השופט י' עמית:

           ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטת ד' גנות) מיום 28.12.2010, בגדרו חויבו המערערים והמשיבים שכנגד (להלן: המערערים) בפיצוי המשיבה והמערערת שכנגד (להלן: המשיבה) בגין נזק שנגרם לה בעקבות ניתוח לייזר בעיניה להסרת משקפיים.

העובדות הצריכות לעניין ופסק דינו של בית משפט קמא

1.        המשיבה, ילידת 1974, עברה ביום 19.3.2000 ניתוח לייזר בעיניה להסרת משקפיים. הניתוח בוצע על ידי פרופ' בלומנטל ז"ל, המערער מס' 3, כאשר כחודש לפני כן נבדקה המשיבה במרפאה על ידי המערער מס' 2, אשר קבע כי היא מתאימה לניתוח בשיטת lasik. כשבעה חודשים לאחר הניתוח, בהיותה בארצות הברית, החלה ראייתה של המשיבה להתדרדר, וכעבור מספר חודשים נבדקה בארצות הברית ונתברר כי לקתה בקרטוקונוס (עין חרוטית) (מחלה הגורמת לקרנית להתעוות. בעקבות המחלה הקרנית נעשית דקה יותר ומתפתחת בליטה בצורת חרוט הגורמת לעיוות בראיה – י"ע). 

           המשיבה הגישה תביעה כנגד המערערים, בטענה כי אלו התרשלו באופן ביצוע הבדיקות עובר לעריכת הניתוח, בבחירת סוג הניתוח ובאופן ביצועו. כן טענה המשיבה לאי מתן הסכמה מדעת לביצוע הניתוח ולפגיעה באוטונומיה.

           המשיבה נסמכה על חוות דעתו של פרופ' בן סירא מטעמה והמערערים נסמכו על חוות דעתו של פרופ' מרין מטעמם. לאור חילוקי הדעות בין הצדדים, מינה בית המשפט את פרופ' לבנשטיין כמומחית מטעם בית המשפט.

2.        ואלו עיקרי פסק דינו של בית משפט קמא בשאלת האחריות:

           א.      נקבע, כי המשיבים לא התרשלו בביצוע הניתוח. המחלוקת העיקרית בין הצדדים התמקדה בשאלה מה היה הנוהג הרפואי במועד הרלבנטי לניתוח לגבי העובי השארתי במיטת הקרנית בניתוחי lasik. למען הקורא נסביר, כי ניתוח lasik מבוצע בשיטה הבאה: מבוצע חיתוך בקרנית, המתלה מורם על מנת לחשוף את עומק הקרנית (מיטת הקרנית), מבוצע ליטוש של הקרנית ולאחר מכן המתלה מוחזר למקומו.

           פרופ' בן סירא מטעם המשיבה, טען בחוות דעתו כי במרץ 2000 היה ידוע לכל העוסקים במלאכה כי קרנית שעובייה פחות מ-490 מיקרון (500 מיקרון = חצי מילימטר) חשודה מלכתחילה גם לקרטוקונוס וגם לגלאוקומה. עובי קרנית כזה מהווה בדרך כלל אינדיקציה לאי ביצוע ניתוח lasik, בעוד עובי הקרניות של המשיבה היה 475 מיקרון בעין שמאל ו-470 בעין ימין. בנוסף, היה ידוע באותה תקופה כי אסור בניתוחי lasik להשאיר במיטת הקרנית עובי שארתי של פחות מ-250 מיקרון.

           מנגד, פרופ' מרין מטעם המערערים קבע כי עובי שארתי של פחות מ-250 מיקרון ועובי קרנית של פחות מ-490 מיקרון אינו מהווה קונטרה אינדיקציה גם בעת מתן חוות דעתו בשנת 2006, ובוודאי שלא בשנת 2000, אז בוצע הניתוח.

           בית משפט קמא מתח ביקורת על חוות דעתו של פרופ' בן סירה, ועל חוות הדעת המשלימות מטעמו, בהן התנגח בצורה לא ראויה עם פרופ' מרין. לגופה של מחלוקת, אימץ בית משפט קמא את חוות דעתה של פרופ' לבנשטיין, אשר נחקרה משך שתי ישיבות על חוות דעתה ולפיה: בוצעו למשיבה כל הבדיקות הדרושות לפני הניתוח, לרבות בדיקה של עובי הקרנית (בדיקת פכימטריה); לפני הניתוח לא היה כל ממצא או חשד או גורמי סיכון ידועים לפתח קרטוקונוס; במועד ביצוע הניתוח לא היה במדינת ישראל אף מכשיר מסוג אורבסקאן (המשמש לקבלת מידע מדוייק לגבי מבנה הקרנית, כולל עובייה), מכשיר שנזכר בחוות דעתו של המומחה בן סירה. פרופ' לבנשטיין קבעה בחוות דעתה, כי בשנת 2000 קרנית בעובי של מעל 450 מיקרון נחשבה למתאימה לניתוח lasik, והמושג אקטזיה (עיוות של הקרנית) לא היה ידוע ומוכר באותה עת. למעשה, גם כיום לא ברור הקשר הסיבתי בין התפתחות קרטוקונוס לניתוח מסוג lasik, ובמועד ביצוע הניתוח לא ידעו את החשיבות של המיטה השארתית של הקרנית.

           בית משפט קמא קיבל את עדותו של המערער 2 – אשר למעשה נתמכה בעדותה של המשיבה עצמה – ולפיה בוצעו כל הבדיקות הנדרשות כדי לקבוע את התאמתה של המערערת לביצוע הניתוח מסוג lasik. בשורה התחתונה נקבע, כי בהתחשב בכך שלמשיבה לא היו כל גורמי סיכון ידועים לפתח קרטוקונוס, לא הוכחה טעות בביצוע הבדיקות ובשיקול הדעת עובר להמלצה ולמתן אישור לביצוע הניתוח. עוד נקבע, כי במועד הרלבנטי, דהיינו מרץ 2000, השארת מיטה שארתית בקרנית בעובי הקטן מ-250 מיקרון לא נחשבה כסיכון, ולכן לא הוכחה רשלנות מצד המערערים.

