1.          לפנינו ערעורים ובקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט א' אורנשטיין (כתארו אז)), ב-ת"א 2069-07, בגדרו חויב עו"ד טל שחם, המשיב ב-ע"א 3699/11 (להלן: המשיב, או עו"ד טל שחם), לשלם למערער 2 ב-ע"א 3699/11, מר מנור חסן(להלן: המערער, או מר חסן) – פיצויים בגין התרשלות בייצוגו המשפטי של המערער, במסגרת עסקה למכר מקרקעין.
 
         להלן אביא את עיקרי העובדות הדרושות להכרעה.
 
רקע
 
2.          עניינו של ההליך שלפנינו הינו בהסכם לרכישת יחידת דיור בפרויקט: "מרינה וילג'" בהרצליה (להלן: יחידת הדיור, או: הדירה). יחידת הדיור האמורה נרכשה במקור על ידי מר יחזקאל רמו (להלן: רמו), איש עסקים, שהיה אחד מבעליה של חברת "יקר שירותי מזון בע"מ" (להלן: החברה), ואשר איננו צד להליך דנן. רמו מימן את רכישת הדירה ונהג בה מנהג בעלים, ואולם הוא רשם, מטעמי מיסוי, את זכויות החכירה לדורות בה, על שם חותנתו, אשה באה בימים, היא המשיבה 3 ב-ע"א 3808/11, גב' אסתר מורד (להלן: גב' מורד).
 
         זכויותיה של גב' מורד בדירה היו כפופות למשכנתא ללא מגבלת סכום, אשר נרשמה לטובת בנק הפועלים בע"מ (להלן: הבנק) – להבטחת אשראי, שזה העמיד למימון פעילות החברה.  
 
3.          בשלב כלשהו, רמו ביקש לקנות את חלקו של שותפו בחברה, ולשם כך פעל למימוש נכסי מקרקעין שהיו בבעלותו, או בבעלות בני משפחתו, ביניהם: הדירה, מושא ההליך שלפנינו.
4.          מר חסן (הוא המערער ב-ע"א 3699/11, המשיב 2 ב-ע"א 3808/11 והמשיב 3 ב-רע"א 4444/11), שהיה שחקן כדורגל מקצועי, רכש בתקופה הרלוונטית לענייננו מספר דירות בארץ ובעולם. עו"ד שחם (הוא המשיב ב-ע"א 3699/11, המערער ב-ע"א 3808/11 והמבקש ב-רע"א 4444/11) שימש כבא-כוחו של מר חסן, וטיפל בכל ענייניו המשפטיים, בין היתר, ברכישת הדירות האמורות, וכן בעיסקה, מושא הערעורים שבפנינו (אף שהוא בן-אחותו של רמו).
 
           מר חסן התעניין ברכישת יחידת הדיור, מושא הערעורים, וזאת לאחר שהדירה הוצעה לו ע"י חברו הקרוב, בנו של רמו – רן (שהיה פעיל בעסקי החברה של אביו והוא גם בן דוד של עו"ד שחם), במעורבות של קרוב משפחה נוסף של עו"ד שחם, מר אביב שחם, שהוא אחיו של עו"ד שחם.
 
5.          כאן המקום להוסיף ולציין כי מר חסן, החליט מטעמי מיסוי, לרשום את הזכויות בדירה על שם סבתו, גב' סוניה מיכלובסקי ז"ל (להלן: המנוחה), שהיתה אז בת כ-90 שנה וסבלה מליקויי ראייה, זאת הגם שמר חסן הוא ששילם את סכום התמורה בגין הדירה, קיבל את החזקה בה, ונהג בה מנהג בעלים.
הערה: בע"א 3699/11 נכנסו יורשותיה של המנוחה כמערערות 1 ו-3 בהתאמה.
 
6.          בתאריך 10.3.2005 נחתם הסכם, בין גב' מורד לבין המנוחה – לרכישת יחידת הדיור (להלן: ההסכם) ואביא את עיקרי ההסכמות שנכללו בו שיש להן שייכות למחלוקות שבפנינו:  
 
(א)        סכום התמורה, בעבור הדירה, יועמד על סך של 958,000 ש"ח, והוא ישולם בתשלום אחד במעמד חתימת ההסכם, בד בבד עם העברת החזקה בדירה למר חסן (יובהר כי מר חסן טען הן בפני בית המשפט המחוזי והן בערעור שבפנינו, כי הסכום ששולם בפועל היה 940,000 ש"ח, והצדדים אינם חלוקים על כך).   
 
(ב)        המשכנתא הרובצת על הדירה, תוסר בתוך שנתיים, ועד אז – הדירה תמשיך להיות רשומה על שמה של גב' מורד, מבלי שתירשם הערת אזהרה לטובת המנוחה. בהקשר זה נכתב בהסכם, כי יחידת הדיור נקייה מכל חוב ושעבוד, למעט משכנתא לטובת הבנק בסכום המוגבל ל-150,000 דולר.
 
(ג)         להבטחת סילוק המשכנתא – יועמדו לטובת המנוחה מספר ביטחונות (להלן: הביטחונות):
 
         הראשון, ייפוי כוח בלי חוזר, חתום בידי רן, בנו של רמו, אשר מקנה למנוחה נכס (מחסן) בבעלות רן – ברח' אבן גבירול בתל-אביב (להלן: הנכס באבן גבירול).
 
           השני, ייפוי כוח בלתי חוזר, חתום בידי עו"ד שחם, המקנה למנוחה נכס בבעלותו של עו"ד שחם ברח' דיזינגוף בתל-אביב (להלן: הנכס ברחוב דיזינגוף), שעליו רובצת משכנתא בסך 136,000 דולר. בהסכם נאמר כי המנוחה תהיה זכאית ליתרה שתתקבל מכספי מכירת הנכס האמור, בהפחתת סכום המשכנתא.
        
           השלישי, התחייבות מאת גב' מורד להפקיד מדי חודש סך של 30,000 ש"ח בחשבון נאמנות, למשך 24 חודשים – סכום אשר ישמש לסילוק המשכנתא, הרובצת על יחידת הדיור.
 
7.          יוער עוד כי, ביני לביני, עו"ד שחם ערך צוואה עבור המנוחה, שבגדרה היא מורה להעביר, במותה, את כל רכושה לשתי בנותיה (הן כאמור המערערות 1 ו-3 בהליך שלפנינו), למעט זכויותיה ביחידת הדיור, שתעבורנה לנכדהּ, מר חסן.
 
