קמא, חלו מספר תהפוכות באשר לאופן ניהול הדיון בתיק. ביום 19.1.2010, הורה הרשם (כתוארו דאז) ח' ברנר על פיצולם של הדיונים, כך שהטענות שבין רחל לשלמה בקשר לנכס שברחוב ליש 14 בתל אביב, הוא הנכס מושא פסק דין זה, ובקשר לנכסים נוספים לגביהם קיימת מחלוקת בין הצדדים, ידונו במסגרתה של תובענה נפרדת. בהתאם לכך, נפתח הליך חדש – ת"א 33610-01-10, בו רוכזו הטענות שבין שלמה ורחל, ובכלל זאת תובענה שכנגד שהגיש שלמה נגד רחל. בו בזמן, המחלוקת שבין רחל לעובדיה נותרה להתברר במסגרתו של ת"א 2759-07. פיצול דיוני זה לא החזיק מעמד זמן רב, כיוון שהצדדים הגישו בקשה לאיחוד הדיונים הנוגעים לנכס שברחוב ליש 14. בהתאם לכך, ביום 26.4.2010, קבע כב' הרשם ח' ברנר הסדר דיוני חדש, לפיו אוחדו הדיונים בת"א 2759/07, עם הדיונים בת"א 33610-01-10, אשר נסבים סביב הנכס שברחוב ליש 14. עוד נקבע, כי יתר המחלוקות בין שלמה לבין רחל ידונו בגדרו של ת"א 33610-01-10. כפועל יוצא מהשתלשלות זו, פסק דינו של בית משפט קמא נוגע הן לת"א 2759/07, והן לחלקו של ת"א 33610-01-10.
עוד יש לציין, כי ביום 6.7.2010, קבע בית משפט קמא, על יסוד הסכמת הצדדים, כי כל צד יעיד את עדיו, בכפוף לכך שתיק בית משפט השלום בראשון לציון, בת"א 6239/02, על כל הכלול בו, יוגש כראייה במסגרתו של ההליך דנן.
פסק דינו של בית משפט קמא
- ביום 9.12.2010, דחה בית המשפט המחוזי את התובענה והתובענה שכנגד. בפתח פסק דינו, התייחס בית המשפט המחוזי להליכים הקודמים שהתקיימו בתיק. בית המשפט המחוזי ציין, כי במסגרת הדיון בתובענה לסילוק יד בבית משפט השלום, טענה רחל, כי סוגיית הבעלות בנכס נמצאת בסמכותו העניינית של בית משפט השלום, מכוחו של סעיף 51(א)(4) לחוק בתי המשפט. יתר על כן, הודגש שרחל נסוגה מהסדר דיוני, לפיו בירור התובענה בבית משפט השלום יופסק עד למתן הכרעה בסוגיית הבעלות, ועמדה על כך שבית משפט השלום הוא בית המשפט המוסמך לדון בשאלת הבעלות. ואולם, משדחה בית משפט השלום את התובענה שכנגד שהגישה רחל, חל שינוי מהותי בעמדתה, והיא כפרה בסמכותו של בית משפט השלום לפסוק בסוגיות הנוגעות לבעלות במקרקעין. בית משפט קמא קבע, כי זוהי התנהלות לא ראויה מצידה של רחל, המגלה על פניה חוסר תום לב, העולה כדי שימוש לרעה בהליכי משפט. לעניין התנהלותה של רחל בהליכים השונים, הפנה בית משפט קמא לדבריו של השופט י' דנציגר, ברע"א 3121/08. בית משפט קמא מצא, כי בהתבסס על התנהלותה חסרת תום הלב של רחל בלבד, ניתן לדחות את תביעתה.
- בשלב זה, פנה בית משפט קמא לדון בסוגיית הבעלות לגופה, תוך שהוא נדרש לניתוח הראיות והעדויות שהובאו לפניו. בית המשפט קבע, כי עיקר טענותיה של רחל מכוונות כנגד תוקפה של העסקה למכירת הנכס לעובדיה בשנת 1962. לעניין זה, הצביע בית משפט קמא על שורה של ראיות המלמדות על כך שעובדיה רכש את חלקו של שלמה בנכס: רישום הזכויות על שמו של עובדיה בשנת 1992; חוזה המכירה משנת 1962 בין חברת שמשון לעובדיה, עליו נרשם "בהעברה מנדב יוסף ושלמה"; עדותו של שלמה נדב, לפיה הוא מכר את הנכס לעובדיה; וקבלה שניתנה בעבור מכירת הנכס לעובדיה. בהמשך לכך, הפנה בית משפט קמא לעדותו של ברזילי, המשמש כיום כמנהל חברת שמשון. בית משפט קמא ציין, כי מעדותו של ברזילי עולה, כי בשנת 1962, העברת זכויות בספרי שמשון הייתה מותנית בהסכמתם של בעלי הזכויות הרשומים, ולפיכך הרישום "בהעברה מנדב יוסף ושלמה" על החוזה משנת 1962, משמעו כי יוסף נתן את הסכמתו למכירת הנכס. כמו כן, עמד בית משפט קמא על כך שעדות ברזילי מלמדת, כי רישום הזכויות בטאבו בשנת 1992, נעשה לאחר עריכת בדיקת הבעלות של מבקש הרישום, וקבלת אישורים מתאימים מעיריית תל אביב-יפו ומרשויות המס. לעניין רישום הזכויות בטאבו, ציין בית משפט קמא בנוסף, כי בעת הרישום לא העלו רחל או יוסף כל השגה על כך שהזכויות שנרשמו על שמם, אינן כוללות את האגף בו מחזיק עובדיה.
- לאחר הדברים האלו, פנה בית משפט קמא לבחינת עדותה של רחל. צוין, כי רחל הצהירה בתצהיריה שהיא הייתה מעורה בעסקאות שביצע יוסף בנכסי המקרקעין של המשפחה, וכי יוסף מעולם לא מכר את הנכס לעובדיה. בית משפט קמא דחה גרסה זו מכל וכל, וקבע כי התרשמותו היא "שאין לה [לרחל] ולא היה לה כל מושג בדבר ניהול נכסי המקרקעין". כך למשל, הפנה בית משפט קמא לעדותה של רחל בפני בית משפט השלום, שם היא השיבה כי אינה יודעת מכוח מה עובדיה גר בביתו, ולאחר מכן אמרה שייתכן שהוא שכר את הנכס. עוד הדגיש בית משפט קמא, את השינוי שחל בגרסאותיה של רחל לאורך השנים, ובייחוד את חזרתה מהגרסה שמסרה לבית משפט השלום, בעדותה מיום 19.11.2002, לפיה עובדיה קנה את הנכס. עוד הטעים בית משפט קמא, כי העובדה שבמהלך למעלה מ-30 שנים, רחל לא באה לעובדיה בכל טרוניה באשר לנוכחותו בנכס, ולא נקטה בכל פעולה משפטית להוכחת זכויותיה, אינה עולה בקנה אחד עם עדותה, לפיה היא ידעה החל משנת 1958 שהנכס נמכר לבעלה. נוכח האמור, קבע בית משפט קמא, כי מעדותה של רחל מסתמנים שני תרחישים עובדתיים אפשריים. התרחיש העובדתי הראשון הוא שרחל לא הייתה מעורה בעסקאות המקרקעין שביצע יוסף, ולכן אינה יכולה להעיד מידיעה אישית לגבי זכויותיו של עובדיה בנכס. לחלופין, במידה שרחל הייתה מעורה בעסקאות המקרקעין, הרי שהתנהלותה לאורך השנים מלמדת על כך שהיא לא כפרה בזכויותיו של עובדיה. כך או כך, נקבע כי עדותה של רחל שומטת את הקרקע תחת טיעוניה, וכי מכלול הראיות מלמד על כך שרחל לא הוכיחה את זכויותיה בנכס, בעוד ש"הוכח…במידת הנדרש כי בלבול [עובדיה] אכן רכש את חלקו של הנכס מיוסף ושלמה נדב בשנת 1962, והינו מאז בעל הזכויות בחלק מהחלקה כדין".
- למעלה מן הצורך, התייחס בית משפט קמא לשני המסמכים עליהם הסתמכה רחל לצורך טענותיה – ההוראה הבלתי חוזרת ומכתב ההעברה. ראשית, ציין בית משפט קמא, כי המסמכים הוצגו מבלי שאיש מעדי התביעה העיד, מידיעה אישית, בקשר "לפשר משמעותם ונכונותם של שני מסמכים אלו". שנית, כאמור לעיל, התנהלותם של הצדדים במהלך השנים עומדת בסתירה למסקנה שרחל מבקשת להסיק מהמסמכים, היינו כי בשנת 1958 העביר שלמה את מלוא זכויותיו בנכס ליוסף. בנוסף, הפנה בית משפט קמא לעדותו של שלמה, אשר הכחיש שחתימתו היא זו שמופיעה על המסמכים, והעיד כי מכירת הנכס לעובדיה הייתה על דעתו של יוסף. עוד מצא לנכון בית משפט קמא להעיר, כי מסמך ההוראה הבלתי חוזרת שהוצג לו, וסומן כמוצג "ת/1", שונה בצורתו מהמסמך שהוצג לבית משפט השלום בראשון לציון – אשר סומן כמוצג "נ/2". על אף ששני המסמכים אמורים להיות עותקים זהים, ניכר מעיון בהם שוני בחתימה של המצהיר, במיקום המלל, ובטשטוש של התאריך. בעוד שלגבי המסמך שהוצג בפני בית משפט השלום נקבע כי התאריך בו אינו ברור, הרי שבמוצג "ת/1" מופיע התאריך באופן קריא וברור. בית משפט קמא קבע, כי בשוני שנפל בין צורתם של מוצגים, אשר אמורים להיות זהים, יש בכדי לערער את אמינותו של המוצג "ת/1". בית משפט קמא העיר, בהקשר זה, כי העובדה שמסמך ההוראה הבלתי חוזרת מתייחס רק ל-200 אמות, ולא ל-400 אמות, מתיישבת עם גרסתו של שלמה, לפיה האחים חילקו ביניהם את השטח שרכשו בשנת 1952.
