סיכומים מטעם תובע בהתנגדות לביצוע שטרות

א.    מבוא

  1. מקורו של תיק זה הינו בהתנגדות לביצוע שטרות על סך כולל של 61,000 ₪, אשר הוגשו לביצוע על ידי הזוכה ע.מ כנגד החייב, מר נ.ב, במסגרת תיק הוצל”פ 20-16882-11-7 ואשר נמשכו על ידי החייב  לזוכה לצורך תשלום חלק מחובו לאחר פירוק שותפות של בית דפוס

ב.    הרקע שקדם לחתימת הצדדים על ההסכם מיום 02.06.10 ולמסירת ההמחאות

  1. בין השנים 2007-2009 היו הזוכה והחייב שותפים בבית דפוס. בסוף שנת 2009 החליטו הצדדים לסיים את השותפות בניהם (סעיף 4 לתצהיר התובע). אין מחלוקת עובדתית שעם סיום השותפות נותר הנתבע חייב לתובע סכום כולל של 140,000 ₪ (כעולה מההסכם שצורף כת’ 1 וכן ראה עמוד 1 שורות 23-24 לפרוטוקול הדיון מיום 18.12.16).
  1. מעדותו של התובע עולה כי חוב זה נבע, בין היתר, מחוב של מכונת דפוס של חברת ZIROX שעלתה כ- 250,000 ₪ ושאותה מימן התובע לבדו בשארית חסכונותיו, לרבות הלוואה שנטל מאביו המנוח (סעיף 4 לתצהיר התובע). לאחר סיום השותפות, הנתבע המשיך להפעיל את העסק לבדו במשך מספר חודשים, שלאחריהם החליט לסגור אותו ואז מכר את כל הציוד ומכונות הדפוס שהיו בעסק, ללא כל פיקוח או מעורבות של התובע בכל הליך המכירה, כאשר לטענת התובע, שלא נסתרה, הנתבע לא הציג לו מעולם אסמכתאות בקשר למחיר בו מכר את הציוד ומכונות הדפוס.
  1. ביום 02.06.2010 התקיימה פגישה בין הצדדים, במסגרתה ביקש הנתבע לשלם לתובע על חשבון החוב שעמד על 140,000 ₪, מתוך הכספים שקיבל לטענתו עבור מכירת הציוד ומכונת הדפוס שנרכשה במיטב כספו של התובע, את הסך של 40,000 ₪ בלבד (סעיף 7 לתצהיר התובע).
  1. לטענת התובע, באותו מעמד הנתבע יצר בפניו תמונה “שובת לב” לפיה, עם סגירת “בית הדפוס” הוא נותר מחוסר כל ומחוסר עבודה וקיימת סכנה שיוותר ללא קורת גג ולכן ביקש מהתובע שיאפשר לו באופן זמני לא לשלם כלום עד שיתארגן וימצא עבודה (סעיף 8 לתצהיר התובע).
  1. ואולם, התובע לא הסכים להיענות באופן גורף לכך, בין היתר, מאחר וכבר המתין לתשלום חובו של הנתבע מספר שנים ועוד מאז שרכש מכספו את מכונת הדפוס ולכן דרש מהנתבע שיתחיל לשלם לו, גם אם זה אומר שבאופן זמני יקבל תשלומים בסכומים קטנים, וזאת עד שהנתבע ימצא עבודה ויוכל להשיב לו את החוב שנותר בתוך פרק זמן סביר (סעיף 9 לתצהיר התובע). בנסיבות אלו, נערך בין הצדדים הסכם מיום 02.06.10 אשר נכתב על ידי הנתבע.

