בפניי בקשה למחיקת הערעור על הסף מטעם המשיב 1, וכן בקשה לפטור מתשלום אגרה ומהפקדת עירבון מטעם המערערים.
 
           העובדות הצריכות לעניין
 
1.        בעניינם של המערערים מתנהלים הליכי פשיטת רגל וביום 27.6.2004 ניתן צו לכינוס נכסיהם. במסגרת ההליכים הגישו המערערים לבית המשפט המחוזי בקשה לאישור הסדר אליו הגיעו עם המשיב 1, לאחר שזה החל בהליכים למימוש משכנתה הרשומה לטובתו על דירת מגוריהם, וביום 8.1.2006 ניתן אישור להסדר כפי שהוצע "בקווים כלליים" תוך שנקבע כי זה "דורש גיבוש סופי".
 
           ואולם, מימוש דירת המגורים של המערערים התבקשה על ידי נושה נוספת שלהם, אורי רבינר בע"מ (להלן: רבינר), אשר הגישה ביום 22.5.2011 בקשה למתן הוראות בעניין, ובהחלטה מיום 2.12.2011 הורה בית המשפט המחוזי (כב' השופט ח' ברנר) כי המשיב 2, הנאמן על נכסי המערערים, "יפעל ללא דיחוי נוסף למימוש דירת המגורים של [המערערים]" בציינו כי "אין זה מתקבל על הדעת כי [המערערים] יצברו חוב פיגורים של עשרות אלפי ש"ח, שעה שהם מחזיקים בבעלותם בדירה". והנה, ביום 14.2.2012 הגיש גם המשיב 1 בקשה להמשיך בהליכי מימוש המשכנתה על דירת המגורים של המערערים בציינו כי טרם ניתן אישור בית המשפט להסדר בינו ובין המערערים ובעומדו על חובם של המערערים כלפיו. בקשה זו התקבלה בהחלטה מיום 21.5.2013 (כב' השופטת ת' אברהמי), בה ציין בית המשפט כי "דינו של הנכס מימוש כפי שכבר נקבע לפני זמן רב בהחלטה שהפכה חלוטה והשאלה הינה מי הוא הגורם אשר יבצע את המימוש" ולבסוף קבע כי אין מקום לחרוג מן הכלל לפיו הנושה המובטח הוא אשר יפעל למימוש הבטוחה.
 
           על החלטת בית המשפט קמא מיום 21.5.2013 נסב הערעור שבכותרת.
          
           להשלמת התמונה יצוין כי ביני לביני הורה בית המשפט המחוזי, ביום 9.12.2012, כי יש לבטל את ההכרעה בתביעת החוב שהגישה רבינר ולהשיבה לבדיקת המשיב 2, הנאמן. לאחר בדיקתו המחודשת כאמור קיבל המשיב 2 ביום 3.4.2013 את תביעת החוב של רבינר. המערערים הגישו ערעור על החלטה זו ביום 30.6.2013, וזה טרם הוכרע.
 
 
הבקשה למחיקה על הסף
 
2.        בבקשה שהגיש המשיב 1 טוען הוא כי ההחלטה מיום 21.5.2013 עסקה אך בשאלה מיהו הגורם הנכון אשר יממש את דירת המערערים וכל שנעשה בגדרה הוא שינוי זהות בעל התפקיד אשר יבצע את המימוש. לטענתו ככזו טפלה ההחלטה להחלטה מיום 2.12.2011 בה הורה בית המשפט המחוזי על מימוש הנכס, וממילא אין היא מהווה "צו בפשיטת רגל" ואף לא "פסק-דין". עוד הדגיש המשיב 1 כי ההליך הוגש לאחר חלוף המועד להגשת בקשת רשות ערעור על ההחלטה ובנסיבות העניין הביע התנגדותו למתן ארכה להגשת בקשת רשות ערעור עליה.
 
           המשיב 3 סבור אף הוא כי ההחלטה נשוא ההליך היא "החלטה אחרת" עליה יכלו המערערים להשיג בדרך של בקשת רשות ערעור בלבד ואילו המשיב 1 הותיר את ההכרעה לשיקול דעת בית המשפט.
 