- אשר לתובענה שכנגד שהגיש שלמה, נקבע כי הלה ביסס חלק מטענותיו לזכויות באגפה של רחל על מסמכים שהיא הגישה, אך בו בזמן הכחיש את מהימנותם ונכונותם של אותם מסמכים. יתר על כן, בית משפט קמא קבע כי טענותיו הנוכחיות של שלמה, סותרות את עדותו הקודמת בפני בית משפט השלום, לפיה הוא מכר את כל זכויותיו בבניין שברחוב ליש 14. בנוסף, טענותיו של שלמה הועלו רק לאחר שרחל כיוונה את התובענה למתן סעד הצהרתי גם נגדו, ותוך שהן עומדות בניגוד להתנהלותו במהלך השנים.
- לאור האמור, דחה בית משפט קמא את התובענה ואת התובענה שכנגד, ומכאן הערעורים שלפנינו.
הערעור בע"א 818/11
- רחל ערערה על פסק דינו של בית משפט קמא, ככל שהוא נוגע לדחיית התובענה שהגישה. ראשית, טענה רחל, כי בית משפט קמא התבסס על הקביעה, לפיה פסק דינו של בית משפט השלום מהווה מעשה בית דין, החוסם את דרכה של רחל בהליך הנוכחי. לשיטתה של רחל, מדובר בקביעה שגויה, ועצם העלאתה על-ידי המשיבים סותרת את ההסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים בבית המשפט המחוזי, ביום 10.9.2007, במסגרתו של ע"א 3657-08-07. בנוסף, טוענת רחל, כי הכרעתו של בית משפט השלום בעניין הבעלות, הייתה הכרעה מכוח סמכותו הנגררת, ולכן אינה יוצרת מעשה בית דין. עוד הוסיפה רחל וטענה, כי בית משפט קמא התבסס בפסק דינו על ממצאיו העובדתיים של בית משפט השלום, והלכה למעשה, שימש פסק דינו של בית משפט השלום כראייה בבית משפט קמא, חרף הכללים המשפטיים האוסרים על כך.
- לגופם של דברים, חזרה וטענה רחל כי בשנת 1958 מכר שלמה את כל זכויותיו בנכס לבעלה – יוסף, ולפיכך בשנת 1962 הוא לא יכול היה למכור את הנכס כדין לשלמה. רחל הפנתה, בעניין זה, למסמכים שנמצאו במשרדי חברת שמשון – ההוראה הבלתי חוזרת ומכתב ההעברה. לטענת רחל, בית משפט קמא טעה בדרך התייחסותו להשתלבותם של המסמכים במארג יתר הראיות בתיק, ושגה כאשר התעלם מהמשמעות הנחזית שלהם. ראשית, ציינה רחל כי המסמכים הוגשו לאחר שאומתו על-ידי ברזילי, ובצירוף תצהיר מצידו בנוגע לאמיתותם. שנית, טענה רחל כי השוני בין נוסח ההוראה הבלתי חוזרת שהוצג בבית משפט השלום (נ/2), לבין הנוסח שהגישה רחל לבית המשפט המחוזי (ת/1), הוא סביר בהתחשב בכך שמדובר בהעתקים שנעשו בשנת 1958. לטענתה של רחל, בשנת 1958 העתקת מסמכים נעשתה באמצעות שימוש בנייר פחם ובמכונות כתיבה – טכנולוגיה ישנה אשר הביאה ליצירתם של עותקים שאינם זהים. בהקשר זה, הוסיפה וטענה רחל, כי שלמה חתם על כל אחד מההעתקים לחוד, ומכאן השוני שנפל בין החתימות בשני המסמכים. עוד טענה רחל, כי התאריך המופיע על ההוראה הבלתי חוזרת שהוגשה מטעמה לבית משפט קמא (ת/1) הוא ברור, ולמצער, ניתן להשלים אותו ממכתב ההעברה. לטענתה של רחל פרשנות המסמכים, ככאלה המחזקים את גרסתו של שלמה, סותרת את המסכת הראייתית שניצבה בפני בית משפט קמא. לעמדתה, כיוון שהאחים קנו במשותף נכס בשטח של 400 אמות, הרי שבמועד ההעברה, כבר היו ברשותו של כל אחד מהם 200 אמות. ולכן, העברה של 200 אמות לידי יוסף אינה מעידה על חלוקתו השווה של הנכס, אשר כאמור, היה מחולק גם לפני כן, אלא על העברת זכויותיו של שלמה בנכס לידיו של יוסף. עוד מפנה רחל לנוסח המילולי של ההוראה הבלתי חוזרת, אשר נוקטת לשון "כל זכויותיי", ולעובדה שההודעה על העברת הזכויות נרשמה על גבו של חוזה הרכישה משנת 1952, וטוענת כי אף בכך יש בכדי לתמוך בגרסתה, לפיה בשנת 1958 העביר שלמה את כל זכויותיו בנכס לידיו של יוסף.
- עוד נטען על-ידי רחל, כי בשנת 1962 הנכס כלל לא נמכר לעובדיה, והלה החזיק בו במהלך השנים מכוח היותו שוכר. תימוכין לטענתה, מוצאת רחל בעדותו של עובדיה עצמו, כן בעדותו של בנו – יוסף בלבול. לשיטתה של רחל, מעדויותיהם של עובדיה ובנו, ניתן ללמוד, כי החל משנת 1959, חזקתם בנכס נעשתה מכוח היותם שוכרים בדמי מפתח. כך למשל, מפנה רחל לעדותו של יוסף, במסגרתה הוא אמר כי "שילמנו דמי מפתח ממתי שקנינו, אולי עשר שנים". לטענתה של רחל, גרסה זו עולה בקנה אחד עם עדותו של ברזילי, אשר העיד כי חברת שמשון לא מכרה את הנכס לעובדיה, וכי במשרדי חברת שמשון אין חוזה רכישה בין עובדיה לבין האחים נדב.
- עוד טענה רחל, כי קביעותיו של בית משפט קמא בנוגע לחוסר תום ליבה, כפי שהוא עולה מהתנהלותה בהליכים השונים, יסודה באימוץ הערתו של השופט י' דנציגר במסגרתו של רע"א 3121/08. ואולם, לטענתה של רחל, הערתו של השופט י' דנציגר מבוססת על טעות עובדתית, מכיוון שבניגוד למיוחס לה בהחלטה שניתנה ברע"א 3121/08, היא לא כפרה בסמכותו העניינית של בית משפט השלום במסגרת הערעור שהגישה על פסק דינו. אדרבא, לטענת רחל, עובדיה היה זה שהעלה טענות סותרות בקשר לסמכותו העניינית של בית משפט שלום, ולפיכך הוא זה שיש לייחס לו שימוש לרעה בהליכי משפט וחוסר תום לב.
- בנוסף, מכוונת רחל את טענותיה כנגד החלטתו של הרשם (כתוארו דאז) א' אורנשטיין, במסגרתה התבטל פסק הדין שניתן בהעדר הגנה. לטענתה של רחל, החלטה זו מבוססת, מחד גיסא, על דוקטרינת מעשה בית-דין, ומאידך גיסא, על קביעותיו של השופט י' דנציגר בקשר לחוסר תום ליבה. לפיכך, משהוכח כי פסק דינו של בית משפט השלום אינו יוצר מעשה בית-דין, וכי הקביעות בדבר חוסר תום ליבה יסודן בטעות, הרי שיש לבטל את ההחלטה, ולהחזיר את פסק הדין שניתן בהעדר הגנה על כנו.
טענות המשיבים בע"א 818/11
- המשיבה 1 – בתו של שלמה ז"ל, טוענת, כי פסק דינו של בית משפט השלום מהווה מעשה בית דין החוסם את תביעתה של רחל נגד שלמה, על אף שהאחרון לא היה צד בהליך שהתנהל בבית משפט השלום. המשיבה 1 מבססת את עמדתה, הן על קרבתו המשפטית של שלמה לעובדיה, והן על "כלל ההזדמנות", המאפשר להחיל השתק פלוגתא לטובת צד זר בהתקיים תנאים מסוימים. עוד טוענת המשיבה 1, כי בית משפט קמא לא התבסס בפסק דינו על הכרעתו של בית משפט השלום, וכי הכרעתו ניתנה על יסוד כלל הראיות והעדויות שהובאו בפניו. המשיבה 1 מדגישה, כי בית משפט קמא דחה את המסמכים שהציגה רחל להוכחת העסקה בשנת 1958, וקבע כי הם אינם מהימנים. בהקשר זה, מציינת המשיבה 1 את השיהוי בו הוצג נוסח ההוראה הבלתי חוזרת שהוגש לבית משפט קמא, וכן עומדת על ההבדלים הצורניים שבינו לבין נוסח המסמך שהוצג לבית משפט השלום.
