בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים |
ע"א 2827/11 |
לפני: | כבוד השופט א' רובינשטיין |
כבוד השופט י' עמית | |
כבוד השופטת ד' ברק-ארז |
המערערים: | 1. עו"ד יוסף בן דור, בתפקידו ככונס הנכסים על זכויות חברת דניאל חן בניה בע"מ |
2. חברת דניאל חן בניה בע"מ | |
3. בנק אוצר החייל בע"מ |
נ ג ד |
המשיבה: | מועצה מקומית גבעת זאב |
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 21.2.2011 בפר"ק 184/01 שניתן על ידי כבוד השופט ד' מינץ |
תאריך הישיבה: | ח' באייר התשע"ג | (18.4.2013) |
בשם המערערים: | עו"ד רם יולוס; עו"ד ניר מנחם |
בשם המשיבה: | עו"ד איתן ויטלזון |
בשם הכונס הרשמי: | עו"ד טובה פריש |
פסק-דין |
השופטת ד' ברק-ארז:
1. כונס נכסים פעל למכירתו של נכס במסגרת הליך של מימוש משכנתה. בעוד הליך הכינוס תלוי ועומד, ניתן כנגד החברה החייבת צו פירוק. כאשר הרשות המקומית שבתחומיה נמצא הנכס נדרשה לתת את אישורה להעברת הבעלות בנכס, היא התנתה את מתן האישור בתשלום חוב ארנונה שרבץ על הנכס – הן בגין תקופת הכינוס (בטענה שמדובר בהוצאות כינוס נכסים) והן בגין חלק מן התקופה שקדמה לכינוס (וזאת על יסוד הטענה שאכרזת המסים (גביה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות המקומיות) (הוראת שעה), התש"ס-2000 (להלן: האכרזה) הגדירה חובות ארנונה כחובות הנהנים ממעמד של "שעבוד ראשון"). לעומת זאת, כונס הנכסים העלה בפני בית המשפט הדן בפירוקה של החברה טענות כנגד תוקפו של חוב הארנונה, וכן טענות נוספות שעניינן קדימותו בסדר הנשייה. האם בית המשפט המוסמך לדון בפירוק יכול וצריך להכריע גם בטענות שעניינן תוקפו של החיוב בארנונה? האם האכרזה מקנה לרשות המקומית דין קדימה בגביית הארנונה? אלה הן, בתמצית, השאלות שהתעוררו בפנינו.
רקע עובדתי
2. ביום 28.4.2002 מונה עו"ד יוסף בן דור (להלן: הכונס) לשמש ככונס נכסים על זכויותיה של חברת דניאל חן בניה בע"מ (להלן: החייבת) בנכס המצוי בתחומי המועצה המקומית גבעת זאב (להלן: המועצה) וידוע כאתר "אגן האיילות" (להלן: הנכס). מינוי הכונס נעשה במסגרת הליכים למימוש משכנתה לטובת בנק אוצר החייל בע"מ (להלן: הבנק) (ה"פ 1061/02). כעבור כחודשיים, ביום 8.7.2002, הוגשה כנגד החייבת בקשת פירוק לבית המשפט המחוזי בירושלים (פש"ר 184-01), וסמוך לאחר מכן ניתן בעניינה צו פירוק ומונה לה מפרק.
3. ביום 18.12.2008 נחתם הסכם מותנה למכירת זכויותיה של החברה החייבת בנכס לחברת אחים חסיד חברה קבלנית בע"מ (להלן: הקונה), שאושר על ידי בית המשפט קמא. ביום 30.11.2009 נמסרה החזקה בנכס לקונה.
4. ביום 7.5.2009, בעקבות פניית הכונס למועצה לקבלת אישור לרישום הנכס בבעלות הקונה בלשכת רישום המקרקעין, הציגה המועצה דרישה לתשלום חוב ארנונה בסך של 664,971 שקל, כתנאי לקבלת האישור הנדרש.
