השופט א' שהם:
 
1.        לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ר' סוקול), מיום 1.4.2012, בה"פ 22433-04-10. בגדרו של פסק הדין נדחתה תביעתה של המערערת למתן סעד הצהרתי, לפיו היא רכשה מידי המשיב 3, בשנת 1971, זכויות במקרקעין הידועים כגוש 10323 חלקה 10, בעיר שפרעם. כמו כן, במסגרת פסק הדין, נדחתה טענתה של המערערת, כי זכויותיה במקרקעין, כאמור, גוברות על זכויותיהם של המשיבים 1 ו-2, אשר רכשו את המקרקעין מידי המשיב 3, בשנת 2008.
רקע עובדתי
 
2.       חברת תעשיית אבן וסיד בע"מ (להלן: המערערת) הינה הבעלים של מחצבה המצויה בצידה המזרחי של העיר שפרעם (להלן: המחצבה). בקרבת המחצבה מצויות שתי חלקות מקרקעין: חלקה 1 בגוש 10323, וחלקה 10 בגוש 10323. שתי החלקות היו בבעלותה של המנוחה הגב' ורדה חליל גבור ז"ל (להלן: המנוחה), אשר את זכויותיה בחלקות ירשו שלושת ילדיה: מר חנא חביב חנא אלחג', אביו של מר נימר חנא חביב אלחאג' (להלן: המשיב 3 או נימר), גב' חווא חביב חנא אלחאג', וגב' לטיפה חביב חנא אלחאג' (שתיהן דודותיו של המשיב 3) (להלן: היורשים).
 
3.       בשנת 1968, חתמו היורשים על ייפוי כוח בלתי חוזר, על-פיו הם ביקשו להעביר את הזכויות במקרקעין לנימר. יצויין, כי העברת הזכויות מהמנוחה ליורשים, והעברת הזכויות מהיורשים אל נימר לא נרשמו בלשכת רישום המקרקעין במשך שנים רבות.
 
4.       בשנת 1970, התנהל בין המשיב 3 לבין נציגי המערערת משא ומתן, בנוגע לרכישת זכויותיו של המשיב 3 בשתי החלקות, אשר בסופו נחתם הסכם בין הצדדים, לפיו נמכרה חלקה 1 למערערת. כמו כן, לצורך השלמת העסקה הועברו הזכויות בחלקה 1 מהמנוחה ליורשים ומהם לנימר, וביום 23.1.1971, נרשמו הזכויות בחלקה 1 על שם המערערת. ביום 6.11.2000,  השלים נימר את העברת הזכויות בחלקה 10 על-שמו.  
 
5.        ביום 19.12.2008, נחתם הסכם בין נימר לבין המשיבים 1 ו-2, למכירת זכויותיו של נימר בחלקה 10 (להלן: עסקת המשיבים 1 ו-2). עסקת המשיבים דווחה לרשויות המס, וביום 21.12.2008, נרשמה לטובתם של המשיבים 1 ו-2 הערת אזהרה על זכויותיו של נימר בחלקה 10. לאחר סילוק כל חובות המס, ביום 9.3.2009, הושלמה עסקת המשיבים 1 ו-2 ברישום, והמשיבים 1 ו-2 נרשמו כבעלים של מלוא הזכויות בחלקה 10.
 
6.       בסוף שנת 2008, ובעקבות חילופי בעלים במערערת, התברר למערערת כי נרשמה הערת אזהרה לטובת המשיבים 1 ו-2 על זכויותיו של נימר בחלקה 10.  בהמשך, ולאחר שהמערערת גילתה את דבר קיומה של עסקת המשיבים 1 ו-2 – היא הגישה  את התובענה מושא הערעור שלפנינו נגד המשיבים 1 ו-2 ונגד נימר, למתן פסק דין הצהרתי, לפיו היא רכשה מידי נימר את הזכויות בחלקה 10, עוד בשנת 1971.
 
7.       המחלוקת, כאמור, בין המערערת לבין נימר נוגעת לזכויות בחלקה 10 (להלן: החלקה או חלקה 10). לטענתה של המערערת,  ביום 4.7.1971, נחתם הסכם בינה לבין נימר, לפיו היא רכשה את זכויותיו של נימר בחלקה 10 (להלן: ההסכם). כך גם טענה המערערת, כי באותו מועד, חתם נימר על ייפוי כוח בלתי חוזר להעברת הזכויות בחלקה 10 למערערת, ייפוי כוח המאומת על-ידי נוטריון ציבורי (להלן: ייפוי הכוח), ועל תצהיר זיהוי לצורך ביצוע רישום הזכויות על-שם היורשים (להלן: עסקת המערערת). עוד נטען, כי יש להורות על בטלותו של הרישום הקיים לטובת המשיבים 1 ו-2 לגבי החלקה. זאת שכן, על אף שעסקת המשיבים 1 ו-2 הושלמה ברישום, ושולמה בגינה תמורה – פעלו המשיבים 1 ו-2  בחוסר תום לב, כיוון שבמועד העסקה, הם ידעו או יכלו לדעת כי החלקה שימשה במשך כל השנים כחלקת עזר למחצבה, וכי החלקה כלולה בשטח שעליו חלה תוכנית מתאר מפורטת בנוגע למחצבה. יתרה מכך, ביום 21.1.2009 (כחודשיים טרם רישום עסקת המשיבים 1 ו-2), פנתה המערערת, באמצעות מכתב, כך לטענתה, אל עו"ד קייס זועבי, בא-כוחם של המשיבים 1 ו-2 (להלן: המשיב 4) בדרישה לביטול עסקת המשיבים 1 ו-2, ולמחיקת הערת האזהרה, ואולם המשיב 4 התעלם מדרישה זו (להלן: המכתב מיום 21.1.2009).
 
נימר, מצידו, הכחיש את עסקת המערערת, וטען כי חלקה 10 נשארה כל העת בבעלותו; וכי החתימות המופיעות על ההסכם ועל ייפוי הכוח, אשר נחתמו בשפה הערבית ובשפה העברית (להלן: החתימות שבמחלוקת), והנחזות להיות חתימותיו – הן מזוייפות.
 
לביסוס תביעתה, הציגה המערערת את ההסכם, ואת ייפוי הכוח החתומים, לכאורה, על-ידי נימר. כמו כן, לתמיכה בטענתה, בדבר אמיתות החתימות שבמחלוקת, הגישה המערערת מטעמה חוות-דעת של הגב' סימה אנקונה, מומחית לכתבי יד (להלן: גב' אנקונה). גם נימר הגיש חוות-דעת נגדית של מר רון ישי, מומחה לכתבי יד מטעמו (להלן: מר  ישי).
 
 
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
 
8.       ביום 1.4.2012, דחה בית המשפט המחוזי את תביעתה של המערערת.    בפסק דינו, נדרש בית המשפט להכריע בשאלה, האם בשנת 1971, נחתמה עסקה בין המערערת לבין נימר למכירת חלקה 10. במסגרת זו, בחן בית המשפט האם החתימות על ההסכם ועל ייפוי הכוח,  הן חתימותיו של נימר.
 
