בפניי בקשה למחיקת הערעור על הסף, ואלו בקצרה העובדות הצריכות לעניין:

1.        המשיבים הגישו נגד המערערת תובענה בדרך של המרצת פתיחה בה עתרו למתן סעד הצהרתי לפיו הסכם למכירת זכויותיהם בנכס מקרקעין לידי המערערת בטל מחמת הפרתו על ידה. לאחר דיון שהתקיים בתובענה הגיעו הצדדים להסכמה, אשר קיבלה תוקף של פסק-דין ביום 23.9.2012, ולפיה ניתנה למערערת ארכה של תשעים ימים לתשלום התמורה, תוך שנקבע כי אם הסכום לא ישולם במועד תבוטל העסקה והמערערת לא תהא זכאית להשבת הסכום ששילמה. עוד הוסכם כי "לא תינתנה כל ארכות נוספות מכל סיבה שהיא", וכי לעניין טענות כספיות הדדיות שהיו לצדדים האחד כלפי משנהו יכריע בית המשפט בפסק-דין משלים שיינתן על ידו מכוח סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984. בפסק-דין משלים מיום 20.11.2012 קבע בית המשפט המחוזי כי אין מקום לחייב מי מהצדדים בחיוב כספי.

           ואולם, המערערת לא שילמה את יתרת התמורה במועד שנקבע בהסכם הפשרה, לו ניתן כאמור תוקף של פסק-דין, ועל כן הגישו המשיבים לבית המשפט קמא בקשה לחתימה על פסיקתה המצהירה על ביטול הסכם המכר ועל מחיקת כל הרישומים שנרשמו לטובת המערערת על זכויות המשיבים. ביום 12.3.2013 קיבל בית המשפט את הבקשה בקובעו כי אין מקום להאריך את מועד פירעון החוב כבקשת המערערת, ובהתאם הוסיף וקבע כי פסיקתה מתאימה תועבר לחתימתו.

           על החלטה זו נסב הערעור שבכותרת.

2.        בפיהם של המשיבים שתי טענות המצדיקות לגישתם למחוק את הערעור על הסף. ראשית הם טוענים כי ההחלטה היא "החלטה אחרת" ועל כן היה על המערערת להגיש בקשת רשות ערעור עליה. עוד נטען כי בניגוד להצהרת המערערת בפתח הודעת הערעור המועד להגשת ההליך אינו נמנה מיום 19.3.2013, אז לדבריה הגיעה ההחלטה לידיה בדואר רשום, כי אם מיום 14.3.2013 אז הגיעה ההחלטה לידיעתה (כעולה מדבריה שלה בבקשה לעיכוב ביצוע שהגישה ביום 18.3.2013).

           המערערת מצידה עומדת על דעתה כי יש לסווג את ההחלטה כ"פסק דין" שכן לגישתה בית המשפט דן בהחלטה זו לראשונה בשאלת חלוף המועד לתשלום התמורה ובשאלת הפעלת סמכותו הטבועה להאריך את מועד התשלום. על כן ומשיש בהחלטה קביעות נוספות על אלו שנדונו בפסק-הדין, כך נטען, יש לראות בהחלטה משום פסיקתה מתקנת או מבהירה, ומכל מקום אין מדובר בהחלטה הטפלה לפסק הדין. מכאן מסקנת המערערת כי עומדת לה זכות ערעור על ההחלטה. עוד טוענת המערערת כי פסק הדין הומצא לידיה לראשונה במלואו בדואר רשום אך ביום 19.3.2013, ועל כן ובהתאם ל"כלל המצאה" הערעור הוגש על ידה במועד. לחלופין ו"למען הזהירות" ביקשה המערערת כי תינתן לה ארכה להגשת בקשת רשות ערעור על ההחלטה.

3.        לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומר שבפניי הגעתי לכלל מסקנה כי יש לסווג את ההחלטה עליה נסב הערעור כ"החלטה אחרת", ועל כן לא עמדה למערערת זכות ערעור עליה.

           כידוע, המבחן המקובל לעניין ההבחנה בין "פסק-דין" ל"החלטה אחרת" הוא האם ההחלטה שניתנה סיימה את בירור המחלוקת בין הצדדים, ושאלת סופיות ההחלטה נבחנת לפי "מבחן הסעד", דהיינו האם בקטע כלשהוא של ההתדיינות הכריע בית-המשפט, לחיוב או לשלילה, בסעד סופי שאחד הצדדים ביקש ואשר עומד בפני עצמו – שאז מדובר ב"פסק-דין"; או שמא מדובר בהחלטה שהכריעה בפלוגתאות בין הצדדים והיוותה בסיס להמשך ההתדיינות ביניהם, אולם לא הכריעה באחד או יותר מהסעדים שהתבקשו – שאז מדובר ב"החלטה אחרת". ואולם, מבחן זה אינו נותן מענה לסיווגן של החלטות אשר ניתנות לאחר סיום ההליך בפסק-דין – כמו ההחלטה מיום 12.3.2013 עליה נסב הליך זה אשר הינה החלטה המאוחרת לפסק-הדין ולפסק הדין המשלים אשר ניתנו בעניינם של הצדדים.

           לעניין סיווגן של החלטות המאוחרות לפסק-דין נקבע בפסיקה מבחן עזר נוסף, ולפיו:

"מקום בו ההחלטה נשוא הערעור טפלה לפסק-הדין העיקרי שקדם לה, וכאשר ההכרעה במחלוקת המרכזית שבין הצדדים נעשתה כבר בפסק-הדין המוקדם, או אז אין בהחלטה המאוחרת משום פסק-דין חדש ונוסף באותו התיק, אלא רק 'החלטה אחרת', אשר ערעור עליה יתכן ברשות בלבד.