           ב.      לצד היעדר התרשלות בטיפול, מצא בית משפט קמא כי המערערים הפרו את חובת הגילוי, כך שלא ניתנה הסכמה מדעת מצד המשיבה לביצוע הניתוח. הודגש רף הגילוי הגבוה, בהתחשב בכך שהניתוח שבוצע במשיבה הינו ניתוח אלקטיבי שהמוטיבציה לביצועו היא בעיקר במישור האסטתי, דהיינו, על מנת להיפטר מהמשקפיים.

           בית המשפט התרשם כי המשיבה היא דעתנית במובן החיובי של המילה, וכי גרסתה העקבית והנחרצת הייתה שלא נאמר לה שהניתוח הצפוי כרוך בסיכונים כלשהם, אפילו קלושים, וכל שנאמר לה, כי יש סיכון שהניתוח לא יצליח והיא תזדקק שוב למשקפיים. המשיבה אף העידה על עצמה כי הרבתה לשאול אך לא קיבלה תשובות. המערער 2 טען כי הוא רק בדק את המשיבה על מנת לבחון את התאמתה לניתוח lasik, ואישר בעדותו כי לא נתן לה הסברים כלשהם על הניתוח הצפוי.

           נקבע כממצא עובדתי, כי המשיבה קיבלה את טופס ההסכמה לניתוח כחצי שעה בלבד לפני ביצוע הניתוח, וכי המזכירה במרפאה אמרה לה כי מה שכתוב בטופס זה "שטויות" והדברים שכתובים שם לא קורים אף פעם. בטופס ההסכמה מופיע פרק שכותרתו "תוצאות ותופעות לוואי", המונה 18 סעיפים, אך לא נמנה בטופס סיכון של הופעת קרטוקונוס או אקטזיה ונכתב בו כי "ההסתברות לסיבוכים מאוחרים היא מזערית". אף נכתב בטופס ההסכמה, כי ה-FDA בארצות הברית, שהיא "הרשות המחמירה ביותר", אישרה את ביצוע ניתוח ה-lasik. אולם, נתברר כי אישורו של ה- FDA לביצוע הניתוח מותנה במספר תנאים, שאחד מהם הנו השארת מיטה שארתית שלא תפחת מ-250 מיקרון, מה שלא נעשה במקרה דנן (על פי חוות דעתו של פרופ' בן סירא מטעם המשיבה, המיטה השארתית לאחר הליטוש הייתה 213 מיקרון בעין ימין ו-222 מיקרון בעין שמאל).

           בהתחשב בכך שקרניותיה של המשיבה דקות מהרגיל וכבר לפני הניתוח היה ידוע שהמיטה השארתית שתיוותר תהיה דקה במיוחד, מצא בית משפט קמא כי הימנעות ממסירת מלוא האינפורמציה הרלבנטית למשיבה לא עומד בקנה אחד עם האמור בטופס ההסכמה לגבי אישור ה-FDA.  בית משפט קמא מצא כי גם קיים קשר סיבתי בין אי ההסכמה מדעת לבין ביצוע הניתוח, וקיבל את טענת המשיבה כי אילו הייתה מודעת לסיכונים הקיימים לא הייתה מבצעת את הניתוח. זאת, לאור התרשמות בית המשפט כי המשיבה הייתה דעתנית, הרבתה לשאול שאלות, והתשובות שקיבלה היו מרכיב מרכזי בהחלטתה לבצע את הניתוח.

           ג.      בית משפט קמא אף קיבל את גרסת המשיבה, כי במהלך הניתוח, לאחר שהסתיים הניתוח בעין אחת, דרשה במפגיע ובבכי להפסיק את הניתוח ולא לקיימו בעינה השניה, אולם דרישתה לא נענתה ופרופ' בלומנטל המשיך והשלים את הפרוצדורה גם בעין השניה. זאת, בהעדר עדות סותרת מצד המערערים שהכחישו טענת המשיבה (פרופ' בלומנטל נפטר עוד לפני שמיעת הראיות ולפני מועד הגשת התצהירים), ולאור התרשמות בית המשפט מעדותה של המשיבה. עם זאת, נקבע כי לעובדה זו אין נפקות במישור הנזק, באשר גם אם היה הניתוח מופסק, המשיבה הייתה מבצעת את הניתוח בעין השנייה תוך ימים או שבועות ספורים לאחר מכן. כאמור, הנזק הופיע רק כעבור 7 חודשים מהניתוח, כך שלא הייתה סיבה מבחינת המשיבה שלא להשלים את הניתוח גם בעין השנייה כעבור מספר ימים. 

           ד.      בכרטיס הבדיקה של המשיבה, כתב פרופ' בלומנטל המנוח כי המשיבה "רוצה ומודעת לפעולת lasik, הסברתי אספקט סובייקטיבי לגבי תוצאות. מודעת לאפשרות של סיבוכים כפי שתוארו". נקבע, כי המדובר בניסוח חסר ותמציתי שלא מבהיר מה באמת ובתמים הוסבר למשיבה; כי לא ברור אם הוסבר לה מה הפרוצדורה של ניתוח lasik ובמה פרוצדורה זו עדיפה על פרוצדורת PRK; כי לא הוסבר למשיבה  כי קרניות עיניה דקות מהרגיל ובשל כך תיוותר מיטה שארתית דקה מאוד ומה המשמעות של עובדה זו, ולא תוארו בפניה הסיבוכים האפשריים כתוצאה מהניתוח.

           בשורה התחתונה, נקבע שהמצג בפני המשיבה היה כי מדובר בניתוח פשוט, קל וזמין, וללא סיבוכים. כאשר המשיבה נתנה הסכמתה לניתוח היא הייתה נתונה תחת רושם מוטעה זה, ומשכך לא ניתן להתייחס אל הסכמתה כאל הסכמה מדעת.

3.        מכאן עבר בית משפט קמא לבחון את נושא הנזק.

           פרופ' בן סירא מטעם המשיבה, קבע כי המשיבה "עיוורת", והעמיד נכותה על 90% לפי תקנה 52(1)(8)(ח) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ו-1955 (להלן: תקנות המל"ל). בנוסף, נסמכה המשיבה על חוות דעתו של ד"ר ליטמן בתחום הנפשי, אשר קבע כי למשיבה נותרו 30% נכות בתחום הנפשי, מבלי להפנות לסעיף ליקוי ספציפי.

