השופט י' דנציגר:
 
 
           לפנינו שני ערעורים – ע"א 3172/15 ו-ע"א 4090/15 – על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 16.3.2015 בה"פ 43858-06-11 (השופט ח' טובי).
 
 
 
רקע
 
1.             המערערים בע"א 3172/15 והמשיבים בע"א 4090/15, הם עפרה שלו ויחיאל הלוי (להלן: המערערים), הוריה ויורשיה של המנוחה יעל לוי ז"ל (להלן: המנוחה), אשר הייתה הבעלים הרשום של דירת שני חדרים, הידועה כחלקת משנה 2/41 בגוש 7241 והמצויה ברחוב צלילי חנינא 38, תל-אביב (להלן: הדירה). לצורך רכישת הדירה, נטלה המנוחה ביום 27.1.1995 הלוואה מבנק משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ (להלן: הבנק) בסך 195,000 ש"ח, ובגינה נרשמה לטובת הבנק משכנתא על הדירה.
 
2.             ביום 8.10.1995 נכרת, לכאורה, הסכם בין המנוחה לבין תמרה זיגר (להלן: המשיבה), היא המערערת בע"א 4090/15, במסגרתו הוסכם כי המנוחה תעביר את הבעלות על הדירה למשיבה תמורת תשלום בסך 360,000 ש"ח (להלן: הסכם המכר). בהסכם המכר נקבע כי התמורה תשולם למנוחה בשני תשלומים: תשלום ראשון בסך 150,000 ש"ח ישולם במועד החתימה על ההסכם; ותשלום היתרה בסך 210,000 ש"ח ישולם ביום 24.10.1995, כנגד מסירת החזקה בדירה (להלן: יתרת התמורה). ביום 17.12.1995 נרשמה הערת אזהרה על הדירה לטובת המשיבה וביום 21.12.1995 נחתם, לכאורה, שטר מכר (להלן: שטר המכר) עליו התנוססו חתימות הצדדים, אשר אומתו, כנחזה, על ידי עורך הדין שרגא בן עמי (להלן: עו"ד בן עמי). ביום 2.1.1996 נרשמה המשיבה בלשכת רישום המקרקעין כבעלת הדירה.
 
3.             ביני לביני – ועובר לחתימתה, לכאורה, על שטר המכר – יצאה המנוחה ביום 20.10.1995 לטיול באוסטרליה יחד עם בן זוגה, אייל זיגר (להלן: אייל), הוא בנו של נתן זיגר – בעלה של המשיבה (להלן: זיגר). למרבה הצער, ביום 1.11.1996 מצאה המנוחה את מותה באוסטרליה, לאחר שהמכונית בה נסעה, אשר הייתה נהוגה על ידי אייל, התהפכה. בעקבות מותה של המנוחה, ולאור חשדות שהתעוררו באשר לנסיבות התאונה, נפתחה חקירה משטרתית, במסגרתה נחקר אייל בחשד לרציחתה של המנוחה. ואולם לאחר שהמשטרה סיימה לחקור את התיק בשנת 2008, הוא נסגר מחוסר ראיות. יצוין, כי במסגרת החקירה בדקה המשטרה גם את נסיבות העברת זכויות הבעלות בדירה למשיבה.
 
4.             משנסתיימה חקירת המשטרה, פנו המערערים בבקשה לקבל את חומרי החקירה, ולאחר קבלתם נתגלה להם, לטענתם, כי העברת הזכויות בדירה נעשתה באמצעות שטר מכר מזויף. נוכח זאת הגישו המערערים ביום 27.6.2011 תביעה לבית המשפט המחוזי, במסגרתה ביקשו ליתן פסק דין המצהיר כי הם הבעלים החוקיים של הדירה, בהיותם יורשי המנוחה על פי דין, וכן להורות על רישומם ככאלה במרשם המקרקעין. בד בבד עם הגשת התביעה, הגישו המערערים בקשה למתן צו מניעה זמני אשר ימנע מהמשיבה ביצוע כל דיספוזיציה בדירה, ובקשתם התקבלה.
 
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
 
5.             בפסק דינו, דחה תחילה בית המשפט המחוזי את טענת השיהוי אשר הועלתה על ידי המשיבה. לטענת המשיבה, חל שיהוי בין המועד בו נרשמה כבעלת הזכויות בדירה (2.1.1996), לבין המועד בו הוגשה התביעה (27.6.2011). בית המשפט דחה טענה זו וקבע כי רק כאשר קיבלו המערערים את חומר החקירה, בחודש אוגוסט 2010, התברר להם כי העברת הזכויות בדירה נעשתה באמצעות שטר מכר מזויף, לכאורה, והיתה בידם עילת תביעה מבוררת. עוד נקבע, כי המשיבה לא הוכיחה, ואף כלל לא טענה, לנזק כתוצאה מהשיהוי הנטען, וגם בכך יש כדי לדחות טענתה זו.
 
6.             באשר לטענת המערערים כי שטר המכר זויף; בית המשפט המחוזי קבע כי עלה בידי המערערים להוכיחה. במסגרת קביעתו זו, בחן בית המשפט שתי סוגיות: האחת, חתימתה של המנוחה על השטר; והשניה, אימות החתימות שבשטר על ידי עו"ד בן עמי.
 
