ע"א 3793/16 ענבל אור גרינפלד נגד עו"ד איתן ארז בתפקידו כמפרק זמני

 
בבית המשפט העליון 
 ע"א  3793/16
   
 
 
לפני:  כבוד השופט נ' הנדל
 
 
המבקשת:ענבל אור גרינפלד
 
                                          
 נ  ג  ד
 
                                                                                                    
המשיבים:1. עו"ד איתן ארז בתפקידו כמפרק זמני
 2. בנק מזרחי טפחות בע"מ
 3. כונס הנכסים הרשמי – מחוז תל אביב והמרכז
 
                                          
בקשה לעיכוב ביצוע
 
                                          
בשם המבקשת:                      עו"ד אילן בומבך; עו"ד אוריאל זעירא
בשם משיב 1:                        עו"ד איתן ארז; עו"ד יואב רז
בשם משיב 2:                        עו"ד עמית פינס; עו"ד נטע הרשקוביץ
בשם משיב 3:                        עו"ד מיכל בן-עמי (ליבוביץ)
 
החלטה
 
 
 
           מונחת לפניי בקשה לעיכוב ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי (פר"ק 59196-02-16, כב' סגן הנשיאה א' אורנשטיין), לפיה על המבקשת לפנות את דירת הפנטהאוז, דירה מס' 21 ברחוב הל"ה 52 בגבעתיים (להלן: הדירה) ולמסור את החזקה בה למפרק הזמני, כשהיא ריקה מכל אדם וחפץ, וזאת עד ליום 1.6.2016 בשעה 11:00.
 
1.        ביום 5.4.2016 מונה משיב 1, עו"ד איתן ארז, לתפקיד מפרק וכונס נכסים זמני של מספר חברות שבשליטתה המלאה של החייבת, היא המבקשת כאן, וביניהן חברת "אליענה אור בע"מ" (להלן: המפרק הזמני ו- החברה). זכויות החכירה לדורות בדירה נרשמו על שם החברה ביום 12.11.2012 בלשכת רישום המקרקעין. באותו מועד נרשמה על זכות החברה משכנתא ראשונה ללא הגבלת זכות לטובת משיב 2. הדירה הושכרה על ידי החברה לשוכרים קודמים, בהתאם להסכם שמועד סיומו 31.3.2016. בפועל, פינו השוכרים הקודמים את הדירה ביום 10.3.2016. בעקבות ביקור של נציגיו בדירה ביום 14.4.2016, הגיש המפרק הזמני – בו ביום – בקשה למתן צו האוסר על כניסת המבקשת לדירה, ולחלופין מורה על סילוק ידה ממנה. בבקשה נטען כי נציגי המפרק הזמני מצאו בדירה עובדת זרה שנשכרה על ידי המבקשת לשם פריקת ארגזיה בדירה, וכי בכך ניצלה המבקשת לרעה את המצב על מנת לקבוע ממצאים בשטח, תוך פלישה לדירה ופגיעה ברכוש החברה שבפירוק.
 
           לאחר שהוגשו טענות הצדדים בכתב והתקיים דיון בעל פה בפני בית המשפט המחוזי, במסגרתו נחקרה המבקשת על תצהירה, ניתנה החלטה המקבלת את בקשת המפרק הזמני. בהחלטה נדחו הטענות המקדמיות של המבקשת: נקבע כי למפרק הזמני יש סמכות להגיש את הבקשה, וכי בקשה למתן הוראות היא ההליך המתאים לבירור המחלוקת, שאינה סבוכה עובדתית יתר על המידה. לגופן של טענות, נקבע כי הזכויות בדירה מוקנות לחברה ולא למבקשת, וכי התקיימו התנאים הקבועים בדין לפינוי המבקשת מהדירה. המבקשת הגישה ערעור על ההחלטה לבית משפט זה, ולצידו בקשה להורות על עיכוב ביצוע הפינוי מהדירה – היא הבקשה שבפניי.
 
2.        לטענת המבקשת, ההחלטה היא "פרי הליך בזק", והתקבלה תוך פגיעה קשה בזכותה החוקתית להליך הוגן. עוד נטען כי המפרק הזמני לא הוסמך לפעול בצורה של "מתן הוראות" כנגד מי שכבר התגורר בדירה ביום מינויו של המפרק הזמני (5.4.2016). טענה קשורה של המבקשת היא כי העבירה את חפציה וחפצי משפחתה לדירה כבר בתאריך 10.3.2016, שאז החלה להתאימה לצרכיהם. המבקשת חזרה על הטענה לפיה בקשה למתן הוראות איננה ההליך המתאים לבירור המחלוקות. באשר למאזן הנוחות, נטען כי זה נוטה לטובת קבלת הבקשה, שכן מדובר בסילוק ידם של המערערת וילדיה הקטינים מדירת המגורים היחידה שלהם.
 