           מנגד, נסמכו המערערים על חוות דעתו של פרופ' מרין, אשר מצא כי למערערת נותרו 10% נכות לפי סעיף 52(1)(3)(ג) לתקנות המל"ל, וחוות דעתו של פרופ' קוטלר שהעמיד נכותה של המשיבה בתחום הנפשי על 10% לפי סעיף 34ב לתקנות המל"ל.

           מומחית בית המשפט, פרופ' לבנשטיין, העמידה את נכותה של המשיבה על 5% לפי סעיף 52(1)(3)(ב) לתקנות המל"ל, אך קבעה כי נוכח טענתה הסובייקטיבית של המשיבה כי איננה מסוגלת להרכיב עדשות, היא זכאית ל-25% נכות לפי סעיף 52(1)(7)(ג) לתקנות המל"ל.

           בית משפט קמא מתח ביקורת על חוות דעתו של פרופ' בן סירא, ממנה עולה כביכול כי המשיבה היא עיוורת שאיננה מסוגלת לקרוא ובקושי לראות את ילדיה. זאת, לאחר שמעדותה של המשיבה עצמה עלתה תמונה שונה לחלוטין. בהקשר זה ציין בית משפט קמא, כי בעת שנבדקה המשיבה על ידי פרופ' מרין מטעם המערערים, היא סירבה לשתף עימו פעולה, בעצת בא כוחה ובעצת בעלה. נקבע, כי חוסר שיתוף פעולה עם מומחה הנתבעים פועל לחובתה של המשיבה, שכן בהשוואה למסקנותיו המופרכות של פרופ' בן סירא, התקשה פרופ' מרין לקבל מהמשיבה מידע לגבי מגבלותיה האמיתיות בחיי היום יום.

           לסופו של יום, אימץ בית המשפט את חוות דעתה של פרופ' לבנשטיין, אותה מצא כמהימנה, לאחר שהתרשם ממקצועיותה הרבה. פרופ' לבנשטיין הבהירה בחוות דעתה, כי היכולת להרכיב עדשות מגע היא סובייקטיבית, ואין דרך אובייקטיבית לקבוע כי אדם מסויים אינו מסוגל להרכיב עדשות מגע. עוד קבעה פרופ' לבנשטיין, כי "אין לתובעת מגבלה בתפקוד", כך שמדובר בנכות רפואית ללא השלכות תפקודיות. נקבע כי לא בכדי הביעה פרופ' לבנשטיין ספק לגבי חוסר היכולת הנטען על ידי המשיבה להרכיב עדשות מגע, שכן מתצהירה של המשיבה עולה כי בשנים האחרונות היא נמצאת בטיפולו של אופטומטריסט שהתאים לה עדשות מגע, אותן היא מרכיבה על בסיס קבוע, והן "יותר נוחות מהעדשות שהיו לי קודם". לאור זאת, העמיד בית משפט קמא את הנכות הרפואית של המשיבה בתחום העיניים על 5%.

           המשיבה אישרה כי מאז שהיא בטיפולו של האופטומטריסט מצבה הוטב מאוד, ובית משפט קמא מצא כי התיאורים בתצהירה הינם "דרמטיים, מוגזמים ואינם משקפים את המציאות האמיתית והיומיומית בה חיה התובעת". נקבע, כי המשיבה מקיימת אורח חיים נורמטיבי כמו כל אישה נשואה ואם לילדים, וכי יש לזהות את נכותה התפקודית בתחום העיניים עם הנכות הרפואית, דהיינו 5% בלבד.

           אשר לנכות בתחום הנפשי, הצדדים ויתרו על חקירות המומחים. נקבע, כי המשיבה לא נוטלת כיום טיפול תרופתי או נזקקת לטיפול כלשהו בתחום הנפשי, ובית משפט העמיד את נכותה הרפואית והתפקודית במישור הנפשי על 15%.

           בשורה התחתונה – נקבע כי הן הנכות הרפואית והן הנכות התפקודית הם בשיעור זהה של 19.25% משוקלל.

4.        על בסיס נכויות אלה, נפסקו לזכות המשיבה סכומי הפיצוי הבאים:

           בגין כאב וסבל – 339,039 ₪ (= 180,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום גילוי הנזק).

           אובדן השתכרות לעבר – נקבע כי כושר השתכרותה של המשיבה לפני הניתוח עמד על כ-6,400 ₪ נכון ליום מתן פסק הדין, וכי מאז הניתוח עבדה המשיבה במספר עבודות וכיום היא לומדת הנחיית קבוצות הורים. עוד נקבע, כי לא ברור כמה זמן, אם בכלל, נמנעה המשיבה מעבודה בגין הבעיות כתוצאה מהניתוח, ועל דרך האומדנא העמיד בית המשפט את התקופה על חצי שנה. בית משפט קמא מצא כי אין לפסוק  למשיבה הפסד השתכרות לכל אורך התקופה עד ליום מתן פסק הדין, והכיר אך באובדן כושר מלא של 6 חודשים בלבד עד ליום פסק הדין – סך 50,606 ₪.

           אובדן השתכרות לעתיד – על פי שכר ממוצע במשק במכפלת הנכות התפקודית של 19.25% – 301,638 ₪.

           עזרת הזולת – לעבר סך של 54,232 ₪ ולעתיד סך של 15,000 ₪; הוצאות רפואיות – בגין רכישת עדשות ומשקפיים: לעבר סך של 33,325 ₪ ולעתיד 50,000 ₪; טיפולים נפשיים לעתיד – 50,000 ₪; ניידות – 20,000 ₪; פגיעה באוטונומיה – 55,955 ₪.

           סך הכל נפסק לזכות המשיבה סך של 969,795 ₪ בצירוף שכר טרחת המומחים ושכר טרחת עורך דין בשיעור 20% בצירוף מע"מ.

           על כך נסבים הערעור והערעור שכנגד.

טענות הצדדים בערעור

5.        ערעור המערערים נסב על שתי נקודות עיקריות.

