השופט י' עמית:
 

1.        בתחילת שנות התשעים הקימו המערערים בית דירות בעיר הרצליה, ובמהלך השנים 1993-4 מכרו למשיבים 5 דירות מתוך 10 הדירות שבבניין.
 
           בסעיף 5(ב) להסכמי המכר נקבע כלהלן (בנוסח זהה או דומה בכל ההסכמים):
 
"המוכר מתחייב לדאוג לרישום הבית המשותף, ליחוד הדירה ולרישומה בשם הקונים בלשכת רשם המקרקעין על חשבונו של המוכר בתמורה לתשלום הנקוב בסעיף 4 לעיל לא יאוחר מחמש שנים מיום חתימת הסכם זה ובכפוף לקיום כל חיובי הקונים על פיו. איחור ברישום מחמת גורם שאינו תלוי במוכר לא יהווה הפרת הסכם זה".
 
                                   
           הערה: בהסכם המכר שנחתם עם המשיבים 8-7 בחודש יולי 1994, כשנה לאחר שנחתמו ההסכמים עם המשיבים האחרים, נכתב כי הרישום יבוצע לא יאוחר מארבע שנים].
 
2.        חלפו 15-14 שנים ממועד חתימת ההסכמים, הבית המשותף לא נרשם, ובשנת 2008 הגישו המשיבים תביעה לאכיפת הרישום ולמינוי בא כוחם ככונס נכסים לביצוע הרישום. כן עתרו המשיבים להשבת הסכומים ששילמו למערערים בגין הוצאות רישום הבית המשותף ולפיצוי בגין עוגמת נפש.
 
           בית משפט קמא קיבל בפסק דינו את התביעה, והורה על מינוי בא כוחם של המשיבים ככונס נכסים לרישום הבניין כבית המשותף. כן נעתר בית משפט קמא לתביעה להשבת הסכומים ששולמו על ידי המשיבים בגין רישום הבית המשותף. בית המשפט ציין, כי במהלך בירור התביעה נתברר כי המשיבים אף שילמו מעבר לסכום התמורה החוזית שצויינה בחוזה, ככל הנראה "בשחור", ובשל כך נדחתה תביעתם לפיצוי בגין עוגמת נפש.
 
           כן נדחתה התביעה שכנגד שהגישו המערערים, בטענה כי למשיבים חוב כספי כלפיהם בגין הדירות שרכשו.
 
3.        על כך נסב הערעור עב הכרס שבפניי, בו מלינים המערערים על תוצאת פסק הדין.
 
           אקדים ואומר כי על אף המחלצות שביקשו המערערים לשוות לערעורם, ענייננו בתביעה חוזית פשוטה, שעיקרה הפרה של המערערים את התחייבותם לרישום הבניין כבית משותף תוך חמש שנים מחתימת ההסכם. אדון להלן בקצרה בכל אחת מטענות המערערים, ואתייחס תחילה לשתי טענות מקדמיות שהעלו – התיישנות וסמכות עניינית.
 
התיישנות
 
4.        לטענת המערערים, מאחר שהסכמי הרכישה נחתמו עם המשיבים בשנת 1993 (למעט הדירה שנמכרה בשנת 1994 למשיבים 7-8), ומאחר שעל פי ההסכם הם התחייבו לרשום את הבניין כבית המשותף תוך כחמש שנים, הרי שכוח התביעה של המשיבים התגבש כבר בשנת 1998, בעוד התביעה הוגשה בשנת 2008, עשר שנים לאחר תחילת מירוץ ההתיישנות.
 
           הטענה נדחתה על ידי בית משפט קמא, מן הטעם שכוח התביעה המהותי הממשי של המערערים התגבש רק בשנת 2004, עם קבלת מכתבו של המערער 3, ממנו נתברר כי "אין אור בקצה המנהרה לגבי רישום הבניין כבית משותף".
 
5.        כשלעצמי, אני סבור כי דין הטענה להדחות בשל הוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 הקובע כלהלן:
 
הודאה בקיום זכות
 
9.    הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה.
 