          תחילה, התייחס בית המשפט המחוזי לחוות-הדעת מטעם הצדדים, וקבע כי יש להעדיף את חוות-דעתו החד משמעית והברורה של מר ישי, לפיה החתימות שבמחלוקת לא נחתמו על-ידי נימר, על פני חוות דעתה של גב' אנקונה. בית המשפט ציין, כי על-פי חוות-דעתה של גב' אנקונה, לא ניתן לקבוע באופן חד משמעי, שהחתימות שבמחלוקת אינן חתימותיו של נימר. יתרה מכך, בחקירתה בבית המשפט, אישרה גב' אנקונה, כי רמת הוודאות שמדובר בחתימותיו של נימר הינה נמוכה יחסית.
 
          חיזוק לקביעתו, כאמור, מצא בית משפט קמא בעובדה, לפיה חלקה 10 מעולם לא נרשמה על שמה של המערערת, ואף לא ניתן על-ידי המערערת הסבר המניח את הדעת לכך. בעניין זה, קבע בית המשפט, כי "הטענה כי התברר שיש קשיים ברישום הזכויות על שמה של אבן וסיד בשל כך שהחלקה רשומה עדיין על שם המנוחה (כפי שנטען ב-ת/4 סעיף 27) אינה יכולה להתקבל, שהרי גם חלקה 1 הייתה רשומה באותו אופן ולא היה כל קושי בהשלמת העסקה ורישום הזכויות". עוד נאמר, כי המערערת לא הציגה כל ראיה לכך שהעסקה ביחס לחלקה 10 דווחה לשלטונות המס) בעוד שהעסקה ביחס לחלקה 1 דווחה לשלטונות המס במועד, כצפוי וכנדרש על-פי דין); או בדבר ביצוע תשלום כלשהו לנימר עבור חלקה 10.
 
          כמו כן, דחה בית משפט קמא את טענת המערערת, כי השימוש בחלקה לצרכי המחצבה – אשר נעשה על-ידה, מאז 1971, ללא התנגדות מצידו של נימר – מעיד על העברת הבעלות בחלקה 10 למערערת. בית המשפט המחוזי ציין, כי שימוש וחזקה אינם מעידים בהכרח על זכויות קנייניות, בין אם נעשו בהסכמת בעלי המקרקעין ובין אם לאו, וקבע כי:
 
"…במשך השנים עשתה אבן וסיד שימושים שונים בחלקה ואף טרחה להקים בחלקה סוללות עפר. עם זאת אין ספק שלא מדובר בשימוש רצוף בכל ימות השנה ומכל מקום שימוש זה נפסק כבר לפני שנים רבות. לעניין זה יש לזכור כי השלכת צמיגים ישנים וגרוטאות, כנטען על ידי מר גוטליב, אינה מעידה על תפיסת חזקה ושימוש כדין.
שימושים אלו, לתקופות מוגבלות, ואף ביצוע עבודות עפר בחלקה, אינם מחייבים את המסקנה כי אבן וסיד רכשה את הבעלות בחלקה".
 
 
          בהמשך, נתן בית המשפט המחוזי את דעתו לייפוי הכוח ולחזקת תקינות פעולת הנוטריון, וקבע כי אמנם לחתימה בפני נוטריון יש משקל חשוב, אולם לא ניתן לשלול את האפשרות שחתימה זו זויפה על-ידי מאן דהוא, וכי מי שהתייצב בפני הנוטריון לא היה נימר. לטעמו של בית משפט קמא:  "הראיות השונות…מלמדות כי לא הושג כל הסכם בין הצדדים ועל כן אין בחזקת תקינות פעולת הנוטריון כדי להתגבר על הראיות האמורות".
 
          בסופו של דבר, הגיע בית משפט קמא למסקנה, לפיה לא הוכח שנימר חתום על ההסכם וייפוי הכוח, ולא הוכח כי המערערת רכשה את חלקה 10 מנימר. לפיכך, נקבע כי די בכך כדי להביא לדחיית התביעה. עם זאת, ו"למען שלמות התמונה", דן בית המשפט המחוזי בסוגיית התחרות בין העסקאות הנוגדות. בנסיבות העניין, הבהיר בית המשפט, כי אף לו הייתה מתקבלת טענת המערערת בדבר קיומו של הסכם תקף בינה לבין נימר, הרי שבהתאם לסעיף 9 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין), גוברת ידם של המשיבים 1 ו-2.  טענת המערערת, לפיה לא התקיימה מצידם של המשיבים 1 ו-2 דרישת תום הלב – נדחתה על-ידי בית משפט קמא. נקבע, בהקשר זה, כי לא הובאה בפני בית המשפט כל ראיה, לפיה עובר להשלמת רישום העסקה ידעו הרוכשים על טענותיה של המערערת בנוגע לחלקה 10, ולפיכך לא הוכחה הטענה, כי המשיבים פעלו בחוסר תום לב, בעת ביצוע העסקה או בעת רישומה.        
 
            המערערת לא השלימה עם פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ומכאן הערעור שלפנינו.
         
הערעור
         
9.       לטענת המערערת, שגה בית משפט קמא עת קבע כי נימר לא מכר למערערת את זכויותיו בחלקה. המערערת סבורה, כי בית משפט קמא לא נתן כל משקל  לכך שבאותו מועד בו נחתמו ההסכם וייפוי הכוח, חתם נימר על תצהיר זיהוי – אשר החתימה עליו לא הוכחשה – המזהה את מייפי הכוח (היורשים), לצורך קידום רישום הזכויות בחלקה. לגישתה של המערערת, בית משפט קמא לא נתן את המשקל הראוי לייפוי הכוח אשר אומת על-ידי נוטריון ציבורי; ושגה כאשר קבע כי נימר הצליח לסתור את חזקת התקינות.  
 
          עוד נטען, כי  בית משפט קמא התעלם מהגרסאות הסותרות, אשר העלה נימר אל מול גרסאותיהם העקביות של נציגי המערערת; וטעה אף ביחס לקביעתו בדבר אמיתות החתימות שבמחלוקת על ההסכם ועל ייפוי הכוח. המערערת הטילה ספק באמינותו של המומחה מטעמו של נימר, מר ישי, וטענה כי חוות דעתו בעייתית, חלשה ופגומה. זאת, בין היתר, משום שחתימות ההשוואה היו פרי הכתבה ואין מדובר בחתימות טבעיות; כיוון שההכתבה בוצעה 40 שנה לאחר שנחתמו החתימות שבמחלוקת; ומשום שמר ישי בדק את החתימות בערבית בלבד, כאשר התברר כי הוא אינו יודע כלל לקרוא בערבית, וכי נימר חותם רק בעברית. 
 
          המערערת הוסיפה וטענה, כי שגה בית המשפט כאשר הפך את נטל הראיה וביסס את קביעתו – לפיה נימר הצליח לסתור את חזקת התקינות – על אי הצגת ראיות על-ידי המערערת, במקום להתבסס על ראיות אשר הוצגו על-ידי נימר. בכלל זה,  גורסת המערערת, כי אין לראות באי הצגת ראיות מסויימות (אסמכתאות הנוגעות לאי רישום החלקה, לביצוע תשלום התמורה ולדיווח לרשויות המס) משום חיזוקים למסקנה כי החתימות שבמחלוקת זוייפו.
 