           באשר לחתימתה של המנוחה על שטר המכר; נקבע כי אין חולק שהמנוחה לא יכלה לחתום על שטר המכר במועד הנקוב בו, 31.12.1995, שכן במועד זה כבר שהתה באוסטרליה. המערערים אף המציאו חוות דעת שנערכה על ידי גרפולוגית, אשר השוותה את חתימתה של המנוחה על גבי שטר המכר לחתימתה על חוזה ההלוואה שנטלה מהבנק, בה נקבע כי אין כל התאמה בין החתימות. בית המשפט עמד גם על הימנעותה של המשיבה מהגשת חוות דעת נגדית באשר לאותנטיות חתימת המנוחה המופיעה על שטר המכר. נקבע כי בהיעדרה של חוות דעת נגדית הסותרת את ממצאי חוות הדעת מטעם המערערים, אין מנוס מלקבוע שחתימתה של המנוחה על שטר המכר אכן זויפה. יצוין, כי המשיבה טענה נגד מהימנותה של חוות דעת הגרפולוגית שהוגשה מטעם המערערים, שכן לטענתה לא ניתן לדעת האם נסמכה על מסמכים מקוריים. בית המשפט דחה טענה זו, בין היתר נוכח קיומה של חוות דעת נוספת מטעם המערערים (המומחית שערכה אותה נפגעה בתאונת דרכים ועל כן לא יכלה להתייצב לחקירה, ובשל כך הומצאה חוות דעת נוספת), אשר יש בה כדי לאשש כי המסמכים היו מקוריים.
           באשר לאימות החתימות שבשטר המכר על ידי עו"ד בן עמי; בית המשפט קבע כי מחומר הראיות עולה שעו"ד בן עמי לא אישר בחתימת ידו את חתימות המנוחה והמשיבה, וכי חתימתו זויפה. בתצהירו מיום 26.6.2001, הצהיר עו"ד בן עמי כי החתימה, החותמת וכתב היד על גבי שטר המכר אינם מעשה ידיו, וכי למיטב ידיעתו שטר המכר מזויף ואין לו כל קשר לעניין. מעבר לכך, עו"ד בן עמי העיד כי לא הייתה לו כל היכרות עם המנוחה או עם המשיבה, וכן העיד בשלילה לשאלה האם ייתכן ששטר המכר נחתם לפני המועד הנקוב בו. עדותו של עו"ד בן עמי לא נסתרה בחקירתו הנגדית, ודבר זיוף חתימתו אומת גם בחוות דעתו של ניצן ניב, עובד המעבדה לבדיקת מסמכים במחלקה לזיהוי פלילי. יצוין כי בעדותו, שיער עו"ד בן עמי שייתכן וזיוף חתימתו בוצע על ידי מזכירתו לשעבר, אשר הועסקה על ידו במשך 36 שנים, ובמהלכן מעלה לטענתו באמונו ובכספיו וכן ביצעה מעשי זיוף שונים.
 
           נוכח האמור לעיל, נקבע כי המערערים עמדו בנטל המוגבר המוטל עליהם להוכיח כי שטר המכר אכן זויף. על כן, הורה בית המשפט על ביטול רישומה של המשיבה כבעלת הדירה, ועל השבת המצב לקדמותו כך שהדירה תהא על שמה של המנוחה.
 
7.             בית המשפט המחוזי המשיך ודן בתוקפה של עסקת המכר, ובניגוד לעמדת המערערים – אשר טענו כי משהוכחה טענתם בדבר זיוף שטר המכר דינה של עסקת המכר כולה להתבטל – הטעים בית המשפט כי אין בקביעה לפיה שטר מכר זויף כדי להביא, בהכרח, למסקנה כי עסקת המכר כולה בטלה. זאת, מכיוון שמדובר בשני רכיבים שונים ונפרדים במהותם: האחד, הסכם מכר המהווה התחייבות חוזית בין המנוחה למשיבה; והשני, שטר מכר שנועד להקנות את הזכויות הקנייניות במקרקעין. נוכח זאת, נקבע כי עסקינן בעסקת מקרקעין שלא נגמרה ברישום, ועל כן יש לראותה כהתחייבות לעשות עסקה. בית המשפט הדגיש כי כבר בקדם המשפט הוא הביא לידיעת הצדדים שלא יהיה במתן החלטה בעניין שאלת תוקפו של שטר המכר כדי להכריע במלוא המחלוקות העולות מן הסעדים המבוקשים בתביעה, קרי הצהרה בדבר היות המערערים בעלי הדירה ורישומם ככאלה. כפועל יוצא, הורה בית המשפט בהחלטת ביניים להמציא תוך 45 ימים את מלוא המסמכים הקשורים לעסקה, קרי את הצהרות מס השבח וכן את התיעוד המצביע על ביצוע התשלומים לידי המנוחה.
 
8.             לצורך הכרעה בתקפותה של עסקת המכר כולה, דן בית המשפט המחוזי בשתי שאלות משנה: האחת, האם הסכם המכר משקף עסקת מקרקעין אמיתית על פיו גמרה המנוחה בדעתה להתקשר עם המשיבה; והשניה, האם שילמה המשיבה את מלוא התמורה כמתחייב מהסכם המכר. עוד צוין, כי נטל הוכחת תקפותו של הסכם המכר מוטל על כתפיה של המשיבה, נוכח הקביעה כי שטר המכר זויף. עוד צוין, כי אין במקרה דנן תחולה להוראות סעיף 125(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין), ועל המשיבה מוטל הנטל להוכיח כי רכשה את הדירה בתמורה ובתום לב.
 
9.             בית המשפט המחוזי קבע כי עיון בהסכם המכר מעלה כי מדובר בעסקה אמיתית, על פיה התחייבה המנוחה למכור את זכויותיה בדירה למשיבה תמורת הסכום הנקוב בהסכם. בית המשפט ציין כי המערערים עצמם כלל לא טענו כי חתימתה של המנוחה על גבי הסכם המכר זויפה, ובהיעדר טענה שכזו, נקודת המוצא היא כי המנוחה אכן חתמה על ההסכם, וגמרה בדעתה למכור את זכויותיה בדירה למשיבה. בית המשפט הדגיש כי המערערים נמנעו מהגשת חוות דעת גרפולוגית לעניין חתימת המנוחה על הסכם המכר, והימנעות זו מלמדת כי הגרפולוגית ככל הנראה מצאה שחתימת המנוחה על הסכם המכר אותנטית. נוכח זאת, קיימת ראיה לגמירות דעתה של המנוחה להתקשר בהסכם על פי תנאיו, שכן חתימתו של צד על חוזה מבטאת בבירור את גמירות דעתו להתקשר בחוזה.
 
10.          באשר לתשלום מלוא התמורה; בית המשפט המחוזי לא מצא בחומר הראיות תימוכין לכך שמלוא התמורה שולמה למנוחה. המשיבה המציאה תיעוד על תשלום שיק בסך 121,926.95 ש"ח, אשר נמשך מחשבונו של זיגר, בתאריך 6.10.1995. שיק זה הופקד בחשבונה של המנוחה לצורך פירעון המשכנתא. ואולם, מעבר לכך לא המציאה המשיבה כל אסמכתא להוכחת תשלום יתרת התמורה (238,074 ש"ח). זאת, למעט עדותם של המשיבה וזיגר, במסגרתה העידו כי היתרה שולמה למנוחה במזומן ביום בו יצאה עם אייל לאוסטרליה. בית המשפט דחה את גרסתם, מן הטעמים הבאים: ראשית, לא התקבל הסבר מניח את הדעת לשאלה מדוע שולם סכום גבוה של 70,000 דולר במזומן, וללא אסמכתא לביצוע התשלום. כך גם הביע בית המשפט תהייה מדוע הכסף לא הועבר לחשבונה של המנוחה, על מנת שתהיה אסמכתא לכך. שנית, נקבע כי עדויותיהם של המשיבה ושל זיגר היו עדויות כבושות, אשר הועלו רק במהלך חקירתם הנגדית, ועל כן משקלן וערכן מועט ביותר. שלישית, לא הוגש לבית המשפט תצהיר מטעמו של אייל המאשש את הטענה בדבר תשלום יתרת התמורה במזומן, זאת לאחר שהמשיבה מסרה בעדותה כי יתרת התמורה שולמה למנוחה ולאייל גם יחד.
 
