בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים |
ע"א 517/12 |
לפני: | כבוד השופטת א' חיות |
כבוד השופט י' עמית | |
כבוד השופטת ד' ברק-ארז |
המערערים: | 1. יעקב בן דוד אוחיון |
2. אפרים אוריון |
נ ג ד |
המשיב: | יאיר גולדפינגר |
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 1.12.2011 בה"פ 36933-06-10 שניתן על-ידי כבוד השופט מ' אלטוביה |
תאריך הישיבה: | ד' באב התשע"ג | (11.7.2013) |
בשם המערערים: | עו"ד גדי אפריאט; עו"ד רענן בר-זוהר |
בשם המשיב: | עו"ד שמואל גלינקא; עו"ד אלי כהן |
פסק-דין |
השופטת א' חיות:
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט מ' אלטוביה) מיום 1.12.2011, הדוחה תובענה שהגישו המערערים בנוגע לסכומי ריבית אותם נדרשו לשלם למשיב בשל איחור בפירעון הלוואה שנטלו ממנו.
הרקע העובדתי וההליכים הקודמים שהתנהלו בין הצדדים
1. ביום 2.12.2005 נכרת בין המערערים למשיב הסכם לפיו העמיד המשיב למערער 1 הלוואה שיקלית בסכום השווה ל-1.25 מיליון דולר, לפי שער החליפין של בנק ישראל במועד העמדת ההלוואה (להלן: חוזה ההלוואה או החוזה). בסעיף 3 לחוזה ההלוואה נקבע כי קרן ההלוואה (להלן: הקרן) תהא צמודה לשער הדולר מיום העמדת ההלוואה ועד ליום הפירעון "ובלבד ששער דולר ארה"ב עלה באותה התקופה". עוד נקבע בחוזה ההלוואה כי בתקופת ההלוואה תישא הקרן ריבית שנתית נצברת בשיעור של 12% (להלן: הריבית ההסכמית) וכי במקרה של איחור בפירעון ההלוואה ישלם המערער 1 בנוסף לקרן, להפרשי ההצמדה ולריבית ההסכמית, גם ריבית פיגורים שנתית נצברת בשיעור של 5% (להלן: ריבית הפיגורים) וזאת החל מיום התשלום המיועד ועד הפירעון בפועל. כמו כן הוסכם בין הצדדים כי בחלוף שנתיים ממועד העמדת ההלוואה ישלם המערער 1 למשיב את הפרשי ההצמדה ואת סכום הריבית שנצברה עד אותו מועד ובחלוף שנה נוספת – את סכום הקרן וכן את הפרשי ההצמדה והריבית שנצברו במהלכה. להבטחת פירעון הסכומים המגיעים למשיב על-פי חוזה ההלוואה נרשמה לטובתו משכנתא בדרגה ראשונה ללא הגבלה בסכום על נכס מקרקעין בתל אביב השייך למערער 2 שהינו אחיו של המערער 1 (להלן בהתאמה: המשכנתא ו-הנכס). בתוספת לחוזה מיום 26.2.2008 הסכימו הצדדים לשנות את מועדי הפירעון שנקבעו בחוזה ההלוואה כמפורט לעיל ובמקומם הוסכם כי קרן הלוואה, בצירוף הפרשי ההצמדה לדולר ובצירוף הריבית ההסכמית יפרעו ביום 1.7.2008 (להלן: מועד הפירעון המוסכם).
2. במהלך התקופה שחלפה מאז חתימת חוזה ההלוואה ועד הגיע מועד הפירעון המוסכם חלה ירידה ניכרת בשער הדולר. כך קרה כי במועד הפירעון (1.7.2008) עמד שערו היציג על 3.338 ש"ח לדולר. שער זה נמוך באופן משמעותי משערו של הדולר ביום חתימת חוזה ההלוואה (2.12.2005) שעמד אז על 4.654 ש"ח לדולר.