ג.     טענת הצדדים- עיקר טענות התובע

  1. הנתבע הוא זה שניסח לבדו את ההסכם בכתב ידו, כאשר בטרם החתימה הוא שב והבטיח לתובע שאת מלוא סכום החוב שעמד על 100,000 ₪ ישיב לו בתוך חודשים ספורים וזאת גם באמצעות הלוואה שייקח לטענתו מבנק, לאחר שימצא עבודה (סעיף 10 לתצהיר התובע)
  1. לא היתה לתובע בשום שלב כוונה וגמירות דעת, עת חתם על ההסכם, לאפשר לנתבע להנציח את התשלומים הזעומים של 200 ₪ לחודש, אשר משמעותם היתה פריסת החוב למשך 41 וחצי שנים, גם אם לא נביא בחשבון את רכיב ההצמדה (סעיף 17 לתצהיר התובע).
  1. זאת ועוד, על העדר גמירות דעתו של התובע להנצחת החוב באמצעות תשלומים זעומים, ניתן אף ללמוד מההסכם, בו נקבע “ברחל בתך הקטנה” כי במקרה שיתאפשר לנתבע הוא ישלם סכומים גבוהים יותר על חשבון החוב ומכאן ברור שהתובע ראה בהצעת הנתבע לשלם תשלומים זעומים אלו, כמצב זמני עד למציאת מקום עבודה. משמצא הנתבע עבודה, היה עליו לשלם את חובו תוך פרק זמן סביר ומשלא עשה כן, עמדה לתובע הזכות לבטל את ההסכם ולהעמיד את מלוא החוב לפירעון מיידי.

טענות הנתבע

  1. בהתנגדותו הודה הנתבע כי עסקינן בהמחאות שניתנו עבור חוב שנותר חייב לתובע בעסק ולמעשה הנתבע כלל לא חולק על החוב, אך לטענתו בהתאם להסכם עליו לשלם את החוב בתשלומים חודשיים של 200 ₪ עד לגמר החוב, דהיינו במשך למעלה מ- 41 שנה (סעיף 2 להתנגדות הנתבע).
  1. בהתנגדותו הנתבע לא התייחס כלל לסעיף בהסכם שנחתם, הקובע כי במקרה ויתאפשר לו ישלם סכומים חד פעמיים נוספים שירדו מהחוב הכללי ומשכך, כל טענותיו המאוחרות בעניין הצורך לבחון את יכולתו הכלכלית במועד הגשת הבקשה לביצוע שטר מהוות הרחבת חזית אסורה, מאחר והן לא הועלו בהתנגדות בה טענתו היחידה התמקדה בכך שהוא עומד בתשלום הסך של 200 ₪ לחודש.