11.          משנקבע כי המשיבה לא שילמה למנוחה את מלוא התמורה על פי הסכם המכר, המשיך בית המשפט המחוזי לבחינת נפקות אי התשלום על תוקפה של עסקת המכר. בית המשפט קבע כי אי תשלום מלוא התמורה במועדים הנקובים בהסכם המכר מהווה הפרה יסודית שלו, ואולם אין בהפרה זו כשלעצמה כדי להפקיע את תוקף החוזה או כדי להביא לסיומו באופן אוטומטי, בהיעדר הודעת ביטול. בענייננו, המערערים לא הודיעו בשום שלב על ביטולו של ההסכם (להבדיל מטענתם על בטלות מעיקרא), וכן לא עתרו לביטולו, ובהיעדר הודעה כדין על ביטולו הרי שהסכם המכר עומד בתוקפו. נוכח זאת, נקבע כי על המשיבה לקיים את חיוביה על פי הסכם המכר, דהיינו עליה לשלם למערערים את יתרת התמורה כתנאי להעברת זכויות הבעלות על שמה בספרי המקרקעין. עוד נקבע, כי נוכח פרק הזמן שחלף בין המועד בו הייתה אמורה המשיבה להעביר את יתרת התמורה, למועד בו תשולם בפועל, יש להורות על שערוך יתרת התמורה. על כן, נקבע כי ליתרת התמורה יווספו הפרשי הצמדה (ללא ריבית), מהיום בו הייתה אמורה להשתלם ועד למועד מתן פסק הדין, קרי סכום של 423,355 ש"ח.
 
12.          סוף דבר; בית המשפט המחוזי פסק כי רישומה של המשיבה בספרי המקרקעין כבעלת הדירה יבוטל, וכי המנוחה תירשם כבעלת הדירה ובד בבד תירשם הערת אזהרה לטובת המשיבה. ככל שהמשיבה תשלם למערערים תוך 90 ימים את יתרת התשלום, היא תהא זכאית להירשם כבעלת הדירה בספרי המקרקעין. לא ניתן צו להוצאות.
 
13.          בהחלטתו מיום 26.4.2015, נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת המשיבה לתיקון יתרת התמורה המשוערכת, ונקבע כי נוכח טעות שנפלה בחישוב הצמדת יתרת התמורה, תעמוד יתרת התשלום המשוערכת על סך של 367,194.67 ש"ח.
 
           מכאן הערעור שלפנינו.
 
בקשה להוספת ראיות
 
14.          ביום 13.3.2016 הוגשה לבית משפט זה בקשה להגשת ראיות נוספות מטעם המשיבה, במסגרתה ביקשה להגיש, בין היתר, תצהיר בדבר ניסיון המצאת המחאה בנקאית לפקודת בא-כוחו של המערערים על סך 367,195 ש"ח; מכתב של המשיבה אשר צורף להמחאה; וסירובו בכתב של בא-כוח המערערים לקבל את ההמחאה. לטענת המשיבה, ראיות אלה מעידות על נסיונם של המערערים לסכל את יישומו של פסק הדין, ועל התנהלותם חסרת תום הלב לכאורה. יצוין, כי המערערים לא התנגדו להגשת הראיות, אולם העירו כי סירובם לקבל את ההמחאה מהמשיבה אינו פוגע כהוא זה בפסק הדין, והמשיבה רשאית לפעול על פיו לפי מיטב הבנתה.
 
15.          ביום 14.3.2016 קבע בית משפט זה (הרשמת ל' בנמלך) כי בקשת המשיבה ותגובת המערערים תובא בפני הרכב השופטים אשר ידון בתיק. בהמשך לכך, הגישה המשיבה ביום 7.11.2016 בקשה נוספת ובה ביקשה כי יותר לה להגיש את הראיות הנוספות לבית המשפט בטרם מתן החלטה בבקשה. בהחלטתו מיום 8.11.2016, דחה בית המשפט בקשה זו, שכן היא אינה עולה בקנה אחד עם סדרי הדין הנוהגים בבית משפט זה.
 