בהסתמך על ההוראה הקבועה בסעיף 3 לחוזה ההלוואה לפיה שער הדולר ביום העמדת ההלוואה הינו שער "רצפה" דרש המשיב מן המערער 1 לשלם לו את קרן ההלוואה בצירוף הפרשי ההצמדה לדולר המחושבים על-פי שער זה וכן את הריבית ההסכמית שנצברה עד אותו שלב. המערער 1 מצידו כפר בקיומה של הסכמה בדבר "רצפת שער" ובעקבות כך הגישו המערערים ביום 22.7.2008 תובענה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בה עתרו לסעד הצהרתי הקובע כי סכום הקרן צמוד לשערו היציג של הדולר במועד הפירעון ואינו כולל "רצפת שער" (ה"פ 699/08 ולהלן: התובענה הראשונה). כמו כן עתרו המערערים באותו הליך לצו זמני המונע מן המשיב לממש את המשכנתא שנרשמה לטובתו. בהחלטתו מיום 23.7.2008 קבע בית המשפט המחוזי כי יש מקום למתן הצו הזמני המבוקש אך התנה זאת בכך שהמערער 1 יפקיד בחשבון נאמנות את סכום החוב שאינו שנוי במחלוקת, דהיינו – סכום בשקלים השווה לקרן ההלוואה הדולרית כשהיא צמודה לשער הדולר הנטען על-ידו, בתוספת הריבית ההסכמית. למחרת היום הגישו המערערים לבית המשפט בקשה לשנות מן ההחלטה האמורה והציעו הסדר חלופי לפיו הם יעבירו סכום כולל של 7,699,962 ש"ח באופן הבא: החלק שאינו שנוי במחלוקת ישולם ישירות למשיב בתוך חמישה עשר ימים, יתרת הסכום השנויה במחלוקת תופקד בחשבון נאמנות שינוהל על-ידי באי-כוח הצדדים וכנגד העברת סכומים אלה, תוסר המשכנתא הרשומה על הנכס לטובת המשיב (להלן: הסדר הביניים המוצע). המערערים ציינו בבקשתם כי הסרת המשכנתא הרשומה לטובת המשיב דרושה על מנת שיוכלו לגייס מצד ג' את המימון הנדרש לצורך ההסדר כנגד רישום משכנתא חדשה על הנכס לטובתו. המשיב התנגד להסדר הביניים המוצע. הוא התנה את הסכמתו להסרת המשכנתא בתשלום מיידי של הסכום שאינו שנוי במחלוקת (שעמד לדבריו על כ-5.7 מיליון ש"ח), וכן בהבטחת היתרה השנויה במחלוקת בערבות בנקאית אוטונומית מתחדשת לפקודתו בסכום שלא יפחת מארבעה מיליון ש"ח. את דרישתו לערבות בנקאית בסכום זה הסביר המשיב בכך שלהערכתו בירור התובענה יימשך כשנתיים, במהלכם תוסיף ותצטבר ריבית על הסכום השנוי במחלוקת ועל כן, לטענתו יש להבטיח כבר באותו שלב כנגד הסכמתו להסרת המשכנתא, גם את פירעון סכומי הריבית שיצטברו בעתיד (ראו מוצג 10 למוצגי המערערים, פרוטוקול הדיון מיום 26.10.2008, בעמ' 2).
במצב הדברים שנוצר ובהתאם לתקנה 369 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, קבע בית המשפט המחוזי כי בירור התובענה הראשונה יוקדם והיא תוכרע לגופה תחת הדיון בסעד הזמני. הסדר הביניים המוצע לא יצא אל הפועל והמערערים מצידם נמנעו גם באותו שלב מלפרוע סכום כלשהו על חשבון ההלוואה.
3. בפסק דינו מיום 8.12.2009 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופט מ' אלטוביה) את התובענה הראשונה, וקבע כי נוסחו של סעיף 3 לחוזה ההלוואה "בהיר, נהיר ונטול כל התחכמות משפטית" ולפיו השער הקובע לצורך חישוב סכום החוב – בהינתן "שער הרצפה" שנקבע בו – הוא השער היציג ביום כריתת חוזה ההלוואה (2.12.2005). על פסק דין זה הגישו המערערים ערעור (ע"א 727/10 ולהלן: הערעור הראשון) וכן פנו אל בית המשפט המחוזי בבקשה לעכב את ביצועו. בהחלטתו מיום 23.2.2010 קבע בית המשפט המחוזי כי הוא נכון לעכב את ביצוע פסק הדין, בכפוף לכך שבתוך שלושים וחמישה ימים יועבר הסכום שאינו שנוי במחלוקת לידי המשיב והיתרה השנויה במחלוקת תופקד בחשבון נאמנות שינוהל על-ידי באי-כוח הצדדים. בית המשפט הוסיף וציין באותה החלטה כי:
"הסדר זה הוצע ל[מערערים] בשלבים ראשוניים ולא הסתייע ובכל זאת מצאתי לאפשר להם לעמוד בדיבורם כפי שהציעו בבקשתם, זאת הגם שמקונן החשש כי ביסוד הדברים נסיון נוסף לעשות בהליך המשפטי מנוף לדחיית פרעון הלוואה תוך עיכוב מימוש הבטוחה שניתנה להבטחת תשלומה".
בעקבות החלטה זו הגישו המערערים ביום 22.3.2010 "בקשה דחופה להבהרת החלטה" בה עתרו להורות כי החיובים המוטלים עליהם במסגרת החלטה זו מותנים בכך שהמשיב יסיר את המשכנתא הרשומה לטובתו. המשיב, מצידו, שב ועמד בסירובו להסיר את המשכנתא אלא אם כן יפקידו המערערים בטוחות גם לגבי סכום הריבית שעתידה להצטבר על היתרה הבלתי מסולקת במהלך התקופה שתחלוף עד למתן פסק הדין בערעור. ניסיונות נוספים של הצדדים להגיע להסדרי ביניים כאלה ואחרים לא צלחו, ובאותו שלב כפי שיפורט להלן התעוררה מחלוקת נוספת בין הצדדים בנוגע לשיעורי הריבית שחייבים המערערים בגין התקופה שלאחר מועד הפירעון. בהחלטה מיום 7.12.2010 נתן בית המשפט המחוזי למערערים אורכה בת עשרים ואחד ימים לצורך תשלום "הסכום הכולל" על-פי חוזה ההלוואה, כתנאי לעיכוב ביצוע פסק הדין ובאותה החלטה צוין כי על המערערים לשלם למשיב סכום של 5.9 מיליון ש"ח – שאינו שנוי במחלוקת, וכן כי עליהם להפקיד את יתרת "הסכום הכולל" השנויה במחלוקת בחשבון נאמנות שינוהל על-ידי באי-כוח הצדדים. בית המשפט הדגיש באותה החלטה כי בגדר "הסכום הכולל" נכללים גם סכומים הנובעים מן המחלוקת באשר לשיעורי הריבית, לגביהם טוענים המערערים כי הם אינם חייבים בתשלומם נוכח הנכונות שהביעו להגיע להסדר ביניים ונוכח סירובו של המשיב לכך. לעומת זאת, כך הוסיף בית המשפט וקבע "תוספת בשל היוון עתידי או הפרשי ריבית עתידית", כדרישת המשיב, אינם באים בגדר "הסכום הכולל" לצורך אותה החלטה. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי:
"העמדת הכספים תעשה באופן שבו מוסד כספי מוכר (להלן "הבנק") יתחייב בכתב התחייבות בלתי הדיר כלפי ב"כ המשיב והמשיב, להעביר לידי ב"כ המשיב את הסכום הכולל כנגד הסרת השעבוד לטובת המשיב בנכס".