בסעיף זה, "הודאה" – למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות.
 
 
           לאורך כל השנים, המערערים לא כפרו בחובתם לרשום את הבניין כבית משותף. מהתכתובות בין הצדדים עולה כי המערערים הבטיחו שוב ושוב כי יעמדו בהתחייבותם. בכך הודו המערערים בקיום זכותם של המשיבים, באופן המביא לאיפוס מירוץ ההתיישנות (השוו לע"א 8438/09רובאב חברה לנכסים נ' אחים דוניץ (19.4.2012). באותו מקרה לא הייתה מחלוקת כי הבטחתה של המוכרת להשלים את הרישום מהווה הודאה בזכות הקונה לרישום זכויותיה, והמחלוקת התמקדה בשאלה אם יש בכך גם הודאה בזכותה לפיצויים בגין אי רישום הזכויות במועד).
 
           רק במכתבו של ב"כ המערערים מיום 23.2.2004, בו הודיע כי אין אפשרות לרישום הבניין כבית משותף, נודע לראשונה למשיבים כי המערערים רואים את התחייבותם בהסכם כחיוב השתדלות גרידא. מכתב זה, ניתן לראות ככפירה משתמעת של המערערים בהתחייבותם לרשום את הבניין כבית משותף, בניגוד למצב בו עד לאותו מועד, המערערים הודו בהתחייבותם הבלתי מותנית כלפי המשיבים לרשום את הבניין כבית משותף.
 
6.        למעלה מן הצורך, אציין כי לשיטת המערערים, כל עוד לא הוסדרה סוגיית הרצועה החורגת, כפי שיוסבר להלן, עדיין לא קמה חובה לרשום את הבניין כבית משותף. ברי כי טענה זו אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם טענת ההתיישנות שהעלו המערערים.
 
סמכות עניינית
 
7.        המערערים טענו כי הסעד הכספי שנתבע על ידי המשיבים – בגין עוגמת נפש ובגין השבת הסכומים ששולמו על-ידם עבור רישום הבית המשותף – נתון לסמכות בית משפט השלום, ועל-כן היה על בית המשפט לדחות את התביעה הכספית של המשיבים.
 
           הטענה נדחתה על ידי בית משפט קמא, מן הטעם שהתביעה הכספית בדמות השבת סכומי הכסף ששילמו המשיבים עבור הרישום, נתבקשה כסעד נלווה לתביעה העיקרית למינוי באי כוחם של המשיבים ככונסי נכסים לצורך רישום הבית המשותף. בית משפט קמא נסמך על פסק הדין בע"א 1049/94 דור אנרגיה (1988) בע"מ נ' חמדן ואח', פ"ד נ(5) 820, 829 (1997) וקבע כי תביעת ההשבה הייתה אך "תנאי לוואי", ולכן נמצאת בסמכותו של בית המשפט המחוזי.
 
8.        המערערים טענו כי בית משפט קמא שגה בכך, מאחר שהלכת הטפל והעיקר חלה מקום בו מדובר בתביעה למספר סעדים בענייני מקרקעין, אולם כאשר נתבעים סעדים כספיים וסעדים שאינם כספיים, והסעדים הנתבעים הם בסמכותם של בתי משפט שונים, יש לפצל את התביעות.
 
9.        למרבה הצער, אני סבור כי הדין עם המערערים.
 
           למרות אי הנוחות שהובעה בפסיקה בגין הצורך לפצל תביעות בין בתי משפט, על אף שהסעדים הנתבעים נובעים מאותה מערכת עובדות ומאותה עילת תביעה, עדיין נותרה על כנה הלכת ע"א 29/58 לוי נ' עקריש, פ"ד יב 1457, 1458 (1958) (להלן: עניין עקריש), שם נקבע כי "אין לתובע ברירה אלא לפצל את תביעתו ולהגיש מקצתה בבית-משפט אחד ומקצתה בבית-משפט אחר".
 