טענות הצדדים בערעורים
 
16.          המערערים טוענים – באמצעות בא-כוחם, עו"ד יהודה רסלר – כי שגה בית המשפט המחוזי משבחן את תוקפו של הסכם המכר, זאת על אף שהמערערים כלל לא דרשו זאת במסגרת התביעה שהגישו. נטען כי הסעד היחיד שנדרש על ידם היה סעד למתן פסק דין המצהיר כי שטר המכר שעל פיו נרשמו הזכויות בדירה זויף, ותו לאו. משכך, בית המשפט חרג מסמכותו עת פסק לזכות המשיבה סעד של אכיפת הסכם המכר ומבלי שניתנה למערערים האפשרות להתגונן כנגד מתן סעד זה. לחילופין טוענים המערערים, כי היה וייקבע שבית המשפט דן בשאלת תוקפו של הסכם המכר בסמכות, אזי יש להורות על ביטולו של הסכם המכר, שכן לשיטתם הוא אינו משקף עסקה אמיתית ותקפה. נטען כי בניגוד לקביעתו של בית המשפט לפיה אין מחלוקת כי הסכם המכר משקף עסקה שרירה וקיימת, המערערים דווקא כן חלקו על אמיתותו במסגרת תביעתם. כמו כן נטען, כי בית המשפט לא נתן לעדותו של עו"ד בן עמי לעניין הסכם המכר את המשקל הראוי לה. עוד נטען, כי בית המשפט שגה בקביעתו כי הגשת התביעה אינה מהווה הודעת ביטול כדין של הסכם המכר, שכן ההלכה היא שעצם הגשת תביעה מהווה ביטול חוזה והגשתה מייתרת את הצורך בהגשת הודעת ביטול מפורשת. בנוסף נטען, כי בית המשפט שגה בהחלטתו להורות למשיבה לשלם את יתרת התמורה עם הפרשי הצמדה בלבד, שכן הצמדת יתרת התשלום ללא כל ריבית והתחשבות בעליית ערך הדירה כלל לא מפצה את המערערים על הפער בעליית מחירי הדירות לאורך השנים. באשר להוצאות המשפט; נטען כי משקיבל בית המשפט את גרסתם של המערערים באשר לשטר המכר המזויף, היה מקום לפסוק הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין לחובת המשיבה. זאת, ביחוד נוכח העובדה שהתיק נוהל במשך ארבע שנים, וכלל שתי חוות דעת גרפולוגיות וישיבות הוכחות רבות.
17.          המשיבה טוענת – באמצעות באי-כוחה, עו"ד אריה הבר ועו"ד בתיה בטהון – כי בית המשפט המחוזי שגה משהסתמך בקביעתו בנוגע לתוקפו של שטר המכר על עדותו של עו"ד בן עמי, שכן לא ניתן לתת בדבריו אמון. חוסר אמינותו של עו"ד בן עמי נלמדת, לכאורה, מהשעייתו ממקצוע עריכת הדין, וכן נוכח סתירות מהותיות הקיימות בין הדברים שמסר במסגרת תצהירו, לבין הדברים שמסר בחקירתו הנגדית. המשיבה ממשיכה וטוענת כי תביעתם של המערערים נגועה בשיהוי, אשר הביא לנזקים ראייתיים למשיבה, המתבטאים בחוסר יכולתה להעיד את מזכירתו של עו"ד בן עמי באשר לזיוף שטר המכר הנטען, וכן נשללה מהמשיבה האפשרות לאתר את המסמכים שהיה בהם כדי להצביע על "המשאבים הכספיים הנזילים" בסך 70,000 דולר שהיו בידי זיגר, ואשר הועברו לידיה של המנוחה ביום נסיעתה לחו"ל. באשר לזיוף חתימתה של המנוחה על שטר המכר; המשיבה טוענת כי חוות הדעת של הגרפולוגית שהוגשה מטעם המערערים היא למעשה עדות שמיעה, שביסודה עדות שמיעה אחרת, שכן לא הוצגו לה מסמכי מקור וחתימות מקור, אלא חתימות מצולמות שנעשו על ידי הגרפולוגית הקודמת. משכך, לא ניתן להסתמך על חוות הדעת, וכן לא היה צורך בהגשת חוות דעת נגדית מטעם המשיבה. באשר למהימנות עדותם של המשיבה וזיגר; נטען כי עדותם, לפיה העבירו את יתרת התשלום במזומן למנוחה ולאייל, היא עדות סבירה בהינתן העובדה שהשניים טסו לאוסטרליה ונזקקו למטבע חוץ ובמזומן. עוד נטען, כי היעדרה של קבלה לביצוע התשלום נבעה מיחסי האמון ששררו בין הצדדים, וכי מסירת הדירה למשיבה מוכיחה בעצמה שהתמורה בגינה התקבלה. באשר להיעדר תצהיר מטעמו של אייל; נטען כי דרכי תשלום התמורה על הדירה לא הועלו כמחלוקת בין הצדדים, ומשכך זימונו של אייל, אשר שוהה בחו"ל, לשם סילוק מחלוקת שאינה נמנית על העובדות השנויות במחלוקת, לא נראה בעיניהם רלבנטי. לבסוף, נטען כי משלא הועלתה כל טענה מצד המערערים לעניין אי תשלום היתרה, ומשלא עתרו לביטול הסכם המכר, שגה בית המשפט בקובעו כי הסכם המכר הופר נוכח אי תשלום היתרה.
 
דיון והכרעה
 
18.          אקדים אחרית לראשית ואציין כי לאחר עיון מעמיק בפסק דינו המקיף של בית המשפט המחוזי, בסיכומי הצדדים בכתב ובעל-פה, ובכל החומר שהונח לפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את שני הערעורים, למעט ברכיב אחד הקשור לשיערוך יתרת התמורה, וכך אציע לחבריי שנעשה. אפרט טעמיי להלן.
 
 
תוקפו של שטר המכר
 
19.          בית המשפט המחוזי קיבל את טענת המערערים וקבע כי שטר המכר, באמצעותו הועברה לכאורה הבעלות בדירה מן המנוחה למשיבה, אכן זויף. הכרעה זו התבססה על שני אדנים: האדן האחד; נמצא כי החתימה על גבי שטר המכר, אשר נחזתה להיות חתימת המנוחה, לא נחתמה בפועל על ידה. בית המשפט ביסס קביעה זו הן על המועד בו לכאורה חתמה המנוחה על שטר המכר (שכן במועד זה המנוחה שהתה כבר באוסטרליה), והן על חוות דעת שנערכה על ידי גרפולוגית מטעם המערערים, אשר מסקנתה הייתה כי חתימתה של המנוחה על גבי שטר המכר לא נחתמה למעשה על ידה. האדן השני; עו"ד בן עמי, אשר לכאורה אישר בחתימת ידו את חתימותיהם של המנוחה ושל המשיבה על גבי שטר המכר, מסר בעדותו כי הוא כלל לא חתם על שטר המכר, וכי חתימתו ואישורה באמצעות חותמתו לא נעשו על ידו. בית המשפט נתן אמון בעדות זו, והטעים כי היא תאמה לדברים שמסר עו"ד בן עמי במסגרת חקירותיו במשטרה וכן כי היא לא נסתרה בחקירתו הנגדית. חיזוק נוסף לקביעה זו התקבלה מחוות דעתו של עובד המעבדה לבדיקת מסמכים במחלקה לזיהוי פלילי, אשר אימת את דבר זיוף חתימתו של עו"ד בן עמי.
 
20.          קביעתו של בית המשפט המחוזי באשר לזיוף שטר המכר נתקבלה על יסוד תשתית ראייתית מבוססת ומוצקה, המושתתת בין היתר על חוות דעת מקצועיות ועל עדויות. מדובר בקביעה עובדתית חד משמעית של בית המשפט, וכידוע, אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים בהם נפל בהכרעה פגם חמור היורד לשורשו של עניין, או במקרים בהם הממצאים אינם מבוססים דיים. כלל זה עוגן בפסיקת בית משפט זה נוכח יתרונה המובהק של הערכאה הדיונית על פני ערכאת הערעור בקביעת העובדות, שכן היא זו המנהלת את הליך ההוכחות, ובמהלכו היא זוכה לבחון את הראיות לגופן, לשמוע את העדויות באופן בלתי אמצעי ולהתרשם ממהימנותן [ראו למשל: ע"א 8506/13 זאבי תקשורת אחזקות בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פסקה 65 וההפניות שם (23.8.2015); ע"א 7183/13 ברק נ' דלתא קפיטל גרופ בע"מ, פסקה 12 (12.7.2015)]. סבורני כי קביעותיו של בית המשפט לעניין תוקפו של שטר המכר, הינן קביעות אשר עוגנו כדבעי בחומר הראיות והן מתיישבות עם הגיונם של הדברים בהתחשב במכלול הנסיבות. נוכח זאת, איני מוצא כל מקום להתערב בהן.
 