8.          בדיעבד התברר כי השעבוד על יחידת הדיור – לא היה מוגבל לסך של 150,000 דולר, אלא נועד להבטיח את כל התחייבויות החברה כלפי הבנק, ללא מגבלת סכום (התחייבויות שעמדו בסופו של יום על סך של מיליוני שקלים).
 
         עוד נמצא כי, גב' מורד לא הפקידה כל תשלום להבטחת סילוק השעבוד בקרן הנאמנות, כמפורט בהסכם. יתרה מזאת. עו"ד שחם מכר את הנכס ברחוב דיזינגוף בחודש מאי 2005, ואת היתרה שקיבל לאחר הפחתת המשכנתא – לא העביר בשעתו למר חסן, או למנוחה (הוא הפקיד סכום מסוים בהקשר זה בקופת בית המשפט לאחר הגשת התובענה נגדו). בדומה גם רן מכר את הנכס באבן גבירול ולא מסר למנוחה את התמורה, כפי שהוסכם.
 
9.          במקביל לאמור לעיל – חודשים ספורים לאחר חתימת ההסכם, עסקי החברה נקלעו לקשיים, והיא לא הצליחה לעמוד בהתחייבויותיה. רמו ברח במפתיע מן הארץ בחודש דצמבר 2005 (ושב ארצה רק בשנת 2010), זאת לאחר שנפתחו נגדו (ונגד בנו, רן) הליכי פשיטת רגל, בגדרם הוצא גם צו לכינוס נכסים.
 
         בעקבות קשיי הפירעון של החברה – הבנק מימש את המשכנתא שהוטלה על יחידת הדיור (וזו נמכרה, לאחר התמחרות, בסך של 315,000 דולר, אותם גבה הבנק).
 
           מר חסן נותר איפוא כשידיו על ראשו – יחידת הדיור יצאה מחזקתו, והכספים שהוא שילם בעדה ירדו לטימיון.
 
10.       כתוצאה מכך – המנוחה ואחר כך גם מר חסן, שצורף כתובע נוסף לתביעה, הגישו תביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, כנגד עו"ד שחם וכנגד גב' מורד (להלן: הנתבעים). בהקשר זה יוער, כי הנתבעים שלחו הודעת צד ג' לרמו, לאחר שובו של זה ארצה. באותה העת, טרם הובא לידיעתו של בית המשפט המחוזי הנכבד כי רמו מצוי בהליכי פשיטת רגל, ועל כן, ומאחר שרמו לא הגיש כתב הגנה, ניתן פסק-דין מותנה נגדו. בסיום המשפט, משהתברר כי רמו מצוי בכינוס נכסים – בית המשפט קמא הנכבד לא ראה להשלים את פסק הדין המותנה האמור, מאחר ולא הומצאה לו החלטה כי ניתן להמשיך את ההליכים כנגדו.
 
עיקרי פסק דינו של בית המשפט המחוזי
 
11.       בפסק-דין מפורט ויסודי, קיבל בית המשפט קמא הנכבד, את תביעתם של מר חסן והמנוחה, כמעט על כל ראשיה, תוך שהוא דוחה את גרסתם העובדתית של הנתבעים, באשר למודעותו הנטענת של מר חסן לסיכונים שהיו גלומים בעיסקה, לרבות הסיכון לאבד את ההשקעה במלואה ואזהרותיו הנטענות של עו"ד שחם בעניין זה.
 
           אביא עתה, בהרחבת-מה, את הקביעות המרכזיות בפסק-הדין:
 
           ראשית, נקבע כי גב' מורד הפרה את ההסכם כלפי מר חסן והמנוחה הפרה יסודית – בכך שלא עמדה בתשלומים שהתחייבה להם לכיסוי המשכנתא ולא הסירה את המשכנתא שרבצה על הדירה, וזאת בניגוד להתחייבויותיה על פי ההסכם. על כן נקבע שקמה למנוחה ולמר חסן זכות כלפי גב' מורד לביטול ההסכם, ובתוך כך, להשבת התמורה ששולמה בעבור הדירה, וכן לקבלת הפיצוי המוסכם בגין ההפרה, על פי התחשיב הבא: 940,000 ש"ח – השבת שווי התמורה ששולמה; 26,940 ש"ח – השבת שווי מס הרכישה ששולם ו-170,000 ש"ח – סך הפיצוי המוסכם, כל זאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.
 
           שנית, נקבע כי עו"ד שחם התרשל כלפי מר חסן והמנוחה בשלושה מישורים עיקריים, כדלקמן:
 
(א)        מגבלת סכום השיעבוד – בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי השעבוד, שהוטל על יחידת הדיור להבטחת התחייבויותיה של החברה כלפי הבנק, לא היה מוגבל בסכום, בניגוד למה שנכתב בהסכם. בתוך כך נקבע, כי גם אם במועד עריכת ההסכם, יחידת הדיור נחשבה כבטוחה בשווי של כ-150,000 דולר בלבד – לא היה בכך כדי למנוע את הגדלת שווי הבטוחה בעתיד, כתלות במצבת ההתחייבויות של החברה כלפי הבנק (והנה, בסופו של יום, התברר כי החובות לבנק עלו בהרבה על שווי השוק של יחידת הדיור).
 
         בהקשר זה, נקבע עוד כי עו"ד שחם התרשל בבדיקת טיב ומהות השעבוד המוטל על הדירה, ומשכך הציג בפני מר חסן והמנוחה מצג שווא בדבר הסכום הכספי המוגבל, לכאורה, שהדירה נועדה להבטיח ולפיכך הוא ניסח סעיף בהסכם, שאיננו משקף נכוחה את המציאות. בכך הפר עו"ד שחםאת חובת הזהירות שלו כלפי מר חסן והמנוחה, וחטא למקצועיות המתחייבת מעורך-דין סביר בנסיבות העניין.
 