          טענה נוספת, אשר העלתה המערערת התייחסה להתעלמותו של בית משפט קמא מראיותיה לגבי חזקתה ושימושה בחלקה. לדידה של המערערת, לא זו בלבד שגרסתו של נימר, בעניין זה, היתה רצופה סתירות, אלא שנימר אף לא הציג כל ראיה, לפיה מאז שנת 1971, הוא ביקש מן המערערת לעשות שימוש כלשהו בחלקה, או דרש ממנה לפנות את החלקה.
 
          עוד טענה המערערת, כי בית משפט קמא שגה עת דחה את טענתה, לפיה זכויותיה בחלקה גוברות על זכויות המשיבים 1 ו-2. זאת שכן, במסגרת פסק דינו, לא דן בית המשפט בטענת המערערת בדבר קיומה של "עצימת עיניים" מצד המשיבים 1 ו-2,  בכל הנוגע לבדיקת המצב התכנוני של החלקה על-ידם. על כך הוסיפה המערערת כי קביעתו של בית המשפט, לפיה – לא הוכח כי המכתב מיום 21.1.2009, הומצא למשיב 4 – הינה שגויה.
 
טיעוני המשיבים 1 ו-2
 
10.     המשיבים 1 ו-2 גורסים, כי דין הערעור להידחות, שכן זה מופנה, רובו ככולו, כנגד קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא. לטענת המשיבים 1 ו-2 קביעותיו העובדתיות ומסקנותיו של בית המשפט המחוזי מבוססות ומשתלבות היטב בחומר הראיות, אשר הוצג בפניו.
 
          בסיכומיהם חזרו המשיבים 1 ו-2 על קביעותיו ומסקנותיו של בית משפט קמא. במסגרת זו, טענו המשיבים 1 ו-2, כי בצדק העדיף בית המשפט את חוות דעתו של מר ישי על פני חוות דעתה של גב' אנקונה, ובצדק שוכנע בית המשפט, כי החתימה על ייפוי הכוח איננה חתימתו של נימר. לשיטתם של המשיבים 1 ו-2, מאחר שחלקות 1 ו-10 הינן חלקות סמוכות גאוגרפית, וזהות במצבן הרישומי – הרי שלו היה ממש בטענת המערערת, לפיה היא רכשה את חלקה 10, זמן קצר לאחר שרכשה את חלקה 1, היא הייתה דואגת להסדיר את רישום זכויותיה בחלקה, ולדווח לרשויות המס, כפי שעשתה ביחס לחלקה 1. לפיכך, נטען, כי המערערת היא אשר פעלה בחוסר תום לב, ובדין קבע בית המשפט כי עסקת המשיבים 1 ו-2 עדיפה על עסקת המערערת.
 
טיעוני המשיב 3
 
11.     המשיב 3 צידד בעמדתם של המשיבים 1 ו-2, ואף הוא, במסגרת סיכומיו, חזר  בפירוט רב על האמור בפסק דינה של הערכאה הדיונית. לגישת המשיב 3, מאחר שטענות המערערת נוגעות לקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, המבוססות על התרשמותו הישירה של בית המשפט ממסכת הראיות והעדויות שנפרשה בפניו – הרי שאין מקום כי ערכאת הערעור תתערב בקביעות כגון דא. 
 
          על כך הוסיף המשיב 3 וטען, כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי הינו פסק דין מפורט ומנומק היטב, ובצדק העדיף בית משפט קמא את גרסתו, אשר נתמכה, לכל אורך הדרך, בראיות מהימנות, על פני גרסתה נטולת הראיות של המערערת. כמו כן, לשיטתו של המשיב 3, צדק בית המשפט המחוזי כאשר אימץ את חוות דעתו הברורה והחד משמעית של מר ישי. עוד נטען, כי בניגוד לדברי המערערת, בית משפט קמא אכן התייחס לייפוי הכוח, ואף נתן לו את המשקל הראוי, ואולם הוא שוכנע בכל זאת כי חזקת התקינות נסתרה על-ידי המשיב 3, והוכח כי החתימה המתנוססת על-גביו אינה חתימתו של המשיב 3. אשר לחתימה על תצהיר הזיהוי, טען המשיב 3, כי המערערת לא עמדה בנטל להוכיח כי זה נחתם על-ידו.
         
סיכומי תשובה מטעם המערערת
 
12.     בפתח סיכומי תשובתה, הדגישה המערערת, כי המשיבים 3-1 התעלמו בסיכומיהם מהטענות העיקריות העומדות בבסיס הערעור. לעמדתה של המערערת, הדיון בערעור כרוך בבחינת שאלות משפטיות, אשר לא הוכרעו על-ידי הערכאה הדיונית, ובכלל זה – האם יש ליתן משקל ראייתי לחוות-דעת של מומחה לכתבי יד, כאשר אין הוא יודע את שפת החתימה; האם שימוש בקרקע מעיד על רכישת זכויות בנכס; האם אי בדיקת מצבו התכנוני של נכס מהווה חוסר תום לב, כפי טענתה של המערערת, לצורך הכרעה בתחרות בין עסקאות נוגדות;  והאם ידיעת מיופה-כוח כמוה כידיעת מרשו, לעניין שאלת תום הלב בעסקאות נוגדות.
 
          עוד נטען, כי בפסק הדין, מושא הערעור, נפלה טעות לא רק בקביעות העובדתיות אלא בעיקר באופן ניתוח המצב המשפטי, בכל הנוגע למשקל ו/או להעדר משקל שיש לתת לראיות השונות, אשר הוצגו בפני בית המשפט המחוזי. במסגרת זו, חזרה המערערת על השגותיה שפורטו בערעור, וטענה כי בית משפט קמא טעה בקביעתו לפיה חזקת התקינות נסתרה על-ידי המשיב; כי בית משפט קמא שגה משנתן משקל מכריע לחוות-דעתו של מר ישי, תוך התעלמות מכל הפגמים שנפלו בה; וכי בית המשפט המחוזי טעה כאשר קבע כי שימושה של המערערת בחלקה 10, מאז תחילת שנות ה-70, אינו מעיד על רכישת החלקה.
 
דיון והכרעה
 
13.     שתי שאלות עיקריות עומדות להכרעה בערעור זה. הראשונה היא, האם בית המשפט המחוזי שגה במסקנתו הסופית בפסק הדין, לפיה, לא הוכח כי המערערת רכשה את חלקה 10 מנימר, שכן לא הוכח כי נימר חתם על ההסכם ועל ייפוי הכוח. השאלה השנייה עניינה הוא, האם, כדין, קבע בית משפט קמא, כי עסקת המשיבים 1 ו-2 עדיפה על פני עסקת המערערת.
 