 
 
שאלת סמכותו של בית המשפט המחוזי לדון בתוקפה של עסקת המכר
 
21.          כאמור לעיל, המערערים טענו כי בית המשפט המחוזי חרג מסמכותו בדונו בתוקפה של עסקת המכר כולה, משהסעד היחיד שהתבקש על ידם במסגרת התביעה היה ביטולו של שטר המכר. ואולם עיון בהמרצת הפתיחה שהגישו המערערים מגלה כי הסעדים שהתבקשו על ידם נוסחו כך:
 
"בית המשפט מתבקש בזאת להצהיר כי המבקשים הינם הבעלים של הדירה בת שני החדרים בקומה ג' הנמצאת ברחוב צלילי חנינא 38 בתל-אביב, הידועה כתת חלקה: 41, בחלקה:2, בגוש: 7241 (להלן: הדירה) ולהורות לרשם המקרקעין לרשום את הדירה על-שם המבקשים".
 
 
אם כן, עינינו רואות כי המערערים לא עתרו אך ורק לביטול שטר המכר, אלא הם עתרו לכך שיוצהר כי הם הבעלים החוקיים של הדירה – ולא המשיבה – ושבעלותם תירשם בהתאם במרשם המקרקעין. ואולם, ברור הדבר, כי על מנת להכריז על המערערים כבעלי הזכויות בדירה, לא די להכריע בשאלת תוקפו של שטר המכר, אלא יש לדון גם בתוקפו של הסכם המכר אשר במסגרתו הסכימו הצדדים, לכאורה, על העברת הבעלות בדירה מהמנוחה למשיבה. על כן בצדק קבע בית המשפט כי אין בביטול רישומה של המשיבה כבעלת הדירה, נוכח זיופו של שטר המכר, כדי לאיין את תוקפה של עסקת המכר כולה, ובצדק דן והכריע גם בסוגיית תוקפו של הסכם המכר.
 
22.          טענה נוספת אותה העלו המערערים היא כי לא ניתנה להם כל אפשרות לטעון כנגד תוקפו של הסכם המכר. סבורני כי גם טענה זו דינה להידחות. מעיון בהחלטותיו של בית המשפט המחוזי שהתקבלו לאורך ההליך, עולה כי כבר בישיבת קדם המשפט הראשונה שנערכה ביום 29.3.2012, ציין בית המשפט לפני הצדדים כי אין די בדיון בשאלת תוקפו של שטר המכר כדי ללמד על מהותה של עסקת המכר כולה, ועל כן נקבע כי התובענה תכלול הן את המחלוקת הנוגעת לביטול רישומה של המשיבה כבעלת הדירה, והן את המחלוקת העולה מהמשך הבקשה לרשום את הדירה על שם המערערים. בהמשך לכך, הורה בית המשפט לצדדים להמציא בתוך 45 ימים את כלל המסמכים הקשורים לעסקת המכר. גם בהחלטתו מיום 12.7.2012, חזר בית המשפט והדגיש כי "במידה והתובענה דנא תתקבל, ברי כי לא יהיה בכך סוף פסוק, שכן שאלת תוקפו של ההסכם תקום". נראה אפוא שבית המשפט גילה את דעתו בקשר לסמכותו ולכוונתו לדון בתוקפה של עסקת המכר כולה, כבר מתחילתו של ההליך, ואיפשר לצדדים להיערך בהתאם. בהקשר זה יצוין עוד, כי המערערים לא הפנו אותנו לכל אמירה או טענה שהועלתה מצידם כנגד החלטת בית המשפט לדון בתוקפו של הסכם המכר, וכן לא הפנו אותנו לבקשות מצידם להגשת טענות או ראיות כנגד הסכם המכר, אשר סורבו על ידי בית המשפט. נוכח זאת, איני סבור כי בית המשפט ניהל את ההליך באופן בלתי סביר, אשר גרם לפגיעה בזכות הטיעון של המערערים.
 
23.          למעלה מן הצורך אוסיף, כי כידוע "בנסיבות מיוחדות רשאי בית-המשפט היושב לדין ליתן סעד שלא התבקש לו מפורשות, אם ראה כי הדבר מתחייב מן הרצון להגיע לתוצאה צודקת, או מתוך צורך ללבן את השאלות המהותיות שבמחלוקת" [ע"א 69/98 מחאג'נה נ' מחאג'נה, פסקה 12 וההפניות שם (8.6.2005). ראו גם: ע"א 8854/06 קורפו, עו"ד נ' סורוצקין, פסקה 22 (20.3.2008). כן השוו: ע"א 7456/11 בר נוי נ' מלחי, פסקה 11 (11.4.2013)]. כלל זה מחזק את מסקנתי לפיה צדק בית המשפט המחוזי בהחלטתו לדון גם בשאלת תוקפו של הסכם המכר, ולא רק בשאלת תוקפו של שטר המכר, על מנת ליישב את המחלוקת סביב שאלת הבעלות בדירה.
 
           תוקפו של הסכם המכר
 
24.          אם כן, על מנת לעמוד על תוקפה של עסקת המכר כולה, עלינו לעבור עתה לבחינת תוקפו של הסכם המכר אשר נערך בין המנוחה לבין המשיבה. אומר כבר עתה, כי לא מצאתי לנכון לשנות ממסקנתו של בית המשפט המחוזי באשר לתוקפו של הסכם המכר, הגם שאני סבור כי חומר הראיות שהונח לפנינו בהחלט מעורר סימני שאלה לגביו.
 