(ב)        הביטחונות שניתנו למנוחה על-פי ההסכם – בית המשפט הנכבד קבע כי עו"ד שחם לא דאג לעיגון ראוי של הביטחונות שנקבעו בהסכם, מאחר ולא רשם אותם במרשם המקרקעין, או במרשם המשכונות, כמתחייב על פי דין – ובכך התרשל. בהקשר זה נקבע עוד, כי כתוצאה מהתרשלותו האמורה של עו"ד שחם – הנכס באבן גבירול נמכר, תוך שהתמורה לא הועברה למערערים. עוד נקבע, כי עו"ד שחם התרשל אף בכך שלא רשם שיעבוד מדרגה שנייה, לטובת מר חסן והמנוחה, על הנכס שלו ברחוב דיזינגוף (מה גם שהוא לא העביר להם בשעתו את יתרת התמורה לאחר פדיון המשכנתא, כשמכר את הנכס האמור).
 
(ג)         אזהרת מר חסן והמנוחה מפני הסיכונים הכרוכים בעסקה – בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי עו"ד שחם לא מילא את חובתו להעמיד את מר חסן והמנוחה על מכלול הסיכונים הגלומים בהסכם, מושא ההליכים. בתוך כך, בית המשפט קמא הנכבד התרשם שמר חסן איננו "איש עסקים ממולח", הנוטה ליטול על עצמו סיכונים עסקיים, כפי שניסו לצייר אותו הנתבעים, והעדיף כמהימנה יותר, את גרסת מר חסן, לפיה הוא בטח בעו"ד שחם, והאמין שהלה ייצג את ענייניו בצורה מיטבית.  
 
12.                     יחד עם זאת – בית המשפט דחה את טענתם של מר חסן והמנוחה לפיה התנהגותו של עו"ד שחם עולה כדי תרמית, לאחר שקבע כי לא עלה בידיהם, בנסיבות העניין, להוכיח ברמה הנדרשת את התקיימותם של יסודות עוולת התרמית. בהקשר זה, נפסק כי:
 
"לא הוכח שהנתבעים, או מי מהם, אכן רצו שהתובעים (המערער והמנוחה – ח"מ) יוטעו על ידי המצג שהוצג להם ויפעלו על פיו. סבורני, כי הנתבעים קיוו שהחברה אכן תעמוד בהתחייבויות על סמך תחזיות ורודות שרמו הפיץ, ולכן עשו את שעשו. מסקנתי זאת נתמכת, בין היתר, בעובדה שהנתבע עצמו (המשיב דכאן – ח"מ), העמיד כבטוחה נכס אישי שלו, ללא תמורה. הדעת נותנת שאם חשב להונות את התובעים, לא היה מעמיד את הנכס בדיזינגוף כבטוחה" (ראו: פיסקה 24 לפסק-הדין).
 
13.                     זאת ועוד – אחרת. בית המשפט המחוזי הנכבד לא התעלם מן העובדה שמר חסן והמנוחה היו מודעים לקיומו של שיעבוד על יחידת הדיור, למצער בסכום של עד 150,000 דולר, שננקב בהסכם, וכי הם אף הסכימו, כי השעבוד הנ"ל יוסר רק בחלוף שנתיים ממועד חתימת ההסכם. כלומר,מר חסן והמנוחה נטלו על עצמם סיכון, שבמקרה של אי פירעון התחייבויות החברה – הבנק יהיה זכאי לממש את הדירה, ולפדות 150,000 דולר מתוך כספי המימוש.
 
         אשר על כן, נקבע כי הקשר הסיבתי, שבין התרשלותו של עו"ד שחם לבין הנזק שנגרם למר חסן ולמנוחה מתקיים רק בכל הנוגע לנזקים העולים על סך של 150,000 דולר, וזאת בהפחתת שווי הביטחונות שנקבעו בהסכם (אותם אמד בית המשפט המחוזי בסכום של כ-65,000 דולר). במלים אחרות, נקבע כי מר חסן והמנוחה נטלו על עצמם, בגדר ההסכם, סיכון להפסד של 85,000 דולר, ועל כן אחריותו של עו"ד שחם ברשלנות, מוגבלת רק לנזקי תמורת הדירה וההוצאות הנלוות בניכוי הסיכון להפסד הנ"ל.  
 
14.       בפסק הדין, מושא הערעורים שבפנינו, נקבע בנוסף כי אין לייחס למר חסן ולמנוחה אשם תורם בנסיבות, וזאת לאחר שסכום הפיצוי שהושת על עו"ד שחם הוגבל ממילא, לנוכח גובה הסיכון הממשי שמר חסן והמנוחה נטלו על עצמם בגדר ההסכם, כמבואר לעיל.
 
         מעבר לכך – בית המשפט קמא דחה את טענתם של הנתבעים כי מר חסן והמנוחה לא עמדו בנטל הקטנת הנזק, וזאת לאחר שהנתבעים לא עמדו בנטל השכנוע להראות כי מר חסן מיאן למצות את האפשרות להגיע להסדר עם הבנק באשר למציאת קונה לדירה, אשר יסכים לרכוש את הדירהתמורת סך של 300,000 דולר.
 
15.       על רקע כל האמור לעיל – בית המשפט המחוזי הנכבד חייב את עו"ד שחם בתשלום פיצויים בסך 663,750 ש"ח, בגין הפסד התמורה ששולמה בעבור הדירה, בהפחתת שווי הבטוחות, וכן בסך של 26,940 ש"ח בגין מס הרכישה (הכל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית). יחד עם זאת, עו"ד שחם לא חויב בתשלום הפיצוי המוסכם, על פי ההסכם, וזאת לאחר שנקבע, כי תחולתו של סעיף הפיצויים המוסכמים מוגבלת למישור היחסים שבין הצדדים הישירים להסכם בלבד, בעוד שעו"ד שחם לא היה צד להסכם. לבסוף נקבע כי גב' מורד ועו"ד שחם יישאו, ביחד ולחוד, בהוצאות המערערים וכן בשכר טרחת עו"ד בסך של 75,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.
 
16.       על פסק הדין הנ"ל הוגשו הערעורים ההדדיים וכן בקשת רשות הערעור שלפנינו. אציג איפוא, עתה, בקצירת האומר, את טענות הצדדים במכלול האמור.
 
טענות המערערים ב-ע"א 3699/11
 
17.       כפי שהוזכר בפיסקאות 5 ו-7 שלעיל – המערערים ב-ע"א 3699/11 הם יורשי המנוחה סוניה מכלובסקי ז"ל (ביניהם גם נכדה – מר חסן; השלושה יכונו להלן ביחד: המערערים).
 