לגופם של דברים, טוענת המשיבה 1, כי שלמה הציג גרסה עקבית, אשר מצאה את חיזוקה בעדויותיהם של ברזילי ועובדיה. כך לדידה, מעדותו של שלמה עולה כי הוא לא חתם על המסמכים שהציגה רחל, וכי הוא אמנם התחלק בזכויות בנכס עם יוסף, אך מעולם לא העביר לו את מלוא זכויותיו. יתר על-כן, שלמה אף העיד כי לאחר שמכר את חלקו בנכס לעובדיה, הוא העביר חלק מכספי התמורה לאחיו. המשיבה 1 מדגישה, כי מלבד ההעברה הבלתי חוזרת ומכתב ההעברה, אשר, כאמור, נדחו על-ידי בית משפט קמא, לא הציגה רחל ולו מסמך נוסף אחד להוכחת בעלותה בנכס. בפרט, מדגישה המשיבה 1 את חסרונו של חוזה רכישה בין שמשון ליוסף, בהתאם לנוהל ההעברה באותן שנים. עוד מציינת המשיבה 1, כי מהמועד בו נודע לרחל לגבי זכויותיה בנכס – שנת 1994, חלפו 13 שנים עד שזו הגישה את התובענה הנוכחית נגד המשיבה 1.
בנוסף, בכל הנוגע לערעורה של רחל על החלטת הרשם א' אורנשטיין, טוענת המשיבה 1, כי ערעורה של רחל על החלטה זו נדחה כבר על-ידי בית המשפט המחוזי, ביום 11.12.2008. מכאן, שענייננו בערעור "בגלגול שלישי", הדורש מתן רשות על-ידי בית משפט זה, ואשר הוגש באיחור ניכר מהמועד הקבוע בחוק לשם הגשתו. לפיכך, לעמדתה של המשיבה 1, יש לדחות את טענותיה של רחל בעניין זה, על הסף.
- המשיבים 5-2 – יורשיו של עובדיה ז"ל, חוזרים וטוענים כי פסק דינו של בית משפט השלום מהווה מעשה בית-דין, החוסם את תובענתה של רחל. בהקשר זה, מפנים המשיבים 5-2 לעדותה של רחל בפני בית משפט השלום, מיום 19.11.2002, במסגרתה העידה כי עובדיה רכש את החלק בנכס בו הוא מחזיק, ומציינים כי טענותיה של רחל בקשר למרמה מצדם של שלמה ועובדיה, נבחנו ונדחו על-ידי שתי ערכאות. עוד הזכירו המשיבים 5-2 את התרשמותו השלילית של בית משפט קמא מהאופן בו רחל מנהלת את ההליכים בפני הערכאות השונות, ובייחוד את חוסר תום הלב שיוחס לה כתוצאה מהתפנית החדה שחלה בעמדתה בקשר לסמכותו של בית משפט השלום לדון בעניינה. בנסיבות האלו, סבורים המשיבים 5-2, כי אף עקרון סופיות הדיון מחייב את דחיית ערעורה של רחל על הסף. לגופם של דברים, סבורים המשיבים 5-2, כי לא נפל כל פגם בקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור. לעניין זה, ציינו המשיבים 5-2, כי רחל ויוסף לא התנגדו לרישום הזכויות על שמו של עובדיה בשנת 1992, וכי בימי חייו, יוסף מעולם לא העלה טענה כנגד החזקתו של עובדיה בנכס. יתר על-כן, לדידם של המשיבים 5-2, רחל טענה לראשונה שזכויותיו של עובדיה שייכות לה, רק לאחר שזה הגיש נגדה תובענה לסילוק ידה מגג דירתו. בנוסף, טוענים המשיבים 5-2, כי תביעתה של רחל לוקה בשיהוי רב, וכי היא הוגשה לאחר שעילת התובענה התיישנה.
הערעור בע"א 679/11
- המשיבה 1 הגישה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ככל שהוא נוגע לדחיית תביעת הבעלות של שלמה על החלק בנכס, המוחזק על-ידי רחל. בהודעת הערעור המתוקנת נטען, כי לא היה מקום לקביעתו של בית משפט קמא, לפיה בית משפט השלום הכריע בסוגיית זכויותיו של שלמה בנכס, כיוון ששלמה כלל לא היה צד להליך, וממילא זכויותיו לא היו במוקד המחלוקת בין הצדדים. עוד נטען, כי פסק דינו של בית משפט קמא נסתר מאליו, שכן מחד גיסא נקבע, כי שלמה מעולם לא העביר ליוסף כל חלק מזכויותיו בנכס ששטחו כ-400 אמות, אך מאידך גיסא נקבע כי לאחר מכירת 75 אמות לעובדיה, לא נשארו בידיו של שלמה זכויות בנכס. לפיכך, טוענת המשיבה 1, כי מהמסמכים השונים שהוצגו בבית משפט קמא, ומקביעותיו העובדתיות, עולה התמונה הבאה: שלמה ויוסף רכשו יחדיו נכס בשטח של 400 אמות, מתוכו נמכרו בשנת 1962 75 אמות לעובדיה. לפיכך, בידיו של שלמה ויוסף נותרו 325 אמות, מתוכן מחצית, היינו 162.5 אמות מהנכס, נותרו בבעלותו של שלמה. לחלופין, טוענת המשיבה 1, כי לאחר החלוקה בין האחים נדב, נותרה בידיו של שלמה מחצית מנכס בשטח של 400 אמות, היינו 200 אמות מהנכס, ולאחר שנמכרו לעובדיה 75 אמות, נותרו בבעלותו של שלמה 125 אמות מהנכס.
- בסיכומי תשובתה, טענה רחל כי טענותיה הנוכחיות של המשיבה 1 מבוססות בעיקרן על תרגילים חשבוניים, הסותרים מניה וביה את גרסאותיו של שלמה בערכאות השונות. בהקשר זה, מפנה רחל לעדותו של שלמה בפני בית משפט השלום, שם העיד כי לאחר שהאחים חילקו ביניהם את הנכס שווה בשווה, הוא מכר את חלקו לעובדיה. לפיכך, טוענת רחל, כי מדבריו של שלמה עצמו עולה באופן ברור, כי לאחר מכירת הנכס לעובדיה לא נשארו בידיו עוד זכויות בנכס, ואין ב"פלפול החשבונאי" בו מתמצות טענותיו, בכדי להוכיח את זכויותיו בנכס.
המשיבים 5-2 הודיעו כי הם אינם מתנגדים לקבלת ערעורה של המשיבה 1, "כל עוד אין בה פגיעה בזכויותיהם בנכס".
בקשות להוספת ראיה בע"א 679/11
- רחל הגישה שתי בקשות להוספת ראיות במסגרת הדיון בערעור. המסמכים מושא הבקשה הראשונה, נוגעים להתכתבות בין שלמה ל"עורך הדין ישי", בנוגע להצהרת הון שהגיש שלמה בשנת 1969, ופורטו בהם הכנסות והוצאות, ש"ככל הנראה" נכתבו על-ידי שלמה. לדידה של רחל, חשיבותם של המסמכים טמונה בכך שלא אוזכרו בהם הכנסות ממכירת נכסים, ובכלל זאת התמורה שהתקבלה ממכירת חלקו של שלמה לעובדיה, בשנת 1962. רחל טוענת כי היא לא ידעה על קיומם של המסמכים, ואלו הגיעו לידיה מכוחו של צו לגילוי מסמכים, שניתן במסגרת הליכים המתנהלים בינה לבין המשיבה 1 בקשר לנכסים אחרים. המשיבה 1 מתנגדת להגשת הראיה. לדידה של המשיבה 1, רחל לא הוכיחה כי פעלה בשקידה הראויה, על-מנת להשיג את המסמכים, באמצעים הדיוניים שעמדו לרשותה, במסגרת הליכי הגילוי שהתקיימו בתיק הנוכחי. לפיכך, נטען על-ידי המשיבה 1, כי אין לאפשר לרחל לתקן את מחדליה הדיוניים, באמצעות הגשת ראיה חדשה במסגרת הערעור. המשיבים 5-2 מתנגדים אף הם לבקשה, ומדגישים כי אין בראיה המבוקשת כדי לפגוע במסכת הראייתית הנרחבת, עליה התבסס בית משפט קמא, בקובעו כי הנכס נמכר לעובדיה בשנת 1962.
הבקשה השנייה להוספת ראיה, עניינה במסמך של עיריית תל-אביב, משנת 1971, לגביו טוענת רחל, כי נאמר בו שיוסף הוא הבעלים של הנכס בו החזיק עובדיה. רחל טוענת שמסמך זה הגיע לידיה ממחלקת השומה של עיריית תל-אביב, לאחר שהיא פנתה למחלקה זו בקשר להליכים שהיא מנהלת מול דיירת אחרת בנכס. רחל ציינה, כי המסמך שויך, בתיקיה של עיריית תל אביב, לדירה אחרת בנכס, ולכן לא ניתן היה להשיגו בשלב מוקדם יותר. מנגד, טוענת המשיבה 1, כי רחל לא ציינה כיצד ומתי הגיע לידיה המסמך האמור, ונראה בעליל כי מדובר במסמך שהשגתו כרוכה בהגשת בקשה פשוטה לעיריית תל-אביב, כשם שעשתה רחל על-מנת להשיג מסמכים נוספים שהגישה בתיק. המשיבים 5-2 מוסיפים במסגרת התנגדותם לבקשה, כי המסמך המדובר אינו אלא אישור לתוספת בניה, אשר כלל אינו מתייחס לנכס שהוחזק על-ידי עובדיה אלא לנכס אחר שהיה בחזקתה של רחל, ואין בכוחו ללמד על הבעלות בחלקו של עובדיה בנכס.