…

המסקנה המתבקשת היא, אם כן, שהחלטה אשר אינה במהלך דיון תלוי ועומד, וכל עניינה מתן הוראות לביצוע פסק-דין, החלטה זו בהכרח תהיה טפלה לפסק-הדין אותו היא באה לבצע, ולפיכך, היא 'החלטה אחרת' אשר ערעור עליה טעון מתן רשות להגשתו" (ע"א 2817/91 מימון נ' שאולי, פ"ד מז(1) 152, 157-158 (1993) (להלן: עניין מימון)).

4.        בענייננו קבע בית המשפט כי משהמערערת לא שילמה את התמורה במועד שנקבע בהסכם הפשרה, יש לומר כי הפרה את ההסכם ונוכח לשונו ומשנקבע מפורשות כי לא תינתנה ארכות נוספות, זכותם של המשיבים גוברת. בכך קבע בית המשפט כי יש לקיים את הסכם הפשרה – לו ניתן תוקף של פסק-דין – ככתבו וכלשונו, ובהתאם לעקרונות עליהם עמדתי לעיל דומני כי עניינה של ההחלטה הוא במתן הוראות לביצועו של פסק הדין גרידא, ועל כן יש לראותה כטפלה לו ולסווגה כ"החלטה אחרת".

           מסקנה זו עולה מלשון ההחלטה בה ציין בית המשפט כי "על פי פסק-הדין שניתן בהסכמה ביום 23.9.2012, משלא שולם הסכום במלואו במועד שנקבע, ומשהחלטתי שאין מקום לתת ארכה נוספת, הרי שהעסקה בטלה והמשיבה לא זכאית להשבה של הסכום ששולם על ידה". דהיינו, בית המשפט לא שינה מפסק הדין אלא קבע כי יש לקיימו כפי שהוא, ודומני כי בהינתן האמור קשה לקבל את טענת המערערת לפיה בית המשפט הבהיר את פסק הדין או השלימו באופן המקנה זכות ערעור על ההחלטה (בדומה למצב בו ניתנת על ידי בית המשפט פסיקתה מתקנת או מבהירה, ראו חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 140-142 (מהדורה שלישית, 2012)).

           עוד יצוין כי בשונה מטענת המערערת העובדה שבית המשפט דן בהחלטתו בסוגיה נוספת שלא עלתה בפסק-הדין – היא השאלה האם יש מקום כי יעשה שימוש בסמכותו הטבועה ויורה על הארכת המועד לביצוע תשלום התמורה – כמו גם העובדה שלשאלה זו חשיבות רבה עבור המערערת, אין בהן כדי לשנות ממסקנה זו, וכפי שהודגש בעניין מימון הנ"ל:

"אין זה מן הנמנע ש'החלטה אחרת' מהסוג האמור תכריע בזכויות הצדדים ותהיה בעלת משמעות אופרטיבית רבה בעבורם, אולם אין זה משנה מאופיה הטפל לפסק-הדין, והוא אשר מקנה לה את הסיווג כ'החלטה אחרת'" (שם, 158. כן ראו בש"א 4146/94 אדלסון נ' ריינהולד, פ"ד מט(1) 299, 307-308 (1995)).

           אשר על כן, מסקנתי היא כי ההחלטה מיום 12.3.2013 הינה "החלטה אחרת". נוכח מסקנה זו מתייתר הצורך לדון בטענות הצדדים לעניין המועד אשר ממנו יש למנות את המועד להגשת ההליך הערעורי, שכן כך או כך הוגש ההליך לאחר חלוף המועד להגשת בקשת רשות הערעור.

5.        סיכומם של דברים  – החלטת בית המשפט קמא היא "החלטה אחרת" ועל כן היה על המערערת להשיג עליה בדרך של הגשת בקשה למתן רשות ערעור ולא נתונה היתה לה זכות ערעור עליה.

           כידוע, על פי הדין הנוהג לא ניתן להסב ערעור לבקשת רשות ערעור (להבדיל מהיפוכו של דבר – ראו תקנה 410א לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984). יחד עם זאת, לבית המשפט נתונה הסמכות להאריך את המועד להגשתה של בקשת רשות ערעור, וכפי שציינתי לעיל במקרה דנן ביקשה המערערת בתגובתה "למען הזהירות" מתן ארכה להגשת בקשת רשות ערעור, ועוד צויין כי הארכה מתבקשת "מהנימוקים המפורטים בבקשה המוגשת בד בבד עם תגובה זו". ואולם עיון בתיק בית המשפט מלמד כי נימוקי הבקשה אינם מצויים בו. בנסיבות העניין ניתנת למערערת הזדמנות להגיש נימוקיה לבקשת הארכה, וזאת בתוך שבעה ימים ממועד המצאת החלטה זו לידיה.

           ככל שיוגשו נימוקי הבקשה כאמור תיבחן זו לגופה. היה ולא יוגשו הנימוקים בתוך המועד כאמור, יובא ההליך בפניי לצורך מחיקתו. בהחלטה המשלימה שתינתן על ידי אכריע גם לעניין חיוב המערערת בהוצאות המשיבים בגין הבקשה שבפניי.

6.        בשולי הדברים יצוין כי בא-כוח המערערת, עורך-הדין ג'ינו, הגיש בקשה להפסקת ייצוג, ובנסיבות העניין ונוכח ההודעה מיום 11.9.2013 על ייצוגה של המערערת בידי עורך-הדין אברהמי, הבקשה מתקבלת.

           המזכירות תערוך עדכון של בא-כוח המערערת בתכנת ניהול התיקים, ותמציא החלטה זו לצדדים ללא דיחוי, באמצעות הפקסימיליה.

           ניתנה היום, י"ח בתשרי תשע"ג (22.9.2013).