           אך לאחרונה חזר הנשיא גרוניס, בהסכמה, על הלכת עקריש בע"א 3749/12 בר-עוז נ' סטר, בפסקאות 7-9 (1.8.2013) (להלן: עניין בר-עוז):
 
"… למרבה הצער, המחוקק טרם שעה לקריאה זו ונותרנו אף היום במצב בו מתקיים פיצול בחלוקת הסמכויות, הגורר אחריו, מטבע הדברים, ניצול לא יעיל של משאבים שיפוטיים יקרי ערך. ניטיב להבין בעייתיות זו אם נידרש, בקיצור, לאופן בו מתמודדים בתי המשפט עם ההכרעה בסוגיית הסמכות העניינית, שעה שמונח לפניהן הליך הכולל סעדים שחלקם בסמכותו של בית משפט השלום, וחלקם האחר בסמכותו של בית המשפט המחוזי.
 
הטיפוס הראשון של המקרים, הוא מקום בו עותר התובע לסעד כספי בנוסף לסעד במקרקעין שאינו כספי, כאשר כל אחד מהסעדים נמצא בסמכותו העניינית של בית משפט אחר. כך, לדוגמה, כאשר בכתב התביעה עותר התובע לסעד בענייני מקרקעין הנמצא בסמכותו של בית המשפט המחוזי (למשל, אכיפת חוזה מכר מקרקעין), וכן לסעד כספי בסכום שנופל תחת סמכותו העניינית של בית משפט השלום (פיצוי הנמוך מ-2.5 מיליון ש"ח)…
 
[ ] … כלל 'פיצול הסעדים', המחייב לפצל הליך בו עותר התובע לסעד כספי ולסעד במקרקעין שאינו כספי, כאשר שני הסעדים אינם נמצאים תחת סמכותה של אותה ערכאה, עשוי לגרור אחריו, מטבע הדברים, התדיינות כפולה בשתי ערכאות שונות. זאת, למרות שהרקע לשני ההליכים עשוי לנבוע מאותה מסכת עובדתית. נתאר לעצמנו מקרה בו מבקש התובע לקבל סעד המצהיר על בעלותו במקרקעין, ובנוסף, פיצוי שאינו עולה על גבול סמכותו העניינית של בית משפט השלום (2.5 מיליון ש"ח). במקרה זה ייאלץ התובע, כאמור, להגיש שני הליכים, הראשון לבית המשפט המחוזי והשני לבית משפט השלום… (הדגשה הוספה – י"ע).
 
 
           הנה כי כן, למרבה הצער הלכת פיצול הסעדים נותרה עדיין על כנה, על קשייה ובעיותיה (ראו יצחק כהן "הלכת פיצול הסעדים בין בתי משפט שונים והלכת העיקר והטפל – בין המצוי על תקלותיו לרצוי על תקוותיו", הפרקליט נ 229, 252-250 (התשס"ח)). בעניין בר-עוז ביטל בית המשפט העליון את ההלכה הידועה במקומותינו כהלכת שמש (ע"א 37/59 שמש נ' מפעל המים כפר סבא, פ"ד יג(1) 834 (1959)), לאחר שמצא כי נס ליחה. כשלעצמי, דומני כי הגיעה העת להרהור נוסף בהלכת פיצול הסעדים שהורתה בהלכת עקריש עתיקת היומין. המצב לפיו פלוני מגיש תביעה לבית המשפט המחוזי לאכיפת הסכם, ותביעה לבית המשפט השלום לפיצוי מוסכם בגין הפרת ההסכם, אינה מצב ראוי לכל הדעות. בשלב זה, אותיר את הדברים בצריך עיון להזדמנות אחרת, ועד אז, אין לי אלא לחזור ולהפנות קריאה למחוקק לתקן את החוק על מנת למנוע מצבים מעין אלה. אציין כי כך נעשה על ידי המחוקק בעבר בסוגיה של קניין רוחני, בסעיף 40(4) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, בעקבות פסק הדין בעניין הפדרציה הישראלית (רע"א 7589/98 הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ נ' שורץ, פ"ד נג(1) 670 (1999)).
 