         בפי המערערים הנ"ל שלוש טענות מרכזיות:
 
(א)        הראשונה, נוגעת לסכום הפיצוי, שהושת על עו"ד שחם במסגרת פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד. המערערים טוענים כי לא היה מקום לכרוך את שאלת גובה הסיכון, שהמנוחה נטלה על עצמה, לכאורה, בגדר ההסכם, בשאלת הקשר הסיבתי בין התרשלותו של עו"ד שחם לבין הנזק שנגרם למערערים, זאת במיוחד משעה שבהסכם נקבע במפורש כי השיעבוד יסולק בתוך שנתיים מיום חתימת ההסכם. למעשה, המערערים טוענים כי הם כלל לא היו ערים לסיכון הטמון בעיסקה, ומכל מקום, לא נטלו על עצמם במודע סיכון כאמור.
 
         לא זו אף זו. לשיטתם של המערערים, הקביעה כי הידיעה על דבר קיומו של שיעבוד היא בבחינת "נטילת סיכון" מצידם, שגויה היא, ועלולה לפגוע בציבור רוכשי הדירות המשועבדות, במיוחד במקרים, דוגמת זה שבפנינו, בהם מוסכם, כי השיעבוד יוסר לאחר מועד מסירת החזקה בדירהותשלום התמורה. משכך המערערים גורסים כי בית המשפט קמא הנכבד שגה כאשר לא חייב את עו"ד שחם לפצות אותם בגין מלוא התמורה ששולמה בעבור הדירה, וביקש להפחית מסכום הפיצוי שהושת על עו"ד שחם סך של 85,000 דולר (המגלם את גובה השיעבוד שהיה מוטל, כביכול, עלהדירה, פחות שווי הביטחונות לאותה עת).
 
         המערערים טוענים עוד באותו הקשר, כי יש לחייב את עו"ד שחם גם בתשלום הפיצוי המוסכם הקבוע בהסכם. המערערים מדגישים כי עו"ד שחם העמיד נכס שבבעלותו כבטוחה להסרת השיעבוד מעל הדירה ואף הפר בעצמו את ההסכם, בכך שמכר את הנכס האמור בלא ידיעתם, ומבלי שהעביר לרשותם את חלקם בכספי התמורה, בניגוד למה שהוסכם. אשר על כן, לגישתם, יש לראות בעו"ד שחם צד להסכם ולחייבו גם בתשלום הפיצוי המוסכם בהתאם, וזאת בניגוד לקביעתו של בית המשפט קמא הנכבד.
 
         ברקע הדברים, המערערים מציינים, כי גב' מורד הינה קשישה, חסרת כל, ועל כן אין הם יכולים להיפרע ממנה את מלוא סכום הפיצוי, שנפסק לחובתה בבית המשפט המחוזי.
 
(ב)        השניה, נוגעת להתקיימותה של עוולת התרמית, בנסיבות העניין. המערערים משיגים על קביעתו של בית המשפט המחוזי הנכבד, כי לא עלה בידם להוכיח שהתנהלותו של עו"ד שחם עלתה כדי תרמית, והם אף מוסיפים וטוענים, כי מתקיימים במעשיו של המשיב, בנסיבות, יסודות עבירות הגניבה, והגניבה בידי מורשה. המערערים מביאים תימוכין שונים, שהוצגו גם בפני בית המשפט הנכבד קמא, להוכחת טענתם, כי עו"ד שחם פעל במזיד כדי להטעותם, לרבות: העובדה שהמשיב לא רשם הערת אזהרה בגין הביטחונות במרשם המקרקעין, לא הודיע למנהל מיסוי המקרקעין על קיומם של יפויי כוח בלתי חוזרים לקבלת הזכויות בדירות באבן גבירול ובדיזינגוף, וכן מכר את הדירה ברחוב דיזינגוף, בלא ידיעת המערערים. 
(ג)         השלישית, נוגעת לגובה שכר הטרחה שבו חוייב עו"ד שחם. המערערים טוענים כי במקרה של רשלנות מקצועית, על המזיק לשאת בהוצאות משפט ריאליות בשיעור של 20% מגובה הפיצוי שנפסק, בתוספת מע"מ, ולא כפי שנקבע בפסק דינו של בית המשפט קמא.
 
טענות עו"ד שחם
 
18.       עו"ד שחם הגיש ערעור ובקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט הנכבד קמא, ואפרט בתמצית להלן, את טענותיו.
 
19.       בקשת רשות הערעור של עו"ד שחם נסובה על החלטתו של בית המשפט קמא הנכבד – לדחות את בקשתו של עו"ד שחם לתיקון טעות סופר, שנפלה, לשיטתו, בפסק הדין. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת התיקון מחמת איחור בהגשתה, וזאת חרף קביעתו, כי נראה שיש בסיס לטענות עו"ד שחם לגוף העניין.
 
         לשיטתו של עו"ד שחם, נפלה טעות בסכום הפיצוי שהושת עליו, בסעיפים 25.2 ו- 29.2 לפסק הדין. עו"ד שחם חויב, בין היתר, בתשלום 663,750 ש"ח, המגלמים את התמורה ששולמה בעבור הדירה (בסך 940,000 ש"ח), בהפחתת שווי הביטחונות (בסך 65,000 דולר (שהם, 276,250 ש"ח)).  אלא שלטענתו של עו"ד שחם, סכום זה איננו מתחשב בסיכון שמר חסן נטל על עצמו במסגרת ההסכם. לגישתו של עו"ד שחם, יש להפחית מהתמורה ששולמה בעבור הדירה, סך של 85,000 דולר (שהם 150,000 דולר  – גובה השעבוד שרבץ על הדירה, כפי שנקבע בהסכם, בניכוי שווי הביטחונות – שהוערכו ע"י בית המשפט ב-65,000 דולר), ולא כפי שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי אגב טעות חשבונאית, או טעות סופר.
 
         אשר על כן, עו"ד שחם מבקש כי פסק-דינו של בית המשפט קמא הנכבד – יתוקן, כך שבסעיף 25.2 לפסק הדין, שבו נאמר כי נזקי התובעים כתוצאה מהתנהלות עו"ד שחם בפירוט הנ"ל עמדו על:
 
"הפסד התמורה בהפחתת שווי הבטוחות בסך של 65,000 דולר, שווה ערך לסך של 276,250 ש"ח והיתרה הינה 663,750 ש"ח".
 