           במישור האחריות הלינו המערערים על כך שבית המשפט הכיר בעילה של העדר הסכמה מדעת. המערערים טענו, בין היתר, כי כל המידע שנמצא ברשותם ולא הועבר כביכול למשיבה, היה עובי הקרניות כ"קרניות דקות", אך באותה עת, ההשלכות של מידע זה בהקשר של ניתוח ה- lasikכלל לא היו ידועות במועד הרלבנטי. לטענת המערערים, קיימת סתירה פנימית בין הקביעה כי בשנת 2000 לא היה ידוע על אפשרות של התפתחות אקטזיה או קרטוקונוס כתוצאה מהשארת מיטה שארתית של פחות מ-250 מיקרון, לבין חיובם של המערערים למסור מידע על כך. עוד הלינו המערערים על קביעות עובדתיות של בית משפט לגבי אמינותה של המשיבה ביחס לאי קבלת הסברים מהמערערים, לרבות הקביעה בדבר קבלת טופס ההסכמה חצי שעה לפני הניתוח. המערערים הצביעו על כך כי בין מועד בדיקתה של המשיבה בחודש פברואר 2000 לבין מועד ביצוע הניתוח בחודש מרץ 2000, המשיבה הייתה יכולה לברר את כל השאלות ולקבל את כל ההסברים.

           במישור הנזק תקפו המערערים כל אחד ואחד מראשי הנזק ואת פסיקת הפיצוי בגין הפגיעה באוטונומיה. החלק הארי של הערעור, מבחינת הסכומים, נסב על הימנעות בית המשפט מניכוי תגמולי המל"ל, ודחיית בקשתם של המערערים לתיקון טעות בנושא זה.

6.        הערעור שכנגד של המשיבה נסב על מיעוט הפיצוי שנפסק לזכותה. לטענת המשיבה, היה על בית המשפט להעמיד את נכותה הרפואית על 90% כעמדת המומחה מטעמה, ולמצער על 25% בתחום העיניים, ואת הנכות התפקודית היה צריך להעמיד על 50% בשים לב לפגיעה הקשה שנגרמה לאיכות חייה, כפי שעולה מתצהירה עליו לא נחקרה כלל. כן הלינה המשיבה על שיעור הנכות הנפשית שנקבעה לה, והצביעה על כך כי בתצהירה נקבה בשמותיהם של הפסיכולוגים שעל ידם טופלה, ואף צירפה קבלות בגין כך.

           המשיבה תקפה כל אחד ואחד מראשי הנזק, וטענה, בין היתר, כי היה מקום לפסוק סכום גבוה יותר בגין פגיעה באוטונומיה, וכן לפסוק ריבית מיוחדת לכל אחד מסכומי הליבה של הפיצוי.

דיון והכרעה

7.        בית משפט קמא דחה את התביעה ככל שהתבססה על רשלנות בטיפול. זאת,  בהיעדר התרשלות בבדיקות שבוצעו לפני הניתוח, באישור ובהמלצה לביצוע הניתוח, וכן בהיעדר התרשלות באופן ביצוע הניתוח עצמו. עם זאת, התביעה נתקבלה בהיעדר הסכמה מדעת, תוך שבית המשפט מכיר בקשר הסיבתי, במובן זה, שאם המשיבה הייתה מקבלת את ההסבר המלא, לא הייתה מבצעת את הניתוח. למרות שהדברים לא נאמרו במפורש בפסק הדין, הרי שמאחורי העילה של היעדר הסכמה מדעת, "מסתתרות" עוולת הרשלנות או העוולה של הפרת חובה חקוקה, ומכאן הצורך בקשר סיבתי בדמות "סיבתיות ההחלטה" (ראו, בהרחבה, פסק דיני בע"א 1303/09 קדוש נ' ביקור חולים והתרשים בסעיף 25 ( 5.3.2012) (להלן: עניין קדוש)).

ערעור המערערים

8.        אפתח בטענת המערערים במישור האחריות.

           היעדר רשלנות בטיפול, במובן זה שלא ניתן או לא צריך היה לצפות את הנזק כתוצאה מהטיפול, אינו שולל בהכרח את העילה של רשלנות עקב היעדר הסכמה מדעת.

           המערערים הלינו על כך, שבית משפט קמא קיבל את גרסת המשיבה כי טופס ההסכמה לניתוח נמסר לה רק ביום הניתוח. המערערים הפנו לעדותו של ד"ר שוחט, שהעיד על עצמו כי לא נתן למשיבה הסבר אודות מהות הניתוח, אך העיד כי על פי הנוהל, כבר בביקור הראשון במרפאה, המטופל מקבל דף מידע מפורט אודות הניתוח.

           איני רואה לקבל טענה זו של המערערים, אשר נסבה על ממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה  הדיונית, ואין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בכגון דא אלא בחריגים שאינם מתקיימים בענייננו.

           אני נכון להניח כי המשיבה קיבלה הסבר אודות הפרוצדורה שהיא עומדת לעבור והסיבוכים האפשריים, כפי שנכתב בתמצית בכתב ידו של פרופ' בלומנטל בכרטיס הבדיקה. אולם, למשיבה לא הוסבר כי הקרניות שלה מוגדרות כדקות מלכתחילה, וכי ידוע מראש כי המיטה השארתית לאחר הניתוח תהיה קטנה מ-250 מיקרון. בנוסף, וכפי שציין בית משפט קמא בפסק דינו, המערערים התהדרו בכך שהניתוח קיבל את אישור ה-FDA בארצות הברית, והדבר אף נכתב בטופס ההסכמה. אולם נתברר כי כבר במועד בו בוצע הניתוח, אחת הדרישות של ה-FDAלביצוע הניתוח הייתה מיטה שארתית שלא תפחת מ-250 מיקרון, ואין חולק כי בעקבות הניתוח נותרה למשיבה מיטה שארתית דקה יותר. היה על המערערים לגלות אוזנה של המשיבה בנקודה זו, בהתחשב בכך שרף הגילוי בניתוחים אלקטיביים גבוה במיוחד (ע"א 6153/97 שטנדל נ' פרופ' שדה, פ"ד נ"ו(4) 746 (2002)), ובהתחשב בכך שמדובר בניתוח חדשני במסגרת פרטית (ע"א 522/04 מרכז לייזר לנתוחי קרנית בע"מ נ' דיראוי, פסקה 15 (28.6.2005) (להלן: עניין מרכז לייזר)).