4. המערערים בחרו שלא לפעול על-פי הסדר הביניים שפורט בהחלטתו זו של בית המשפט המחוזי כתנאי לעיכוב הביצוע, אך במסגרת הערעור הראשון הגישו בקשה נוספת לבית משפט זה לעכב את ביצוע פסק הדין. בהחלטתו מיום 10.2.2011 קבע השופט (כתוארו אז) א' גרוניס כי יש להותיר על כנם את תנאי הסדר הביניים שאותם קבע בית המשפט המחוזי בהחלטתו לעניין עיכוב הביצוע, בציינו כי אף שניתנו למערערים מספר הזדמנויות בעבר להסדיר את חובם בדרכים שונות, הם לא השכילו לעשות כן ונמנעו מלהעביר למשיב ולו את הסכום שאינו שנוי במחלוקת. בית המשפט הוסיף וקבע כי לעניין עיכוב הביצוע יועמד "הסכום הכולל" שהוזכר בהחלטתו של בית המשפט המחוזי על סכום של 10 מיליון ש"ח וכי על המערערים להפקידו בתוך פרק זמן של ארבעים וחמישה ימים, בהתאם לתנאים שקבע בית המשפט המחוזי בהחלטתו, כאמור. פרק הזמן שנקצב למערערים בהחלטה זו הוארך לבקשתם עד ליום 7.7.2011, אך גם באותו שלב לא העבירו המערערים סכום כלשהו על חשבון ההלוואה ומשכך לא עוכב למעשה ביצועו של פסק הדין נושא הערעור הראשון. הערעור גופו נדון בבית משפט זה ביום 13.2.2012 והוא נדחה בו ביום לאחר שלא נמצאה עילה כלשהי להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. כמו בית המשפט המחוזי מצא גם בית משפט זה כי לשון חוזה ההלוואה ברורה וכי "אין מקום לפרשו בדרך שונה מן הכתוב בו", בכל הנוגע ל"רצפת" שער הדולר שעליה הוסכם.
5. בינתיים, כפי שכבר צוין, כפרו המערערים בכך שעליהם לשלם למשיב את הריבית ההסכמית ואת ריבית הפיגורים הקבועות בחוזה, ככל שהדבר נוגע לתקופה שתחילתה במועד הפירעון, ובעניין זה הגישו המערערים בחודש יוני 2010 לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו תובענה חדשה בה הלינו על "הריבית השערורייתית", כהגדרתם, אותה דורש המשיב בגין תקופה זו (ה"פ 36933-06-10 ולהלן: התובענה השנייה). המערערים ביססו את התובענה השנייה על הטענה כי סירובו המתמשך של המשיב מאז מועד הפירעון לקבל לידיו את חלק החוב שאינו שנוי במחלוקת, שולל ממנו את הזכות לדרוש מידם ריבית כלשהי החל מאותו מועד לגבי חלק זה של החוב, ובאשר ליתרת החוב, אשר בעת הגשת התובענה השנייה עדיין הייתה שנויה במחלוקת גם לעניין הפרשי השער, עתרו המערערים לסעד המצהיר כי ככל שהערעור הראשון יידחה תישא יתרה זו ממועד הפירעון ואילך הפרשי הצמדה וריבית על-פי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 (להלן: חוק פסיקת ריבית והצמדה או החוק), ולא ריבית בשיעורים הקבועים בסעיף 6 לחוזה.
במהלך הדיון בתובענה השנייה הגיעו הצדדים להסדר דיוני לפיו יינתן פסק הדין בתובענה זו על יסוד הראיות שהוצגו בתובענה הראשונה ולאחר סיכומים משלימים שיוגשו בכתב.