 
 
         יכתב במקום זאת כך:
 
"הפסד התמורה, סך של 940,000 ש"ח, בהפחתת סכום הסיכון אליו הסכימו המשיבים להיחשף, סך של 85,000 דולר (150,000 דולר בקיזוז שווי הבטוחות – 65,000 דולר), שהם 361,250 ש"ח, והיתרה הינה 578,750 ש"ח.
 
         בהתאמה אף מתבקש כי סעיף 29.2. לפסק הדין יתוקן ובמקום הסכום של: "663,750 ש"ח" שעו"ד שחם חויב בו – יבוא סך של: "578,750 ש"ח".
 
         הערה:  טענות דומות בנושא זה העלה עו"ד שחם אף במסגרת ערעורו, שהאמור בו יתואר מיד בסמוך.
 
20.       לצד ההשגות הנ"ל ב-בר"ע, עו"ד שחם מעלה, בגדר ערעורו על פסק הדין, גם טענות לגופו של עניין באשר לעצם חיובו בנזיקין.
 
         במסגרת זו, עו"ד שחם מערער בפרט על קביעתו של בית המשפט הנכבד קמא, כי הוא התרשל בכך שלא הזהיר את מר חסן מפני הסיכונים הגלומים בעיסקה, מושא ענייננו. לטענתו של עו"ד שחם, קביעה זו איננה מעוגנת בראיות. בתוך כך, עו"ד שחם חוזר על טענותיו שהועלו בפני בית המשפט קמא, כי הוא הפציר במר חסן שלא להתקשר בהסכם, ולאחר שזה עמד על רצונו לעשות כן – עו"ד שחם כלל בהסכם המכר תניה, הפוטרת אותו מ"כל אחריות מקצועיות בגין הסכם זה" (ראו: סעיף 17 להסכם, המסומן "נספח ב'" למוצגי המערערים). עו"ד שחם מוסיף עוד באותו הקשר, כי בית המשפט קמא הנכבד שגה בפרשנותו את הסעיף האמור בהסכם ולא נתן לו משקל ראוי בהכרעתו.
 
         תימוכין לגרסתו העובדתית הנ"ל, מוצא עו"ד שחם בטענות שהשמיע גם בפני בית המשפט המחוזי הנכבד, בדבר מוכנותו של מר חסן ליטול על עצמו סיכונים עסקיים נכבדים. עו"ד שחם מפנה אף לתיעוד בווידאו של פגישה, אשר נערכה בינו לבין מר חסן, לאחר שכבר נודע לשניים, כי הבנקעתיד לממש את המשכנתא על הדירה, שהנאמר בה, כך לטענתו, שולל את קביעותיו של בית המשפט הנכבד קמא בהקשר זה. עו"ד שחם אף שולל את קביעתו של בית המשפט קמא, כי מההקלטה נובע שמערכת היחסים בין עו"ד שחם למר חסן מאופיינת בכך שעו"ד שחם נהג להלך אימים על מר חסן, ודיבר אליו בטון קשה ומתנשא.
21.       טענה נוספת המצויה בפי עו"ד שחם, הינה כי מר חסן הציג בפני בית המשפט קמא, ארבע גרסאות סותרות באשר לזהותו של רוכש יחידת הדיור (בתחילה, מר חסן טען כי המנוחה היא זו שרכשה את הדירה ואף שילמה את תמורתה; בהמשך תוקן כתב התביעה, בעקבות המלצתו של בית המשפט הנכבד קמא, כך שנטען בו, כי מר חסן הוא שרכש את הדירה (ושילם את התמורה) עבור המנוחה; לאחר מכן נטען כי מר חסן רכש את הדירה, אלא שהדירה נרשמה על שם המנוחה, בעצתו של המשיב, ולבסוף נטען כי הזכויות בדירה נתונות למר חסן ולמנוחה, כרוכשי הדירה, ביחד ולחוד). לטענתעו"ד שחם, די היה בשינוי הגרסאות המתואר, כדי לדחות את התביעה על יסוד דוקטרינת ה"השתק השיפוטי" (הערה: בית המשפט המחוזי הנכבד דחה טיעון זה בקבעו שעו"ד שחם הוא שהציע למר חסן לרשום את הדירה על שם המנוחה ולכן הוא מנוע מלהעלות טענות כנגד זהות הרוכש).
 
22.       עו"ד שחם משיג אף על קביעתו של בית המשפט קמא הנכבד, כי מר חסן עמד בנטל הקטנת הנזק בנסיבות העניין, וזאת מאחר ולשיטתו של עו"ד שחם, הוכח בפני בית המשפט קמא, שמר חסן יכול היה לפדות את יחידת הדיור ב-300,000 דולר ובכך להקטין את נזקו. בהקשר זה, עו"ד שחם אף מלין על כך שבית המשפט קמא הנכבד לא הפחית מסכום הפיצוי שהושת עליו את שווי תכולתה של הדירה, שנותר בידי מר חסן, ואשר הוערך בידי שמאי בסכום של 110,000 ש"ח.
 
         לבסוף, עו"ד שחם סומך על קביעותיו של בית המשפט המחוזי, לפיהן אין לחייבו בתשלום הפיצוי המוסכם, ולעניין גובה ההוצאות ושכר הטירחה שהושתו עליו.
 
23.       במסגרת הדיון שהתקיים בפנינו, המלצנו לצדדים לבחון את האפשרות לסיים את הסכסוך ביניהם בפשרה, אך הדבר לא עלה בידם. לאחר מכן הצדדים הגישו לנו השלמות והודעות שונות (האחרונות שבהן – באפריל ובמאי 2016) ובאין הסדר – לא נותר לנו, אלא להשלים את המלאכה, וליתן פסק-דין בערעור על פי שורת הדין. אעבור איפוא לליבון הדברים.
 
דיון והכרעה
 
24.       לאחר עיון במכלול החומר שהונח לפתחנו, ושמיעת טיעוני באי כוח הצדדים – אציע לחברי ולחברתי כי נדחה את שני הערעורים בעיקרם, וכן את בקשת רשות הערעור, והכל בכפוף לתיקון שתי טעויות, כמשמען בסעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט), שנפלו בפסק-הדין (אשר יש להן השלכות כספיות מסוימות).
 