           אציין כי המקרה שנדון בעניין מרכז לייזר קרוב במידת מה לענייננו, הגם ששם בוצע הניתוח בשיטת ה-P.R.K. גם באותו מקרה נקבע כי אמנם לא הוכחה התרשלות באופן ביצוע הניתוח, אך הופרה החובה למסור לניזוק את מלוא המידע הרלבנטי לשם קבלת הסכמה מדעת. זאת, מאחר שהמכשיר בו בוצע הניתוח אמנם אושר על-ידי ה- FDA האמריקני, אך בכפוף לכך שהטיפול ייעשה באנשים הסובלים מקוצר ראייה של 7-6 דיופטריות (מספרים) לכל היותר, בעוד שהניזוק שם סבל מקוצר ראייה גבוה של 20 דיופטריות. גם שם נקבע כי טופס ההסכמה לניתוח נמסר לניזוק עובר לביצוע הניתוח, למרות שניתן היה למסור אותו זמן רב לפני כן, וכי נאמר לניזוק כי סיכויי ההצלחה של הניתוח עומדים על 100%. זאת, בדומה לענייננו, שנאמר למשיבה כי הסיכון היחיד הוא שהניתוח לא יצליח והיא תחזור ותזדקק למשקפיים.

           בית משפט קמא קבע, כממצא עובדתי, כי המשיבה הרבתה להקשות ולשאול.  לכך השפעה על רף הגילוי והיקפו, רף אשר נקבע, בין היתר, על פי המידע שהחולה הקונקרטי נזקק או מייחס לו חשיבות לצורך הטיפול המוצע. כך ללא ספק, לשיטתם של הדוגלים במבחן צרכי החולה כקובע את רף הגילוי. אך גם לשיטתם של אלו, ואני ביניהם, הדוגלים במבחן מרוכך נוסח "החולה הסביר בעיני הרופא הסביר בנתוני המקרה" (קדוש, בפסקה 66), יש להגביה את רף הגילוי מקום בו החולה עצמו מבקש מידע מפורט אודות הטיפול. לכך יש להוסיף, כי ברפואה פרטית עסקינן, ולצד דיני הנזיקין ניתן להחיל אף את דיני החוזים: "החלת המודל החוזי יכולה להיות משמעותית בעיקר בתחום הרפואה הפרטית או כאשר בניתוחים אלקטיביים עסקינן" (עניין קדוש בפסקה 20 לפסק דיני). רף הגילוי הנדרש בפרדיגמה החוזית, נגזר מהסכמת הצדדים, ועל הסכמת הצדדים ניתן ללמוד מהתנהגות הצדדים. משנקבע על ידי בית משפט קמא כי המשיבה ביקשה פרטים והרבתה לשאול על הניתוח, יש בכך להעיד על רף הגילוי הגבוה עליו הוסכם בין הצדדים.

           לסיכום, ענייננו בניתוח אלקטיבי, חדשני, ובמסגרת פרטית. כל אלה מקימים  רף זהירות גבוה בו לא עמדו המערערים, כפי שעולה מקביעות העובדה של בית משפט קמא, ועל כן דין ערעור המערערים במישור האחריות להידחות. 

9.        במישור הנזק, איני רואה מקום להתערב בסכומים שנפסקו על ידי בית משפט קמא בכל אחד מראשי הנזק. עם זאת, אני סבור כי יש מקום לקבל את טענת המערערים לגבי אי ניכוי תגמולי המל"ל.

           המל"ל קבע למשיבה נכות בשיעור של 65% בגין ליקויי הראייה הנטענים ואין חולק כי המשיבה קיבלה ומקבלת תגמולי מל"ל בגין הלקויות מושא התביעה. על פי חוות דעת אקטוארית של שי ספיר, שהוגשה לתיק בית המשפט, תגמולי המל"ל עומדים על  456,119 ₪ נכון ליום 30.6.2008. בית המשפט לא ניכה בפסק דינו את תגמולי המל"ל ולא נעתר לבקשה לתיקון טעות סופר לפי סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, מן הטעם שהמערערים לא טענו בסיכומיהם כי יש לנכות את תשלומי המל"ל. בהחלטה שדחתה את הבקשה לתיקון טעות בפסק הדין נאמר כי ניכויי קצבאות המל"ל איננו נושא טכני, שבית המשפט יכול להידרש לו מיוזמתו ללא הוכחה וטיעון לגביו, כך ש"תרופתם של המבקשים הינה בהגשת ערעור על פסק הדין".

           המערערים אכן שכחו לציין בסיכומיהם כי יש לנכות את תגמולי המל"ל. עם זאת, הטענה לניכוי תגמולי המל"ל הועלתה במפורש בכתב הגנתם, וחוות הדעת האקטוארית אף הוגשה לתיק בית המשפט, כך שעל פניו מדובר בטעות שבהיסח הדעת. ניכוי תגמולי מל"ל מהפיצוי שנפסק לניזוק נעשה כעניין שבשגרה בתיקי נזיקין, אך יש להוכיח את גובה הניכוי, והפרקטיקה היא להגיש חוות דעת אקטוארית בנדון. ואכן, במקרה דנן הוגשה חוות דעת אקטוארית של שי ספיר לתיק בית המשפט. חיזוק לטענותיהם של המערערים המצביע על כך שחוות הדעת לא הוגשה "בהיחבא" וכבדרך אגב, הוא שהמשיבה – שלא הגישה חוות דעת אקטוארית מטעמה – אף ביקשה בשלב מסוים לחקור את שי ספיר, אך חזרה בה מבקשתה. מכאן, שאין מדובר בחוות דעת ש"חמקה" מעינה של המשיבה או שהוכנסה בדרך לא דרך לתיק בית המשפט, ובנסיבות אלה, אין להלקות את המערערים אך ורק בגין אי איזכור ניכוי המל"ל בסיכומיהם.

10.      המשיבה העלתה שתי טענות לגופם של דברים, כנגד ניכוי תגמולי המל"ל .

           א.      לטענת המשיבה, אילו ידעה שהיה עליה לטעון בנושא המל"ל, הייתה טוענת כי לא כל הלקויות קשורות לניתוח, ועותרת לניכוי חלקי בלבד של הגמלאות על פי הלכת פרלה עמר (ע"א 3953/01 פרלה עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז (4) 350, 356 (2003)).