           אקדים ואומר, כי לאחר בחינת טענות הצדדים, וכל החומר אשר הוצג מטעמם, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. זאת שכן, לא נמצא טעם מבורר להתערב בפסק דינו המפורט והמנומק של בית המשפט המחוזי אשר נשען, בעיקרו של דבר, על ממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידו, על יסוד מכלול הראיות שהובאו בפניו, לרבות חוות-דעת המומחים. טרם שאפנה לדון בשאלות העומדות במוקד הערעור, אזכיר את ההלכה המושרשת באשר לכלל אי ההתערבות של בית משפט שלערעור בממצאים של עובדה ובשאלות של מהימנות, אשר נקבעו על-ידי הערכאה הדיונית.
 
התערבות ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים
 
14.     כידוע, אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אשר בידיה נתונה האפשרות להתרשם מהעדים ומחקירתם על דוכן העדים, ולבחון לעומק כל ראיה וחוות דעת. התערבותה של ערכאת הערעור תעשה במקרים חריגים בלבד, כאשר מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, או כאשר מתגלים פגמים מהותיים, היורדים לשורש העניין, בהערכת הראיות ובקביעת העובדות (ראו, לעניין זה, אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 1108 (מהדורה אחת עשרה, 2013); ע"א 3601/96 בראשי נ' עיזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, פ"ד נב(2) 582 (1998); ע"א 558/96 חברת שיכון עובדים בע"מ נ' רוזנטל, פ"ד נב(4) 563 (1998); ע"א 4839/92 גנז נ' כץ פ"ד מח(4) 749, 755 (1994); ע"א 989/03 א' חטר-ישי – משרד עורכי דין נ' חיננזון, פ"ד נט(4) 796, 807 (2005); ע"א 6534/09 ברג'ות נ' אבו אחמד (2.2.2011); ע"א 580/10 ניר שיתופי – אגודה ארצית שיתופית להתיישבות עובדים ואח' נ' עיריית הוד השרון (25.7.2013) (להלן: עניין ניר שיתופי).
 
 
15.      בדומה לכך, אף בשאלות הנוגעות להעדפת חוות דעת של מומחים, מידת התערבותו של בית משפט שלערעור תהא מצומצמת למדיי. ככלל, ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהחלטתה של הערכאה הדיונית, אשר העדיפה לאמץ חוות דעתו של מומחה אחד על פני משנהו (ראו, בהקשר זה, ע"א 402/85 מרקוביץ' נ' עיריית ראשון לציון, פ"ד מא(1) 133, 139 (1987); ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' רבי (31.12.1988); ע"א 680/87 המגן חברה לביטוח נ' אליהו, פ"ד מו(4) 154, 161 (1992); ע"א 9323/04 מיצר לפיתוח בע"מ נ' שותפות בניין 17 מתחם 5 (23.7.2006)).
          
16.      עם זאת, כאשר קביעותיו העובדתיות של בית המשפט אינן מעוגנות בממצאי מהימנות גרידא, אלא מבוססות על שיקולי היגיון והערכה – לגביהם אין לערכאה הדיונית יתרון משמעותי – קיים פתח רחב יותר להתערבותה של ערכאת הערעור בממצאים ובמסקנות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית (ראו: ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז(3) 240, 249 (1993) (להלן: עניין שאול רחמים); ע"א 4352/04 בן נון נ' עובדיה (10.11.05); ע"א 7762/10 מינהל מקרקעי ישראל נ' עיזבון המנוח עבדאללה עבד אלקאדר עבדאללה (27.8.2012); ע"א 1445/11 אברהם מרטינז נ' איתן רילוב ואח' (26.12.2012)).
 
סבורני, כי המקרה דנן אינו נופל לגדר אחד החריגים לכלל אי ההתערבות, ובנסיבות העניין, אין כל הצדקה לסטות מכלל זה, ולהתערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, כפי שיפורט להלן.

 
 
 
 
האם נחתמה בשנת 1971 עסקה בין המשיב 3 לבין המערערת למכירת חלקה 10?
 
17.     בבסיס קביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה לא הוכח כי המערערת רכשה את חלקה 10 מנימר, עמד הממצא, לפיו החתימות על ההסכם ועל ייפוי הכוח אינן חתימותיו של נימר. ממצא עובדתי זה הושתת, בראש ובראשונה, על חוות-דעתו של מר ישי. בעניין זה, סבורה המערערת, כי חוות הדעת רצופה בפגמים, ולפיכך, שגה, לטענתה, בית המשפט המחוזי משנתן לה משקל, והעדיפה על פני חוות-דעתה של גב' אנקונה. 
 
18.     על מעמדו של הגרפולוג כמומחה בבית המשפט, ועל משקלה של חוות דעתו באבחון זיופי חתימות – ניתן ללמוד מדבריו של הנשיא מ' שמגר בעניין שאול רחמים, בעמ' 263-262:
 
"בסוגיה זו הלכה היא מלפנינו, כי בית המשפט רשאי להיזקק לעדויות מומחים בעניינים שבהם דרושים 'ידע והתמצאות מדעיים או טכניים' (ד"נ 20/85 בחרי ואח' נ' פלדון ואח', פ"ד לט (4) 463, בעמ' 465), ובהם עדות גרפולוג המומחה לניתוח כתבי-יד. על מקצוע הגרפולוגיה נאמר, כי 'הגיע לדרגת מדע שימושי ממש…' (ע"פ 352/71 טל נ' מדינת ישראל, פ"ד כו (2) 107, בעמ' 112), ולכן מותר – ולעתים קרובות אף רצוי – לעשות שימוש בחוות-דעתו של גרפולוג על-מנת לבסס טענה בדבר אמיתותה (או אי-אמיתותה) של חתימה. מובן כי בכך אין כדי להעביר לגרפולוג את כוח ההכרעה לעניין אמיתות החתימה, ובכל מקרה בית המשפט הוא זה המחליט אם לתת אמון בחוות-דעתו של המומחה, איזה משקל – אם בכלל – יש לייחס לה, ומה המסקנה הסופית העולה משקלול חוות-דעת זו עם שאר הראיות שבתיק (ראה ע"א 46/77 בוכוולד נ' בנק ברקליס דיסקונט בע"מ, פ"ד לג (1) 715, בעמ' 719)".
 
19.     במקרה הנידון דידן, בחן בית המשפט המחוזי את חוות דעתו של מר ישי, וקבע כי מר ישי השווה את החתימות שבמחלוקת לחתימות אחרות של נימר שאינן שנויות במחלוקת (כדוגמת החתימות על עסקת רכישת חלקה 1), ולחתימות הכתבה נוספות. כמו כן, ציין בית משפט קמא, כי מר ישי בדק את המסמכים המקוריים, ולשם כך אף ערך בדיקות במשרדי לשכת רישום המקרקעין. עוד הדגיש בית משפט קמא, כי "המומחה בחקירתו לא חזר בו מקביעותיו והסביר כי היו בפניו די מסמכים מקוריים ממקורות שונים כדי להגיע למסקנות". 
 
