| בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים |
| לפני: | כבוד השופטת א' חיות | | | כבוד השופט נ' הנדל | | | כבוד השופט ע' פוגלמן |
| המשיב: | מדינת ישראל – משרד הפנים |
| ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ד' פיש) מיום 10.3.2012 בתיק ה"פ 3835-10-11 |
| תאריך הישיבה: | א' בכסלו התשע"ד | (4.11.2013) |
| בשם המערער: | עו"ד יוסף בן-משה |
בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ד' פיש) דחה בקשה למתן פסק דין הצהרתי שלפיו אזרחותו של המערער הוענקה לו מכוח ישיבתו בישראל ולא מכוח שבות. מכאן הערעור שלפנינו.
- המערער, פרופ' עוזי אורנן, נולד בירושלים בשנת 1923. לאחר הקמת המדינה, הוענקה לו אזרחות ישראלית מכוח חוק האזרחות, התשי"ב-1952 (להלן: חוק האזרחות). לדבריו, בשנת 2008, לאחר שביקש תעודת אזרחות ממשרד הפנים, התברר לו כי הוא רשום כאזרח ישראלי מכוח שבות לפי סעיף 2(ב)(1) לחוק האזרחות. זאת, בניגוד לעמדתו הנחרצת של המערער כי זכאותו לאזרחות ישראלית קמה מכוח ישיבה בארץ, לפי סעיף 3 לחוק האזרחות. לשיטתו, הוא שב והצהיר עם קום המדינה כי הוא איננו יהודי (אלא "עברי" חסר-דת), ולכן הוא אינו זכאי שבות, ואזרחותו ניתנה לו מכוח ישיבה בארץ. משרד הפנים דחה את פנייתו בנדון, והשיב לו כי האזרחות הישראלית שניתנה למערער לאחר קום המדינה, ניתנה מכוח שבות, ולא מכוח ישיבה, מכיוון שהוא נולד לאם יהודיה.
- המערער פנה לבית המשפט המחוזי בחיפה, בבקשה למתן פסק-דין הצהרתי, שלפיו אזרחותו נתונה לו מכוח ישיבה בישראל. בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ד' פיש) דחה את הבקשה על הסף, בקובעו כי אין יסוד למתן ההצהרה המבוקשת. צוין כי אין חולק כי המערער הוא בן לאם יהודיה, ולכן האזרחות הוענקה לו מכוח שבות (סעיף 2 לחוק האזרחות) ולא מכוח ישיבה בארץ (סעיף 3 לחוק האזרחות).
- מכאן הערעור שלפנינו. המערער שב וטוען כי אזרחותו הישראלית הוענקה לו מכוח ישיבה, מכיוון שהוא שב והצהיר כי הוא איננו יהודי, ולכן אינו נכלל בגדרי סעיף 2 לחוק האזרחות. לדבריו, בשנת 1962, כאשר פנה בבקשה לקבל דרכון ישראלי, הוא סירב לחתום על הצהרה שלפיה הוא "אזרח מכוח שבות", וכתב כי הוא אזרח ישראלי "מכוח לידה ומכוח היות[ו] בישראל בכל התאריכים הקובעים". על אף אזהרת הפקיד כי בקשתו לדרכון תידחה בשל הצהרה זו, הוא קיבל דרכון ישראלי ללא כל קושי. המערער סבור כי הקביעה שלפיה אזרחותו קנויה לו מכוח היותו יהודי, מנוגדת להצהרותיו החד-משמעיות שלפיהן הוא אינו יהודי אלא "עברי" חסר-דת (כפי רישומו בפרטי הלאום והדת במרשם האוכלוסין) ומבוססת על קריטריון דתי-הלכתי תוך פגיעה בזכותו להגדרה עצמית. לדברי המערער, ההליך של בקשת סעד הצהרתי הוא ההליך המתאים, מכיוון שהוא מבקש לתקן את רישום האזרחות במרשם האוכלוסין, ולשם כך נדרשת לו תעודה ציבורית.