           טענה זו הועלתה בעלמא על ידי המשיבה. משהוגשה חוות הדעת האקטוארית לתיק, המשיבה ידעה או צריכה הייתה לדעת, כי נושא ניכוי תגמולי המל"ל הועלה על שולחן הדיונים, ואם רצתה לטעון כי לא כל גמלאות המל"ל קשורות ללקויות הנובעות מהניתוח, היה עליה לטעון ולהוכיח זאת.

           ב.      לטענת המשיבה, אם וכאשר תצא לעבוד, בהתאם לנכות התפקודית שנקבעה לה על ידי בית המשפט, הרי שלא תזכה לקצבת המל"ל אותה היא מקבלת כיום.

           דין הטענה להידחות.

           דרך המלך היא כלל הניכוי, ולפיו מתוך הסכום המגיע לניזוק מהמזיק, יש לנכות את הגימלאות שהניזוק מקבל או יקבל מהביטוח הלאומי ואשר יש להם קשר סיבתי לאירוע מושא הנזק. כלל הניכוי מביא לכך שהסכום הכולל של הכספים שיקבל הניזוק מהמזיק ומהמל"ל יחדיו לא יעלה על 100% מהנזק שנגרם לו. הכלל מביא להרמוניה בין שלוש צלעות המשולש מזיק-ניזוק –מל"ל ומגשים את העקרונות שבסיס דיני הנזיקין: הניזוק מקבל פיצוי על פי נזקו – המזיק אינו משלם יותר מהנזק – והמל"ל זכאי לחזור בתביעת השבה על המזיק. קיימים מקרים בהם בית המשפט מקפיא סכום מסוים מהפיצוי, מאחר שהמצב העובדתי לגבי גמלאות המל"ל עדיין אינו ברור, כגון כאשר הניזוק עדיין אינו מקבל גמלה אך קיים סיכוי שאם יפנה למל"ל יזכה בתגמולים, או מקום בו נקבעה לניזוק נכות זמנית זמל"ל וטרם נקבעה נכות צמיתה (ראו, לדוגמה, ע"א 8673/02 פורמן נ' גיל בפסקה 5 ( 15.1.2004)). חריגים אלה לא מתקיימים במקרה שבפנינו.

           לא אכחד כי טענת המשיבה שובת לב, ואנסח את הדברים בלשוני שלי. להבדיל ממקרה בו קיימת אי וודאות לגבי האפשרות שקצבת המל"ל תגדל או תקטן, הרי שניתן לטעון כי לגבי המשיבה קיימת לכאורה וודאות כי קצבת הנכות תקטן אם תצא לעבודה, וכך תימצא במצב בו היא לוקה משני הכיוונים. מחד, בחישוב הפסד ההשתכרות שלה לעתיד בית המשפט יצא מנקודת הנחה כי תשתכר במומה, ומנגד, השתכרותה במומה תביא לשלילת קצבת הנכות שלה. וכך, מצד אחד שיעור הפיצוי מופחת לאור ההנחה שהתובע מסוגל להשתכר במומו, ומצד שני, שיעור הפיצוי מופחת שוב, מתוך ההנחה ההפוכה, לפיה התובע לא ישתכר במומו ולכן ימשיך לקבל קצבת נכות (ראו פסק דיני בת.א. (חיפה) 682/02 אסרף נ' אישי ישיר חברה לביטוח בע"מ (25.1.2007)).

           על כך אשיב בשלושה. ראשית, בחלוף למעלה מעשר שנים מהניתוח, ובהתחשב בכך שמאז ועד למועד הדיון בפנינו לא הופסקה קצבת המל"ל, קשה להניח כי היא תופסק בהמשך (וראו ע"א 1327/07 ספוות יונס נ' מחלב יונס (21.1.2010)). באותו מקרה נקבע, כי בחלוף 11 שנה מהתאונה, לא היה מקום להניח כי זכאותו של הניזוק לתגמולים תפסק, ולכן הורה בית המשפט על ניכוי מלוא התגמולים). 

           שנית, בעקבות תיקון מס' 109 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה – 1995, הידוע במקומותינו כ"חוק לרון" ואשר נכנס לתוקפו ב-1.8.09, על הניזוק הנטל להראות אם ועד כמה קצבת הנכות תופחת או תישלל ממנו במקרה שיצא לעבודה וישתכר אחוז מסוים מעל השכר הממוצע במשק (ראו סעיף 202(ב) וכן סעיף 222ג(ג)(1) לחוק הביטוח הלאומי, שעניינו בקצבת עידוד השתלבות בשוק העבודה).

           שלישית, טענה דומה הועלתה ונדחתה אך לאחרונה בפסק דיננו בע"א 7625/11 אסולין נ' עמית בן-ישי (27.3.2012), ואיני רואה לסטות מהלכה זו. אפנה למקצת הדברים שנאמרו שם:
"ניכויי המל"ל נעשים על פי חזקת ההמשכיות, ולפיה אין מקום להתחשב בשינויים צפויים במצבו האישי של התובע או בפרמטרים אחרים העשויים להשפיע על גובה הקצבה, אלא בנסיבות מיוחדות. לצורך קביעת הפיצוי והניכויים, בית המשפט "מצלם" את המצב ביום מתן פסק הדין, תוך הנחה שהמוסד לביטוח לאומי ימשיך לשלם את הגמלה או הקצבה אותה הוא משלם לנפגע כיום, על סמך החלטה שנתקבלה אצלו (ע"א 8673/02 פורמן נ' גיל, פסקאות 7-6 לפסק דינו של המשנה לנשיאה א' ריבלין ([פורסם בנבו], 15.1.2004) (להלן: עניין פורמן); ע"א 9703/10 סאמר נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, פסקה 9 לפסק דיני ([פורסם בנבו], 12.6.2011)).