פסק דינו של בית המשפט קמא
6. התובענה השנייה נדחתה אף היא בפסק דין שניתן על-ידי בית המשפט המחוזי (כבוד השופט מ' אלטוביה) ביום 1.12.2011, בו נקבע כי בסעיף 6 לחוזה ההלוואה התחייבו המערערים באופן מפורש לשלם למשיב במקרה של איחור בפירעון ריבית פיגורים שנתית נצברת בשיעור של 5% וזאת בנוסף לריבית ההסכמית שנקבעה לתקופת ההלוואה בשיעור של 12%. סעיף זה, כך קבע בית המשפט, נוסח בבהירות והוא מתיישב עם התכליות מהן נגזרו שיעורי הריבית בחוזה ההלוואה. עוד קבע בית המשפט כי בהיעדר הוראת חוק השוללת את תוקפם של שיעורי הריבית שנקבעו בחוזה אין מקום להתערב בהם, וכי המערערים לא הוכיחו שהופעל עליהם לחץ פסול המצדיק שינוי של תנאי חוזה ההלוואה בהקשר זה. כמו כן קבע בית המשפט כי המערערים לא הצביעו על הוראה בחוזה המחייבת את המשיב להסיר את המשכנתא בטרם נפרעה ההלוואה, כי המשיב היה מוכן להגיע להסדר בדבר הסרת המשכנתא וכי המערערים הם אלה שמנעו השגת הסדר כזה. נוכח האמור, ומשהמערערים הוסיפו לנהל הליכים משפטיים בלא לפרוע ולו את הסכום שאינו שנוי במחלוקת, סבר בית המשפט כי אין לקבל את טענתם לפיה המשיב – בסירובו להסיר את המשכנתא – מנע מהם את האפשרות לפרוע את ההלוואה. בית המשפט הדגיש כי גם לאחר שניתן פסק הדין בתובענה הראשונה עמדה בפני המערערים האפשרות לפרוע את חובם על-פי ההסדרים שפורטו בהחלטות לעיכוב ביצוע ובכך להימנע מחיובי ריבית נוספים אך הם בחרו שלא לנצלה ועל כן אין להם להלין אלא על עצמם. בית המשפט קבע, אפוא, כי אין הצדקה להתערב בשיעורי הריבית שנקבעו בחוזה ההלוואה, דחה את התובענה וחייב את המערערים לשלם למשיב הוצאות משפט בסך 1,500 ש"ח ושכר טרחת עורך-דין בסך 36,000 ש"ח.
מכאן הערעור שלפנינו.
טענות הצדדים
7. טענתם המרכזית של המערערים היא כי שיעורי הריבית הגבוהים שנקבעו בסעיף 6 לחוזה ההלוואה אינם חלים בנסיבות המקרה דנן. לשיטתם (ובשונה ממה שטענו תחילה) זכאי המשיב לתשלומי ריבית אך ורק עבור התקופה שבין מועד הפירעון (1.7.2008) ועד למתן פסק הדין בערעור הראשון (13.2.2012), ואף זאת על-פי השיעור הקבוע בחוק פסיקת ריבית והצמדה ולא על-פי השיעורים הגבוהים שנקבעו בחוזה ההלוואה. המערערים טוענים כי סירובו של המשיב להסיר את המשכנתא הרשומה על שמו הוא שמנע מהם את האפשרות לגייס כספים ממקור חיצוני ולהחזיר את כספי ההלוואה במועד, והם מוסיפים וטוענים כי המשיב פעל בהקשר זה בחוסר תום-לב והעדיף להמשיך ולגרוף לכיסו ריבית בשיעור גבוה על פני קבלת סכום החוב במועד. עוד טוענים המערערים כי המשיב הערים קשיים וסיכל את ההצעות השונות שהועלו על-ידם ועל-ידי הערכאות השונות בקשר עם הסדרי התשלום, ובפרט הם טוענים כי דרישותיו המוגזמות של המשיב לקבל בטוחות עבור סכומי הריבית העתידיים הן שמנעו את הפירעון והובילו ל"מרוץ הריבית הרצחני". לטענת המערערים, בית המשפט קמא שגה בהתעלמו מהחלטות קודמות שדחו את דרישותיו של המשיב בהקשר זה וכן שגה בהתעלמו מטענתם לפיה המשיב הפר את חובתו להקטין את הנזק שנגרם לו.
המערערים מוסיפים וטוענים כי אין להחיל במקרה דנן את "משטר הריביות" שנקבע בחוזה ההלוואה גם משום שריביות בשיעור כה גבוה אינן חלות מקום שבו מתנהלים בין המלווה ללווה הליכים משפטיים בתום-לב ביחס לגובה החוב. עוד טוענים המערערים כי הסכמתם לקביעת ריבית גבוהה חלה אך ורק לגבי תקופת החוזה אך בהינתן העובדה שהמחלוקת בין הצדדים נמשכת כחמש שנים, ובהינתן התנהלותו של המשיב בפרק זמן זה, הסכמה זו אינה רלוונטית ולטענתם חוזה ההלוואה שותק ביחס לשיעור הריבית שתישא ההלוואה בנסיבות מעין אלה. על כן, לטענת המערערים, יש לפסוק למשיב ריבית לפי "ברירת המחדל" הקבועה לעניין זה בסעיף 11(ב) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: חוק התרופות), דהיינו ריבית על-פי השיעורים הקבועים בחוק פסיקת ריבית והצמדה ואף זאת כאמור רק בגין התקופה שבין מועד הפירעון למועד מתן פסק הדין בערעור הראשון. המערערים טוענים עוד כי המשיב ניצל את מצוקתם בעת נטילת ההלוואה על מנת לאלץ אותם להסכים לשיעורי ריבית גבוהים ומופרזים ולגישתם, בתי המשפט נוהגים להתערב בשיעורי הריבית במצבים כאלה, אף אם מדובר בריבית מוסכמת. לבסוף טוענים המערערים כי יש לייחס למשיב אשם תורם להיווצרות הנזק שנגרם לו ולחלופין לראות בריבית הפיגורים שנקבעה בחוזה משום פיצוי מוסכם שבית המשפט מוסמך להפחיתו על-פי סעיף 15 לחוק התרופות.