- כלל מושרש הוא בשיטת משפטנו כי ערכאת הערעור לא תקבל ראיות נוספות מעבר לאלו שהוגשו לערכאה הדיונית, אלא במקרים מיוחדים ובנסיבות חריגות (תקנה 457(א) לתקנות סדר הדין האזרחי; ע"א 488/83 צנעני נ' אגמון, פ"ד לח(4) 141, 147 (1984); ע"א 3766/91 זהבי נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט ואח', פ"ד מז(3) 580, 588 (1993)). בהקשר זה הוטעם, כי "הרציונאל המונח ביסוד גישה מצמצמת זו עניינו בעיקרון סופיות הדיון ובתפיסה לפיה הליך הערעור נועד לאתר טעויות שנפלו בפסק הדין של הערכאה המבררת ובמסגרת זו אין מקום לפתוח מחדש את החזית העובדתית בין הצדדים הניצים" (ע"א 1068/07 אלמשרק חברה לביטוח בע"מ – רמאללה נ' חג'וג', בפסקה 19 (5.8.2010)). בהתאם לכך נפסק, כי על המבקש להוסיף ראיה חדשה בשלב הערעור, להראות כי הוא לא ידע על קיומה של הראיה הנוספת בעת שהתנהל ההליך בערכאה הדיונית, ואף לא יכול היה לגלותה גם לו נהג בשקידה ראויה לשם כך, וכן כי הוא פעל בתום לב (ע"א 3690/07 ירדני נ' בנק הפועלים, בפסקאות ל"ו-ל"ז (31.8.2009); ע"א 801/89 כהן נ' שבאם, פ"ד מו(2) 136, 142-141 (1992)). עוד נקבע, כי ערכאת הערעור תיטה להיעתר לבקשות להוספת ראיה, כאשר מדובר בראיות "פשוטות וחותכות", הנוגעות לליבת המחלוקת בין הצדדים, ואשר בכוחן להפוך את תוצאת פסק דינו של בית משפט קמא על-פיה (ע"א 1773/06 אלף נ' קיבוץ איילת השחר (19.12.2010); ע"א 9011/09 מקור הנפקות נ' מדינת ישראל, בפסקאות 31-30 (6.10.2010); אורי גורן סוגיות בסדר הדין האזרחי 1101 (מהדורה אחת עשרה, 2013) (להלן: גורן)). יישומם של כללים אלו בענייננו, מוביל למסקנה כי דינן של הבקשות להוספת הראיות בשלב הערעור להידחות.
- אשר לבקשה להגשת המסמכים הנוגעים להצהרת ההון של שלמה משנת 1969, סבורני כי דין הבקשה להידחות מפאת טיבם ומהותם של המסמכים, אף מבלי לקבוע מסמרות בשאלת יכולתה של רחל לגלותם בשקידה ראויה. ליבת המחלוקת בין הצדדים נוגעת להוכחת קיומה של עסקת מכר שנערכה, לפי הטענה, בשנת 1958, בין שלמה לבין יוסף. בית משפט קמא קבע, בהקשר זה, כי רחל לא עמדה בנטל להוכיח את דבר קיומה של עסקה זו, ומשכך דחה את תביעתה. ואולם, המסמכים, מושא הבקשה הראשונה להוספת ראיה, נוגעים לרישום הוצאותיו והכנסותיו השוטפות של שלמה, בתקופה שבין השנים 1969-1951, ואין בהם דבר בכדי לסייע לרחל להוכיח כי התקיימה עסקה, כאמור. ולראיה, הטענות העיקריות של רחל על בסיס המסמכים הנוספים, אינן נוגעות להוכחת עסקת המכר משנת 1958, אלא להפרכת קיומה של עסקת מכר בין שלמה לבין עובדיה בשנת 1962. ברם, עסקה זו אינה עומדת במרכז המחלוקת שבין רחל לבין המשיבים, ובהפרכתה של העסקה אין בכדי לסייע לרחל להוכיח "פוזטיבית" את קיומה של עסקת מכר בשנת 1958 (השוו, לעע"מ 5408/12 ברק 555 נ' מגלקום תקשורת מחשבים, בפסקה 15 (14.2.2013)). לפיכך, נראה בבירור כי אין במסמכים מושא בקשה זו, בכדי לתרום לבירור המחלוקת בין הצדדים, וקל וחומר שאין בכך כדי להביא להפיכת הקערה על פיה, ועל כן אין כל הצדקה לחרוג מן הכלל, האוסר על הגשת ראיה נוספת במסגרת הדיון בערעור.
לטעמי, יש לדחות גם את הבקשה השנייה להוספת ראיה, שמושאה המסמך שהתקבל מעיריית תל-אביב. רחל טענה, בעניין זה, כי לא היה ביכולתה להשיג את המסמך, מבעוד מועד, משום שהוא תויק בתיק הקשור לדירה אחרת בנכס. אינני סבור כי ניתן לקבל טענה זו, ונראה כי לו נעשה חיפוש בשקידה ראויה, ניתן היה לאתר בנקל את המסמך. כזכור, מתנהלים בין הצדדים הניצים הליכים משפטיים מזה למעלה מעשור, בקשר לעסקאות אשר התרחשו לפני יותר מחמישים שנה, תוך הגשת ראיות מתיקי עיריית תל-אביב ומתיק חברת שמשון. בנסיבות אלו, ניתן לצפות כי צד, התר אחר ראיות בשקידה ראויה, יעשה מאמץ מינימאלי לקבל לידיו את כלל המסמכים הנוגעים לנכס שמחלוקת, מבלי למקד את בקשותיו בדירות ספציפיות בנכס, וזאת בעיקר לנוכח מספרן הקטן של הדירות במקום. לו הוגשה במועד בקשה מעין זו, חזקה עליה כי הייתה מביאה לגילוי המסמך המבוקש בשלבים מוקדמים יותר, ומאפשרת את הגשתו לערכאה הדיונית. עוד אוסיף, כי טענותיהם של הצדדים בקשר למסמך המדובר, מעידות על קיומם של קשיים וספקות רבים בקשר לטיבו הראייתי ולכוחו ללמד, דבר או חצי דבר, על חלוקת הזכויות בין הצדדים. ממילא, אין מדובר בראיה "פשוטה וחותכת", כנדרש בפסיקה, ראיה אשר תצדיק חריגה מן המועדים והכללים המקובלים להגשת ראיות בהליך המשפטי.
לאור האמור, יש לדחות את שתי הבקשות להגשת ראיות חדשות בשלב הערעור.
דיון והכרעה
- כבר בפתח הדברים אקדים ואומר, כי לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובמוצגים הרבים המצורפים לכתבי טענותיהם, והאזנתי בקשב רב לטענות שהועלו בדיון שנערך לפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי דינם של שני הערעורים להידחות.
ע"א 818/11
- בטרם אפנה לדון בטענותיה העיקריות של רחל, מצאתי להתייחס לטענתה המקדמית, לפיה בית משפט קמא לא השתית את פסק דינו על הראיות שהובאו לפניו, וחרף זאת אימץ את קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום. אומר מייד, כי אין בידי לקבל טענה זו. רחל הפנתה בסיכומיה לקטעים בפסק דינו של בית משפט קמא, מהם עולה, לשיטתה, כי "בנימוקיו [ של בית משפט קמא] שזורים, אולי אף מבלי משים, הממצאים העובדתיים של כבוד השופטת בבית משפט השלום". ואולם, עיון בקטעים אליהם מפנה רחל, מגלה שבית משפט קמא קבע בהם במפורש, כי אין בדעתו להסתמך על ממצאיו העובדתיים של בית משפט השלום, ובכוונתו לבחון את סוגיית הבעלות לגופה, לאור מכלול הראיות בתיק. כך, למשל, הפנתה רחל לסעיף 29 בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, בו נאמר :
"כבר בפתח הדיון מצאתי לנכון לציין כי הגם שהנני סבור כי ההליכים הקודמים אשר התנהלו בין הצדדים הכריעו במחלוקת בדבר זכויות הצדדים, בכוונתי לבחון את סוגיית הבעלות לגופה… תקוותי היא כי בכך תבוא הפרשה לכדי סיום, תנוח דעתם של הצדדים ובפרט של התובעת כי כל טענותיהם נשמעו ונבחנו בדקדקנות." (ההדגשה אינה במקור – א.ש.)
עוד מפנה רחל לסעיף 36 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי, בו נקבע:
"המבקשת [רחל] מעלה שורת טענות כהשגה על קביעותיו של בית משפט השלום, ובין כך טוענת כי אין להסתמך על פסק דין זה כראיה…מאחר וממילא בדעתי לבחון את סוגיית הבעלות לאור העדויות והראיות שהובאו בפני, ממילא הדיון בסוגיה זו מתייתר." (ההדגשה אינה במקור – א.ש.)
דומה, כי דווקא הקטעים המצוטטים, אליהם הפנתה רחל, סותרים לחלוטין את טענתה בהקשר זה. אכן, בנידון דידן הגיעו הערכאות השונות למסקנות עובדתיות דומות, כאשר העיקרית שבהן היא הקביעה לפיה רחל לא הוכיחה כי שלמה וויתר על מלוא זכויותיו בנכס לטובת יוסף. ואולם, עולה בברור כי בית משפט קמא ביסס את מסקנותיו על יסוד הראיות והעדויות שהובאו לפניו, ואין לומר כי פסק דינו מבוסס על אימוץ קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום. עוד אעיר לעניין זה, כי יש להבחין בין שימוש בפסק דינו של בית משפט השלום כראיה, לבין שימוש בראיות ובעדויות שהוצגו בפני בית משפט השלום. בעוד שהשימוש בפסק דינו של בית משפט השלום כראיה לא היה מוסכם על הצדדים, הרי שבקשר לראיות ולעדויות שהובאו בפני בית משפט השלום הוסכם, כי אלו יוגשו וישמשו כראיה גם בהליך הנוכחי. הסכמה זו אף קיבלה תוקף של החלטה, ביום 6.7.2010. לפיכך, אין ללמוד מהשימוש שעשה בית משפט קמא בראיות ובעדויות שהובאו בפני בית משפט השלום, כי פסק דינו של בית משפט השלום אומץ, על כרעיו ועל קרביו, על-ידי בית משפט קמא. וכפועל יוצא מכך, אין לומר שפסק דינו של בית משפט קמא התבסס על אימוץ קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום.