5. בשלב זה התגלעה בין הכונס והמועצה מחלוקת – הן על גובהו של סכום הארנונה והן על שאלת קדימותו בסדר הנשייה. לטענת המועצה, על הנכס רובץ חוב ארנונה, וזאת בהתאם לסיווגו כ"אדמת בניין" המוגדרת בצו בדבר ניהול מועצות מקומיות (יהודה והשומרון) (מס' 892), התשמ"א-1981 (להלן: צו המועצות המקומיות יו"ש) כקרקע "שאינה בנין ולא אדמה חקלאית ולא קרקע תפוסה". סעיף 76(ב) לצו המועצות המקומיות יו"ש מקנה למועצה שעליה חל הצו סמכות לגבות ארנונה כללית על אדמת בנין (וזאת בניגוד לדין הישראלי שבו לא נגבית ארנונה בגין קרקע שזהו סיווגה). מנגד, טענת הכונס, שעליה חולקת המועצה, היא שכבר בשנת 2000, עוד בטרם מונה לתפקידו ככונס נכסים, הורו רשויות הצבא על סגירת האזור שבו נמצא הנכס בשל אירועי "האינתיפאדה השנייה", והכניסה אליו נאסרה כליל במשך מספר שנים והותרה לראשונה רק ביום 10.3.2008, כך שהוא לא הוחזק על-ידו. רק באותו מועד, כך נטען, החל הכונס באיתורו של קונה לנכס.
6. נוכח הדחיפות שנודעה לקבלת האישור הושגה הסכמה בין הצדדים כי המועצה תיתן לכונס את האישור המבוקש כנגד תשלום של כ-280,000 שקל והפקדת סכום נוסף של כ-600,000 שקל בחשבון נאמנות. המועצה הבהירה לכונס כי לשיטתה המדובר בחוב חלוט שאין מקום להתדיין על גובהו, וכי פתוחה בפניו הדרך להתדיין בפני בית משפט של פירוק רק על שאלת קדימותו בסדר הנשייה.
7. בשלב זה, פנה הכונס לבית המשפט קמא, הוא בית המשפט הדן בהליכי פירוקה של החייבת, בבקשה למתן הוראות, שעסקה לא רק בשאלת קדימותו של חוב הארנונה אלא השתרעה גם על שאלת עצם תוקפו. באופן יותר ספציפי, הבקשה למתן הוראות נסבה הן על הטענה שהחוב נדחה מפני השעבוד הקיים לטובת הבנק והן על טענות כנגד עצם חוקיותו של חיוב הארנונה.
ההליך בבית המשפט קמא
8. ביום 13.1.2011 נתן בית המשפט קמא החלטה ראשונה שבה המליץ לצדדים להגיע לכלל הסכמה ביניהם. בהחלטה זו, ציין בית המשפט קמא, כי לכאורה הכונס נדרש לשלם את הארנונה בגין שתי תקופות: תקופה מסוימת שחלה קודם למינויו של הכונס לתפקידו (המסתיימת ביום 31.3.2001) על יסוד הטענה שחלה בה האכרזה לפי פקודת המסים (גביה) אשר מכוחה חובות ארנונה נהנים ממעמד של "שיעבוד ראשון" (להלן: תקופת האכרזה) והתקופה שמאז תחילת הכינוס (28.4.2002) ועד למסירת החזקה בנכס (30.11.2009) (להלן: תקופת הכינוס). בכל הנוגע לתקופת האכרזה (שתחילתה ביום 16.3.2000, אם כי בפסק הדין צוין שהחלה ביום 1.3.2000) קבע בית המשפט קמא כי חוב הארנונה בגין תקופה זו נהנה לכאורה ממעמד של "שיעבוד ראשון". ראוי לציין כי נוסחה המקורי של האכרזה, שחל מיום 16.3.2000 ועד ליום 31.3.2001, ואשר הורה על כך שלחוב ארנונה יהיה מעמד של "שעבוד ראשון" שונה בהמשך בתיקון מיום 1.4.2001.
9. בכל הנוגע לתקופת הכינוס עצמה קבע בית המשפט קמא כי לכאורה החוב נהנה מעדיפות מאחר שהוא נחשב בכלל הוצאות הכינוס. עוד הוסיף בית המשפט קמא, כי ככל שיש לכונס טענות עקרוניות כנגד החיוב בארנונה (בין בהתייחס לכך שהשטח נסגר על-ידי צה"ל ובין מן הטעם שהקרקע היא "אדמת בנין", כמבואר בהמשך), הרי ש"האכסניה לבירור הטענה… איננה אכסניה זו", היינו ההכרעה בהן אינה מסורה לבית המשפט שדן בהליכי הפירוק.