3.        המערערים מצידם טוענים כי דין הבקשה להידחות שכן ההחלטה נשוא ההליך הינה ההחלטה אשר סיימה את ההליכים בינם ובין המשיב 1, וכי אף אם אין מדובר ב"צו בפשיטת רגל" יש לומר כי מדובר ב"פסק-דין", והם עמדו בהקשר זה גם על ההשלכות של ההחלטה, אשר משמעותה היא פינויים מבית מגוריהם. לחלופין מבקשים המערערים ליתן להם ארכה להגשת בקשת רשות ערעור, בציינם כי אם תידחה גישתם לעניין סיווג ההליך הרי שמדובר בטעות שבדין שאירעה בתום לב.
 
4.        לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומר שבפניי הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.
 
           כידוע בכל הנוגע להליכי פשיטת רגל קובע סעיף 182 לפקודת פשיטת הרגל כי עומדת זכות ערעור למי שנפגע מ"צו בפשיטת רגל" שהינו צו הניתן על ידי בית המשפט "במסגרת הפעלת סמכותו המיוחדת לפי הפקודה כבית משפט לענייני פשיטת רגל" (בש"א 998/92 בן ציון נ' בנק ארץ ישראל בריטניה, פ"ד מו(2) 749, 754 (1992)). בגדר כך נכללות ככלל "[ה]החלטות המרכזיות המתקבלות במהלך התנהלותו של תיק פשיטת רגל" (רע"א 4746/11 גרוזמן נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה 9 (26.10.2012). כן ראו בש"א 6913/12 שפושניק נ' שפושניק (23.10.2012)). ככל שנקבע כי החלטה אינה באה בגדר "צו בפשיטת רגל" כאמור, יש להחיל לגביה את כללי הערעור הרגילים המבחינים בין "פסק דין" ל"החלטה אחרת" (ראו שלמה לוין ואשר גרוניס פשיטת רגל 38-40 (מהדורה שלישית, 2010)).
 
           במקרה דנן סבוני כי אין צורך להכריע בשאלה האם החלטתו של בית המשפט קמא מהווה "צו בפשיטת רגל" בהתאם לכללים הנזכרים, שכן אף אם אצא מנקודת הנחה, ממנה יצאו למעשה הצדדים כולם, כי אין מדובר ב"צו בפשיטת רגל", יש לומר שההחלטה הינה בגדר "פסק דין".
          
           אמת, בית המשפט המחוזי ציין בהחלטתו כי כבר בהחלטה מיום 2.12.2011 נקבע כי "דינו של הנכס מימוש" וכל שנותר הוא לדון בזהותו של הגורם המממש. ואולם, בשונה מן האופן בו מבקש המשיב 1 להציג את הדברים, בנסיבות הקונקרטיות של המקרה דנן שאלה זו אינה שולית אלא מדובר במחלוקת עצמאית העומדת על רגליה. זאת שכן מימוש הנכס על ידי הנאמן בהמשך לבקשת הנושה רבינר לא בוצע בפועל עד עתה, זאת בין היתר נוכח מחלוקות לגבי ההכרעה בתביעת החוב של נושה זה, כפי העולה מהחלטת בית המשפט קמא אשר ציין כי ב"מהלך מספר חודשים עלתה סברה כי שאלת מימוש הנכס תתייתר לאור דיון נוסף בתביעת חוב של הנושה אורי רבינר בע"מ, אולם לאחר שהוכרעה תביעת חוב זו הסתבר, כי יש צורך בהכרעה", ויוזכר כי גם בשלב זו תלוי ועומד ערעור שהגישו המערערים על הכרעת הנאמן באותה תביעת חוב. לעומת זאת בין המערערים למשיב 1 מחלוקת שונה, והיא בשאלת השלכות ההסדר ביניהם – אשר עקרונותיו אושרו בהחלטה מיום 8.1.2006 תוך שנקבע כי הוא "דורש גיבוש סופי" – ובשאלה האם עמדו המערערים בתנאיו. מפרוטוקול הדיון שנערך במועד מתן ההחלטה נשוא ההליך עולה כי המשיב 1 טען כי להסדר לא היה תוקף משפטי, ובערעור שבכאן טוענים המערערים כי הם קיימו את תנאי ההסדר וכי בנסיבות העניין המשיב 1 מושתק מלטעון שלא היה לו תוקף, ועל כן לא היה בידיו לבקש לממש את המשכנתה. אמנם בהחלטתו לא הכריע בית המשפט המחוזי מפורשות בשאלת תוקפו של ההסדר בין המערערים למשיב 1 ואך ציין כי הוא ער לקיומו של ההסדר "שמעמדו שנוי במחלוקת", אך דומני כי בפועל משמעות ההחלטה היא הכרעה במחלוקת המתוחמת שנתגלעה בין המערערים למשיב 1 בכל הנוגע להשלכות ההסדר בין הצדדים, וכי בנסיבות המקרה הקונקרטי העובדה שטרם החלטה זו ניתנה החלטה בדבר מימוש דירת המגורים לבקשת נושה אחר אינה משנה מן העובדה שבהחלטה דנן הכריע בית המשפט המחוזי במחלוקת האמורה וסתם בה את הגולל על טענות המערערים בכל הנוגע להסדר עם המשיב 1 (וראו בש"א 866/11 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' ר.א.מ מהנדסים קבלנים בע"מ (8.3.2011)).
 