לאחר הדברים האלו, אפנה לדון בעיקר טענותיה של רחל.
- נקודת המוצא לברור המחלוקת בין הצדדים מצויה בסעיף 125(ב) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין), הקובע את כוחו הראייתי של הרישום במקרקעין לא-מוסדרים:
125. (ב) רישום בפנקסים לגבי מקרקעין לא-מוסדרים יהווה ראיה לכאורה לתכנו.
למקרא הוראת סעיף 125(ב) לחוק המקרקעין, ברי כי נטל ההוכחה מוטל על כתפיו של הטוען כנגד תוכנו של המרשם, והוא זה שנדרש להביא את ראיותיו, על-מנת לסתור את האמור בו (ע"א 8954/06 ווקף מוחמד ואבריהם עבדלרבו מעו נ' האפוטרופוס הכללי, פסקה 77 לפסק דינו של חברי, השופט י' דנציגר (26.9.2010); ע"א 310/75 איגוד ברעייר להשקעות בע"מ נ' גרבורג, פ"ד לא(2) 337, 343 (1977); רונית לוין-שנור דיני רישום מקרקעין 228 (התשע"ב)). אכן, יש בעובדה כי מדובר במקרקעין בלתי מוסדרים כדי להקל על נטל ההוכחה המוטל על הטוען כנגד המרשם. בניגוד למקרקעין מוסדרים, הרישום לגבי מקרקעין לא-מוסדרים אינו מהווה ראיה חותכת לתוכנו של המרשם, והטוען אינו מוגבל להוכחת העילות הקבועות בסעיפים 93 עד 97 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], התשכ"ט-1969. כאשר מדובר במקרקעין בלתי מוסדרים, יחול נטל ההוכחה הרגיל הנוהג במשפט האזרחי, היינו רמת הוכחה במאזן הסתברויות. בענייננו, רחל טוענת כנגד רישומו של עובדיה כבעליהם של 42/32660 חלקים בגוש 6979 חלקה 5, אשר לדידה שייכים לה מכוחו של הסכם רכישה משנת 1958, שנכרת, לכאורה, בין יוסף לבין שלמה. נוכח הוראות סעיף 125(ב) לחוק המקרקעין, עולה כי על רחל מוטל הנטל להביא ראיות שיסתרו את תוכנו של הרישום, ולהוכיח את טענותיה מעבר למאזן הסתברויות. כפועל יוצא מכך, השאלה העיקרית הדורשת את הכרעתנו במסגרתו של ערעור זה, היא האם בדין קבע בית משפט קמא שרחל לא הוכיחה כי הזכויות הרשומות על שמו של עובדיה שייכות לה.
התערבות בקביעות עובדתיות
- כלל נקוט הוא בידינו, כי ערכאת הערעור לא תתערב בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים וקיצוניים, בהם נפל בהכרעתה של הערכאה הדיונית פגם היורד לשורשו של עניין, או במקרים בהם על פני הדברים ניכר כי לממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית אין עיגון בחומר הראיות (ע"א 4126/05 חג'אזי נ' עמותת ועד עדת הספרדים בפסקה י"א (20.6.2006); ע"א 1445/11 מרטינז נ' רילוב בפסקה 18 (26.12.2012); ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון בראשי, פ"ד נב(2) 582, 594 (11.6.1998); גורן, בעמוד 1108). בנידון דידן, פסק דינו של בית משפט קמא מבוסס על מכלול הראיות והעדויות שהוצגו בפניו, ולא מצאתי כי נפל בו פגם היורד לשורשו של עניין, או כי קביעותיו העובדתיות אינן מבוססות כהלכה על חומר הראיות, באופן המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור. טענתה המרכזית של רחל היא כי בשנת 1958 מכר שלמה את מלוא זכויותיו בנכס ליוסף. לעניין זה, הסתמכה רחל על שני המסמכים שנמצאו במשרדי חברת שמשון – ההוראה הבלתי חוזרת ומכתב ההעברה. בערעור שלפנינו העלתה רחל טענות שונות המלמדות, לגישתה, כי בית משפט קמא טעה בקובעו, כי אין להסיק את דבר קיומה של עסקה כאמור, ממסמכים אלו. לאחר בחינת כלל טענותיה של רחל, ובשים לב למכלול הראיות והעדויות שבתיק, סבורני כי בדין קבע בית משפט קמא שרחל לא הוכיחה כי רישום הזכויות בנכס אינו משקף כהלכה את זכויות הצדדים, וכי הזכויות הרשומות על-שמו של עובדיה שייכות לה. אבהיר את עמדתי בנקודה זו.
- בפתח הדברים, אדרש לטענותיה של רחל בקשר למהימנותו של מסמך ההוראה הבלתי-חוזרת, אשר הוגש על-ידי רחל לבית משפט קמא, וסומן כמוצג "ת/1". רחל הדגישה בהקשר זה, כי ברזילי חתם על המסמכים והצהיר כי הם נלקחו ממשרדי חברת שמשון. ואולם, יש ליתן את הדעת לכך שהחותמת של שמשון ותצהירו של ברזילי מכוונים אך ורק לנוסח המסמכים שהוצגו בבית משפט השלום, ואינם כוללים את נוסחה של ההוראה הבלתי חוזרת שהוגשה לבית משפט קמא. בענייננו, יש לאבחנה זו חשיבות רבה, שכן, בעוד שעל נוסח ההוראה הבלתי חוזרת שסומנה כמוצג "ת/1" מופיע התאריך באופן ברור, הרי שבנוסח ההוראה הבלתי חוזרת שצורפה לתצהירו של ברזילי, תאריך החתימה מטושטש ולא ברור. בהמשך לכך, עצם הגשתו של מסמך "ת/1", שעליו תאריך ברור, לאחר שבית משפט השלום דחה את תביעתה של רחל בשל טשטוש התאריך שהופיע על ההוראה הבלתי חוזרת שהוצגה לו, מעלה ספקות משמעותיים בקשר למהימנותו של מסמך זה. ספקות אלו מקבלים משנה תוקף, לנוכח ההבדלים הצורניים הנוספים הניכרים בין שני המסמכים – מיקומו השונה של הטקסט והשוני שניכר בין החתימות. רחל אינה מכחישה את קיומם של הבדלים צורניים אלו, וכהסבר לכך היא טוענת כי הם סבירים לאור טכנולוגיית ההעתקה שהייתה נהוגה בשנת 1958. ואולם, טענה זו נטענה בעלמא, מבלי שרחל הביאה, ולו ראייה בודדת אחת, באשר לאופן או למועד בו הועתקו המסמכים. בנסיבות אלו, יש טעם רב בקביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה השוני שנפל בין המסמכים מערער משמעותית את מהימנותו של המסמך "ת/1".
- לגופם של דברים, סבורני כי בחינתם של מכתב ההעברה וההוראה הבלתי חוזרת, על-פי הנוסח שצורף לבית משפט השלום, על רקע מכלול הראיות בתיק, מעלה כי אין בכוחם של מסמכים אלו להוכיח, כי בשנת 1958 העביר שלמה ליוסף את מלוא זכויותיו בנכס.
- מקובלת עליי עמדתה של המשיבה 1, לפיה טענותיה של רחל אינן מגובות בתשתית ראייתית, התואמת את נוהלי הרישום והתיעוד של חברת שמשון, בשנים בהן התרחשו האירועים. כך, בעדותו ובתצהירו בפני בית משפט קמא, עמד ברזילי על נוהלי העבודה והרישום שהיו נהוגים בשמשון בתקופה הרלוונטית:
"לגבי קונים שרכשו מגרשים דרך חברת שמשון בע"מ ביצעה אצלה שמשון רישום פנימי של הקונים, וכאשר אלו מכרו את זכויותיהם לאחרים בוצע הרישום אצל שמשון בע"מ כאשר ביקשו זאת שני הצדדים. במקרה כזה התבצע הרישום בשמשון באמצעות החתמת הרוכש על הסכם מכירה עם הנתבעת [חברת שמשון – א.ש.], למרות שבפועל רכש הרוכש את המקרקעין מאחר, ולא משמשון בע"מ." (סעיף 8 לתצהיר עדות ראשית; וכן עמוד 30 לפרוטוקול הדיון בבית משפט השלום; ההדגשות אינן במקור – א.ש.)
חרף האמור לעיל, אין בתיק שמשון כל רישום המעיד על ביצוע עסקת העברה בין שלמה לבין יוסף בשנת 1958. למעשה, העסקה המתועדת היחידה בתיק שמשון היא עסקת ההעברה שבין האחים נדב לבין עובדיה. בנוסף לכך, בניגוד לעסקאות הרכישה מהשנים 1952 ו-1962, רחל לא הציגה חוזה רכישה בין שמשון ליוסף משנת 1958, המלמד על העברת זכויותיו של שלמה ליוסף, וממילא חוזה מעין זה לא נמצא בחזקתה של שמשון. לפיכך, אף אם נקבל את גרסתה של רחל – לפיה המסמכים שצירפה מתארים כוונה להעביר את מלוא זכויותיו של שלמה ליוסף, הרי שהיעדר מסמכים רשמיים של חברת שמשון, מעלים ספקות משמעותיים בקשר להשלמתה של עסקה זו.
- בעדותו בפני בית משפט השלום, הכחיש שלמה כי הוא העביר לאחיו את מלוא זכויותיו בנכס, ואף הכחיש כי החתימה המופיעה על ההוראה הבלתי חוזרת היא חתימתו. לעומת זאת, שלמה העיד, כי הוא העביר ליוסף רק את חלקו של הבניין בו יוסף התגורר:
"ש. זה נכון שבשנת 58 מכרת או העברת את החלק שלך ברחוב ליש 14 לאחיך יוסף נדב ז"ל?