לאחר זאת, החליט בית המשפט המחוזי לאמץ את חוות-דעתו של מר ישי,  ולהעדיפה על פני חוות דעתה של הגב' אנקונה. טרם שהגיע בית משפט קמא למסקנה זו, הוא בחן את חוות-הדעת ואת חתימות ההשוואה במסמכים המקוריים, שמע את עדות המומחה בבית המשפט, והתרשם ממהימנותו ומתשובותיו המקצועיות והענייניות, אשר הסבירו את מסקנתו הנחרצת, לפיה החתימות שבמחלוקת אינן חתימותיו של נימר. לעומת זאת, קבע בית משפט קמא כי חוות-דעתה של הגב' אנקונה אינה חד משמעית, שכן זו הסתמכה על צילומים של מסמכי ההשוואה, ולא על המסמכים המקוריים.
 
20.     אשר לטענתה של המערערת, לפיה אין ליתן משקל לחוות-דעתו של מר ישי, בשל העובדה כי המומחה אינו יודע את השפה הערבית – הרי שדינה להידחות. ראשית, על-פי עדותו של מר ישי, הוא אמנם אינו דובר ערבית, אולם הוא מכיר ומזהה את האותיות הכתובות בערבית ואת צורות החיבור, ככל הנדרש לזיהוי חתימות (ראו: פרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט קמא, ביום 3.2.2011, עמ' 40, שורות 31-28). שנית, אף לו נקבע כי אין למר ישי כל ידע ומושג בשפה הערבית, נראה בעיניי כי המערערת אינה יכולה להיבנות מטענה זו. זאת שכן, משקלה ועוצמתה של הטענה לצורך זיהוי חתימה בלבד אינו רב, כיוון שאין המדובר בטקסט מלא, אלא בחתימה בלבד, אשר מעצם טבעה הינה ציורית ואינה כוללת, במרבית המקרים, טקסט מילולי. לפיכך, הנני סבור, כי אי ידיעת השפה בה נחתמה החתימה אינה פוגמת, בהכרח, ומחלישה את חוות הדעת. זאת, וכפי שהובהר, גרפולוג מבצע בדיקה טכנית של ההיבט הגרפי של החתימה עפ"י מאפיינים קבועים, תוך השוואה למסמכים אקראיים מאותה תקופה שבה הוטבעה החתימה שבמחלוקת.
 
כמו כן, בניגוד לטענת המערערת, וכפי שציין בית המשפט המחוזי – חתימות ההשוואה לא היו פרי הכתבה בלבד, אלא כללו גם חתימות אותנטיות ומקוריות, מהתקופה הרלבנטית לחתימות שבמחלוקת, אשר נלקחו מלשכת רישום המקרקעין בנצרת.
 
עוד במסגרת השגתה על חוות-דעתו של מר ישי, טענה המערערת, כי מר ישי בדק אך ורק את החתימות בערבית שהופיעו על-גבי ההסכם וייפוי הכוח, שעה שבמסגרת עדותו מסר נימר, כי הוא חותם בשפה העברית בלבד. מכאן יוצא, לשיטתה של המערערת, כי כלל לא הוכח שהחתימה בעברית על-גבי ההסכם וייפוי הכוח אינה חתימתו של נימר. אין בידי לקבל טענה זו. למרות שמעיון בפרוטוקול לא ברור האם בדיקתו של מר ישי התייחסה, באופן ספציפי, גם לחתימות בשפה העברית – הרי שבמסגרת חוות דעתו, ציין מר ישי, מפורשות, כי בדיקתו התייחסה לחתימות מקוריות של נימר הן בעברית והן בערבית. בנוסף, הבהיר מר ישי בחקירתו הנגדית, כי "כל הבדיקה נעשית כשכל חתימות ההשוואה פתוחות מול חתימות המחלוקת וכשהמומחה מייחס ערך יחסי שונה לחלק מהחתימות לפי מיקומם בקיצון מימין ובקיצון משמאל, אם אלו חתימות שנמצאות במרכז הוא נותן להם ערך גבוהה יותר…" (עמ' 43 לפרוטוקול, שורות 28-24). מעבר לכך, וכפי שציינתי לעיל, אין לשפה בה נחתמה החתימה משקל רב, לצורך זיהוי החתימות.
 
אף בטענת המערערת – לפיה לא הוכח שהחתימות בערבית על גבי דוגמאות ההשוואה (המסמכים המקוריים וחתימות ההכתבה), נחתמו על-ידי נימר – אין כדי לשכנע. אמנם, תשובותיו של נימר לשאלות בעניין זה, היו מעט מסויגות ולא החלטיות, כדוגמת: "אני חושב…אני לא יודע…אם אמרת חתום, חתום…" (77-76 לפרוטוקול), עם זאת נימר לא הכחיש, באופן גורף, את חתימותיו על דוגמאות ההשוואה.
 
21.     סיכומו של דבר, לצורך הכרעתו בשאלה האם המערערת רכשה את חלקה 10 מנימר, סמך ידו בית המשפט המחוזי, ובצדק, על חוות-דעתו של מר ישי, לפיה החתימות על ההסכם ועל ייפוי הכוח אינן חתימותיו של נימר.  ואולם, בית משפט קמא לא הסתפק בחוות-דעת זו בלבד, ובחן אותה ביחד עם יתר הראיות, לרבות התנהגות הצדדים. במסגרת זו, נתן בית משפט קמא את דעתו לעובדה, כי משנת 1971 ועד היום, לא נרשמו הזכויות בחלקה 10 על-שם המערערת, ואף לא נרשמה כל הערת אזהרה לטובתה. לעניין זה, דחה בית משפט קמא את טענת המערערת, לפיה היא נתקלה בקשיים ברישום זכויותיה. בנוסף, ציין בית משפט קמא, כי בהעדר מסמכים המעידים על רישום הזכויות; על דיווח לשלטונות המס; ועל תשלום תמורה, הרי ש"מתחזקת ההנחה כי לא נכרת כל הסכם ביחס לחלקה 10". זאת, בעיקר, לנוכח התנהלותה של המערערת בעסקה זו אל מול התנהלותה בכל הנוגע לעסקת המכר של חלקה 1, במסגרתה, השלימה המערערת את רישום הזכויות, ואף דאגה לדווח לרשויות המס על העסקה, מבעוד מועד. בית משפט קמא התייחס גם לטענת המערערת, לפיה השימוש שעשתה בחלקה לצורך המחצבה, במשך שנים רבות, מעיד על בעלותה בחלקה. לאחר שבית משפט קמא בחן בקפידה את הראיות (שלא כטענת המערערת), אשר הציגה המערערת לגבי חזקתה ושימושה בחלקה 10, לרבות עדויותיהם של עדי המערערת, מר גרוניך ומר גוטליב, וצילומי האוויר משנת 1982 – הגיע בית המשפט למסקנה כי דין הטענה להידחות. דומני, כי אין מקום להתערב גם בקביעתו זו של בית משפט קמא, ואף אני סבור כי אין בשימוש הזמני שנעשה על-ידי המערערת בחלקה 10 כדי להעיד על זכויותיה הקנייניות בחלקה. 
 
          לנוכח האמור לעיל, הנני תמים דעים עם מסקנתו הסופית של בית המשפט המחוזי, לפיה לא הוכח כי המערערת רכשה את חלקה 10 מנימר.
 