8. המשיב מצידו סומך ידיו על פסק דינו של בית המשפט קמא וטוען כי אף שחלפו כחמש שנים ממועד הפירעון שעליו הוסכם, לא שילמו המערערים סכום כלשהו על חשבון ההלוואה, אף לא את חלק החוב שאינו שנוי במחלוקת, והדבר מעיד לטענתו על חוסר תום-ליבם. עוד טוען המשיב כי טענות המערערים בתובענה הראשונה לעניין פרשנות החוזה, באמצעותן ביקשו להתגבר על "שער הרצפה" המפורש הקבוע בו, נדחו ובצדק הן על-ידי בית המשפט המחוזי הן על-ידי ערכאת הערעור אשר קבעו כי חוזה ההלוואה ברור ואינו משתמע לשתי פנים, והוא הדין באשר לטענות שהעלו המערערים לעניין שיעור הריבית בתובענה השנייה. המשיב מדגיש כי בעת החתימה על חוזה ההלוואה היו המערערים מיוצגים על-ידי עורך-דין. בנסיבות אלה וכן נוכח ניסיונו העסקי של המערער 2, אין מקום לקבל את טענת המערערים לפיה הוטעו או נוצלו. יתר על כן, המשיב מדגיש כי טענת ההטעיה והטענה המייחסת לו חוסר תום-לב בכל הנוגע להתקשרות בחוזה ההלוואה, הועלו ונדחו לגופן בהליך הראשון ועל כן לטענתו קיים בעניין זה מעשה בית-דין המצדיק את סילוק הערעור על הסף. המשיב מוסיף וטוען כי היה על המערערים להעלות את טענותיהם בעניין שיעורי הריבית בתובענה הראשונה ומשלא עשו כן הם מושתקים מלהעלותן בשלב זה. עוד טוען המשיב כי חרף ההזדמנויות הרבות שניתנו למערערים לשלם את חובם, וחרף הצעותיו השונות לגיבוש מתווה פשרה, בחרו המערערים שלא לשלם דבר וטענתם לפיה האשמה באי-פירעון ההלוואה רובצת לפתחו נדחתה פעם אחר פעם על-ידי הערכאות השונות. המשיב מפנה להוראות הברורות, לטענתו, שבסעיף 6 לחוזה ההלוואה לפיהן על כל פיגור בפירעון ההלוואה יחולו שיעורי הריבית ההסכמית בצירוף ריבית הפיגורים שנקבעה בו ולטענתו אין כל הצדקה להתערב בשיעורים מוסכמים אלה. עוד טוען המשיב כי יש לדחות את ניסיונם של המערערים להיאחז בהליכים המשפטיים שבהם נקטו ולטעון כי מקום שבו קיימת מחלוקת משפטית בין הצדדים אין ליישם את הריבית המוסכמת. בהקשר זה מציין המשיב כי עיקר האחריות לקיום והתמשכות ההליכים המשפטיים נעוצה בהתנהלות המערערים וברצונם להימנע מפרעון ההלוואה. לבסוף טוען המשיב כי המקרה דנן אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים בהם יתערב בית המשפט בשיעורה של ריבית מוסכמת, ולטענתו משנקבעו הוראות מפורשות בעניין הריבית בחוזה ההלוואה אין מקום להידרש בהקשר זה להוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה.
9. בתשובתם לטיעוני המשיב מציינים המערערים כי עילת התובענה השנייה – הנוגעת לשיעור הריבית שעליהם לשלם בגין האיחור בפירעון ההלוואה – שונה מעילת התובענה הראשונה והיא התגבשה רק לאחר שהתובענה הראשונה הוגשה. לפיכך, סבורים המערערים כי הם אינם מושתקים מלהעלות את טענותיהם לעניין זה בהליך נוסף וכי אין מקום לטענת מעשה בית-דין שהעלה המשיב בהקשר זה. כמו כן שבים המערערים ותולים את האשמה באי-פירעון ההלוואה בהתנהלותו של המשיב ולטענתם ניצל המשיב את "הנוסח העמום" של ההחלטות שניתנו בבית המשפט קמא על מנת לסכל את יישום ההסדרים השונים שנקבעו לצורך התשלום.
דיון והכרעה
10. משנדחתה בערעור הראשון טענת המערערים בכל הנוגע לשער החליפין הרלוונטי לחישוב החוב, אין עוד חולק כי במועד הפירעון (1.7.2008) עמד סכום החוב (קרן וריבית הסכמית לתקופת ההלוואה) על סך של כ-7.7 מיליון ש"ח (להלן: סכום החוב החלוט). כמו כן אין חולק כי עד היום ואף שחלפו חמש שנים ויותר מאז מועד הפירעון שעליו הוסכם, לא שילמו המערערים דבר על חשבון החוב אף לא את סכום החוב החלוט.
הסוגיה העומדת לדיון בערעור זה נוגעת לשיעורי הריבית החלים על סכום החוב החלוט ממועד הפירעון ואילך. האם, כגרסת המשיב, יש לחשבם על-פי השיעורים המוסכמים שנקבעו בחוזה ההלוואה או שמא, כגרסת המערערים בשלב הערעור, יש לחשבם על-פי חוק פסיקת ריבית והצמדה וזאת ממועד הפירעון ועד ליום מתן פסק הדין בערעור הראשון? ההפרש בין שתי שיטות החישוב עומד, לטענת הצדדים, על כשבעה מיליון ש"ח.
בית המשפט קמא אימץ לעניין זה את עמדת המשיב וסבר כי בנסיבות המקרה דנן אין כל הצדקה לסטות משיעורי הריבית המוסכמים שנקבעו בחוזה ההלוואה. אקדים ואומר כי אף לגישתי יש לחשב את סכום החוב על-פי שיעורי הריבית שנקבעו בחוזה ההלוואה בהעדר הצדקה שלא להחילם.