"צילום" המצב הכרחי לסופיות הדיון, שאם לא כן, אין לדבר סוף, וניתן להעלות השערות, הנחות וספקולציות שונות לגבי העתיד. כך, לדוגמה, המערער שלפנינו נישא לאחר התאונה והוא כיום אב לילד. אם וככל שיוולדו למערער ילדים נוספים, הרי שהקצבה תוגדל בהתאם להוראת סעיף 200(ג)(2) לחוק הביטוח הלאומי.. מנגד, אם לאחר מתן פסק הדין, הנפגע יזכה בירושה בנכס שיכניס לו דמי שכירות שוטפים החייבים במס הכנסה, קצבת הנכות עשויה להישלל מכוח סעיף 202ב(3)… רוצה לומר, כי קבלת טענתו של המערער עשויה לפתוח פתח לספקולציות ומניפולציות שאינן עולות בקנה אחד עם כלל סופיות הפיצוי המקובל בדיני הנזיקין:

[ ] … כפי שבית המשפט "מצלם" מצב נתון בעת מתן פסק הדין, כך גם המוסד לביטוח לאומי, בתביעת השיפוי מהמבטחת לפי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, "מצלם" מצב בזמן נתון….

[ ] … קביעת בית משפט כי המערער מסוגל להשתכר במומו. קביעה זו של בית המשפט, כשלעצמה, אינה מאפשרת למל"ל להפחית מקצבתו של המערער. ובכלל, קביעת בית המשפט לגבי כושר השתכרותו של המערער בעתיד, אין משמעה כי המערער חייב לצאת לעבודה או שיעבוד בפועל. כושר השתכרות לחוד והשתכרות בפועל לחוד. ייתכן כי המערער יצא לעבוד למחרת פסק הדין וייתכן כי המערער, משיקוליו שלו, יבחר שלא לעבוד. לכן, בעת ניכוי קצבאות המל"ל מהפיצוי שנפסק לזכות המערער, אין להלקות את המשיבה בשל האפשרות שהמערער יחליט לצאת לעבודה ויגרום בכך להפחתת קצבתו ב-30% …

[ ] … סיכומו של דבר, כי יש לנכות את מלוא קצבת הנכות, גם של מי שכושר ההשתכרות שלו עשוי להביא לשלילת מלוא הקצבה אם יעבוד. כך היה המצב המשפטי לפני תיקון לרון, ועל אחת כמה וכמה לאחר תיקון לרון לפיו הקצבה אינה נשללת, אלא לכל היותר עשויה להיות מופחתת.

11.      סיכום ביניים: דחינו ערעור המערערים בשאלת האחריות והותרנו על כנה את קביעת בית משפט קמא לפיה הופרה חובת הגילוי מצד המערערים, מה שהביא למצב של היעדר הסכמה מדעת מצד המשיבה. כן נדחה ערעור המערערים על הפיצוי שנפסק בראשי הנזק השונים. מנגד, קיבלנו הערעור לגבי אי ניכוי תגמולי המל"ל.

הערעור שכנגד של המשיבה

12.      המשיבה  הלינה על שיעור הנכות הרפואית שנקבעה לה. לטענתה, היה על בית המשפט לאמץ את חוות דעת המומחה מטעמה, שהעמיד את נכותה על שיעור של 90%, ולמיצער, לאמץ במלואה את חוות דעת המומחית מטעם בית המשפט ולהעמיד את נכותה על 25%.

           אומר בקצרה כי איני רואה כל עילה להתערב במסקנת בית משפט קמא. הלכה פסוקה עמנו, כי כלל אי ההתערבות בממצאי עובדה ומהימנות, כוחו יפה גם ובמיוחד מקום בו בית המשפט בוחר לבכר חוות דעת מומחה על פני מומחה אחר. כלל אי ההתערבות כוחו יפה בעיקר כאשר המומחה העיד בפני בית המשפט, שאז יכול בית המשפט להתרשם מהמומחה באופן ישיר, מהדיוקים והניואנסים של ההליך המסייעים לגבש הכרעה (ע"א 5131/10 אזימוב נ' בנימיני (7.3.2013); ע"א 7321/08 פלוני נ' שירות בריאות כללית בפסקה 6 (5.9.2010)), וכוחו יפה עוד יותר מקום בו בית המשפט בוחר לאמץ את חוות דעת המומחה מטעמו, על פני חוות דעת המומחים מטעם הצדדים. לא אאריך בנקודה זו, מאחר שהדברים ידועים (ראו חמי בן נון וטל חבקין הערעור האזרחי 485-484 והאסמכתאות שם (מהדורה שלישית, 2012)).

           לא למותר לציין שוב את הביקורת שמתח בית משפט קמא על חוות דעתו של פרופ' בן סירא מטעם המשיבה, ממנה עולה כביכול המשיבה עיוורת במובן הרגיל של המילה, בניגוד גמור להתרשמותו של בית משפט קמא, על סמך הראיות שהוצגו בפניו.

13.      אף איני רואה להתערב בקביעת בית המשפט לגבי הנכות הרפואית של המשיבה בתחום העיניים. ככלל, בית המשפט הוא הפוסק האחרון גם בשאלות שברפואה, על אחת כמה וכמה במקרה דנן, כאשר השאלה אם יש לייחס למשיבה נכות רפואית בשיעור 5% או 25% תלויה בשאלה אם המשיבה משתמשת או יכולה להשתמש בעדשות. בית משפט קמא קבע, בניגוד לסברת המומחית מטעמו, ובהסתמך על עדותה של המשיבה עצמה, כי המשיבה משתמשת מזה שנים בעדשות מגע. מכל מקום, החשיבות העיקרית היא לקביעת הנכות התפקודית של המשיבה, נושא הנמצא בליבת שיקול הדעת של הערכאה הדיונית. במקרה דנן, בית המשפט מצא כי למשיבה נותרה נכות תפקודית קטנה בתחום העיניים, ואף המומחית מטעם בית המשפט הדגישה כי גם אם שיעור הנכות הרפואית הוא 25% בשל הקושי להרכיב עדות מגע, הרי שאין מדובר בנכות תפקודית.

14.      המשיבה הלינה על כך שלא נקבעה לה נכות נפשית בשיעור של 30% כפי שנקבע על ידי המומחה מטעמה, בעוד המערערים, מצידם, הלינו על כך שבית המשפט העמיד נכותה הרפואית של המשיבה בתחום הנפשי על 15%.

           גם כאן, איני רואה מקום להתערב בקביעת בית משפט קמא, שהתרשם ישירות מהמערערת ומהראיות שבפניו.