10. מאחר שהצדדים לא הגיעו ביניהם להסדר, נתן בית המשפט קמא פסק דין ביום 21.2.2011, שבו קבע: "לא השתכנעתי כי יש לקבוע אחרת מהאמור בהחלטה מיום 13.1.11… טענות כונס הנכסים בקשר לכשרות החיוב, הטלתו וההצדקה לחיוב, חורגות מגבולות מהותו של ההליך לפני בית משפט זה של חדלות פירעון. כל אימת, אפוא, שלא הוחלט אחרת על ידי ערכאה מוסמכת, תשלום הארנונה ישולם כפי שנקבע בהחלטה מיום 13.1.11, כאמור".
הערעור
11. ערעורו של הכונס לבית משפט זה נוגע, קודם כול, לפן הדיוני בפסק דינו של בית המשפט קמא. לשיטתו של הכונס, בית המשפט קמא היה צריך לדון בטענות שעניינן חוקיותו והיקף תחולתו של החיוב בארנונה, ולמצער להפנות אותו לדיון בבית המשפט המוסמך (בתוקף סמכותו לפי סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט)).
12. במישור המהותי, העלה הכונס מספר טענות בכל הנוגע לכך שלמעשה הוא לא היה חייב בתשלום ארנונה: שתי טענות נוגעות לעצם תוקפו של החיוב מן ההיבט של דיני הארנונה וטענה נוספת נוגעת לחיוב בגין התקופה הקודמת לכינוס, היא התקופה שעליה חלה האכרזה. ראשית, טען הכונס, שהטלת ארנונה על "אדמת בנין" מכוחו של צו המועצות המקומית יו"ש אינה יכולה להיחשב תקפה – במיוחד בהליכים של חדלות פרעון – מאחר שצו זה הוא בגדר חקיקת משנה, וחקיקת משנה אינה יכולה לשנות את דיני חדלות הפרעון שנקבעו בחקיקה ראשית. שנית, כך נטען, אין לראות בכונס "מחזיק" בנכס בתקופה שעד ליום 10.3.2008, היינו לכל אורך התקופה שבה לא יכול היה להיכנס לשטח בשל סגירתו על-ידי הצבא. שלישית, הכונס סבור שאין מקום להכיר בכך שחוב הארנונה נהנה ממעמד של "שעבוד ראשון" מתוקף האכרזה – בשים לב לכך שהאכרזה היא החלטה מינהלית (של שר האוצר במקרה זה), ועל כן אינה יכולה להשפיע על דין הקדימה בפירוק שנקבע בחקיקה ראשית. בנוסף לכך, טען הכונס בעניין זה כי האכרזה אינה חלה על נכסים הממוקמים בשטח המועצה, הנמצאת באזור יהודה ושומרון (להלן: האזור).
טענות המועצה
13. מנגד, המועצה סמכה ידיה על פסק דינו של בית המשפט קמא. לשיטתה, לאמיתו של דבר, אין צורך להכריע בשאלה הדיונית שעורר הכונס, מאחר שבית המשפט קמא החליט לגופו של עניין במחלוקות העקרוניות בין הצדדים באשר לחיובו של הכונס בתשלום ארנונה. באשר לחיוב בארנונה בשטחי האזור בגין "אדמת בנין" טענה המועצה כי זה הוכר כתקף בפסק דינו של בית משפט זה בבג"ץ 5808/93 חברה כלכלית לירושלים בע"מ נ' מפקד כוחות צה"ל ביהודה ושומרון, פ"ד מט(1) 89 (1995) (להלן: עניין חברה כלכלית לירושלים)). באשר לחיובו של הכונס כ"מחזיק" בנכס טענה המועצה כי אדם יכול להיחשב כמחזיק גם כאשר אינו מחזיק פיזית בנכס ואינו יכול להשתמש בו ובלבד שהוא בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס. מבחינה עובדתית טענה המועצה כי המתחם שבו נמצא הנכס לא נתפס על-ידי הצבא ולמעשה ניתן היה להיכנס אליו באופן חופשי. כן טענה המועצה כי בפועל גם במהלך תקופה זו הכונס ניהל מגעים למכירת הנכס, אלא שאלה לא צלחו. בנוסף לכך, המועצה טענה לזכותה ליהנות מ"שיעבוד ראשון" בתקופה שעליה חלה האכרזה בנוסחה המקורי.