25.          כאמור לעיל, לפני בית המשפט המחוזי הוצג הסכם מכר מיום 8.10.1995, אשר במסגרתו הוסכם כי המנוחה תעביר למשיבה את זכויותיה בדירה, תמורת תשלום בסך 360,000 ש"ח. בהסכם נקבע כי התשלום יועבר בשני חלקים: תשלום ראשון בסך 150,000 ש"ח ישולם למנוחה במעמד החתימה על ההסכם; ותשלום שני בסך 210,000 ש"ח ישולם ביום 24.10.1995, כנגד מסירת החזקה הבלעדית בדירה. בפסק דינו, קבע בית המשפט כי אין מחלוקת שהסכם המכר משקף עסקה אמיתית, על פיה התחייבה המנוחה להעביר את הבעלות בדירה למשיבה. זאת, מכיוון שהמערערים לא טענו בשום שלב של ההליך כי חתימתה של המנוחה על גבי הסכם המכר זויפה, וכן הם נמנעו מהגשת חוות דעת גרפולוגית בנושא. מנגד, הם כן טענו לזיוף חתימתה של המנוחה על גבי שטר המכר והמציאו חוות דעת שגיבתה את טענתם. נוכח זאת, קבע בית המשפט כי הימנעות המערערים מהגשת חוות דעת גרפולוגית כאמור מלמדת שהמומחית מטעמם ככל הנראה בחנה ומצאה כי חתימת המנוחה על הסכם המכר הינה אותנטית. עוד נקבע, כי משנמצא שחתימת המנוחה על ההסכם הינה אותנטית, יש בכך כדי להוות ראיה לגמירות דעתה להתקשר בהסכם.
 
26.          לא אכחד, עיון בהסכם המכר אכן מעורר תהיות מסוימות. תהִיָה אחת מתעוררת נוכח מעורבותו הלכאורית של עו"ד בן עמי הן בהסכם המכר והן בשטר המכר (בהסכם המכר נקבע, בין היתר, כי עו"ד בן עמי ייצג את הצדדים בעסקת העברת הזכויות בדירה, והם מוסרים לו את הטיפול בביצוע העברת הבעלות). מנגד, עו"ד בן עמי העיד כי הוא כלל לא מכיר את המנוחה או את המשיבה, וכזכור בית המשפט נתן אמון בעדות זו. כך גם בחינת רצף האירועים לעניין הסכם המכר מגלה כי ביום בו נערך ההסכם (קרי ביום 8.10.1995), ובו נקבע כי מועד מסירת החזקה הבלעדית בדירה והעברת תשלום יתרת התמורה יהיה ביום 24.10.1995, כבר היה ידוע למנוחה כי היא תשהה במועד זה באוסטרליה. זאת, מכיוון שכרטיס הטיסה נרכש ביום 1.10.1995, והטיסה הייתה קבועה ליום 20.10.1995. עיון ראשוני ברצף אירועים זה אכן מעורר תהִיָה מדוע נקבע כי העברת הזכויות בדירה ותשלום יתרת התמורה יחולו במועד בו המנוחה כבר לא תשהה בישראל. ואולם, בסופו של יום, אין באמור די כדי לקעקע את תוקפו של הסכם המכר, בין היתר מכיוון שניתן היה לבצע מסירת חזקה ולהעביר את יתרת התמורה אף ללא נוכחות המוכרת בארץ.
 
27.          מנגד, ישנם טעמים המחזקים את המסקנה בדבר תקפותו של הסכם המכר. כך למשל, הוכח כי התשלום הראשון בגין העברת הזכויות בדירה למשיבה אכן הועבר לחשבונה של המנוחה. תשלום זה הועבר לחשבונה על ידי זיגר, בסמיכות למועד עריכת הסכם המכר, והוא תואם את הסכום שנדרש לצורך פירעון המשכנתא. המערערים לא סיפקו כל הסבר חלופי להעברת סכום זה, והגיונם של הדברים מצביע על כך שהוא אכן הועבר לשם תשלום על חשבון התמורה שהוסכם שתשולם עבור הדירה. כך גם ביום 17.10.1995 נרשמה לטובת המשיבה הערת אזהרה על הדירה, קרי עובר ליציאתה של המנוחה את הארץ. יש בממצאים אלו, אם כן, כדי לחזק את מסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה הסכם המכר אכן משקף עסקה אמיתית ותקפה.
 
28.          נדמה שאין חולק כי מלאכת ההתחקות אחר נסיבות עריכת הסכם המכר וכוונת הצדדים בעת כריתתו היא מלאכה קשה ביותר בנסיבות העניין. עסקינן בהסכם מכר אשר נערך, לכאורה, לפני למעלה מ-20 שנים, והמנוחה – אשר הייתה צד לו – לדאבוננו איננה בין החיים. בנסיבות אלה, יכולתה של הערכאה הדיונית להגיע "לאמת" העובדתית המדויקת היא מוגבלת. מוגבלת עוד יותר היא יכולתה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, ובפרט בהתחשב בכך שאין היא יכולה להתרשם באופן בלתי אמצעי מן העדויות השונות שהובאו לפני הערכאה הדיונית. נדמה שלא ניתן להפריז בחשיבותה של התרשמות ישירה ובלתי אמצעית זו, ובמקרים מסוימים היא אף עשויה להכריע את הכף לזכות או לחובה. מעבר לכך, כידוע, שאלת קיומה או היעדרה של גמירות דעת לכריתת חוזה הינה בראש ובראשונה שאלה עובדתית, ומשכך היא מסורה להכרעתה של הערכאה הדיונית [ראו: ע"א 158/77 רבינאי נ' חברת מן שקד בע"מ (בפירוק), פ"ד לג(2) 283, 289 (1979); ע"א 8320/09 אלחדד נ' שמיר, פסקה 29 (29.3.2011)]. אם כן, עלינו להשיב עתה לשאלה האם המקרה דנן נמנה על אותם מקרים חריגים וקיצוניים המצדיקים את התערבותה של ערכאת הערעור? סבורני כי התשובה לשאלה זו שלילית. על אף סימני השאלה עליהם עמדתי לעיל, איני סבור כי נפל פגם בהכרעתו של בית המשפט המחוזי היורד לשורש העניין, או כי הכרעתו לא הייתה מבוססת דיה. זאת ועוד, כפי שנקבע לא אחת, גם אם קיימות ראיות לשני הכיוונים, אין הדבר מהווה, כשלעצמו, הצדקה להתערבות בממצאיו העובדתיים של בית המשפט [ראו למשל: ע"א 5332/03 רמות ארזים, חברה לבניין והשקעות בע"מ נ' שירן, פ"ד נט(1) 931, 939 (2004)]. נוכח כל האמור, אני סבור כי יש להותיר על כנה את ההכרעה בדבר תוקפו של הסכם המכר.
 