10.      התוצאה האופרטיבית של קבלת הערעור בנקודה זו, היא בטלותו של חלק פסק הדין המחייב את המערערים להשיב למשיבים את הסכומים ששילמו עבור רישום זכויותיהם מחמת חוסר סמכותו של בית המשפט המחוזי לפסוק בעילה זו. עם זאת, ומבלי לקבוע מסמרות, איני סבור כי תפארתם של המערערים תהיה בהישג זה, באשר הקביעות המהותיות של בית משפט קמא לגבי הפרת ההתחייבות לרשום את הבניין כבית משותף, מהוות ככל הנראה השתק פלוגתא, וספק אם יש למערערים הגנה של ממש, אם וכאשר תוגש תביעת השבה על ידי המשיבים לבית משפט השלום.
 
           בשולי הדברים אציין, כי אף אם לא נראה את המערערים כמפרי הסכם בשל אי רישום הבניין כבית משותף, הרי משלא ביצעו את הרישום, זכאים המשיבים להשבה של הסכומים ששילמו להם עבור הרישום. לכן, במהותם של דברים, דומה כי המשיבים זכאים להשבת הסכומים ששילמו, בין אם נראה את המערערים כמפרי הסכם ובין אם לאו.
 
הסעד של מינוי כונס נכסים לרישום הבניין כבית משותף
 
11.      המערערים העלו שורה של טענות כנגד מסקנת בית משפט קמא, לפיה הפרו את חובתם לרשום את הבניין כבית משותף, וכנגד מינויו של בא כוחם ככונס נכסים.
 
           הטענה המרכזית של המערערים היא, כי כבר בעת חתימת הסכמי המכר המשיבים ידעו כי קיימת בעיה הנובעת מכך, שמחמת טעות של הקבלן המבצע, חלק מהחנייה של הבניין חרג מגבולות קווי הבניין המותרים, והוא מצוי בתוך רצועת שטח של החלקה השכנה (להלן: הרצועה החורגת). לטענת המערערים, זו הסיבה בגינה נקבע בסיפא לסעיף 5(ב) להסכמי המכר כי "איחור ברישום מחמת גורם שאינו תלוי במוכר לא יהווה הפרת הסכם זה". לטענתם, בשל הרצועה החורגת לא ניתן לרשום גם כיום את הבניין כבית משותף.
 
           בתמיכה לטענתם לפיה המערערים הסכימו לדחייה ברישום הבית המשותף עד לפתרון בעיית הרצועה החורגת, העלו המערערים שורה של טענות קש וגבבה, כגון: המשיבים היו מיוצגים על ידי עורכי דין בעת חתימת ההסכמים; נקבע "מנגנון הגנה" למשיבים, המתיר להם לרשום זכויות חכירה בדירות שרכשו אם לא ניתן יהיה לבצע את רישום הבעלות בדירות תוך חמש שנים, ולשם כך אף קיבלו יפויי כוח בלתי חוזרים מהמערערים; המשיבים הצהירו בהסכמי המכר כי בדקו את התוכניות; להסכמי המכר צורפו תשריטים; מהתכתובת בין ב"כ המשיבים 8-7 לב"כ המערערים עובר לחתימת הסכם המכר עולה כי המשיבים היו מודעים לבעיה; העיכוב ברישום נובע גם מחריגות בנייה של המשיבים עצמם.
 
12.      אומר בקצרה, כי דין הטענה להידחות.
 
           ראשית, המערערים לא הוכיחו כי המשיבים ידעו אודות הרצועה החורגת (למעט המשיבים 8-7). המדובר בקביעה עובדתית שאין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בה.
 
           שנית, ועיקרו של דבר. גם בהנחה שהמשיבים ידעו על כך, הרי שההסכם ממצה את ההסכמות בין הצדדים בנוגע לרישום הבניין כבית משותף, לאחר שהצדדים לקחו בחשבון את סוגיית הרצועה החורגת.
            