עמדת הכונס הרשמי
14. הכונס הרשמי סמך ידיו על פסק דינו של בית המשפט קמא, בכפוף לעמדתו העקרונית בדבר אי-תוקפה של האכרזה בהליכי חדלות פרעון, כמפורט להלן.
15. בשונה מעמדתה של המועצה, הכונס הרשמי סמך ידיו על פסק דינו של בית המשפט קמא קודם כל על בסיס עמדתו העקרונית בשאלה הדיונית. לשיטתו של הכונס הרשמי, שאלות שעניינן תוקפו של החיוב במס אינן אמורות להיות מוכרעות על-ידי בית משפט של חדלות פירעון, ומי שמעוניין להעלות טענות כנגד חיובו במס או תשלום חובה אחר נדרש לפנות לערכאה המוסמכת (יצוין כי הכונס הרשמי לא נדרש לשאלת הערכאה שצריך או ניתן לפנות אליה במקרה זה). לגופם של דברים, סבור הכונס הרשמי כי יש לראות את המערער כמי שחייב בחוב הארנונה – כל עוד לא נקבע אחרת על-ידי הערכאה המוסמכת לדון בחיוב זה, ועל כן אין צורך להכריע בשאלות שעלו בהקשר זה.
16. עם זאת, טען הכונס הרשמי כי אין להכיר בקדימותו של חוב הארנונה בגין תקופת האכרזה כבעל מעמד של "שעבוד ראשון", מאחר שהאכרזה אינה יכולה לשנות את דין הקדימה שנקבע בחקיקה ראשית.
השלמת הטיעון בשאלה של תחולת האכרזה
17. ביום 20.8.2013 ניתנה החלטת בית משפט זה כי הצדדים ישלימו טיעון בשאלה האם האכרזה חלה על המועצה המקומית גבעת זאב שמיקומה הוא באזור ובהתאם לכך גובה ארנונה מכוחו של צו המועצות המקומיות יו"ש.
18. לשם השלמת התמונה בכל הנוגע לטיעון המשלים נקדים ונאמר זאת: נוכח משברים תקציביים שפקדו את השלטון המקומי בישראל בשנת 2000 פרסם שר האוצר את האכרזה בתוקף סמכותו לפי פקודת המסים (גביה). האכרזה נועדה לתת בידי הרשויות המקומיות כלים שיקלו עליהן בהליכי גבייתם של תשלומי חובה (ראו: ע"א 1167/01 עיריית ראשון-לציון נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד ס(3) 553, 559 (2005); עע"מ 10372/08 עיריית בת ים נ' אדוט, פסקה 8 (4.1.2011)). האכרזה, בנוסחה המקורי, קבעה כי על גביית ארנונה כללית המוטלת מכוחו של חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992 וכן על תשלומי חובה אחרים המגיעים לרשות המקומית על פי דין יחולו הוראות פקודת המסים (גביה) והחובות לרשות המקומית ייחשבו לצורך כך כמס כמשמעותו בפקודה זו. לענייננו, חשוב לציין כי האכרזה בנוסחה המקורי החילה את סעיף 11א(1) לפקודת המסים (גביה) הקובע כי "מס המגיע על מקרקעי הסרבן יהיה שעבוד ראשון על אותם מקרקעין" על חוב ארנונה, ובמובן זה הקנתה לו מעמד של "שעבוד ראשון". בשלב מאוחר יותר, ביום 1.4.2001 תוקנה האכרזה (ראו: אכרזת המסים (גביה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות המקומיות) (הוראת שעה) (תיקון), התשס"א-2001) ונקבע בה כי סעיף 10 לפקודת המסים (גביה) לא יחול על חוב ארנונה ואילו סעיף 11א(1) ייקרא כאילו המילה "ראשון" נמחקה ממנו. במלים אחרות, התיקון נועד לכך שלארנונה לא יהיה עוד מעמד של שעבוד ראשון על הנכס (אלא מעמד של שעבוד בלבד). מכל מקום, בזמנים הרלוונטיים לתקופה הקודמת לכינוס, היינו מיום 16.3.2000 ועד ליום 31.3.2001 בהתאם ללשון האכרזה, לחוב ארנונה היה לכאורה מעמד של "שעבוד ראשון" על מקרקעין.