             שאלת תשלום יתרת התמורה והשלכתה על תוקפה של עסקת המכר
 
29.          משהגעתי למסקנה כי הסכם המכר עומד בתוקפו, יש לעבור עתה לדון בשאלת תשלום התמורה. בית המשפט המחוזי קבע, כעניין של עובדה, כי בעוד התשלום הראשון על סך 121,926.95 ש"ח אכן נמשך מחשבונו של זיגר, והופקד בחשבונה של המנוחה לצורך פירעון המשכנתא, יתרת התמורה על סך 238,074 ש"ח לא שולמה למנוחה מעולם. בית המשפט סמך קביעתו זו על כך שהמשיבה לא המציאה כל תיעוד לתשלום יתרת התמורה, זאת למעט עדותה ועדותו של זיגר אשר לפיהן העבירו סכום של 70 אלף דולר במזומן למנוחה ללא כל קבלה. בית המשפט לא נתן אמון בגרסאותיהם של המשיבה ושל זיגר, וקבע כי מדובר בעדויות כבושות בעלות משקל וערך נמוך, וכן כי לא סביר שהעבירו סכום כה גבוה ללא כל אסמכתא להעברתו. נוכח העובדה שמדובר בקביעות המושתתות על התרשמות ישירה מעדויותיהם של המשיבה ושל זיגר, ובהינתן הקביעה כי הנטל להוכחת תוקפו של הסכם המכר, ובתוך כך גם ביצוע תשלום התמורה בעד הדירה, מוטל על כתפי המשיבה, איני סבור כי זו עמדה בנטל הוכחת ביצוע מלוא תשלום התמורה. אי תשלום מלוא התמורה בהתאם לקבוע בהסכם המכר, אם כן, מהווה הפרה יסודית שלו, המקנה למערערים, עקרונית, עילה לביטולו.
30.          האם הגשת התביעה מהווה, כשלעצמה, הודעה על ביטול הסכם המכר? אני סבור כי התשובה במקרה דנן הינה בשלילה. אכן, אין חולק כי הפסיקה מגלה גמישות בכל הקשור לאופן ודרך מתן הודעה על ביטול חוזה לפי סעיף 8 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970. לא אחת נקבע, כי הגשת תביעה עשויה כשלעצמה לשמש כהודעת ביטול, בין אם נאמר בה במפורש שהתובע מבטל את החוזה ובין אם הביטול משתמע מן התביעה [ראו: ע"א 557/75 אגקי נ' כהן, פ"ד ל(2) 64, 73 (1976); ע"א 131/89 דרזון נ' דרזון, פ"ד מג(4) 610, 612 (1989); ע"א 7654/07 ברקוביץ נ' קורין, פסקה י"ב (11.8.2010). ראו גם: דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ד' 345-344 (2011) (להלן: פרידמן וכהן); גבריאלה שלו ויהודה אדר דיני חוזים – התרופות: לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 641-640 (2009) (להלן: שלו ואדר]. ואולם נראה כי בענייננו, אין צורך לנסות ולהתחקות אחר רצונם המשתמע של המערערים, שכן הם טענו לפנינו, בכתב ובעל פה, כי כלל לא דרשו או ציפו לקבלת סעד של ביטול הסכם המכר. ודוק. המערערים טענו כי יש לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי בכל הנוגע לקביעותיו לעניין הסכם המכר, שכן הם כלל לא עתרו לסעד של ביטול הסכם המכר, אלא לביטול שטר המכר בלבד. לחילופין טענו המערערים, כי ככל שטענה זו לא תתקבל, אזי יש לראות בתביעה שהגישו כהודעת ביטול הסכם המכר, ולייחס להם כוונה לבטלו. בכל הכבוד, אין בידי לקבל טיעון זה. הגשת תביעה עשויה לשמש כתחליף להודעת ביטול רק מקום בו עולה בבירור מכתב התביעה כי הנפגע ויתר על רצונו בקיום החוזה, כי הוא מתנער ממנו, וכי מבחינתו הוא בטל ומבוטל. משדברים אלו אינם משתמעים מכתב התביעה, ואף המערערים טענו כי תביעתם לא נועדה לשם ביטול הסכם המכר, נהיר כי לא ניתן לראות בהגשת התביעה כהגשת הודעת ביטול כדין.
 
31.          סופו של דבר; ככל שתתקבל דעתי, יש להותיר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי על כנו, כפי שפורט לעיל. זאת, למעט רכיב אחד, והוא גובה סכום יתרת התמורה שנקבע כי על המשיבה לשלם לזכות המערערים. נזכיר, כי בית המשפט קבע שנוכח הזמן הרב שחלף מהמועד בו נקבע כי תשולם יתרת התמורה (24.10.1995) ועד למועד מתן פסק הדין, יש לשערך את יתרת התמורה כך שיווספו לה הפרשי הצמדה בלבד. הסכום המשוערך עמד על סך 367,194.67 ש"ח (זהו הסכום המתוקן, בהמשך לבקשת המשיבה לתיקון טעות בפסק הדין). ואולם, סבורני כי משנקבע, ובצדק, כי יש לבצע השבה "ריאלית" לזכות המערערים, ראוי לפצותם הן על הנזק של "אובדן ערך" באמצעות שערוך כספי הקרן, והן על הנזק של "אובדן רווח", המתבטא באובדן הריבית על הכסף שעוכב. כידוע, נזק זה משקף את ההפסד העקיף שנגרם לצד הנפגע כתוצאה מאי שימוש יעיל בכסף לשם ייצור הכנסה. הפסיקה הכירה בריבית כנזק טבעי, ועל כן גם כנזק צפוי, ומכאן שהצד הנפגע זכאי לפיצוי גם בגינו [ראו למשל: ע"א 611/89 דרוקר זכריה חברה קבלנית לעבודות אזרחיות ופיתוח בע"מ נ' נחמיאס, פ"ד מו(2) 60, 67 (1992); ע"א 6849/00 דדון נ' אמירת בע"מ, פסקה 5 (15.11.2001). ראו גם: שלו ואדר, עמ' 424-423]. בענייננו, משעסקינן בסכום שתשלומו עוכב במשך למעלה מ-20 שנים, ואשר מהווה חלק נכבד מאוד מכלל התמורה (כשני שליש ממנה), אני סבור כי נכון וצודק יהיה לפצות את המערערים על העיכוב בקבלתו, באמצעות פסיקת ריבית.
 
32.          אשר על כן, המשיבה תשלם למערערים את יתרת התמורה שלא שולמה על ידה בסך נומינלי של 210,000 ש"ח, בצירוף הצמדה וריבית כחוק לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, מן היום בו היה אמור להתקבל התשלום (24.10.1995) ועד למועד ביצוע התשלום בפועל.
 