           כפי שציין בית משפט קמא בפסק דינו, נושא הרצועה החורגת אינו מופיע בהסכמי המכר בכלל ולא נזכר בסעיף 5(ב) בפרט. הסעיף מהווה ביטוי להקצאת סיכונים מצד המערערים, שהעריכו כי יידרש להם פרק זמן של חמש שנים על מנת להתגבר על בעיה זו. המערער 3, עורך דין במקצועו, אשר ניהל את המו"מ עם רוכשי הדירות, אישר בעדותו כי המערערים פעלו מתוך הנחה שהבעלים של המגרש הסמוך, שהוא אחיו של המערער 1, יתחיל לבנות על המגרש שלו תוך שלוש שנים, מה שהיה מסייע לפתור את בעיית הרצועה החורגת. מכאן, שהמערערים הניחו כי יצליחו לפתור תוך פרק זמן של ארבע-חמש שנים את הבעיות הכרוכות ברישום הבית המשותף. דווקא העובדה שהמערערים, שהיו מודעים לקיומה של הבעיה, לא כללו בחוזה הוראה מפורשת אשר פוטרת אותם מחובת הרישום גם בחלוף חמש שנים, אם וככל שהבעיה לא תיפתר, נזקפת לחובתם. אין מדובר במכשול או במניעה שנולדה לאחר חתימת ההסכם, אלא בסוגיה שהייתה ידועה למערערים בעת חתימת ההסכם, כך שאין מדובר בגורם שאינו תלוי במערערים. נהפוך הוא, הבעיה של הרצועה החורגת מקורה במערערים עצמם.
 
13.      הצהרותיהם של המשיבים בהסכם כי בדקו את התוכניות, צירוף תשריט להסכם המכר, ומתן יפויי כוח בלתי חוזרים – כל אלה הוראות מקובלות בחוזי מכר, וברי כי אין להסיק מהם ויתור של המשיבים כפי שנטען על ידי המערערים.
 
14.      אף לא מצאתי ממש בטענת המערערים בהתייחס למכתבו מיום 19.8.1993 של בא כוח המשיבים 8-7 דאז (המייצג כיום את כל המשיבים). נהפוך הוא, המכתב אך תומך במסקנתו של בית משפט קמא.
 
           במהלך המו"מ בין הצדדים לקראת חתימת הסכם המכר, העביר ב"כ המשיבים לב"כ המערערים הערות לטיוטת ההסכם. במענה להערות אלה, ובהתייחס לסעיף 5(ב) להסכם, השיב המערער 3 במכתבו בכתב יד מיום 15.8.1993 כי "איננו מתכוונים להתחייב לרשום הבית המשותף בתוך פחות מ-4 שנים מיום חתימת ההסכם והסיבות לכך הן שלוש…", כאשר הסיבה השלישית היא הרצועה החורגת שיש צורך בהפקעתה ובביטול המדרכה, מה שעשוי לארוך מספר שנים. במענה למכתב זה, השיב ב"כ המשיבים 8-7 במכתבו מיום 19.8.93 (שלא צורף משום מה למוצגי המערערים) כי "בכל הכבוד הראוי לנימוקים, הטובים והנכוחים שכללת בפקס שלך, אנו מתעתדים לרכוש זכות בעלות, אשר כידוע לך טעונה רישום בלשכת רישום המקרקעין ואנו עומדים על כך שתיכלל בחוזה התחייבות של המוכר, התחייבות המוגדרת בזמן, לביצוע הרישום". על הערה זו הגיב ב"כ המערערים בהערה בכתב יד ע"ג המכתב כי "רישום הבית המשותף והזכויות בדירה לא ייעשו לפני חלוף 4 שנים למעט כמובן הערת אזהרה אשר תרשם לטובתכם".
 
           מכאן, שיש לזקוף את חילופי המכתבים דווקא לחובתם של המערערים, שדרשו פרק זמן של ארבע-חמש לצורך רישום זכויותיהם של המשיבים בשל בעיית הרצועה החורגת, ובהתאם לכך נוסח הסכם המכר. התכתובת בין הצדדים, תומכת אפוא במסקנה כי המערערים נטלו על עצמם סיכון מחושב כי יתגברו בתוך ארבע-חמש שנים על הבעיות הכרוכות ברישום הבניין כבית משותף.
 