- המדינה טוענת כי דין הערעור להידחות. לדבריה, ככל שהמערער מבקש כי יינתן סעד הצהרתי "עובדתי" שלפיו אזרחותו הוענקה לו מכוח סעיף 3 לחוק האזרחות, הרי שמדובר בבקשה להצהיר על עובדה שאינה נכונה. זאת, מכיוון שאזרחותו הוענקה לו בשנת 1952 מכוח שבות, לפי סעיף 2 לחוק האזרחות. לחלופין, ככל שהמערער מבקש לתקוף את ההחלטה ליתן לו אזרחות מכוח שבות, ולטעון כי היה מקום ליתן לו אזרחות מכוח ישיבתו בארץ, הרי שמדובר בטענה שמקומה בהליך מינהלי מתאים ולא במסגרת תובענה למתן סעד הצהרתי. עוד נטען כי ממילא אין סעד אופרטיבי המבוקש על-ידי המערער, מכיוון שאין כל הבדל בין אזרחות שהוענקה מכוח שבות לבין אזרחות שהוענקה מכוח ישיבה. נוסף על כך, נטען כי דין ההליך להידחות מחמת שיהוי, שכן הוא תוקף למעשה החלטה מינהלית שנתקבלה בשנת 1952. לדברי המדינה, קשה לקבל כי למערער – שעוסק רבות בשאלת זהותו והגדרתו העצמית – נודע רק בשנת 2008 כי האזרחות שניתנה לו היא מכוח שבות ולא מכוח ישיבה בארץ. לגופם של דברים, נטען כי טענות המערער אינן עולות בקנה אחד עם פסיקתו המושרשת של בית משפט זה בנוגע לחוק השבות, שלפיה יש לפרש את הוראותיו לפי מבחנים אובייקטיבים שאינם תלויים בהכרח באמונתו של אדם.
- לאחר ששמענו את טענות הצדדים בדיון שהתקיים לפנינו, מקובלת עלינו עמדת המדינה כי דין הערעור להידחות. פסק-הדין ההצהרתי שביקש המערער נועד לשמש תעודה ציבורית לצורך שינוי פרט האזרחות במרשם האוכלוסין בעניינו, בהתאם להוראת סעיף 19ג לחוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה-1965. יודגש כי המערער אינו מעוניין בשינוי פרט האזרחות עצמו (אזרחות ישראלית), אלא בשינוי המידע הנלווה לפרט זה – המקור הנורמטיבי לאזרחות הישראלית שניתנה לו. דא עקא, שהמערער לא הוכיח כי האזרחות שהוענקה לו בשנת 1952 ניתנה לו בפועל מכוח ישיבה בארץ, ולא סתר את טענת המדינה כי מעמד זה ניתן לו מכוח שבות. לכן, במישור העובדתי אין מקום להיעתר לתובענת המערער ולהצהיר על עובדה שלא הוכחה, ונראה כי היא אף אינה נכונה. כלומר, במישור העובדתי, ניתן לקבוע כי אזרחותו הישראלית של המערער הוענקה לו על-ידי הרשויות בשנת 1952 לפי סעיף 2 לחוק האזרחות (מכוח שבות), ולא לפי סעיף 3 לחוק האזרחות (מכוח ישיבה בישראל).
- טענתו החלופית של המערער אינה במישור העובדתי, כי אם במישור הנורמטיבי. לשיטתו, במועד הרלוונטי למתן האזרחות הוא לא היה יהודי, ולכן סעיף 2 לחוק האזרחות (שעניינו אזרחות מכוח שבות) לא חל בעניינו. לכן, תכליתו האמיתית של הסעד ההצהרתי שנתבקש היא למעשה תקיפה ישירה של ההחלטה המינהלית משנת 1952, שבה הוענקה למערער אזרחות מכוח שבות. בנסיבות אלה, אנו סבורים כי הגשת תובענה לסעד הצהרתי אינה ההליך המתאים, והיה מקום להגיש עתירה לבית המשפט המוסמך המכוונת להחלטה המינהלית גופה (השוו: ע"א 9379/03 צ'רני נ' מדינת ישראל (6.12.2006)). בצד האמור יוער כי ככל שהייתה מוגשת עתירה המכוונת להחלטה משנת 1952, היה המערער ניצב בפני משוכה לא קלה, והיא טענת השיהוי שאותה העלתה המדינה גם לפנינו בהתייחס להחלטה מינהלית שניתנה לפני למעלה מ-60 שנה.
הערעור נדחה אפוא, ללא צו להוצאות.
ניתן היום, א' בכסלו התשע"ד (4.11.2013).
|
|
|