33.          כמו כן, המשיבה תשלם למערערים את סכום הפיצוי המוסכם, כקבוע בסעיף 12(א) להסכם המכר, כתוצאה מהפרתה היסודית את ההסכם. יצוין, כי הצדדים הסכימו במסגרת סעיף 12 להסכם המכר, כי הפיצוי המוסכם ישולם על ידי הצד המפר ללא תלות בזכותו של הצד הנפגע לתבוע, בנוסף לפיצוי המוסכם, גם את אכיפתו של הסכם המכר. סכום הפיצוי המוסכם, בסך נומינלי של 30,000 ש"ח, ישוערך כך שהוא יישא ריבית והצמדה כחוק מהיום בו הופר ההסכם, קרי החל מיום 24.10.1995, ועד למועד ביצוע התשלום בפועל. אזכיר, כי בית משפט זה פסק כי הצדדים לחוזה מוחזקים כמי שהסכימו בעת קביעת הפיצוי המוסכם להכפיפו לעיקרון השערוך הנוהג בפסיקת סעדים כספיים, היה וייקבע כי יש לשלמו [ראו: ע"א 707/78 יוסף נ' קניאל, פ"ד לה(4) 796, 801 (1981); ע"א 439/85 חברת הרשפינקל ובנו בע"מ נ' גולדשטיין, פ"ד מב(1) 286, 290-289 (1998). ראו גם: פרידמן וכהן, עמ' 700-699; שלו ואדר, עמ' 519-518]. בשולי הדברים אציין, כי הגם שהמערערים לא עתרו לשערוך סכום הפיצוי המוסכם, מצאתי לנכון להורות על שערוכו, מן הטעמים שפורטו לעיל [למקרים שבהם פסק בית המשפט מיוזמתו על ביצוע שערוך, ראו: ע"א 7259/15 לביא נ' אורקי בניה שירותים והשקעות בע"מ, פסקה 11 וההפניות שם (17.1.2017)].
 
34.          על המשיבה להעביר את הסכומים האמורים בסעיפים 32 ו-33 לחוות דעתי בתוך 60 ימים ממועד מתן פסק דין זה, ולאחר העברתם תהיה זכאית להירשם כבעלת הדירה בספרי המקרקעין.
 
35.          באשר לבקשת המשיבה להוספת ראיות; משאין בראיות אלה כדי לשנות את התוצאה אליה הגעתי, אציע לחבריי לדחות את הבקשה.
 
36.          בנסיבות העניין ונוכח תוצאת ההליך, לא מצאתי מקום ליתן צו להוצאות.
 
                                                         
                                                                                      ש ו פ ט
 
השופט צ' זילברטל (בדימ'):
 
           אני מסכים.
 
                                                                                      ש ו פ ט (בדימ')
 
 
השופטת ד' ברק-ארז:
 
 
1.        ההכרעה במקרה בפנינו היא מורכבת בשל הנסיבות האנושיות המורכבות העומדות ברקעו של ההליך. תחת הכסות של סכסוך אזרחי רוחשים בין הצדדים רגשות טעונים הקשורים לנסיבות מותה של בתם המנוחה של המערערים, שהייתה בת זוג של בנה החורג של המשיבה. כמפורט בפסק דינו של חברי השופט י' דנציגר, המנוחה התחייבה למכור את דירתה למשיבה כשנה לפני שנהרגה בתאונת דרכים באוסטרליה. מותה זה הרחק מביתה היה בסיס לחקירת משטרה, ולאחר שנים נסגר התיק מחוסר ראיות. אני חוזרת על עובדות "יבשות" אלה המכסות על הררים של רגשות וכאב כדי להבהיר מדוע ההכרעה בסכסוך שבפנינו כהכרעה שיפוטית אזרחית "רגילה" היא קשה. יחד עם זאת, אין לנו מוצא אלא לדון בסכסוך שהובא לפתחנו בגדרו של המשפט האזרחי ובהתאם לכלליו.
 
2.        לאחר התלבטות הגעתי לכלל מסקנה כי למרות ההבנה לרגשותיהם של המערערים אין מנוס מהפתרון המוצע על-ידי חברי השופט דנציגר. אבהיר בקצרה את עמדתי זו.
 
3.        אני מסכימה עם חברי השופט דנציגר כי נתונה לנו הסמכות לפסוק גם בשאלת תוקפו של הסכם המכר, ולא רק בשאלת תוקפו של שטר המכר, וכך אף ראוי שנעשה. כמו כן, אני מסכימה שלא הוכח כי שולם למנוחה החלק השני של התמורה, למעשה חלקה הארי. הפרה כה יסודית של החוזה הייתה בוודאי מזכה את הצד הנפגע בזכות לביטול מיידי שלו. דא עקא, לא הוכח שהמנוחה ביטלה את החוזה, ולאחר מותה אף המערערים נמנעו מלעשות כן (גם לאחר שהובאו לידיעתם ממצאי חקירת המשטרה). בנסיבות שבהן הזמן שחלף מן ההפרה היסודית עד להודעת הביטול היה בלתי סביר, על הצד הנפגע חלה חובה ליתן ארכה לקיומו של החוזה (ראו: רע"א 7956/99 שיכון ופיתוח לישראל בע"מ נ' עיריית מעלה אדומים, פ"ד נו(5) 779, 788-786 (2002); דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ד 327 (2011)). בנסיבות העניין, נוכח העובדה שהמנוחה והמערערים לא פעלו לביטול החוזה תוך זמן סביר אין מוצא ממתן ארכה לקיומו של החוזה כפי שעולה הלכה למעשה מתוצאת פסק דינו של חברי.
 
4.        הטרידה אותי האפשרות שמא איננו יודעים על הודעת ביטול שנתנה המנוחה, לאחר שלא שולמה לה מלוא התמורה בגין הדירה, ושגם סוד זה היא לקחה עמה. אולם, אין בידינו לפסוק אלא על-פי מה שבפנינו.
 
5.        בכך מסתיימת ההתדיינות המשפטית על גורל הבעלות בדירה. הצער והסוד הנוגעים לחייה של המנוחה באוסטרליה ולמותה, והניעו במידה רבה גם את ההתדיינות הנוכחית, נותרו בעינם.
 
                                                                                      ש ו פ ט ת
 
           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר.
 
           ניתן היום, ‏כ"א בסיון התשע"ז (‏15.6.2017).