         אבאר וארחיב את הדברים להלן.
 
25.         הטענות המונחות ביסוד הערעורים ההדדיים של המערערים ועו"ד שחם, מתמקדות, רובן ככולן, בהשגה על קביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא הנכבד.
 
          כלל המושרש היטב בפסיקתנו הוא, כי ערכאת הערעור לא תיטה להתערב בממצאים עובדתיים, או בקביעות מהימנות שיצאו תחת ידיה של הערכאה הדיונית, למעט במקרים יוצאי דופן, כגון כאשר נפל בהכרעתה של הערכאה הראשונה פגם היורד לשורשו של עניין, או כשהקביעות האמורות אינן מבוססות על פניהן (ראו לדוגמה: ע"א 8456/06 ‏צעדי נ' בן צבי, בפיסקה 14 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל (24.8.2010); ע"א 2835/04 לובינסקי בע"מ נ' י.ת נצר אחזקות בע"מ (04.08.2005); ע"א 3601/96 בראשי נ' עיזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, פ"ד נב(2) 582 (1998)).
 
         דומה עלי כי הצדדים בהליך דנן לא הצליחו להראות, שהמקרה דנן נופל לגדר אותם מקרים חריגים, המצדיקים את התערבותנו.
          
         המכלול שלפנינו משקף מסכת עובדתית סבוכה ומורכבת, שעניינה בעסקה חוזית, מרובת משתתפים, ביניהם שוררים קשרי משפחה, ואף היתה חברות. חרף העובדה שהצדדים פרסו בפנינו יריעה רחבה של טענות מטענות שונות, עדיין רב הנסתר כאן על הגלוי. הצדדים מציגים גרסאות עובדתיות מנוגדות לסוגיות המצויות בלב העניין, ולפיכך ישנו קושי לגבש תמונה מלאה וברורה של נסיבות המקרה, לרבות הטעמים המדויקים שהובילו לחתימת ההסכם במתכונת שנערך, או ביחס להתנהלותם של המעורבים בו, לאחר חתימתו. במקרה זה, דווקא בשל הקושי העובדתי הניכר, נראה שמוטב לדבוק, ביתר שאת, בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא הנכבד, ששמע את העדים ובחן מקרוב ובאופן מדוקדק את הראיות ונימק יפה את הטעמים שהובילו אותו לממצאים אליהם הגיע.
 
26.       נוכח האמור לעיל – אינני רואה הצדקה להתערב בקביעותיו של בית המשפט המחוזי הנכבד, כי הוכח בפניו שמר חסן נטל על עצמו סיכון מודע להפסד חלק מכספי ההשקעה בדירה, לנוכח קיומה של משכנתא מוגבלת בסכום (כפי שהדברים הוצגו לו). אינני אף סבור כי יש בקביעות אלה, המתחייבות מנסיבות המקרה, כדי לפגוע בציבור רוכשי הדירות המשועבדות. בדומה, גם לא מצאתי להתערב בקביעה, כי לא הוכח ברמה הנדרשת לצורך זה, כי התקיים בעו"ד שחם ה"יסוד הנפשי" המתחייב לשם גיבושה של עוולת התרמית, זאת בשים לב להתנהלותו והתנהגות המעורבים הנוספים בפרשה, כפי שזו הוצגה בפני בית המשפט קמא הנכבד, ודי ברשלנות שנקבעה בהקשר זה. כך אף לא ראיתי להתערב בקביעותיו של בית המשפט המחוזי הנכבד, כי עו"ד שחם נכשל בחובתו להזהיר את מר חסן מפני מכלול הסיכונים הגלומים בעיסקה (מעבר לאלה שבהם חויב עו"ד שחם), זאת במיוחד לנוכח העובדה שקביעותיו הנ"ל של בית המשפט קמא הנכבד, כרוכות בהתרשמותו מאופייה של מערכת היחסים שהתקיימה בין מר חסן לבין עו"ד שחם. 
 
27.       זאת ועוד – התרשמתי כאמור כי גם קביעותיו של בית המשפט הנכבד קמא, לפיהן עו"ד שחם התרשל כלפי המערערים, בשלושת המישורים, אשר פורטו לעיל – בדין יסודן, ואינני סבור כי קיימת הצדקה להתערב אף בהן. ארחיב מעט בנושא להלן.
 
28.       כלל הוא כי עורך-דין חב חובת זהירות כלפי לקוחותיו, ונדרש להפעיל מיומנות סבירה בטיפול בכל ענייניהם המשפטיים (ראו: ע"א 2008/07 לוטן נ' ירמייב, בפיסקה 51 והאסמכתאות שם (14.2.2011) (להלן: עניין לוטן); כן ראו: ע"א 7633/12 קבוצת גיאות בע"מ נ' גולדפרב לוי, ערן, מאירי, צפריר ושות', עורכי דין בע"מ, בפיסקאות 45-41 (16.9.2014)).
 
         כפי שבואר בהרחבה לעיל – בית המשפט קמא הנכבד קבע כממצא עובדתי, כי עו"ד שחם לא העמיד את מר חסן על מלוא הסיכונים הגלומים בעיסקה, לא בדק כדבעי את טיב השיעבוד שרבץ על יחידת הדיור ובכך מנע ממר חסן לכלכל את צעדיו, ואף לא עוגן ורשם את הביטחונות שנקבעו בהסכם, ובזאת איפשר את מכירת הנכסים בדיזינגוף ובאבן גבירול, בלא הסכמת מר חסן ומבלי שהתמורה הועברה לרשותו של זה. בגין התנהלותו המתוארת של עו"ד שחם, יצא מר חסן מן העסקה וידיו על ראשו, כשהדירה איננה ברשותו, לאחר שהפסיד את מלוא התמורה ששילם בעבורה. הנה כי כן, בצדק נקבע כי בהתנהלותו – חטא עו"ד שחם לחובת הזהירות המוטלת עליו כעו"ד, כפי שהתפתחה בפסיקתנו, ונהג ברשלנות כלפי מר חסן (השוו: ע"א 2720/08 ז'אן נ' ליבמן, בפיסקה 24 (23.8.2012)).
 