19. במסגרת השלמת הטיעון שהוגשה מטעם הכונס הוא חזר וטען כי האכרזה אינה חלה בשטחי האזור. הכונס הבהיר בהקשר זה כי האכרזה ניתנה בתוקף סמכותו של שר האוצר בפקודת המיסים (גביה), שהיא דבר חקיקה ישראלי שאינו חל באזור. בשלב זה, הצטרף גם הכונס הרשמי לעמדה האמורה וטען כי כל עוד האכרזה, המהווה חלק מהדין הישראלי, לא הוחלה במישרין על האזור, סמכויותיה של המועצה בתחום גביית הארנונה נגזרות מצו המועצות המקומיות יו"ש בלבד (אשר אינו מתייחס לאכרזה).
20. המועצה, לעומת זאת, טענה כי דיני העיקול הנכללים בצו המועצות מקומיות יו"ש זהים למעשה לסדרי הדין בישראל, וככל שניתן לראות באכרזה חלק מסדרי הדין לעניין עיקול, הרי שיש לראותה כחלה גם באזור.
הכרעתנו
21. הדיון שבפנינו נחלק לשלושה: מישור דיוני, מישור מהותי שעניינו דיני הארנונה ומישור מהותי שעניינו שאלות של דין קדימה. במישור הדיוני, מתעוררת השאלה האם בית המשפט קמא, שהוא בית משפט של פירוק הדן בהליך של כינוס נכסים, צריך היה להכריע בטענותיו של הכונס בכל הנוגע לעצם החיוב בארנונה. במישור המהותי של דיני הארנונה, מתעוררות כמה שאלות הנוגעות לתוקפו של חיוב הארנונה. עם זאת, ככל שנסבור כי בית המשפט קמא לא היה צריך להכריע בטענות הנוגעות לחיוב בארנונה, אזי מתייתר לכאורה הדיון בשאלות אלה לגופן גם בפנינו. במישור המהותי של דין הקדימה יש לבחון האם לארנונה דין קדימה מכוח הוראותיה של האכרזה והיקף תחולתה.
המישור הדיוני: ארנונה בגין תקופת הכינוס – הסמכות הנתונה לבית משפט של חדלות פרעון
22. כאמור לעיל, בית המשפט קמא קבע שהשאלות הנוגעות לעצם החיוב בארנונה חורגות מגדרו של ההליך המתנהל בפניו. מבחינה זו, טענתה של המועצה לפיה בית המשפט הכריע בשאלות בדבר תוקפו של החיוב בארנונה לגופן לא הייתה נכונה. נהפוך הוא. בית המשפט קמא אמנם ציין כי לכאורה יש בסיס לטענותיה של המועצה באשר לחיוב בארנונה. אולם, הוא לא דן בהן לגופו של עניין, ואף הדגיש כי תשלום חוב הארנונה יתבצע על ידי הכונס "כל אימת… שלא הוחלט אחרת על ידי ערכאה מוסמכת".
23. כדי להשיב על השאלה האם בית משפט של חדלות פרעון הדן בהליך של כינוס נכסים רשאי לבחון את תוקפו והיקפו של חיוב הארנונה שצמח בתקופת הכינוס יש לסווג את מעמדו של חיוב זה. ככלל, ההתחייבויות הכספיות שצמחו במהלך תקופת כינוס הנכסים ושנדרשות לצורך מימושו של הנכס יחשבו כהוצאות כינוס (ראו: ישראל גפני כינוס נכסים הלכה ומעשה 325 (2004) (להלן: גפני); אליעזר וולובסקי כונס נכסים בדיני החברות 324-323 (מהדורה שניה, 2004)). בכל הנוגע לתשלום ארנונה, כבר נקבע בפסיקתו של בית משפט זה כי חוב ארנונה שנוצר בהליך של פירוק לאחר ה"מועד הקובע", היינו מועד הוצאתו של צו הפירוק, הוא בעל מעמד של הוצאות פירוק, הנהנות מעדיפות על פני חובות בני-תביעה אחרים (ראו: רע"א 6754/93 עו"ד יהושע באום, כמפרק האחים גולדשטיין חברה לשיכון ופיתוח בע"מ נ' אשטרום נכסים, פסקה 9 (3.12.1996); רע"א 3001/12 עו"ד פז רימר, כונס נכסים זמני נ' משרד התמ"ת – לשכת המדען הראשי (8.10.2013), פסקה 15 (להלן: עניין רימר); גפני, בעמ' 337; צפורה כהן פירוק חברות 604-603 (2000)). היקש מדיני הפירוק להליך של כינוס נכסים, מעלה כי הוצאות על חוב ארנונה מיום מינויו של כונס הנכסים תהיינה גם הן בגדר הוצאות כינוס (ראו: עניין רימר, סעיף 15, גפני, 329-328).