מעמדו של ייפוי הכוח הנוטריוני
 
22.     לאחר שנקבע עובדתית כי נימר אינו חתום על ייפוי הכוח הנוטריוני ועל ההסכם, אין עוד צורך, לכאורה, לדון בטענת המערערת, לפיה בית משפט קמא לא נתן את המשקל הראוי למעמדו של ייפוי הכוח, אשר אומת על-ידי נוטריון ציבורי. ואולם, ראיתי להתייחס בקצרה גם לטענה זו.
            
           ככלל, כאשר צד מכחיש את אמיתות חתימתו על גבי מסמך בכתב, על הצד השני רובץ נטל השכנוע להוכיח את אמיתות החתימה  (ראו: עניין שאול רחמים).  ייפוי כוח נוטריוני הוא אחד החריגים לכלל זה, וכאשר עסקינן במסמך שנחתם בפני נוטריון, נטל ההוכחה עובר אל שכמו של הצד הטוען כי החתימה המופיעה על המסמך אינה חתימתו, כפי שיפורט להלן.
 
בשל העובדה שייפוי הכוח בענייננו נחתם בפני נוטריון ציבורי בשנת 1970 (זאת, טרם שנכנס לתוקפו חוק הנוטריונים, התשל"ו-1976) – חל עליו החוק העותומני, היינו: חוק הנוטריון הזמני מיום 15.10.1913 (להלן: חוק הנוטריון העותומאני), הקובע חזקות בדבר תקינות פעולת הנוטריון, ומעגן את חובתו לברר את זהות הצדדים ואת רצונם (ראו: ע"א 7183/09 עזבון המנוח בולוס נגד  מינהל מקרקעי ישראל (4.4.2012)).
 
עפ"י חוק הנוטריון העותומאני מוטלת החובה על הנוטריון לחקור ולברר את זהותם של הצדדים ואת רצונם החופשי. כך קובע, סעיף 42 לחוק הנוטריון העותומאני:
 
"אחד התפקידים היותר חשובים של הנוטריונים והעוזרים, הוא לחקור ולברר את זהותם של הצדדים ולהיות בטוחים ברצונם החפשי של הצדדים ואם יוכח בפני בית המשפט שהם אשרו או ערכו, נירות, שטרות, או חוזים מבלי לחקור בתשומת לב את זהות הצדדים ואת רצונם החפשי, יפוטרו מייד, ויענשו בהתאם להוראות החוק הזה" (הציטוט מובא בתרגומו של עו"ד מ' לניאדו, בספרו קובץ החוקים העותמנים 171, מהדורה שנייה, תשט"ו)
 
בית משפט זה קבע, לעניין פירושו של סעיף 42 הנ"ל, כי:
 
"קיימת חזקה, שהנוטריון מילא את חובתו כהלכה (ראה ע"א 8/68, [2], בעמ' 111), ואין לייחס לו מחדל מקצועי-אתי במילוי תפקידו, בלי שהדבר מוכח בצורה משכנעת ביותר.
שותף אני גם לדעה, כי קיים אינטרס ציבורי רב חשיבות להשלטת ההבנה בציבור, כי רק במקרה נדיר ביותר יוכל אדם להתכחש לתוכנו של מסמך שנחתם על ידו בפני נוטריון ציבורי" (ע"א 404/84 יחזקאל סעתי נ' פרחה סעתי ואח', פ"ד מא(2) 477 (1987), עמ' 496-497).
 
בע"א 7303/01 עסאף נגד מדינת ישראל, פ"ד נז(2) 847 (2003) (להלן: עניין עסאף) נאמר, כי בהיעדר הוכחה סותרת יש להניח כי הנוטריון הציבורי מילא את תפקידו וחובתו כקבוע בחוק (שם, בעמ' 485-483, 497-496).
 
זאת ועוד, הוראת סעיף 66 לחוק הנוטריון העותומאני מעידה על חשיבותו של המסמך הנוטריוני, ועל כוחו כראיה, וזו לשונה:
 
"מסמכים, הסכמים ושטרות הנערכים ע"י הנוטריונים ועוזריהם כפי התנאים והכללים המפורשים בחוק הזה, הם נחשבים לבעלי-ערך-הוכחה בפני עצמם, בפני כל בתי המשפט הדתיים והאזרחיים וכל מחלקות הממשלה, וזה מבלי שום צורך לאמת את תכנם ע"י איזו ראיה אחרת". 
 
הוראה זו מתייחסת למשקלם הראייתי של המסמכים אשר נערכו ע"י נוטריון, וזאת עפ"י הכלל של תקינות פעילותו של המינהל. כלומר, שלא כמסמך רגיל המוגש לבית-המשפט, הרי שלשם אימות תוכנו של מסמך נוטריוני על-פי החוק העותמני, אין צורך לזמן לעדות את הצדדים החתומים על המסמך או את הנוטריון הציבורי עצמו (ראו: עניין עסאף). זה הדין אשר חל גם בימינו, בהתאם להוראת סעיף 19 לחוק הנוטריונים, התשל"ו-1976, לפיה: "אישורו של נוטריון לפי חוק זה והתקנות על פיו, יהיה ראיה מספקת בהליך משפטי, ללא צורך בראיה נוספת, לדברי הנוטריון ולמעשיו ולדברי אחרים ולמעשיהם שאמרו או עשו בפניו, הכל כאמור באישור".
 
          במילים אחרות, החזקה בדבר אמיתות תוכנו של המסמך הנוטריוני וכשרות פעולותיו של הנוטריון, היא חזקה הניתנת לסתירה. אלא שטענה המייחסת לנוטריון מחדל חמור בהפעלת חובתו לחקור ולברר את זהותם של הצדדים – דורשת הוכחה  משכנעת ביותר, כדי לסתור את אמיתות ייפוי הכוח הנוטריוני.
 
קיימות דרכים שונות, באמצעותן ניתן להפריך את אמיתות החתימה על ייפוי הכוח הנוטריוני: מפי עד, אשר יאשר כי החותם היה אדם אחר; על דרך הצגתה של חוות-דעת מומחה התומכת בגירסתו של הצד המסתייג; או באמצעות השוואה לדוגמאות כתב-יד אחרות שלו (ראו: עניין עסאף). המשותף לדרכי הוכחה אלו הוא, כדברי הנשיא מ' שמגר בעניין שאול רחמים: "קיומם של אלמנטים ראייתיים חיצוניים למסמך שבמחלוקת,  השופכים  אור על זהות עורך המסמך או החתום עליו" (שם, בעמ' 262-261).
 
22.     ומכאן נחזור לענייננו, ונבחן את השאלה האם עלה בידי המשיב 3 – אשר לטענתו החתימה על גבי ייפוי הכוח אינה שלו, להציג בפני הערכאה הדיונית הוכחה של ממש לזיוף חתימתו – הוכחה  שיש בה כדי לסתור את החזקה בדבר כשרות פעולתו של הנוטריון, ובדבר אמיתותו של ייפוי הכוח הנוטריוני.
 