         בהקשר זה, לא ראיתי לשנות גם מקביעתו של בית המשפט קמא הנכבד, כי עו"ד שחם מנוע מלטעון כנגד הגרסאות הסותרות, לכאורה, שמר חסן העלה, באשר לזהות רוכש הדירה. בית המשפט המחוזי הנכבד שוכנע שעו"ד שחם היה מעורב בכל פרטי העיסקה, היה מודע היטב לכך שמר חסןהוא שעומד מאחורי הרכישה, ואף המליץ למר חסן לרשום את הדירה על שם המנוחה, משיקולי מס. משכך, בדין נקבע כי בנסיבות אלה –  עו"ד שחם איננו יכול להיבנות מטענה בדבר קיומו של השתק שיפוטי, ודומה עלי כי קביעה זו ראויה היא בנסיבות.
 
29.       אף טענתו של עו"ד שחם כי סעיף הפטור כלפיו שהוכנס בהסכם – מאיין כביכול את חבותו, דינה להידחות. הטעם לכך נעוץ בפסיקה שקבעה כי:
 
"התנאה מראש שפלוני לא יוכל לתבוע את פלמוני על שום מעשה נזיקין שיבוצע נגדו – היא בטלה משיקולים שבטובת הציבור או בתקנת הציבור" (ע"א 829/80 שיכון עובדים בע"מ נ' שרה זפניק פ"ד ל"ז (1), 579, 585 (1983)).
 
         יחד עם זאת הסעיף עשוי ללמד כי למר חסן הוסבר שיש סיכון מסוים במשכנתא הרובצת על יחידת הדיור, וזאת מעבר לסיכון באשר להכרתה של הדירה כ"דירת נופש". סיכון מסוים זה הופחת ממילא מהנזק שעל עו"ד שחם לשאת בו.
 
30.       לצד זאת – אין בידי להיעתר גם לטענותיהם של המערערים.
 
         לא מצאתי ממש בטענה כי יש לחייב את עו"ד שחם בתשלום הפיצוי המוסכם, על פי ההסכם. ברי כי חרף מעורבותו האישית של עו"ד שחם בהסכם (מעבר לפעילותו כמייצג של מר חסן), המתבטאת בעיקר בכך שהלה העמיד נכס, הנמצא בבעלותו, כבטוחה להסרת השיעבוד מיחידת הדיור –עו"ד שחם לא היה צד ישיר להסכם ככזה, והמערערים אף לא הצביעו על כל עילה משפטית לחייבו בפיצוי המוסכם, בנסיבות אלה (על מהותו של הפיצוי המוסכם, ראו באופן כללי: דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים ד, 682-686 (2011) (להלן: פרידמן וכהן)).
        
         בדומה, סבורני כי טענת המערערים בדבר סך ההוצאות שנפסק לטובתם, שהוא נמוך מדי לשיטתם – דינה להידחות אף היא. כידוע, אין דרכו של בית משפט שלערעור להתערב בשיעור הוצאות המשפט ושכר הטירחה, שנפסק על ידי הערכאה הדיונית (ראו: עניין לוטן, בפיסקה 83), ולא מצאתי כי המקרה שלפנינו מעורר נסיבות חריגות, המצדיקות לסטות מכלל זה.
 
31.       בשולי הדברים אציין, כי לא נעלמה מעיני העובדה כי עולות כאן, מבין השיטין, סוגיות לא פשוטות מתחום האתיקה המקצועית של עורכי-דין, ואולם המכלול שלפנינו – איננו המסגרת המתאימה לליבון עניינים אלה. דברים אלה נאמרים בשים לב לעובדה שוועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין פתחה, במקביל לערעורים שבכאן – הליך כנגד עו"ד שחם (כך עולה מבקשתה של הוועדה הנ"ל, מתאריך 20.5.2015 – לעיון בחומרים המצויים בתיק ולצלמם), וזאת, כדי לברר, בין היתר, האם הוא הפר בהתנהלותו, את כללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1996.
 
32.       מעבר לכל האמור לעיל, אני סבור כי יש להתערב בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי ולדייק בשני עניינים, הכל כפי שיבואר להלן.
 
33.       הנושא הראשון מבין השניים (תיקון טעות סופר, או טעות חשבונאית שנפלה בפסק הדין) היה גם נשוא בקשת הרשות לערעור שהוגשה לנו – לאחר שבקשת תיקון כאמור, שהופנתה לערכאה המבררת, נדחתה ע"י בית המשפט המחוזי הנכבד, בשים לב לכך שזו הוגשה באיחור – מעבר למועד הקצוב לכך (21 ימים ממועד פסק הדין)  בסעיף 81 לחוק בתי המשפט. בית המשפט המחוזי ציין עם זאת בסייפא להחלטת הדחייה כי  נראה שיש בסיס לטענות שהועלו בהקשר זה – לגופם של דברים.
 
         בית המשפט המחוזי הנכבד צדק גם כאן בשתי קביעותיו: הבקשה אמנם הוגשה באיחור, אף שלגופו של עניין – יש ממש בהשגתו של עו"ד שחם בנושא זה. מאחר שהתיקון המבוקש נכלל גם במסגרת ערעורו של עו"ד שחם, הרי שניתן איפוא לדחות את בקשת הרשות לערער ולתקן את הטעון תיקון במסגרת פסק דיננו, וכך אני מציע שנעשה. הדברים יבוארו מיד בסמוך.
 
34.       בסעיף 29.2 לפסק הדין, חויב עו"ד שחם לשלם, בין היתר, סך של 663,750 ש"ח (בצירוף הפרשי הצמדה וריבית), וזאת על יסוד התחשיב שהוצג בסעיף 25 לפסק הדין, שבו נכתב כדלקמן:
 
"כתוצאה מהתנהלות הנתבע, נגרמו לתובעים (המערער והמנוחה – ח"מ) הנזקים הבאים:
הפסד התמורה בהפחתת שווי הבטוחות בסך של 65,000 דולר שווה ערך לסך של 276,250 ₪ והיתרה הינה 663,750 ₪ (…)".   
 
         ניסוח זה איננו מתיישב עם קביעותיו של בית המשפט הנכבד בפיסקה  21 לפסק הדין, שם נאמר כך:
 
"המסקנה הינה שהתובעים, על יסוד המצג של הנתבע, אמדו את יכולת הגבייה מהבטוחות, למקרה שהנתבעת (גב' מורד – ח"מ) לא תפרע את החוב לבנק, לסך של 65,000 דולר. משכך, הסיכון לו היו חשופים הוא 150,000 דולר הוא החוב לבנק, בהפחתת שווי הבטוחות, 65,000 דולר, כלומר 85,000 דולר".
(ההדגשה שלי – ח"מ).
 