24. ככלל, הדרך להשיג על הוצאות כינוס שמקורן בדין מיוחד (ודיני הארנונה הם דין מיוחד מסוג זה) היא על פי ההסדר שנקבע לכך באותו דין, ולא על דרך הגשת בקשה למתן הוראות לבית משפט הדן בכינוס (ראו: עניין רימר). כך במקרה הרגיל. לכאורה, ומבלי לקבוע בעניין זה מסמרות, אפשר שיהיו מקרים חריגים שיצדיקו בירור מחלוקת בדבר שיעורן של הוצאות כינוס בפני בית משפט של חדלות פרעון. אלה עשויים להיות פני הדברים, למשל, אם הצדדים הסכימו על התדיינות בבית משפט של חדלות פרעון (ראו: עניין רימר, פסקה 15) או אם הדיון בבית משפט של חדלות פרעון יתרום ליעילות הדיונית ולהכרעה מהירה בהליך, ללא צורך בבירור עובדתי סבוך (להשוואה, ראו: רע"א 259/99 חברת פליצ'ה ראובן בע"מ נגד סופיוב, פ"ד נה(3) 385, 396-393 (2001); רע"א 3032/08 רייך נ' עו"ד אבנר כהן, בתפקידו כמפרק זמני, פסקאות 7-6 (2.9.2009)). הערעור שבפנינו אינו מצריך דיון בכך וניתן להשאיר את הסוגיה בצריך עיון. זאת, משום שבענייננו מידת מורכבותה של המחלוקת בין הצדדים והיקף הבירור העובדתי הנדרש לשם הכרעה בה אינם מתאימים לדיון במסגרת הליך הכינוס. עיון בטענות הצדדים מעלה כי קיימות ביניהם אי-הסכמות עובדתיות עמוקות, בפרט בכל הנוגע לשאלה האם בתקופת הכינוס היה האזור שבו ממוקם הנכס שטח צבאי סגור תוך שהגישה אליו חסומה כליל. מחלוקת זו היא בעלת חשיבות מאחר שהיא משליכה על הדיון בשאלת ההחזקה הנדרשת לשם חיוב בארנונה. ההכרעה בה בנסיבות אלה מצריכה בירור מורכב ומקיף, ואין ספק שבקשה למתן הוראות איננה המסגרת הדיונית המתאימה לכך.
25. אם כן, במקרה שבפנינו היה על הצדדים לברר את המחלוקת ביניהם בהתאם להסדרים הדיוניים המיוחדים החלים בנוגע לדרכי ההשגה על חיוב בארנונה. ככלל, דרך המלך להעלות טענות כנגד חיוב ארנונה, ובכלל זה טענות הנוגעות ל"החזקה" בנכס, היא בהגשת השגה למנהל הארנונה, ובהמשך לה, על-פי הצורך, הגשת ערר לוועדת ערר, וערעור לבית משפט (בענייננו, מאחר שהנכס ממוקם בגבעת זאב, דרך זו מוסדרת בצו המועצות המקומיות יו"ש). עם זאת, ייתכנו מקרים שבהם ניתן יהיה לתקוף טענות כנגד חיוב בארנונה במסגרת עתירה מינהלית (עע"מ 5640/04 מקורות נ' מועצה אזורית לכיש, בפסקה 8 (5.9.2005); עע"מ 3832/07 עיריית עפולה נ' המוסד לביטוח לאומי, בפסקה 10 (21.12.2010)).