כפי שפורט לעיל, נימר הציג מטעמו את חוות-דעתו  של מר ישי, ובית המשפט המחוזי ראה לנכון לאמץ את חוות-הדעת, לצורך הכרעתו בשאלת תוקפה של עסקת המערערת, ולייחס לה משקל של ממש, לאחר שקלולה עם יתר הראיות. בכך, עלה בידי המשיב 3 להוכיח את טענתו, במידת הוודאות הנדרשת בהליך זה, לפיה החתימה על ייפוי הכוח אינה חתימתו, ובכך לסתור את חזקת התקינות.
 
אעיר, בהקשר זה, כי אין בידי לקבל את טענת המערערת, לפיה בית משפט קמא הפך את נטל הראיה וביסס את קביעתו – כי נימר הצליח לסתור את חזקת התקינות – בהסתמכו על אי הצגת ראיות ולא על ראיות אשר הוצגו על-ידי נימר עצמו. כמתואר לעיל, ביסוד קביעתו של בית המשפט המחוזי, עמדה חוות-דעתו של מר ישי, אשר הוצגה מטעמו של נימר, והיא נתמכה בראיות חיזוק נוספות, לרבות התנהגות הצדדים. בנוסף, לא מצאתי טעם בטענת המערערת, לפיה יש ליתן משקל משמעותי לכך שבאותו מועד בו נחתמו ההסכם וייפוי הכוח, חתם נימר גם על תצהיר זיהוי, הגם שחתימתו על מסמך זה לא הוכחשה.
 
 
לנוכח האמור לעיל, אינני סבור כי יש להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה חזקת התקינות נסתרה באמצעות הראיות השונות, החל מחוות-דעתו של מר ישי וכלה ביתר הראיות שפורטו לעיל.
                  
23.     משלא נמצא מקום להתערב בקביעתו של בית משפט קמא, לפיה לא נקשרה כל עסקה בין המערערת לבין נימר ביחס לחלקה 10, אין עוד צורך להידרש לסוגיית התחרות בין העסקאות הנוגדות, בהתאם לסעיף 9 לחוק המקרקעין. עם זאת, ומאחר שנושא זה נבחן על-ידי הערכאה הדיונית בבחינת למעלה מן הצורך, כך ייעשה גם על-ידי.
 
          האם, יש להתערב בקביעתו של בית משפט קמא, כי עסקת המשיבים 1 ו-2 עדיפה על פני עסקת המערערת?
 
24.     אפתח במספר מילים לגבי ההלכה הנוהגת בסוגייה זו. סעיף 9 לחוק המקרקעין, הדן בשאלת עדיפותן של שתי עסקאות נוגדות, קובע כדלקמן:
 
"התחייב אדם לעשות עסקה במקרקעין ולפני שנגמרה העסקה ברישום חזר והתחייב כלפי אדם אחר לעסקה נוגדת, זכותו של בעל העסקה הראשונה עדיפה, אך אם השני פעל בתום-לב ובתמורה והעסקה לטובתו נרשמה בעודו בתום-לב – זכותו עדיפה".
 
בסעיף זה הביע המחוקק את דעתו כי זכותו של בעל העסקה הראשונה (לצורך הדיון בלבד, המערערת שלפנינו) עדיפה על פני זכותו של השני בזמן (המשיבים 1 ו-2), אלא אם השלים השני את העסקה ברישום, ופעל בתום לב ובתמורה.
 
          נקבע, בהקשר להוראת סעיף 9 לחוק המקרקעין, כי אין לפרש את הסעיף כהסדר ממצה, והוא מהווה חלק ממערך נורמטיבי כולל. במצבים מסוימים אפשר שתגבר ידו של הקונה השני, אף אם לא התמלאו כל התנאים הנקובים בסעיף 9: רישום, תום-לב ותמורה. נפסק, בהקשר זה, כי כאשר הקונה הראשון בזמן מפר את חובת תום הלב האובייקטיבי, וגורם ליצירת "תאונה משפטית", הוא עלול לאבד את עדיפותו (ראו, לעניין זה, ע"א 2643/97 גנז נ' בריטיש וקולוניאלי, פ"ד נז(2) 385 (2003); ע"א 3099/10 אבו שקרה נגד חדאד (9.10.2012) (להלן: עניין אבו שקרה); עניין ניר שיתופי).
 
 
         יפים, בנושא הנדון, דברי השופטת א' חיות בעניין אבו שקרה:
        
                      "הרוכש הראשון בזמן חייב אף הוא לפעול בתום-לב וזאת הן במישור יחסיו עם המוכר הן כלפי הרוכש השני בזמן ועליו לעשות את כל הדרוש על מנת שלא תארע 'תאונה משפטית' ותתאפשר מכירה נוספת של אותו הנכס לאדם אחר (ראו ע"א 3180/05 זריק נ' ג'רייס, פסקה 22 (29.4.2007) (להלן: עניין זריק)). הפעולה המתבקשת בהקשר זה היא רישום הערת אזהרה בפנקסי המקרקעין בדבר העסקה שערך הרוכש הראשון וכבר נפסק כי אי-רישום הערה כזו עשוי להחשב כהתנהלות בחוסר תום-לב מצדו (ראו ע"א 2643/97 גנז נ' בריטיש וקולוניאלי (5.2.2003), עמ' 404). יחד עם זאת, במישור היחסים שבין הרוכש הראשון למוכר, אין מוטלת על הרוכש במצב הדברים הרגיל החובה לרשום הערת אזהרה כאמור שכן 'מי כמוכר יודע כי הוא מכר את הנכס, ואין צורך בהערת אזהרה כדי להזהירו מלמכור את הנכס בשנית?' (שם, 405). אולם, ייתכנו מצבים למשל כאשר הלך המוכר לעולמו, שבהם מוטלת על הרוכש הראשון החובה ליידע את היורש על התחייבותו של המנוח כלפיו וזאת בין בדרך של רישום הערת אזהרה ובין בדרך אחרת, על מנת למנוע מצב בו יתחייב היורש בהתחייבות נוגדת כלפי רוכש אחר משום שלא ידע על דבר קיומה של העסקה הראשונה (ראו: עניין רז, 747; עניין גנז, 406-405). גם במישור היחסים שבין הרוכש הראשון והרוכש השני בזמן יתכנו מצבים אשר בהם לא יכשיל אי-רישום הערת אזהרה על ידי הרוכש הראשון את העדיפות שתוקנה לו בתחרות שבינו ובין הרוכש השני (שם, 406; וראו גם: עניין זריק, פסקה 22; עניין אלקודס, פסקה 31). כך למשל אם פעל הרוכש השני בזמן בחוסר תום-לב, כי אז אין נפקות לאי-רישום הערת האזהרה על ידי הרוכש הראשון ואין לראותו כמי שגרם באשמו לקיומן של העסקאות הנוגדות (ראו: עניין אלקודס, פסקה 32; ע"א 7643/06 אבו זיאד נ' בשיר, פסקה 9 (טרם פורסם, 28.10.2008) (להלן: עניין אבו זיאד)). על כן אנו נדרשים לשאלת תום-לבו של הרוכש הראשון כלפי הרוכש השני רק מקום שבו היה הרוכש השני תם-לב לאורך כל שלבי העסקה (ראו עניין זריק, פסקה 23)" (פסקה 11).
 