           בנסיבות אלו סבורני כי קיים קושי לראות בהחלטת בית המשפט קמא כהחלטה הטפלה להחלטה מיום 2.12.2011 והנוגעת רק לאופן ביצועה, ומשכך ראוי לסווג את ההחלטה כ"פסק-דין", והצדק עם המערערים כי נתונה היתה להם זכות לערער עליה.
 
           הבקשה למחיקה על הסף נדחית, אפוא. המשיב 1 יישא בהוצאות המערערים בסך של 2,500 ש"ח.
 
הבקשה לפטור מתשלום אגרה ומהפקדת עירבון
 
5.        המערערים עותרים לפטור אותם מתשלום אגרה ומהפקדת עירבון, ולאחר שעיינתי בטענות הצדדים מצאתי כי אין מקום להיעתר לבקשה במלואה אך כי ראוי להעמיד את האגרה והעירבון על סכומים מתונים.
 
           הצדק עם המשיבים 1 ו-3, המתנגדים לבקשה, כי המערערים לא פרשו בבקשתם תשתית עובדתית מלאה להוכחת מצבם הכלכלי ולא צירפו את כל האסמכתאות הרלבנטיות. כך למשל המערערים, אשר אף לדבריהם עובדים לפרנסתם ומשתכרים יחדיו בסך של כ-11,000 ש"ח, לא פירטו את הוצאותיהם החודשיות (וציינו סכום גלובלי ללא פירוט או אסמכתא); לא צירפו תדפיסי חשבון בנק מלאים אלא רק אסמכתא בדבר יתרות בקופות גמל; לא הבהירו כיצד הם נושאים בעלויות ייצוגם המשפטי; והמערער 1 לא פירט אודות המצב הכלכלי של העסק אותו הוא מנהל ולא צירף אסמכתאות בעניין.
 
           לעניין הפטור המבוקש מהפקדת עירבון יש להוסיף כי טענת המערערים לפיה פנו לחברים ולקרובים אשר סייעו להם בעבר אך נענו בשלילה נטענה בסתמיות מבלי שפורטה ומבלי שהובאו אסמכתאות להוכחתה, ועל כן לא ניתן לומר כי המערערים הרימו את הנטל הנדרש בעניין זה.
 
           כן יש לדחות את בקשתם החלופית של המערערים לקבוע כי אם הערעור יידחה המשיב 1 ייגבה את ההוצאות שייפסקו לטובתו מן התקבול שיתקבל ממימוש דירת המגורים, שכן נוכח העובדה שלמערערים נושים נוספים לא ניתן לומר על יסוד החומר שהוצג כי מדובר בחלופה וודאית ושוות ערך לעירבון.
 
           עם זאת, נוכח מהות ההליך – הנסב על החלטה אשר התקבלה במסגרת הליכי פשיטת רגל המתנהלים בעניינם של המערערים ואשר עניינה במימוש דירת מגוריהם – ראוי להפחית את סכום האגרה לסך של 1,000 ש"ח ולהעמיד את העירבון על סכום מתון של 5,000 ש"ח.
 
           אגרה ועירבון בשיעורים האמורים ישלתמו ויופקדו בתוך 14 ימים ממועד המצאת החלטה זו לידי המערערים, ולא – יימחק ההליך או יירשם לדחייה, לפי העניין, ללא הודעה נוספת.
 
           החלטה זו תומצא לצדדים ללא דיחוי, באמצעות הפקסימיליה, ותתויק בתיקי השופטים. הבקשה לעיכוב ביצוע תועבר להמשך טיפול.
 
 
 
 
           ניתנה היום, כ"ג בחשוון  תשע"ד (27.10.2013).