26. כפי שציינתי, הכונס הוסיף וטען כי ככל שבית המשפט קמא סבר שאינו מוסמך לדון במחלוקות בין הצדדים, היה עליו להעביר את הדיון לערכאה המוסמכת על-פי סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט. אולם, בהקשר זה יש לזכור שסמכותו של בית המשפט להעברת הדיון אינה סמכות חובה, ובית המשפט לא יעשה בה שימוש במקרים שבהם העברת הדיון אינה צפויה ליעלו (ראו: רע"א 3748/05 בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נ' שרת התקשורת, פסקה 8 (6.5.2005); יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 89 (מהדורה שביעית, 1995)). בשולי הדברים אוסיף, כי פנייה לדרך ההשגה בעת הזו עשויה לעורר קושי גם מהיבט המועדים שנקבעו בדין לשם כך. גם בעניין זה לא שמענו טענות בין הצדדים – שכל אחד מהם גרס "כולה שלי" – הכונס באוחזו בטענה שבית המשפט קמא צריך היה להכריע במחלוקות לגופן, והמועצה באוחזה בטענה שבית המשפט קמא הכריע בהן לגופן. מכל מקום, חשוב להוסיף, כי לא נטען על-ידי הכונס כי במועד שבו פנה לבית המשפט קמא יכול היה – מהיבט המועדים – לפנות לדרך ההשגה, וכי רק בשל הזמן שחלף מאז דרך זו חסומה בפניו.
המישור המהותי של דיני הארנונה
27. משהגענו למסקנה כי הדיון בטענות כנגד חוב ארנונה המהווה הוצאות כינוס ייעשה במקרה דנן בהתאם לסדרי הדין שנקבעו לשם כך ולא בבית משפט של פירוק, מתייתר הדיון בטענותיו של הכונס באשר ליסוד ה"החזקה" בנכס. טענות אלו ראוי להן שידונו בערכאה המוסמכת לכך. בנוסף מתייתרת טענתו של הכונס לפיה אין מקום לחיובו בארנונה בגין "אדמת בנין" בשל כך שזה מבוסס על צו המועצות המקומיות יו"ש המהווה חקיקת משנה. עם זאת, לא מיותר להזכיר כי תוקפו של חיוב זה בארנונה כבר אושר בעניין חברה כלכלית לירושלים וכי קדימותו של חוב הארנונה דנן נובעת מכך שהוא מהווה חלק מהוצאות הכינוס הנהנות מדין קדימה. אכן, אין הוראת חוק המעגנת במפורש את עדיפותן של הוצאות כינוס בהליך של כינוס, אולם תוצאה זו נלמדת בהשוואה להוראות הקובעות עדיפות להוצאות פירוק (סעיף 354(ד) לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983) ולהוראות הקובעות עדיפות להוצאות ניהול של נכסי פושט רגל (סעיף 77 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980) (ראו גם: גפני, בעמ' 325; יורם דנציגר, יואב פויזנר ורענן בן-ישי "חקיקה שיפוטית בדיני חדלות פרעון" משפט ועסקים יג 61, 73-72 (2010)).
המישור המהותי של דין הקדימה
28. בשלב זה, נותרו טענותיו של הכונס כנגד חיובו בתשלום ארנונה מכוח האכרזה. כאמור, האכרזה בנוסחה המקורי, החל מיום 16.3.2000 ועד ליום 31.3.2001, קובעת כי תשלומי חובה המגיעים לרשות המקומית על פי דין יזכו למעמד של "שעבוד ראשון" בדיני קדימה. הן הכונס והן כונס הנכסים הרשמי טענו שאין בכוחה של האכרזה, שהיא פעולת מינהל, לשנות את דין הקדימה שנקבע בחקיקה ראשית. בכך הם חזרו על טענה שכבר עלתה גם בהליכים אחרים ובימים אלה תלויה ועומדת במסגרתו של דיון בהרכב מורחב (ע"א 6369/05; ע"א 9729/06; בג"ץ 7009/04) שמוקדש לדיון בשאלת סדר הקדימויות בין חוב ארנונה לחוב המובטח בשעבוד ראשון בעת מימוש משכנתה. אולם, לאמיתו של דבר, כפי שעולה מן הטיעון המשלים, המקרה שבפנינו אינו מצריך הכרעה בשאלה זו, שכן האכרזה, שניתנה על-ידי שר האוצר מכוחה של פקודת המסים (גביה), היא דין ישראלי שאינו חל על מועצות בשטחי האזור (השוו: בג"ץ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה נ' כנסת ישראל, פ"ד נט(2) 481, 559-558 (2005); בג"ץ 5666/03 עמותת קו לעובד נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פסקה 11 (10.10.2007); בג"ץ 5324/10 מלכה נ' המינהל האזרחי ביהודה ושומרון, פסקה 12 וההפניות שם (28.12.2011); אמנון רובינשטיין וברק מדינה המשפט החוקתי של מדינת ישראל כרך ב 929-927 (מהדורה שישית, 2005)). אף צו המועצות המקומיות יו"ש, שמכוחו גובות הרשויות באזור ארנונה, אינו מחיל את האכרזה על הרשויות המקומיות באזור, ובעניין זה יש לדחות את טענת המועצה לפיה האכרזה חלה כחלק מתחולתם של דיני העיקול שנקבעו בצו המועצות המקומיות יו"ש: דין עיקול – לחוד, ודין קדימה – לחוד.