ובהמשך נאמר, כי:
 
"על מנת להגיע אל המסקנה כי הרוכש השני פעל בחוסר תום-לב, אין צורך להוכיח כי הוא ידע ידיעה של ממש על עריכת העסקה הראשונה ודי בכך ש'עצם עיניו' לאפשרות כי לרוכש אחר שקדם לו בזמן קיימת זכות בנכס. שאלת תום-לבו של הרוכש השני בזמן נבחנת בשני היבטים מרכזיים: בהיבט הסובייקטיבי- האם הרוכש השני בזמן ידע על העסקה הראשונה בעת שהתקשר בעסקה שלו; ובהיבט האובייקטיבי- האם הרוכש השני בדק את מצב המקרקעין בשטח ובפנקס הרישום טרם עריכת העסקה (ראו: עניין אבו זיאד, פסקה 8; דויטש, כרך ג', 219-218)" (שם, פסקה 13).  
 
                עינינו הרואות, כי שאלת תום-לבו של הרוכש הראשון בזמן כלפי הרוכש השני בזמן נבחנת רק מקום בו היה הרוכש השני תם-לב, לאורך כל שלבי העסקה (ראו, לעניין זה, גם ע"א 1117/06 חברת אלקודס קורפוריישן נ' עבד אלרחמן (14.4.2010) פסקה 32 (להלן: עניין אלקודס)).
 
25.    במקרה שלפנינו, אין חולק כי המשיבים 1 ו-2 רכשו את החלקה בתמורה והשלימו את העסקה ברישום. המחלוקת סובבת סביב השאלה, האם פעלו המשיבים 1 ו-2 בתום לב, בעת ביצוע העסקה ביחס לחלקה 10, ובעת רישומה. לאחר בחינת מכלול הראיות, הגיע בית משפט קמא למסקנה, כי המשיבים 1 ו-2 פעלו בתום-לב בעת ההתקשרות, שכן במועד ביצוע העסקה הם לא ידעו, וגם לא יכלו לדעת, כי החלקה משמשת את המחצבה; וכי החלקה שייכת למערערת.
 
26.     הטענה העיקרית שהעלתה המערערת, בעניין זה, היא כי הימנעותם של המשיבים 1 ו-2 מלבדוק בעצמם או באמצעות המשיב 4, את המצב התכנוני החל לגבי החלקה – מהווה התנהלות בחוסר תום-לב מצדם. אכן, בבחינת ההיבט האובייקטיבי של תום-הלב, קיימת חובה מצד הרוכש השני בזמן, לבדוק את פנקס רישום המקרקעין ואת מצב המקרקעין בשטח. ואולם, קבע בית המשפט המחוזי בעניין זה, כי המשיבים 1 ו-2:
 
"ביקרו בחלקה עם מודד ומצאו כי היא אינה בשימוש וריקה…בנסיבות שכאלה אין בסיס לטענה כי היה על הרוכשים לדעת שהחלקה משמשת את המחצבה ומהווה חלק ממנה…קרבת החלקה למחצבה וקרבתה לשטח המיועד למחצבה בתכנית המתאר לא היו צריכים להדליק 'נורה אדומה' בפני הרוכשים שכן החלקה לא הייתה בשימוש, לא נרשמה לגביה כל הערה ואף תכנית המתאר לא שללה שימוש אחר ממחצבה".
 
סבורני, כי, בנסיבות העניין, יצאו המשיבים 1 ו-2 ידי חובתם, בכל הנוגע לבדיקות שנדרשו לערוך, טרם רישום החלקה על שמם. לפיכך, דינה של טענת המערערת, כי הימנעות המשיבים 1 ו-2 מבדיקת המצב התכנוני של החלקה כמוה כ"עצימת עיניים" – להידחות.
 
26.     בנוסף, אין בידי לקבל את טענת המערערת, כי שגה בית משפט קמא בקביעתו, לפיה לא הוכח, כי המכתב מיום 21.1.2009 הומצא לידי המשיב 4, לפני השלמת הרישום על-ידי המשיבים 1 ו-2. בית משפט קמא שמע, בהקשר זה, את עדויותיהם של השליח, ושל המשיב 4, ונתן אמון בעדותו של האחרון, אשר מסר כי לא קיבל את המכתב מיום 21.1.2009, טרם השלמת הרישום. בנסיבות אלה, אינני רואה כל מקום להתערב בקביעתו העובדתית של בית משפט קמא, בעניין זה.  
 
עוד ראוי לציין, כי אין בפסק הדין בעניין אלקודס, שהמערערת ביקשה להיבנות ממנו, כדי לשנות ממסקנתי, במקרה דנן. זאת, בשים לב לכך שבענייננו לא הוכח שהמשיב 4 קיבל את המכתב מיום 21.1.2009, או ידע על טענותיה של המערערת, טרם השלמת הרישום. לעומת זאת, בעניין אלקודס נקבע, כי לעורך הדין, אשר ייצג את הרוכשת השנייה בזמן, הייתה ידיעה בפועל ברמה כזו או אחרת, על דבר קיומה של העסקה הראשונה – מה שלא הוכח בנידון דידן. במצב דברים זה, מתייתר הצורך לדון בטענת המערערת, לפיה ידיעת מיופה הכוח כמוה כידיעת מרשו, לעניין דרישת תום הלב.
 
27.     סיכומו של דבר, מסקנתו של בית משפט קמא בסוגיית העסקאות הנוגדות, לפיה  זכויותיהם של המשיבים 1 ו-2 גוברות על זכותה של המערערת (לו נקבע כי קיימת לה זכות כזו), מקובלת עליי, ואינני רואה טעם ממשי להתערב בה. לפיכך, גם מסיבה זו, המצטרפת לקביעה כי לא נחתמה כל עסקה בין נימר לבין המערערת בהקשר לחלקה 10, דין הערעור להידחות.
 
סוף דבר
 
28.      על יסוד האמור לעיל, ומשלא נמצאה כל עילה להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, אציע לחבריי לדחות את הערעור.                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                
 
          המערערת תשא בהוצאות המשיבים 1 ו-2 בסכום של 15,000 ₪, ובהוצאות המשיב 3 בסכום זהה.
 
 
                                                                                                ש ו פ ט
 
 
 
השופטת ע' ארבל:
 
          אני מסכימה.
 
                                                                                                ש ו פ ט ת
 
השופט נ' סולברג:
 
           אני מסכים לחוות דעתו של חברי, השופט א' שהם, וכפי מסקנת בית המשפט המחוזי בחיפה: לא הוכח שהמערערת התקשרה כטענתה בהסכם עם המשיב 3, לרכישת זכויות במקרקעין נשוא התובענה בשפרעם, ובדין נדחתה תביעתה להצהיר על זכויותיה במקרקעין ולרשמה כבעלת הזכויות בהם. דין הערעור אפוא להידחות.
 
                                                                                       ש ו פ ט
 
           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שהם.
 
           ניתן היום, ח' באדר ב' התשע"ד (‏10.3.2014).