         הנה כי כן, דומה כי יש ממש בטענתו של עו"ד שחם כי נפלה בניסוח הסעד האופרטיבי שגגה בתחשיב הפיצוי שהושת עליו: במקום להפחית מסך התמורה ששולמה בפועל עבור הדירה (940,000 ש"ח) – סכום של 85,000 דולר (שווה ערך ל-361,250 ש"ח), המגלם את גובה הסיכון הממשי שמר חסן נטל על עצמו בגדר ההסכם – הופחתו 65,000 דולר בלבד (שווי הביטחונות).
 
         לפיכך, אני סבור כי יש לתקן את פסק הדין, כבקשת עו"ד שחם, כך שבמקום סך של 663,750 ש"ח, הוא יחויב בתשלום של  578,750 ש"ח (שהם 940,000 ש"ח פחות 361,250 ש"ח), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית והצמדה מתאריך 10.3.2005 ועד למועד התשלום בפועל.
 
35.       בנוסף לכך הנני סבור שיש לתקן את פסק הדין ולדייק בו, כך שיאמר כי עו"ד שחם וגב' מורד, יישאו ביחד ולחוד, בתשלום סכום הפיצוי שהושת על עו"ד שחם, וזאת הגם שהבסיס המשפטי לחיובו של כל אחד מהם בסעדים – שונה הוא. אבהיר הדברים מיד בהמשך.
 
         עו"ד שחם חויב בתשלום פיצויים, על בסיס דיני הנזיקין, לנוכח התנהגותו הרשלנית כלפי המערערים, בעוד שגב' מורד חויבה בסעדים מכוח דיני החוזים, משהפרה הפרה יסודית את ההסכם, מושא ההליך שבפנינו.
 
         יחד עם זאת, כאשר בוחנים, מבחינה מהותית, את סכומי הפיצוי שהושתו על עו"ד שחם ועל גב' מורד, נדמה שמתקיימת ביניהם חפיפה מסוימת. גב' מורד חויבה, בין היתר, להשיב למר חסן את כספי התמורה ששולמה עבור הדירה – בסך 940,000 ש"ח,  וכן את כספי מס הרכישה – בסך 26,940 ש"ח. זאת בעוד שעו"ד שחם חויב לפצות את מר חסן בגין רשלנותו בתיק שהוא שווה ערך לחלק נכבד מסכום התמורה ששולם עבור הדירה (בהפחתת הסיכון לאובדן ההשקעה, כמבואר לעיל), וכן לשאת בסך של 26,940 ש"ח, קרי – בגין מס הרכישה ששולם.
 
         יוצא מכך, שבכל הנוגע לסעדים המגלמים את שווי מס הרכישה, ושווי תמורת הדירה (בניכוי הסיכון הריאלי בגין השעבוד) – מר חסן עשוי לזכות להלכה, על פי הניסוח הקיים בפסק הדין (אם החיוב לא יהיה ביחד ולחוד), בכפל פיצוי בעבור מרכיבים אלה. יש להעמיד איפוא את הדברים על מכונם נוכח הכלל בדיני התרופות, הנוהג הן בתחום הנזיקי והן בתחום החוזי, לפיו: "אין נפרעים אלא פעם אחת בלבד" (ראו: סעיף 77 לפקודת הנזיקין, וכן באופן כללי: גבריאלה שלו ויהודה אדר דיני חוזים – התרופות 89-80 (2009); וגם: פרידמן וכהן, בעמ' 759-758). לפיכך יש לדייק ולתקן את הניסוח שבפסק הדין, כך שעו"ד שחם וגב' מורד יהיו חייבים, ביחד ולחוד, לשלם למערערים את הסכומים הבאים:
 
(א)        578,750 ש"ח (בעבור החזר התמורה ששולמה עבור הדירה בניכוי מרכיב הסיכון הריאלי בגין השעבוד), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מתאריך 10.3.2005 ועד יום התשלום בפועל.
 
(ב)        26,940 ש"ח בגין החזר מס הרכישה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מתאריך 10.5.2005 (מועד תשלום מס הרכישה) ועד יום התשלום בפועל.
 
         בנוסף, גב' מורד תהיה חייבת בנפרד, בתשלום 361,250 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, מתאריך 10.03.2005 ועד ליום התשלום – בגין ההפרש בין התמורה ששולמה בפועל עבור הדירה, לבין אותו חלק מהתמורה, שבו גב' מורד ועו"ד שחם אמורים לשאת בו ביחד ולחוד. כמו-כן, גב' מורד תמשיך להיות חייבת בנפרד בתשלום סך הפיצוי המוסכם, על פי ההסכם, כפי שנקבע בסעיף 29 לפסק דינו של בית המשפט קמא הנכבד.
 
36.       לסיום אציין כי בהשלמות ובהודעות מהעת האחרונה ביקשו הצדדים – זה בכה וזה בכה – להעזר במה שנאמר בהליכים אחרים (רע"א 6204/15 עו"ד טל שחם נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (19.10.2015) לגבי פסק הדין ב-ע"א (ת"א) 7422-06-14 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' עו"ד טל שחם(10.08.2015) לצורך ענייננו.
        
         לאחר עיון בחומר האמור – הגעתי למסקנה כי אין לקרוא את הקביעות שם, שבאו לצורך אחר (דרישה של עו"ד טל שחם לשיפוי מחברת הביטוח שלו) והתנהלו בין צדדים שהיו שונים בחלקם מאלה שבפנינו – כמשליכות במישרין על המחלוקות שהתבררו בפנינו והוכרעו על פי מה שהובא לעיל.
 
37.       סוף דבר: אציע, איפוא, לחבריי לדחות את הערעורים בעיקרם, בכפוף לדיוקים הנכללים בפיסקאות 34 ו-35 שלעיל. נוכח ההודעה שנמסרה לנו כי חיובי פסק הדין קויימו מצדו של עו"ד שחם – הצדדים יערכו ביניהם עתה התחשבנות מחודשת, וככל שיידרש יתבצע החזר בהתאם. עוד אציע כי בנסיבות העניין – לא ייעשה צו להוצאות בהליכים שבפנינו.