ת. מכרתי את החלק שהוא גר בו. העברתי לאחי את החלק ששייך לו. היינו צריכים להתחלק בבניין חצי חצי, אזי העברתי לו את החלק שהוא גר בו, את החצי שלו. החצי הזה היה דירה. עכשיו נהיו שלוש קומות. כשהעברתי לו הייתה רק קומה אחת, הוא בנה עוד שתיים." (עמוד 10 לפרוטוקול הדיון בבית משפט השלום, ההדגשות אינן במקור – א.ש.).
יתר על-כן, שלמה העיד כי ההעברה לאחיו כלל לא נעשתה בכתב, אלא "בעל פה, הלכתי לשמשון ונתתי להם הוראה", שכן לטענתו: "בשנת 58 לא היו שום ניירת, שום מסמכים". מדברים אלו עולה, כי שלמה אינו מכחיש שבינו לבין אחיו הייתה עסקה, אלא שהוא מסייג את היקפה לנכס בו החזיקו יוסף ורחל במהלך כל השנים. גרסה זו עולה בקנה אחד עם רישום הזכויות הנוכחי במרשם המקרקעין; עם חלוקת זכויות ההחזקה בין הצדדים מאז שנת 1958; ועם התנהלותם של הצדדים במרוצת השנים. בנוסף לכך, לעניין עסקאות ההעברה בין האחים נדב, יש ליתן משקל ניכר, לעדותו של שלמה, כיוון שהוא היחיד מבין העדים אשר היה מעורב בהן ישירות, ויכול להעיד עליהן מכלי ראשון.
- בית משפט קמא נתן בפסק דינו משקל ניכר להתנהלותם של הצדדים במהלך השנים. עסקינן בצדדים המתגוררים בסמיכות לנכס, מושא הליך זה, ולפיכך הם ידעו בזמן אמת על כל שינוי שחל בנכס או בזהות המחזיקים בו. בהקשר זה, עומדת לחובתה של רחל התנהגותו של יוסף – בעלה, אשר, לכאורה, היה צד ישיר לעסקת הרכישה הנטענת. במהלך השנים, יוסף מעולם לא התנגד לנוכחותו של עובדיה בנכס שהיה, לכאורה, בבעלותו, ולא נקט בשום צעד על מנת לקבל לידיו נכס השייך לו. בתצהירה בפני בית המשפט המחוזי, ניסתה רחל לתלות את חוסר התנגדותו של בעלה יוסף להחזקתו של עובדיה, בכך שעובדיה שילם, לכאורה, במרוצת השנים דמי שכירות ליוסף. ברם, גרסה זו אינה עולה בקנה אחד עם גרסה נוספת של רחל, במסגרתה מסרה כי עובדיה רכש את הנכס [פרוטוקול הדיון בבית משפט השלום, מיום 19.11.2002], והיא אינה מגובה בכל ראיה – דוגמת רישומי העברות כספיות או העתקים של חוזי השכירות. בנוסף לכך, יש לבחון גרסה זו לאור קביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה רחל כלל לא הייתה מעורבת בניהול הנכס (פסקאות 42-41 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי). התמיהות בקשר להתנהלותם של יוסף ורחל מתחזקות, לנוכח העובדה שבשנת 1992, כאשר נרשמו הזכויות של יוסף ועובדיה במרשם המקרקעין, לא ביקש יוסף לרשום על שמו את הנכס, ולא התנגד לכך שעובדיה נרשם כבעליו החוקיים.
- עוד הטעים בית משפט קמא, כי רחל לא זימנה ולו עד אחד, אשר יכול היה להעיד מידיעה אישית בקשר לתוכנם של המסמכים, ולאמת את גרסתה בקשר למכירת הנכס. סבורני, כי יש טעם רב בעמדה זו, בפרט לאור הטשטוש של תאריך החתימה המופיע על ההוראה הבלתי חוזרת, וכן משום שמסמכי העסקאות הם אינם חד משמעיים, וניתן לקרוא לתוכם מספר גרסאות עובדתיות אפשריות, שלאו דווקא מתיישבות עם גרסתה של רחל. כך, למשל, מסמכים אלו תומכים בגרסתו של שלמה, לפיה האחים נדב חילקו ביניהם את הנכס, חלוקה שכוונתה לרשום כל אחד מהאחים נדב כבעליו הנפרדים של חלקו בבניין, חלף רישומם של האחים נדב כבעלים משותפים של הבניין כולו. לחלופין, ניתן לומר שהכוונה העולה מנוסח המסמכים הייתה שיוסף ירשם כבעלים היחיד של חלקו בקרקע, והאחים ימשיכו להחזיק במשותף בחלקו של שלמה. גרסה אחרונה זו, אמנם סותרת את עדותו שלמה בדבר חלוקת הנכס בין האחים לפי מצב ההחזקה, אך היא עולה בקנה אחד עם העובדה ששלמה העיד, כי הוא העביר מחצית מהתמורה שקיבל מעובדיה לידיו של יוסף. כך או כך, ברי כי בהיעדר עדויות או ראיות אחרות, אשר בכוחן לבסס את גרסתה של רחל ממקור ראשון, לפיה מלוא זכויותיו של שלמה בנכס הועברו ליוסף, הרי שמדובר בגרסה אחת מני רבות, שאינה מתחייבת בהכרח מהמסמכים שהוצגו. יש להעיר, בהקשר זה, כי בעדותה בפני בית המשפט המחוזי, העידה רחל, כי "אני ידעתי כבר ב 1958 על העברה משלמה לבעלי". ואולם, גרסה זו סותרת לחלוטין את גרסתה של רחל בבית משפט השלום, לפיה היא גילתה שהנכס בו מחזיק עובדיה שייך לה רק לאחר פטירתו של יוסף: "רק כשבעלי [יוסף] נפטר גילינו שלא מגיע לשלמה כלום באדמה. רק אני ובעלי מגיע לנו. כל החלק של האדמה היה שלנו. גם בלבול". מה עוד, שגרסתה הנוכחית אינה עולה בקנה אחד עם בחירתה שלא לפעול למימוש זכויותיה בנכס, אלא רק לאחר שעובדיה הגיש נגדה תובענה לסילוק יד, בשנת 2002.
- על יסוד הדברים האלו, סבורני כי אין להתערב בקביעתו של בית משפט קמא כי רחל לא הוכיחה באמצעות המסמכים שהגישה או בכל דרך אחרת, כי שלמה מכר ליוסף, בשנת 1958, את מלוא זכויותיו בנכס.
מעמדו של עובדיה בנכס
- בית המשפט המחוזי קבע, כי אין חולק שבשנת 1962 רכש עובדיה את זכויותיו של שלמה בנכס. בערעורה, טוענת רחל כי קביעה זו עומדת בליבת המחלוקת בין הצדדים, ולדידה עובדיה הוא בגדר שוכר של הנכס, החל מיומו הראשון בו ועד היום. רחל הפנתה, בעניין זה, לסתירות שנפלו בעדויותיהם של עובדיה ושלמה, וטוענת כי עולה מהן שעובדיה שכר את הנכס בדמי מפתח החל משנת 1959, וכי חוזה הרכישה שהוצג משנת 1962, הוא מזויף. עוד ביקשה רחל להסתמך על עדותו ועל תצהירו של ברזילי, אשר מסר כי בתיקי שמשון אין חוזה רכישה ישיר בין עובדיה והאחים נדב. ייאמר מייד, כי לא מצאתי שיש בטענות אלו בכדי לשנות מקביעתו של בית משפט קמא, לפיה עובדיה רכש את חלקו בנכס בשנת 1962.
אין לכחד, כי למקרא עדויותיהם של שלמה ועובדיה אכן עולות סתירות בקשר למשך התקופה, שבמהלכה שכר עובדיה את חלקו בנכס. כך, מחד גיסא העיד שלמה שהחנות הושכרה לעובדיה בשנת 1959 ונמכרה לו בשנת 1960, ומאידך גיסא אישר כי עובדיה שילם שכירות במשך "12-10 שנה". באופן דומה, העיד עובדיה בשנת 2004, בבית משפט השלום, כי הוא קנה את הדירה לפני 40 שנים, אך בו בזמן הוסיף כי שילם דמי שכירות עד לפני 30 שנים. חרף סתירות אלו, עולה באופן ברור מעדויותיהם של עובדיה ושלמה, כי תקופת השכירות הסתיימה בשלב מסוים, שלאחריה נמכרו החנות והדירה לעובדיה, והעסקה נרשמה במשרדי חברת שמשון (ראו, בהקשר זה: עדות עובדיה, עמוד 3 ועמודים 7-6 לפרוטוקול הדיון בבית משפט השלום; עדות שלמה, עמוד 30 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי). לפיכך נראה, כי הגם שיש בסתירות שעלו מן העדויות כדי ליצור חוסר ודאות בדבר מועד המכירה המדויק לעובדיה, הרי שאין בכוחן של סתירות אלה לשלול את עצם קיומה של מכירה. לעניין מועד המכירה, לא התבסס בית המשפט המחוזי רק על עדויותיהם של הצדדים, אלא אף הפנה למסמכים שהוצגו בפניו, המבססים את מועד המכירה, ובכלל זאת: חוזה הרכישה המקורי בין שמשון לבין עובדיה; וקבלה מקורית בדבר מכירת הדירה לעובדיה, שאושררה בעדותו של שלמה. בניגוד לטענתה של רחל, לא מצאתי, כי בשל הסתירות שעלו מעדויותיהם של שלמה ועובדיה בקשר למשך תקופת השכירות, ניתן להסיק שמסמכים אלו הושגו במרמה, ונראה כי ניתן לתלות סתירות אלו בחלוף הזמן מאז מועד האירועים, ובגילם המתקדם של העדים.