           ובקיצור, ענייננו בחיוב להשיג תוצאה ולא בחיוב השתדלות (והשוו, על דרך של קל וחומר, לע"א 3849/09 הר נשגב נ' ובר (6.7.2014). באותו מקרה נקבע כי בחלוף 11 שנים ממועד חתימת ההסכם, יש לראות את המוכרת כמי שהפרה את התחייבותה לרשום את זכויות הרוכשים. זאת, למרות שלא נקבע בחוזה תאריך "יעד" לרישום, להבדיל מהמקרה שלפנינו. גם שם נדחתה טענת המוכרת כי הרוכשים ידעו והסכימו מראש לאפשרות של עיכוב ברישום הזכויות).
 
15.      אף אין ממש בטענה כי העיכוב ברישום נובע מחריגות בניה של המשיבים עצמם, טענה שנדחתה על ידי בית משפט קמא בהיעדר תשתית ראייתית.
 
           המערערים טענו כי המשיבים 5-4 הודו בתצהיר עדותם הראשית כי סגרו מרפסת של כ-40 מטר, וכי המשיבה 6 הודתה בתצהירה כי סגרה חניה מקורה והפכה אותה למחסן, וכי חריגות בנייה אלה נעשו בתוך שנתיים מיום חתימת ההסכמים עימם.
 
           גם בהנחה שמעשיהם של המשיבים נעשו ללא היתר בנייה ומהווים חריגות בנייה, לא הוכח כי בשל מעשים אלה נוצרה מניעה לרישום הבניין כבית משותף. הטענה אף עומדת בסתירה לטענת המערערים עצמם, לפיה בעיית הרצועה החורגת היא שמונעת את הרישום, ובשל כך אף טענו כי אין טעם במינוי בא כוח המשיבים. ולבסוף, המשיבים אף הצהירו כי הם נכונים להסיר את חריגות הבנייה ללא דיחוי, אם וככל שיתברר כי בשל כך נבצר לרשום את הבניין כבית משותף.
 
16.      אשר לטענה כי בפני המשיבים עומדת האפשרות לרשום זכויות חכירה על הדירות שרכשו, הרי שאכן יש בכך כדי להקהות את הפגיעה במשיבים, מה שיכול להשליך, למשל, על תביעתם לקבלת פיצוי בגין עוגמת נפש או על תביעתם לירידת ערך הדירות. אולם אין באפשרות זו, העומדת למשיבים, כדי לרפא את ההפרה מצד המערערים בגין אי רישום הבניין כבית משותף.
 
17.      המערערים הלינו על כך, שבית משפט קמא מינה את ב"כ המשיבים ככונס נכסים. לטענתם, המינוי אינו אפקטיבי ויש להניח שאף ב"כ המשיבים לא יצליח להתגבר על בעיית הרצועה החורגת.
 
           כפי שקבע בית משפט קמא, בחלוף 15 שנים, הגיעה העת "להחליף את הסוסים" ולאפשר למשיבים ליטול את המושכות ולנסות לפתור את הבעיה בעצמם. אציין כי לטענת המשיבים אין מניעה מעשית לרישום הבניין כבית משותף, ללא קשר לבעיית הרצועה החורגת. יש ליתן אפוא הזדמנות למשיבים לנסות את כוחם ברישום הבניין כבית משותף.
 
18.      אשר על כן, דין הערעור בנקודה המרכזית להדחות.
 
           לא אכחד כי סברתי כי עדיף למנות עו"ד ניטרלי ככונס נכסים לצורך רישום הבניין כבית משותף. בישיבת קדם הערעור הבאתי את הצדדים להסכמה לכך, אך היו אלה דווקא המערערים שדחו לבסוף הסכמה זו. משכך, ובהעדר טענה קונקרטית כנגד ב"כ המשיבים, שטרם החל בעבודתו ככונס נכסים, איני רואה להתערב בנקודה זו, ובשורה התחתונה אותיר את מינויו ככונס נכסים על כנו.
 