חיובי ריבית פיגורים בתקופת ניהול הליכים משפטיים
11. בסעיף 6 לחוזה ההלוואה הסכימו הצדדים כי במקרה של פיגור בתשלום ההלוואה תישא קרן ההלוואה בנוסף להפרשי השער והריבית ההסכמית לתקופת ההלוואה (ריבית שנתית נצברת בשיעור 12%), גם ריבית פיגורים שנתית נצברת בשיעור של 5%. וכלשון הסעיף:
"מבלי לגרוע מכל סעד אחר על פי הסכם זה או על פי כל דין, הרי כל סכום שלא שולם ע"י הלווה על חשבון פירעון ההלוואה (בין קרן, הפרשי הצמדה וריבית) במועדו, ישולם, בצירוף ריבית בגין תקופת הפיגור (מעבר ובנוסף לריבית והפרשי הצמדה הקבועים בסעיף 3 לעיל), החל מיום התשלום המיועד […] וכלה ביום הפרעון בפועל, בשיעור ריבית פיגורים שנתית של 5% נצברת מדי שנה (ריבית דריבית)".
העיקרון בדבר חופש ההתקשרות, שהינו עיקרון יסוד בדין החוזים הישראלי, מעוגן בהוראת סעיף 24 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 הקובע כי "תכנו של חוזה יכול שיהיה ככל אשר הסכימו הצדדים". אחד הביטויים לעיקרון זה מצוי בסעיף 6 לחוק פסיקת ריבית והצמדה לפיו ניתנת עליונות להוראות החוזה הקובעות ריבית פיגורים או הוראות בדבר הצמדה, על פני ההוראות הקבועות לעניין זה באותו החוק. וכך קובע סעיף 6 לחוק פסיקת ריבית והצמדה:
6.(א) אין לפסוק ריבית לפי חוק זה –
(1) אם קיים הסכם בין בעלי הדין על תשלום ריבית או פיצוי אחר בשל פיגור בתשלום;
(2) אם נקבע בחיקוק תשלום ריבית או סעד אחר כפיצוי על פיגור בתשלום, וכל עוד ניתן להעניק אותו סעד.
(ב) אין לפסוק הפרשי הצמדה או הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק זה –
(1) אם קיים בין בעלי הדין הסכם על הצמדה;
(2) אם קיים בין בעלי הדין הסכם על ריבית פיגורים וההסכם נכרת אחרי יום ה' בכסלו תשל"ד (30 בנובמבר 1973);
(3) אם נקבעה בחיקוק אחת מאלה:
(א) הוראה בדבר תשלום הפרשי הצמדה או סעד אחר, למעט ריבית, מחמת פיגור בתשלום;
(ב) הוראה בדבר שלילת תשלום הפרשי הצמדה, בין שלילה מלאה ובין שלילה חלקית מבחינת השיעור או התקופה.
ככלל, אין על כן מקום לסטות מהוראותיו הברורות של החוזה המשקפות את מה שהסכימו עליו הצדדים לעניין ריבית פיגורים או לעניין הפרשי הצמדה (בענייננו, הצמדה לשער הדולר על-פי "רצפת שער"), והוא הדין על-פי אותו רציונאל גם לעניין הריבית המוסכמת למשך תקופת ההלוואה (ראו: ע"א 48/88 ברזל נ' בנק צפון אמריקה בע"מ, פסקה 7 (15.9.1991); ע"א 1266/08 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' הארגון למימוש האמנה על ביטחון סוציאלי (ישראל – מערב גרמניה), פסקה 54 (18.7.2011) (להלן: עניין מגדל)). יחד עם זאת, אין מדובר בכלל נוקשה וייתכנו מצבים אשר בהם יסבור בית המשפט כי יש הצדקה לסטות ממנגנון ההצמדה או משיעורי הריבית שעליהם הסכימו הצדדים (לסקירה ממצה של הפסיקה בעניין זה ראו עניין מגדל, פסקה 54). המערערים ניסו להיתלות בהקשר זה בהלכה שיצאה מלפני בית משפט זה בע"א 275/83 עיריית נתניה נ' "סחף" חברה ישראלית לעבודות פתוח בע"מ, פ"ד מ(3) 235 (1986) (להלן: עניין סחף), לפיה עשויה התארכותה של התדיינות משפטית בין הצדדים להצדיק, במקרים מתאימים, סטייה מן המוסכם ביניהם והמרתו במנגנון שיערוך אחר (ולעניין זה ראו גם: ע"א 6396/95 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' נופי, פסקאות 15-14 (20.3.1997) (להלן: עניין נופי). כן ראו והשוו: ע"א 672/81 עמיתי מלון ירושלים נ' טייק, פ"ד מ(3) 169, 208 (1986); ע"א 349/84 פריג' נ' מטלר, פ"ד מב(1) 71, 76 (1988); ע"א 2515/90 דודפור נ' בכר, פסקה 14 (20.1.1994); ע"א 2510/93 תורג'מן נ' הסתור בע"מ, פסקה 21 (8.11.1994))
12. אין הנדון דומה לראיה. בעניין סחף נדון תוקפו של סעיף בחוזה לביצוע עבודות פיתוח שקבע ריבית פיגורים בשיעור של 11% לשנה ובית המשפט קבע שם כי:
"ייתכנו נסיבות, שבהן יש להסיק, כי הוראה חוזית בדבר איחור בתשלום לא נועדה לכסות נסיבות כגון אלה שנוצרו כאן, היינו, כאשר חלף זמן ניכר, התקיימו הליכים משפטיים, ונתוני הרקע הכלכליים נשתנו בינתיים באופן יסודי" (שם, בעמ' 243).