עוד לעניין עצם המכירה לשלמה, ציינה רחל שבין מסמכי חברת שמשון לא נמצא חוזה למכירת הנכס בין עובדיה לבין האחים נדב, אלא רק חוזה בין שמשון לבין עובדיה. זאת, בזמן שברזילי העיד כי שמשון לא הייתה זו שמכרה לעובדיה את הנכס. ברם, בטענתה זו מתעלמת רחל מעיקר עדותו של ברזילי, לפיה, על-פי הנוהל שהיה נהוג בשמשון באותן שנים, העברת נכס בין קונה לרוכש הייתה מתבצעת על-ידי הודעה לשמשון, אשר נהגה לציין זאת בתיקיה, וחתמה בעצמה על חוזה עם הרוכש. סבורני, כי היעדרו של הסכם מכירה ישיר בין הצדדים, עולה בקנה אחד עם עדותו זו של ברזילי, והחוזה הישיר בין שמשון לבין עובדיה, בצירוף שאר הראיות בעניין זה, בהחלט מלמדים על כך שעובדיה רכש את חלקו של שלמה בנכס, ולא שכר אותו בלבד.
מעשה בית-דין
- הצדדים ייחדו חלק נרחב מטענותיהם לתחולתו של הכלל שעניינו "מעשה בית-דין", ככל שהדבר נוגע לפסק דינו של בית משפט השלום. רחל טענה, בהקשר זה, כי בית משפט קמא ביסס את פסק דינו של שימוש בדוקטרינת מעשה בית-דין, בעוד שלדידה, אין מקום להחלתו של הכלל משום שהכרעתו של בית משפט השלום בסוגיית הבעלות, היא הכרעה מכוח סמכות שבגררא. מנגד, טענו המשיבים, כי הכרעתו של בית משפט השלום בשאלה הזו, מהווה מעשה בית-דין, מסוג השתק פלוגתא, החוסם את דרכה של רחל אף בהליך הנוכחי. ואולם, עיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מגלה, כי נקבע בו במפורש שסוגיית הבעלות תוכרע לגופה, על בסיס הראיות והעדויות שיובאו בפני בית המשפט (ראו פסקה 32 לעיל, והציטוטים שם). ואכן, פסק דינו של בית המשפט המחוזי אינו עושה כל שימוש בדוקטרינת מעשה בית-דין, אלא מבוסס על בחינה מדוקדקת של הראיות והעדויות השונות בתיק, וקביעת ממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות על בסיסן. בנסיבות אלו, לא מצאתי כל ממש בטענותיה של רחל בעניין זה.
עוד ראיתי להעיר, למעלה מן הצורך, כי טענותיה של רחל בקשר לתחולתה של הדוקטרינה בדבר מעשה בית-דין, נטענו בהתבסס על כך שקביעותיו של בית משפט השלום, בשאלת הבעלות, נעשו מכוח סעיף 76 לחוק בתי המשפט, המתייחס לסמכותו הנגררת של בית המשפט, וקובע כהאי לישנא:
"הובא ענין כדין לפני בית משפט והתעוררה בו דרך אגב שאלה שהכרעתה דרושה לבירור הענין, רשאי בית המשפט להכריע בה לצורך אותו ענין אף אם הענין שבשאלה הוא בסמכותו הייחודית של בית משפט אחר או של בית דין אחר."
רחל הדגישה, כי בית משפט זה קבע בעבר שסמכותו הנגררת של בית המשפט, הוקנתה אך "לצורך אותו עניין" שהובא בפניו, ואין בהכרעה שניתנה על-ידי אותה ערכאה כדי ליצור מעשה בית-דין, תוך הפקעת הסמכות מהערכאה שלה ניתנה הסמכות הייחודית לדון בנושא זה. לפיכך, כך נטען, הכרעתו של בית משפט השלום בשאלת הבעלות במקרקעין לא תהווה מעשה בית-דין, החוסם הגשת תביעה בשאלה הקניינית לבית המשפט המחוזי. ואולם, בענייננו, בית משפט השלום נדרש לסוגיית הבעלות, כחלק מהדיון בתובענה שכנגד שהוגשה על-ידי רחל. בהתאם לכך, וכפי שאף עולה מטענותיה של רחל עצמה, בית משפט השלום הכריע בסוגיית הבעלות מכוח סמכותו הקבועה בסעיף 51(א)(4) לחוק בית המשפט, המורה כי:
51. (א) בית משפט שלום ידון באלה:
…
(4) תובענה שכנגד לתביעה אזרחית שנושאן אחד או שהן נובעות מאותן הנסיבות, יהיה שוויו של נושא התביעה-שכנגד אשר יהיה.
לעניין היקף הסמכות המוקנית לבית משפט השלום מכוחו של סעיף 51(א)(4) לחוק בתי המשפט, נקבע בע"א 289/65 רובינשטיין נ' רון, פ"מ כ(1) 505 (1966), כי סמכותו של בית משפט השלום אינה מוגבלת לתובענות שכנגד הנוגעות לסעדים כספיים גרידא. עוד נקבע, כי בהתקיים התנאים הקבועים בסעיף 51(א)(4) לחוק בתי המשפט, סמכותו של בית משפט השלום כוללת בחובה אף תובענות שכנגד הנוגעות לבעלות במקרקעין (שם, בעמוד 522; וכן ראו: רע"א 8120/10 יורשי המנוח יואל סרן ז"ל נ' פז חברת נפט בע"מ, פסקאות 14-13 להחלטתו של חברי, השופט י' דנציגר (22.11.2010); רע"א 4223/06 כץ נ' גוטליב, פסקה כ"א לחוות דעתו של השופט א' רובינשטיין (25.5.2008)).
לטעמי, ומבלי לקבוע מסמרות בדבר, אפשר שיש להלכה זו נפקות גם בנידון דידן, במובן זה שהכרעתו של בית משפט השלום בתובענה שכנגד, הנוגעת לבעלות במקרקעין, תהווה מעשה בית-דין. זאת, כיוון שהסמכות המוקנית לבית משפט השלום בסעיף 51(א)(4) לחוק בתי המשפט, איננה מסויגת כפי הסמכות הקבועה בסעיף 76 לחוק בתי המשפט, אך ורק "לצורך אותו עניין". פרשנות מעין זו עולה בקנה אחד עם עקרון סופיות הדיון והאינטרס הציבורי שבייעול ההליכים המשפטיים, ובכוחה להביא למניעת כפל התדיינויות בסוגיות שהוכרעו זה מכבר על-ידי בית משפט השלום. בהתאם לכך, יש מקום לטענה, לפיה הכרעתו של בית משפט השלום בסוגיית הבעלות יוצרת מעשה בית-דין, החוסם את תביעתה של רחל. ואולם, משלא נדרשו הצדדים להתייחס לנקודה זו, ולנוכח מסקנתי, לפיה בית המשפט המחוזי לא התבסס בפסק דינו על הדוקטרינה שעניינה מעשה בית-דין, אלא החליט בסכסוך לגופו של עניין, אינני נדרש להכריע בסוגיה זו.
טענות נוספות
- רחל התייחסה, בחלקים נרחבים בערעורה לקביעתו של חברי השופט י' דנציגר ברע"א 3121/08, לפיה היא הציגה בפני הערכאות השונות טענות סותרות, באופן המצביע על חוסר תום ליבה. לדידה, קביעה זו מבוססת על טעות עובדתית, שכן היה זה עובדיה אשר העלה טענות סותרות בקשר לסמכותו העניינית של בית משפט השלום. עוד טוענת רחל, כי טעות עובדתית זו מצאה את ביטוייה אף בפסק דינו של בית משפט קמא, אשר התבסס על קביעותיו של השופט י' דנציגר, בקשר לחוסר תום ליבה. דינה של טענה זו להידחות. ראשית, יש להדגיש, כי הליך זה אינו מהווה ערעור על ההחלטה שניתנה ברע"א 3121/08, ולפיכך אין לטענותיה של רחל בהקשר זה נפקות כשלהי לענייננו. שנית, בשונה מטענותיה של רחל, פסק הדין של בית משפט קמא לא התבסס על הערתו של השופט י' דנציגר, אלא על התרשמותו הישירה של בית משפט קמא מכתבי הטענות שהגישה רחל במרוצת השנים (פסקה 32 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי). לגופם של דברים, אין חולק, כי רחל טענה בפני בית משפט השלום, כי נתונה לו הסמכות העניינית, ואף התעקשה לחזור בה מההסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים. כך למשל, טענה רחל בסיכומיה בבית משפט השלום: "אין מקום אפוא, לטעון, כי דווקא בענייננו לא קמה לבית המשפט הסמכות לבחון את שאלת הבעלות בקרקע, זאת לשם בירור מלוא המחלוקות בין הצדדים במקרה דנן" (פסקה 7 לסיכומי הנתבעת והתובעת שכנגד). מנגד, עולה מהחלטתו של השופט י' דנציגר, כי במסגרת בקשת רשות הערעור, טענה רחל: "אין בכוחה של הסכמת הצדדים כדי להעניק בדיעבד לבית משפט השלום סמכות עניינית. משקבע בית המשפט המחוזי כי פס"ד השלום ניתן בחוסר סמכות, היה עליו לפסוק כי פסק הדין הנ"ל הינו בטל ולקבל את הערעור" (פסקה 7 להחלטה ברע"א 3121/08). כפי שניתן לראות, חלה תפנית חדה בעמדתה של רחל, שבגדרה הועלו טענות סותרות בפני הערכאות השונות. העובדה, כי שינוי זה חל לאחר שהתובענה שכנגד שהגישה רחל נדחתה, משליכה בהחלט על תום ליבה, ולעניין זה אין נפקות ממשית לשאלה האם תפנית זו בעמדתה של רחל חלה בשלב הערעור לבית המשפט המחוזי, או שמא רק בשלב הגשת בקשת רשות הערעור לבית משפט זה.