התביעה שכנגד
 
19.      המערערים הלינו על כך שבית משפט קמא דחה את התביעה שכנגד. לטענתם, בית המשפט התעלם מחוות דעת מומחה מטעמם, שבדק את דפי החשבון של החשבונות היעודיים וערך השוואה בין הסכומים ששולמו על ידי המשיבים בגין רכישת הדירות לבין הסכום הנקוב בחוזה המכר.
 
20.      דין הטענה להדחות.
 
           קשה להלום כי המערערים ישנו על זכויותיהם משך כ-15 שנה ורק כאשר הוגשה נגדם תביעה "נזכרו" כי המשיבים עדיין חייבים להם כספים בגין רכישת הדירות. החזקה בדירות נמסרה למערערים שנים רבות לפני הגשת התביעה, ומשך כל השנים לא העלו המערערים, ולו ברמז, כל טענה כי המשיבים נותרו חייבים להם כספים. כך, לדוגמה, ביום 6.8.1998 נשלחו אל כל המשיבים מכתבים של עורכת הדין אילוטוביץ-סגל, באת כוח המערערים. במכתבים, שכותרתם "רישום הבית המשותף ברחוב לוין 3 הרצליה", מודיעה עורכת הדין למשיבים כי הפעולות שנדרשו לשם הגשת הבקשה לרישום הבית המשותף כבר נתבצעו; כי המערערים ממתינים לאישור עיריית הרצליה לרישום חכירה לגבי שטח המדרכה בחזית הבניין; כי סיום ההליכים הנ"ל צפוי בקרוב; וכי על מנת להשלים את הליכי רישום הבית המשותף המשיבים מתבקשים להיערך לתשלום מלוא חובותיהם לעיריה ולמנהל מס רכוש, ככל שיש כאלה. במכתב לא נזכר, ולו ברמז, כי המשיבים נותרו חייבים כספים למערערים.
 
           כדוגמה נוספת אפנה למכתבו מיום 23.2.2004 של המערער 3, שכתב בשמם של המערערים: "לבקשתך, הריני לאשר כי אין לי ולמרשיי, נכון להיום, כל דרישה המונעת העברת זכויות מרשך לאחר …". לדידי, המדובר בהודאת בעל דין המדברת בעד עצמה.
 
פיצול סעדים
 
21.      בד בבד עם הגשת סיכומיהם בבית משפט קמא, עתרו המשיבים בבקשה נפרדת לפיצול סעדים. בבקשה נטען כי אי רישום הבניין כבית משותף מסב למשיבים נזקי ממון המתבטאים, בין היתר, בירידת שווי הדירות והחמצת הזדמנויות עסקיות בקשר לדירות אלה, וכי עד לביצוע הרישום אין ביכולתם לאמוד היקף נזקיהם. בית משפט קמא נעתר לבקשה, והמערערים מלינים גם על כך.
 
           איני רואה להתערב בהחלטתו זו של בית המשפט, ככלל, אכן יש לדון בכל הסעדים כמקשה אחת, מקום בו אין מניעה לתבוע את כל הסעדים. ברם, משנקבע כי הסמכות העניינית לדון בסעדים הכספיים, מסורה ממילא לבית משפט השלום בגבולות סמכותו הכספית, איני רואה להתערב בהחלטה זו של בית המשפט, ואיני רואה להידרש לשאלה אם אכן לא ניתן היה לגבש את כלל הנזקים במועד הגשת התובענה.
 
סיכום וסוף דבר
 
22.      הערעור העיקרי הנסב על מינויו של בא כוח המשיבים ככונס נכסים לרישום הבניין כבית משותף נדחה.
 
           הערעור הנסב על הפן הכספי של פסק דינו של בית משפט קמא מתקבל שלא לגופו, אלא בשל חוסר סמכות עניינית.
 
           לאור התוצאה אליה הגעתי, המערערים ישאו בהוצאות המשיבים בסכום מופחת של 20,000 ₪.

 

 

 
השופט י' דנציגר:
אני מסכים.
 

 

 
השופט צ' זילברטל:
אני מסכים.
 

 

 
 
           לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית.
 
           ניתן היום, י"ח באב התשע"ד (14.8.2014).