29. משהגענו למסקנה כי האכרזה אינה חלה על המועצה, גביית הארנונה בגין תקופה זו אינה נהנית מזכות קדימה, ומשכך קביעתו של בית המשפט קמא כי הכונס חב בתשלום ארנונה בגין תקופה זו כשיעבוד ראשון בטלה. פסק דינו של בית המשפט קמא לא דן בשאלת גביית הארנונה בגין תקופה זו מכוח דיני הפירוק ה"רגילים" (היינו ללא מתן קדימה מכוחה של האכרזה), ועל כן לא נדון בה אף אנו.
סיכום
30. לסיכום, אציע לחבריי לדחות את הערעור בחלקו, היינו להשאיר את פסק דינו של בית המשפט קמא על כנו, בכפוף לביטול חיובו של הכונס להעביר לידי המועצה את תשלום חוב הארנונה בגין התקופה שמיום 16.3.2000 ועד ליום 31.3.2001. ראוי להדגיש, כי אין בפסק דין זה כדי לחסום את הכונס מלנקוט בהליכים המוקנים לו בדין כדי להשיג על החיוב בארנונה בגין תקופת הכינוס, ככל שהוא יכול לעשות כן. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.
ש ו פ ט ת |
השופט י' עמית:
אני מסכים.
ש ו פ ט |
השופט א' רובינשטיין:
- מסכים אני לתוצאה שאליה הגיעה חברתי השופטת ברק-ארז על שני חלקיה ולהנמקתה.
- אבקש להטעים: במישור הדיוני ראוי להקפיד, לשם תוצאה משפטית נכונה והרמונית במסגרת כללי הדין, כי מקום שהמחוקק קבע הליכים מתמחים בתחום פלוני או אלמוני, תנוהל התדיינות רלבנטית ככלל בהליכים אלה ולא בזולתם. התדיינות בנושאי גובה ארנונה בבית משפט של חדלות פירעון, תחת הליכי השגה "ארנוניים" רגילים, מנוגדת לכוונת המחוקק ביצירת הליכי השגה אלה; והוא הדין כמובן מנגד, אילו נדרש בית משפט אזרחי "רגיל", להליכי פירוק. יתכנו חריגים מעטים, כפי שציינה חברתי, בעיקר כשהמדובר בהסכמה או בהליך "זריז", ללא שאלות "פירוקיות" או סרבול. הכלל יהא – כל עוף למינהו, וכל הליך במקומו הראוי.
- אשר למהות, לא זה התיק להידרש לשאלת דין הקדימה הסטטוטורי לרשויות השלטון (ראו לגישה ביקורתית לעניין זה דוד האן, דיני חדלות פרעון, תשס"ט-2009 639-628 ובעיקר 642-636). ואולם, משהוברר כי האכרזה בה עסקינן אינה חלה כל עיקר באיזור נתייתר, כפי שציינה חברתי, עיסוק בנושא זה. יתכן כי אי תחולת האכרזה היא שגגה שיצאה מלפני הרשויות באיזור, והדבר "נפל בין הכיסאות", אך אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות.
ש ו פ ט |
הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת ד' ברק-ארז.
ניתן היום, ל' בחשוון התשע"ד (3.11.2013).
ש ו פ ט | ש ו פ ט | ש ו פ ט ת |