           המשיבים הגישו התנגדותם לבקשה. במסגרת תגובתו, העלה המפרק הזמני הצעה חלופית לפיה ההחלטה תעוכב בכפוף להפקדת ערובה כספית בסכום שלא יפחת מחצי מיליון ש"ח – להבטחת דמי השכירות החודשיים בגין הדירה לתקופה של שנתיים, וכן חובות ונזקים נוספים שנוצרו או עלולים להיווצר בקשר עם עיכוב הפינוי. בתגובה להצעה החלופית, טענה המבקשת כי כבר שילמה את דמי השכירות בגין הדירה מראש ורק עקב קושי זמני שיצרו הנסיבות נבצר ממנה להוכיח זאת. עוד נטען כי בהחלטה אחרת של בית המשפט קמא, ניתן צו האוסר על דיספוזיציה ברכושה של המערערת ולכן אין באפשרותה להמציא סכום כאמור. לנוכח עמדת המבקשת, נראה כי ההצעה החלופית אינה ישימה מבחינתה.
 
3.        לאחר עיון בכתבי הטענות של הצדדים ובהחלטת בית המשפט המחוזי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. כידוע, על המבקש עיכוב ביצוע של החלטה לשכנע את בית המשפט בשני אלה: כי סיכויי הערעור גבוהים וכי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתו.
 
           באשר לסיכויי הערעור, ומבלי לקבוע מסמרות, אינני סבור כי הם גבוהים דיים באופן המצדיק עיכוב ביצוע. מעיון בהחלטה עולה כי היא מתבססת בעיקרה על קביעות עובדות ומהימנות. כך, נקבע כי זכויות הבעלות בדירה מוקנות לחברה ולא למבקשת, כפי שעולה מרישום המקרקעין וממסמכים נוספים – לרבות כאלה שהמבקשת חתומה עליהם כנציגת החברה. בית המשפט המחוזי הוסיף כי גרסת המבקשת מעלה סתירות מהותיות וטעויות חוזרות ונשנות בעניינים מרכזיים. עוד נקבע כי הממצאים בדבר תפיסת החזקה בדירה הם "ברורים וחד-משמעיים", ובכל מקרה לא עלה בידי המבקשת להוכיח כי הדבר נעשה כבר ביום 10.3.2016, או כי שילמה מראש את דמי השכירות בגין הדירה לשנתיים הקרובות. עוד עולה כי למבקשת ניתנה ההזדמנות להשמיע טענותיה, וכי בית המשפט המחוזי אף דן בטענות שהעלתה במסגרת תגובה מאוחרת, שהוגשה ביום הדיון וללא היתר מבית המשפט.
 
           מאזן הנוחות מחזק את המסקנה בדבר דחיית הבקשה. אמנם, כרגע המבקשת מתגוררת עם ילדיה בדירה, אך יש לזכור כי החזקה זו תחילתה לפני תקופה קצרה בלבד (ולכל המוקדם, גם לגישת המבקשת – ביום 10.3.2016). על פני הדברים, עסקינן בשינוי המצב במהלך תקופת חדלות הפירעון. כמו כן, ככל שאין מדובר בדירה שבבעלות המבקשת (וכאמור, אינני סבור כי סיכויה להוכיח היפוכו של דבר גבוהים דיים בשלב דיוני זה), הרי שפינויה אינו כרוך בפגיעה קניינית. בכל מקרה, נראה כי הפגיעה הכרוכה בפינוי נובעת מאיתור דירה חלופית להשכרה על ידי המבקשת עבורה ועבור ילדיה, ותשלום דמי שכירות בהתאם. זו איננה פגיעה המצדיקה עיכוב ביצוע. יחד עם זאת, ועל מנת לאפשר למבקשת לאתר דירה המתאימה לצרכיה ולצרכי משפחתה, הריני מורה על עיכוב ההחלטה עד לתאריך 15.6.2016.
 
4.        בכפוף לאמור, הבקשה נדחית. המבקשת תישא בהוצאות המשיבים בסך 5,000 ש"ח לכל אחד מהמשיבים. 
 
           ניתנה היום, ‏י"ח באייר התשע"ו (‏26.5.2016).
  ש ו פ ט