- עוד טוענת רחל לעניין הפגמים שנפלו, לשיטתה, בהחלטתו של השופט א' אורנשטיין, מיום 5.10.2008, במסגרתה בוטל פסק דין שניתן על פי צד אחד. ברם, החלטתו של השופט א' אורנשטיין, היא "החלטה אחרת" שניתנה במסגרת תפקידו כרשם בבית המשפט המחוזי (רע"א 5089/07 נציגות הבית המשותף (ועד בעלי עסקים) מרחוב ארלוזורוב 1 נ' רביד (9.1.2008); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 144-142 (מהדורה שלישית, 2012)). רחל הגישה ערעור בזכות כנגד החלטה זו, וערעורה נדחה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ע' סולמון-צ'רניאק), מיום 11.12.2008. לפיכך, היה על רחל להגיש בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. משלא הוגשה בקשה כאמור במועד הקבוע לכך, ובנסיבות בהן פסק דינו של בית המשפט המחוזי הפך לחלוט, אין עוד מקום להידרש לטרוניותיה של רחל כנגד החלטתו של השופט א' אורנשטיין, לבטל את פסק הדין שניתן על פי צד אחד.
ע"א 679/11
- נקודת המוצא לבירורו של ערעור זה אף היא נמצאת בסעיף 125(ב) לחוק המקרקעין. רחל היא הבעלים הרשומים של 48/32660 חלקים בגוש 6979 חלקה 5, והמשיבה 1 טוענת כנגד רישום זה, שכן לדידה זכויות אלו שייכות לה. עיקר טיעוניה של המשיבה 1 מבוסס על חישובים שונים בדבר הפער שבין גודל השטח שרכשו האחים נדב בשנת 1952, לבין גודל השטח שנמכר לעובדיה בשנת 1952, וכן על סתירות שנפלו לכאורה בפסק דינו של בית משפט קמא. המשיבה 1 מבקשת לבסס על נתונים אלו, אחד משני תרחישים עובדתיים חלופיים, שבסופו של כל אחד מהם יוצא, לגישתה, כי שלמה הוא הבעלים החוקיים של חלק מהנכס. ראשית, טוענת המשיבה, כי מהמסמכים עולה שבשנת 1952 רכשו האחים נדב בעלות משותפת בנכס בשטח של 400 אמות. מתוך שטח זה, נמכרו בשנת 1962 לעובדיה 75 אמות, כאשר מלבד העברה זו נקבע ששלמה מעולם לא העביר ליוסף את זכויותיו בנכס. לפיכך, לשיטת המשיבה 1, לאחר המכירה לעובדיה נותרו בבעלותם המשותפת של האחים 325 אמות מהנכס, כאשר מחצית מהם, 162.5 אמות, הם בבעלותו של שלמה. לחלופין, טוענת המשיבה 1, כי אם נפרש את בעלותם המשותפת בנכס של האחים נדב, כך שבבעלותו הבלעדית של כל אחד מהאחים ישנם 200 אמות, הרי שלאחר העברתם של 75 אמות לעובדיה, נותרו בבעלותו של שלמה 125 אמות.
- בית משפט קמא דחה טענות אלו של המשיבה 1, ובפסק דינו קבע כדלקמן:
"שלמה העלה וריאציות של טענות וחישובים כיצד הוא בעל הזכויות בחלק של התובעת, ובין כך גם תוך הסתמכות על מסמכי התובעת שהכחיש נכונותם ומהימנותם. אלא שטענותיו של שלמה בנדון לא הוכחו, ויותר מכל הינן סותרות את עדותו וגרסתו בהליך שהתנהל בבית המשפט בראשון-לציון.
[…]
למעשה טענותיו של שלמה בסוגיית בעלותו בנכס הועלו על ידו רק לאחר שהתובעת [רחל] הגישה את התביעה שבפני גם כנגדו. כל אותה עת, משך עשרות שנים, לא אמר דבר, לרבות בהליכים שהתנהלו בבית משפט השלום בראשון לציון במסגרתם נתן עדות (עמוד 19 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי)."
לאחר בחינת טענותיה של המשיבה 1, ולנוכח מכלול הראיות והעדויות בתיק, לא מצאתי כי יש מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא אף בעניין זה.
- הפרשנות המוצעת על-ידי המשיבה 1 סותרת את גרסאותיו של שלמה בפני הערכאות השונות. כפי שהבהרתי לעיל, בעדויותיו טען שלמה, כי הוא העביר לבעלותו של יוסף את האגף של הנכס בו התגורר יוסף, ולאחר מכן מכר את יתרת הנכס לעובדיה. נזכיר שוב, כי בפני בית משפט השלום טען שלמה, "העברתי לאחי [יוסף] את החלק ששייך לו. היינו צריכים להתחלק בבניין חצי חצי, אזי העברתי לו את החלק שהוא גר בו, את החצי שלו. החצי הזה היה דירה. עכשיו נהיו שלוש קומות" (עמוד 10 לפרוטוקול הדיון בבית משפט השלום). בהמשך עדותו, עמד שלמה ביתר בהירות על חלוקת ההחזקה בבניין בין האחים נדב:
"ש. כאשר מכרת לתובע [עובדיה] את המכולת, איפה גר אחיך?
ת. בדירה השנייה. אני ואחי [יוסף] בנינו בצד השני ליד המכולת דירה של 2 וחצי חדרים. אחי עבר לצד השני ואני עשיתי דירה למעלה, גרתי למעלה בחדר אחת ומכרתי לתובע [עובדיה] את המכולת. אני גרתי בחדר הזה תקופה קצרה מאוד, אחרי זה מכרתי את הדירה לתובע [עובדיה] עם הגג." (עמוד 11 לפרוטוקול הדיון בבית משפט השלום).
על טיב העסקאות שביצע שלמה בזכויותיו בנכס ניתן ללמוד גם מעדותו בפני בית משפט קמא, במסגרתה מסר:
"אני הייתי בעל הבית של החנות, גם למטה וגם למעלה. החנות הייתה למטה, ולמעלה חדר וחצי היה למעלה ואני מכרתי לעובדיה את הכל, גם את החנות וגם הדירה למעלה." [עמוד 30 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי, ההדגשות אינן במקור- א.ש.]
עולה מהמקובץ באופן ברור, כי שלמה לא טען בעדויותיו שבעלותו בנכס מתפרשת על חלקם של רחל ויוסף. אדרבא, מעדותו עולה מפורשות, כי לאחר חלוקת הנכס בין שני האחים, בעלותו הצטמצמה לחנות ולדירה שנמצאת מעליה, וכי הוא מכר את כל החלק שהיה בבעלותו לעובדיה. מכאן, שטענותיה של המשיבה 1, לפיהן חלק מזכויותיה של רחל שייכים לשלמה, סותרות במישרין את עדויותיו בפני הערכאות השונות.
- בנוסף, מקובלת עליי קביעתו של בית משפט קמא, בנוגע למשמעות התנהלותו של שלמה במהלך השנים, ככל שהדבר נוגע לסוגיית הבעלות בנכס. מעדותו של שלמה עולה, כי הוא חדל להתגורר בנכס כבר בתחילת שנות ה-60 של המאה הקודמת, וכי במהלך כל השנים הללו הוא מעולם לא העלה כל טענה בנוגע לבעלותו בנכס. בכלל זאת, לא התנגד שלמה לרישומו של הנכס על שמו של יוסף בשנת 1992, ואף משנודע לו על ההליכים בין עובדיה לבין רחל, בשנת 2002, לא פעל על-מנת להעביר את הנכס על שמו. למעשה, כפי שהטעים בית משפט קמא, טענת הבעלות מצידו של שלמה הועלתה לראשונה אך ורק לאחר שרחל כיוונה את תביעתה אף כנגדו. במצב עניינים זה, על המשיבה 1 מוטל נטל כבד להסביר מדוע ישב שלמה מנגד במהלך כל השנים, ולא עמד על זכויותיו בנכס. בהעדר תשתית ראייתית עצמאית שתתמוך בטענותיה לגופן, לא מצאתי כי די בעריכת חישובים, על בסיס חוזי הרכישה בין שמשון לבין הצדדים, על מנת להוכיח את זכויותיה בנכס.
סוף דבר
- הנה כי כן, משלא הצליחו המערערות בע"א 818/11 ובע"א 679/11 להוכיח כי הזכויות הרשומות על שמם של עובדיה ורחל, בהתאמה, שייכות להן, דינם של שני הערעורים להידחות.
- רחל תשא בהוצאות המשיבים בע"א 818/11 בסך 100,000 ש"ח (50,000 ש"ח למשיבה 1, ו-50,000 ש"ח למשיבים 5-2). המשיבה 1 תשא בהוצאותיה של רחל בסכום של 25,000 ש"ח.
התוצאה היא כי על רחל לשאת בהוצאותיה של המשיבה 1, לאחר הפחתת ההוצאות שנפסקו לטובתה, בסך 25,000 ש"ח, ובהוצאותיהם של המשיבים 5-2, בסך 50,000 ש"ח.
ש ו פ ט
השופט ס' ג'ובראן:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופט י' דנציגר:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שהם.
ניתן היום, כ"ה באדר ב' התשע"ד (27.3.2014).
| ש ו פ ט | ש ו פ ט | ש ו פ ט |