16.      המשיבה הלינה על מיעוט הסכומים שנפסקו לזכותה בראשי הנזק השונים, אך כפי שקבעתי לעיל איני רואה להתערב בכך, כפי שאיני רואה לקבל את ערעור המערערים שנסב אף הוא על כל אחד מראשי הנזק. למשיבה נפסק סכום כולל של כמליון ₪ בגין נכות רפואית ותפקודית בשיעור של 19.25% (15% בתחום הנפשי), ובוודאי שאין בסכום זה, שהוא אף על הצד הגבוה, כדי להצדיק התערבות של ערכאת הערעור.

17.      למרות זאת, מצאתי להעלות את הפיצוי בסכום של 100,000 ₪, בראש הנזק שבית משפט קמא הגדיר כפגיעה באוטונומיה, ואנמק להלן את הסיבה לכך.

           על דרך העקרון, אני סבור כי אין לפסוק כל פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה, מקום בו נפסק לניזוק פיצוי בעילה של התרשלות בטיפול או בשל היעדר הסכמה מדעת. בנושא זה, נתגלעה בשעתו מחלוקת ביני לבין כבוד המשנה לנשיאה השופט ריבלין (ראו עניין קדוש וכן ע"א 4576/08 בן צבי נ' היס (7.7.2011)), ומחלוקת זו נותרה בצריך עיון (החלטת הנשיאה ביניש בדנ"א 5636/11 היס נ' בן צבי (26.2.2012). למחלוקת נוספת בשאלת הנזק התוצאתי עקב פגיעה באוטונומיה ראו החלטת הנשיא גרוניס דנ"א 9416/11 עזבון המנוח תופיק ראבי זל נ' תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ (31.5.2012)). מאחר שהסוגיה של פסיקת פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה בנוסף לפיצוי בגין התרשלות, לא הועלתה במפורש בהרכב המורחב שדן בשאלת ההולדה בעוולה (ע"א 1326/07 המר נ' פרופ' עמי עמית (28.5.2012)), איני סבור כי בדברים שנאמרו שם, יש לראות משום הכרעה במחלוקת שבסוגיה זו.

           אלא שבמקרה דנן, בית המשפט קבע במישור העובדתי, כי המשיבה נבהלה וביקשה להפסיק את הניתוח לאחר ביצוע הפרוצדורה בעין אחת, אך דרישתה לא נענתה ופרופ' בלומנטל המשיך והשלים את הפרוצדורה גם בעין השניה. מכאן, שענייננו באירוע נפרד ומובחן מהעילה של היעדר הסכמה מדעת. לשון אחר, אין לפנינו מצב של פסיקת פיצוי הן בגין היעדר הסכמה מדעת והן בגין פגיעה באוטונומיה, אלא בשני אירועים נפרדים זה מזה: האחד – אי גילוי הסיכונים הכרוכים בניתוח בנסיבותיה המיוחדות של המשיבה, השני – המשך הניתוח בעין השניה בניגוד לבקשתה של המשיבה. מטעם זה, המשיבה זכאית לפיצוי מהותי גם בגין האירוע השני, אשר אף גובל בעוולת התקיפה, בין אם נראה את הפיצוי בגין אירוע זה כראש נזק של פגיעה באוטונומיה, ובין אם נראה אותו כנזק לא ממוני נוסף, העומד בפני עצמו. 

סוף דבר

18.      דין הערעור להתקבל במובן זה שמסכום הפיצוי יופחתו תגמולי המל"ל. דין הערעור שכנגד להתקבל במובן זה שהפיצוי הכולל יגדל בסכום של 100,000 ₪ נכון ליום פסק דינו של בית משפט קמא. אשר על כן, במקום סעיף 19 לפסק הדין ייכתב כלהלן (שינויים ותוספות הודגשו – י"ע):

סוף דבר, ניתן בזאת פסק דין על  סך 1,069,795 ₪  בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד התשלום המלא בפועל, בניכוי תגמולי המל"ל בסך של 456,119 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה מיום 30.6.2008, ובתוספת הוצאות אגרה, בתוספת שכ"ט מומחים וכן בתוספת שכ"ט עו"ד  בשיעור 20% בצירוף מע"מ כחוק מסכום הפיצוי לאחר ניכוי המל"ל.

           לאור התוצאה אליה הגענו, אין צו להוצאות.

ש ו פ ט

השופט ח' מלצר:

           אני מצטרף לתוצאה שאותה הציע חברי, השופט י' עמית – בתיקון אחד והוא שראוי להוסיף, לשיטתי, למשיבה עוד 150,000 ש"ח (על הסכום של 100,000 ש"ח שנקב בו חברי בפיסקה 18 לחוות-דעתו) – בסעיף הפגיעה באוטונומיה.

           כן מסכים אני להערותיה של חברתי, השופטת ד' ברק-ארז. לגישתי אין בשלב זה צורך בשינוי העמדה שהובעה על-ידי חברי: כב' המשנה לנשיא, השופט (בדימ') א' ריבלין והשופט א' רובינשטיין ב-ע"א 1303/09 קדוש נ' בית החולים ביקור חולים (05.03.2012).

ש ו פ ט

השופטת ד' ברק-ארז:

           אכן בנסיבות העניין ניתן להכריע בערעור מבלי להידרש לגישות השונות בשאלה של היקף האפשרות לפסוק פיצויים בגין פגיעה באוטונומיה לצד פיצויים נוספים. זאת, לנוכח העובדה שזכויותיה של המשיבה נפגעו פגיעה נוספת בסירוב להפסיק את הניתוח שבוצע בה (מעבר להפרת זכויותיה בשלב שקדם לניתוח בכל הנוגע להסברים שניתנו לה באותה עת). על כן, חרף העובדה שאינני שותפה לגישתו המצמצמת של חברי, השופט י' עמית, בכל הנוגע לפסיקת פיצויים בגין פגיעה באוטונומיה, יש בידי להסכים לפסק דינו המקיף בהתייחס למקרה הקונקרטי שלפנינו, בכפוף להסכמתי לתיקון המוצע על ידי חברי, השופט ח' מלצר.

ש ו פ ט ת

           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית, ועל פי דעת השופטים ח' מלצר וד' ברק-ארז, כי לסכום שנפסק בבית משפט קמא יווסף הסך של 250,000 ₪, נכון ליום פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד.

           ניתן היום, ל' באב התשע"ג (6.8.2013).

ש ו פ ט                              ש ו פ ט                               ש ו פ ט ת