בקובעו כי הפיגור בתשלום באותו מקרה מצדיק שערוך על דרך של קביעת ריבית בשיעור של 65% ולא בשיעור של 11% כפי שנקבע בחוזה, הדגיש בית המשפט כי:
"ברגע שהחלו הליכים משפטיים […] אין עוד המדובר בפיגור רגיל תוך מהלך ביצוע החוזה אלא בהשהייה מכוונת של התשלום עקב הליכים משפטיים ההולכים ומתנהלים" (שם, שם).
בנסיבות שנוצרו שם, סבר בית המשפט כי השערוך שאותו קבע – העולה פי שישה על ריבית הפיגורים שנקבעה בהסכם – "תואם הן את כוונת הצדדים והן את המדיניות הרצויה", בהינתן העובדה כי מדובר בתשלום עבור עבודה שבוצעה ובגינה זכאי מבצע העבודה לקבל תשלום כערכו ביום התשלום (שם, שם).
הנה כי כן, ככל שניתן ללמוד מעניין סחף לענייננו נראה כי פסק דין זה אינו תומך כלל בעמדת המערערים. אדרבא הטעמים שהוליכו את בית המשפט לסטות שם מן השיעור המוסכם של ריבית הפיגורים הקבועה בהסכם (11%) ולהגדילו בשיעור ניכר (65%), מחזקים את המסקנה שאליה הגיע בית המשפט קמא בענייננו ומכל מקום בוודאי שאין למצוא בהם אחיזה לכך שהתארכותם של הליכים משפטיים היא לבדה מצדיקה הפחתה של שיעור ריבית הפיגורים המוסכמת. באומרי כי יש בטעמיו של הנשיא מ' שמגר בעניין סחף משום חיזוק למסקנה לפיה אין לסטות במקרה דנן מריבית הפיגורים שנקבעה בחוזה ההלוואה, כוונתי למה שכונה על ידו בעניין סחף כ"השהייה מכוונת של התשלום עקב הליכים משפטיים ההולכים ומתנהלים". דברים אלה יפים לענייננו וביתר שאת בהינתן העובדה כי המערערים הם אלה שיזמו לכתחילה את שתי התובענות, ללא עילה מבוססת של ממש, ובחרו עד עצם היום הזה שלא לשלם דבר על חשבון החוב, הגם שלפחות בראשית הדרך ונכון למועד הפירעון, רובו (כ-70%) לא היה שנוי כלל במחלוקת גם על-פי השער הנמוך שלפיו ביקשו המערערים באותו שלב וללא כל הצדקה, לחשב את החוב. חמור מכך, כפי שפורט לעיל בפרק העובדות, עלו אפשרויות שונות להסדרי ביניים לאורך כל פרק הזמן שבו התנהלו בין הצדדים ההליכים המשפטיים שנקטו המערערים. אילו היו המערערים נענים לאיזה מן האפשרויות שעלו, ולמצער לזו שעלתה לצד הערעור הראשון במסגרת הבקשה לעיכוב ביצוע, היה בכך במידה רבה גם בשלב מאוחר זה כדי לעצור את מירוץ ריבית הפיגורים, בלא לגרוע מטענותיהם (שנדחו בסופו של יום).
ויודגש – לפי תנאי חוזה ההלוואה רשאי היה המשיב לשמר בידו כבטוחה את השעבוד על הנכס עד לפירעון מלוא הסכומים המגיעים לו בגין ההלוואה (ראו סעיף 9.7 לחוזה ההלוואה). לכן אין ממש בטרוניה שהעלו המערערים ולפיה נמנע מהם לפרוע סכום כלשהו בשל סירובו של המשיב להסיר את המשכנתא. זאת ועוד, כפי שעולה מפירוט הסדרי הביניים השונים שהוצעו לאורך הדרך, נכללה בהם האפשרות להסרת המשכנתא כנגד ביצוע תשלומים והפקדות בנאמנות, תוך שמירת מלוא טענות הצדדים. עוד יש להדגיש כי דרישת המשיב לשמר בידו אלטרנטיבה לאותה בטוחה על דרך של ערובה או הפקדה המקבילה לסכום הריבית העשויה להצטבר עד להכרעה סופית בהליכים, הייתה דרישה לגיטימית אך גם כאשר נקבע על-ידי בית המשפט המחוזי ולאחר מכן על-ידי השופט (כתוארו אז) א' גרוניס כי הסכום הכולל לצורך הסדר ביניים בשלב עיכוב הביצוע יעמוד על עשרה מיליון ש"ח (שחלקו ישולם וחלקו יופקד כנגד הסרת המשכנתא) לא יכלול היוון עתידי של סכום הריבית כאמור, לא נענו לכך המערערים.
משבחרו המערערים כך לנהוג אין להם להלין אלא על עצמם, כפי שקבע בצדק בית המשפט קמא ויפים לענייננו הדברים שנפסקו בע"א 8910/05 א. אדמון בע"מ נ' וינבלט (20.9.2007), שם לא ראה בית המשפט מקום להתערב בריבית פיגורים מוסכמת, אף שהצטברה לכדי סכום לא מבוטל, בקובעו כי עיקר האחריות להתמשכותם והתקיימותם של ההליכים נעוצה בהתנהגותו של הצד אשר ביקש להפחית מן הריבית המוסכמת (ראו שם, פסקה 28). כן יפים לענייננו דבריו של בית משפט זה בע"א 1796/10 כתבן נ' בנק ירושלים בע"מ (7.12.2011)), שם קבע בית המשפט כי משלא פעל החייב באופן המצמצם את חשיפתו לשיעור הריבית הבנקאית, למשל על דרך של הפקדת הסכום אשר לגביו אין מחלוקת, אין הצדקה לסטות משיעורי ריבית הפיגורים הבנקאית המוסכמת (ראו שם, פסקאות 59-58; וכן ראו באותו עניין דנ"א 9538/11 כתבן נ' בנק ירושלים, פסקה 5 (28.5.2012)).
13. טענה חלופית שהעלו המערערים היא הטענה כי יש לראות בריבית הפיגורים שנקבעה בחוזה משום פיצוי מוסכם שאותו מוסמך בית המשפט להפחית על פי סעיף 15 לחוק התרופות. גם אם אכן ניתן לראות בריבית הפיגורים שנקבעה בחוזה ההלוואה פיצוי מוסכם כנטען (ראו והשוו: ע"א 4553/06 מדינת ישראל, משרד הבינוי והשיכון נ' מי ערד חברה להנדסה פיתוח ובנין בע"מ (בפירוק), פסקה 18 (14.10.2010); וכן ראו: ע"א 18/89 חשל חברה למסחר ונאמנות בע"מ נ' פרידמן, פ"ד מו(5) 257, 263 (1992); רע"א 8429/06 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי, פסקה י"ד (1.7.2007); אברהם וינרוט ריבית כרך א 197 (1998)), אין בכך כדי להועיל למערערים. זאת משום שלא עלה בידיהם להצביע על עילה כלשהי המצדיקה את הפחתתו על-פי התנאים הקבועים לעניין זה בסעיף 15 לחוק התרופות כפי שפורשו בפסיקה.
על מנת להצדיק התערבות בתניה הקובעת פיצוי מוסכם על דרך של הפחתת סכום הפיצוי, על מבקש ההפחתה להראות כי הפיצוי המוסכם אינו מקיים "יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה" (סעיף 15(א) לחוק התרופות), והפסיקה הוסיפה וקבעה כי הפחתת שיעורו של פיצוי מוסכם כאמור היא צעד חריג השמור לנסיבות מיוחדות שבהן "לא נמצא יחס סביר כלשהו – ולו בדוחק – בין שיעור הפיצוי המוסכם ובין הנזק שניתן היה לחזותו בעת כריתת החוזה" (עניין חשל, בעמ' 264; וראו גם: ע"א 3846/98 דהן נ' ביטון, פ"ד נד(6) 566, 575 (2000); דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ד' 695-694 (2011); גבריאלה שלו ויהודה אדר דיני החוזים – התרופות 493 (2009)). עוד נפסק כי על מבקש ההפחתה לסמוך את טענותיו בעניין זה על תשתית עובדתית מתאימה שאותה עליו "להציג, לפתח ולבסס" (ראו עניין מגדל, פסקה 54). בענייננו, שיעור הריבית ההסכמית לתקופת ההלוואה הועמד על 12% ואליה, כך נקבע, תתווסף במקרה של איחור בתשלום ריבית פיגורים בשיעור של 5%. המערערים לא הראו ולא הוכיחו כי שיעורה של ריבית הפיגורים אינה מקיימת יחס סביר לנזק שניתן היה לצפות כתוצאה מאיחור בפירעון החוב – כמצוות סעיף 15(א) לחוק התרפות – ובוודאי שלא עלה בידיהם להוכיח כי מדובר בריבית "רצחנית" או "מופרזת" שיש מקום להפחיתה (השוו: רע"א 1260/94 בן-חיים נ' אבי חן בע"מ, פ"ד מח(4) 826, 836 (1994); רע"א 5777/04 מרנץ נ' רודריגז, פ"ד נט(1) 420, 428 (2004)). הפרחת טענה בעלמא כי מדובר ב"ריבית שערורייתית" אין די בה בנסיבות העניין, בלא הנחת תשתית עובדתית מתאימה.
הטענות הנוספות שהעלו המערערים בעניין "אשם תורם" מצד המשיב ובעניין אי-קיום חובתו כנפגע להקטין את הנזק, אין בהן ממש בנסיבות המקרה דנן משקבעתי כי בהתאם לתנאי החוזה לא הייתה על המשיב חובה להסיר את המשכנתא טרם פירעון מלוא החוב על פי חוזה ההלוואה, וכי גם כאשר עמד על הפרק הסדר ביניים המאפשר את הסרתה "גב אל גב" עם תשלום הסכום שאינו שנוי במחלוקת והפקדת היתרה, בחרו המערערים שלא לעשות כן. על כן טענות אלה אף הן דינן להידחות.
סוף דבר
14. מן הטעמים המפורטים לעיל, אציע לחבריי לדחות את הערעור.
עוד אציע לחבריי לחייב את המערערים, ביחד ולחוד, לשלם למשיב שכר טרחת עורך-דין בערעור בסך של 60,000 ש"ח.
ש ו פ ט ת
השופט י' עמית:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופטת ד' ברק-ארז:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א' חיות.
ניתן היום, כ"ו באלול התשע"ג (1.9.2013).
ש ו פ ט ת | ש ו פ ט | ש ו פ ט ת |