ד.    דיון

  1. סעיף 25(א)לחוק החוזים (חלק כללי), התשל”ג-1973 (להלן: “חוק החוזים“), שעניינו פרשנות חוזה, קובע כך: “חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו”.
  1. המחלוקת לעניין הדרך בה יש לפרש חוזה מתייחסת למקרים בהם לשון החוזה ברורה וחד משמעית לכאורה. “הלכת אפרופים” ובעקבותיה “הלכת מגדלי ירקות” קבעו, כי הבחינה שתבוצע במקרים אלה לא תהא בחינת הלשון בלבד, וכי אומד דעתם של הצדדים לחוזה יילמד הן מלשון החוזה והן מהנסיבות החיצוניות, כאשר הבחינה תהא מקבילה וחד שלבית.
  1. בענייננו, לשון ההסכם המחייב אינה ברורה וחד משמעית על פניה. הווה אומר כי ההסכם נשוא הדיון טעון בחינה, לא רק של לשונו, אלא גם של נסיבות כריתתו וכיו”ב סוגיות שיש בהן כדי לסייע בקביעת אומד דעתם המשותף של הצדדים בעת כריתת ההסכם.
  1. אין ספק שבענייננו, מדובר בשני צדדים שמערכת היחסים ביניהם, בטרם עריכת ההסכם הייתה קרובה וחברית, ולכן הייתה מבוססת בעיקרה על יחסי אמון והתחשבות התובע במצבו הארעי של הנתבע, אשר לא עבד כלל במועד החתימה על ההסכם!
  1. בנסיבות אלו, יש לתת משקל רב לעדותו של התובע, כי אומד דעת הצדדים בעת כריתת ההסכם הייתה כזו, שנועדה לאפשר לנתבע להתארגן ולמצוא מקום עבודה ועד אז לשלם 200 ₪ לחודש ולא הייתה כוונה להנציח את המצב הקיים, אשר משמעותו האופרטיבית היא מחילה של התובע לנתבע על החלק הארי של החוב, שהחזרו המלא עולה על תוחלת חייהם הצפויה של הצדדים!
  1. למסקנה זו ניתן להגיע גם על פי ההיגיון והשכל הישר שכן, בהסכם לא נקבע מועד פירעון סופי של מלוא החוב, דבר אשר מלמד על היעדר גמירות דעת של התובע להנצחת התשלום של 200 ₪ לחודש וכן שבהסכם לא נקבע כל מנגנון של חיוב בריבית פרט להפרשי הצמדה ואף לא נקבע מועד לתשלום הפרשי הצמדה!
  1. הלכה למעשה, שהתשלום של 200 ₪ בחודש מהווה בעיקרו סיפוק של רכיב ההצמדה בלבד של קרן החוב ולמעשה כמעט שלא מהווה תשלום של קרן החוב עצמה. די בעובדה זו כדי ללמד שלא היתה כוונה אמיתית של הצדדים להנציח את התשלומים של 200 ₪ לחודש לעולמי עד.
  1. הלכה פסוקה היא שמקום שצדדים לא קבעו בניהם כל מועד להשבת מלוא החוב, יתגבש החיוב תוך זמן סביר, במועד שיודיע עליו הנושה. ראה ד”נ 32/84 עזבון ולטר נתן וויליאמס ז”ל נ’ (BANK (LONDON פ”ד מד(2), 265 ,עמ’ 277-2788:” מה הדין אם הנושה והחייב לא קבעו ביניהם כל מועד באשר לפירעון החוב? בהעדר הוראה חוזית, יש לפנות לעקרונות כלליים לפתרון השאלה. נראה לי כי בענייננו חלים שלשה עקרונות כלליים, אשר כל אחד בנפרד ושלשתם גם יחד, מובילים למסקנה אחת: מועד הפירעון הוא תוך זמן סביר לאחר יצירת החוב. ..סעיף 41 לחוק קובע: “חיוב שלא הוסכם על מועד קיומו, יש לקיימו זמן סביר לאחר כריתת החוזה, במועד שעליו הודיע הנושה לחייב זמן סביר מראש”. 
  1. מעדותו של התובע עולה כי בטרם הגשת השטרות לביצוע פנה אל הנתבע מספר פעמים ודרש ממנו שישיב סכומים גבוהים יותר, אך הנתבע זלזל בו ואמר לו שיעשה מה שהוא רוצה (עמ’ 10 שורות 13-16 ושורות 29-33 וכן עמוד 11 שורות 1-2 ושורות 21-22 לפרוטוקול).
  1. במקרה דנן, כאשר היה מדובר בהסדר חוב זמני, שנועד לאפשר לנתבע למצוא עבודה ודרכים לשלם את מלוא החוב ולא ברצון משותף להנציחו באמצעות קבלת תשלומים זעומים למשך 41 שנים, הרי שאין ספק שציפייתו הסבירה של התובע הייתה שעם מציאת מקום עבודה מסודר הנתבע ישלם לו את מלוא החוב הכספי תוך פרק זמן סביר של חודשים ולא של עשרות שנים, כפי שהוא למעשה טען בעדותו בבית משפט!
  1. זאת ועוד, מחומר הראיות עולה כי התובע החזיק בידיו, טרם החתימה על ההסכם, 10 המחאות ע”ס 4,800 ₪ כ”א, ללא זמן פירעון, אשר נמשכו לפקודתו על ידי הנתבע. מאחר ואין מחלוקת עובדתית שהמחאות אלו נמסרו לתובע על ידי הנתבע ע”ח החוב, ניתן ללמוד שכוונת הנתבע, עת משך את ההמחאות, הייתה לפרוע את החוב בתשלומים של 4,800 ₪ לחודש ולא של 200 ₪ לחודש. כאן המקום לציין כי, בעדותו בבית משפט התחמק הנתבע ולמעשה סירב להגיד מה הסיבה בעטיה רשם על כל אחת מעשרת ההמחאות שמסר לתובע את הסך של 4,800 ₪ ולאחר מכן משך לפקודת התובע עוד שתי המחאות, האחת ע”ס 30,000 ₪ והשנייה ע”ס 31,000 ₪. כך טען הנתבע בחקירתו:

 

“ש. למה השיקים נמסרו ללא תאריך פירעון? ת. כי הם שיקים לביטחון לחוב שיש ביני לבינו, חוב שלי אליו. ש. למה 4,800 שקלים דווקא? ת. אני לא זוכר, הוא ביקש. שאז מסרת לו במקום 10 שיקים, נכון? ת. שני שיקים הוא החזיר לי. ש. אם מסרת לו 10 המחאות – הכוונה הייתה שכל תשלום יהיה על סך של 4,800 שקלים? ת. אין בעיה עם זה, כל עוד זה ביטחון וכל עוד לא עשינו הסכם, הכל יכול להיות. כתבנו בהסכם שזה מבטל כל שיק שלא יהיה. ש. לפני הסכם הייתה לך כוונה לשלם את החוב – 4,800 שקלים בחודש? ת. לא, אני נתתי את השיקים כי זה מה שהוא ביקש. ש. למה הסכמת לרשום סכום של 4,800 שקלים בכל שיק? ת.  כי כיבדתי את ע’ ואת מה שהוא אמר. ש. לפני עריכת ההסכם מה היו מועדי הפירעון? תוך כמה זמן היית צריך לפרוע את החוב שלך לע’? ת. מעולם לא דיברנו על זה. ש. מדוע מסרת לו שיק על סך של 31,000 שקלים? ת. לא זוכר, הוא עשה איזה חשבון וביקש בינתיים כדי שהוא יוכל להיות רגוע.” (עמ’ 12 ש’ 32-36 ועמ’ 13 ש’ 1-13 לפרוטוקול מיום 13.01.2019).

  1. מהאמור לעיל, עולה בבירור כי כוונת הצדדים היתה לפרוע את החוב בתוך פרק זמן סביר וההמחאות שמשך הנתבע לפקודת התובע ללא תאריך פירעון מדברות בעד עצמן בעניין זה. ויודגש כי הנתבע לא יכול לאחוז במקל בשני קצותיו בכך, שמחד גיסא טען בהתנגדותו כי אין לאפשר את ביצוע השטרות בנימוק שעל בית משפט לבחון את עסקת היסוד בין הצדדים תוך שהוא “מנפנף” בהסכם, אך מאידך גיסא כאשר אנו מבקשים לבחון את התחייבויות הנתבע על פי ההסכם, לרבות את התחייבותו לשלם סכומים נוספים מעבר לסך של 200 ₪ כל אימת שיתאפשר לו הדבר, הוא מעלה את הטענה כי לפנינו תביעה שטרית בלבד ולכן יש לבחון לשיטתו את יכולתו הכלכלית אך ורק במועד הגשת הבקשה לביצוע שטר, בעוד שהלכה למעשה התחייבותו הנ”ל נמשכת עד עצם היום הזה ועד להשבת מלוא החוב!
  1. גם אם נתעלם מהעובדה שטענה זו של הנתבע מהווה שינוי חזית מאחר ולא נטענה כלל בהתנגדות, הרי שגם אם נבחן את יכולתו הכלכלית של הנתבע במועד הגשת הבקשה ובוודאי שלאחר מכן, נגיע למסקנה חד משמעית כי הנתבע יכל לשלם סכומים העולים על 200 ₪ לחודש ומשלא עשה כן, בוודאי שעמדה לתובע הזכות לביטול ההסכם ולהעמדת החוב לפירעון מידי, באמצעות הגשת חלק מההמחאות לביצוע.
  1. חוברים לכך מספר גורמים יחדיו: ראשית, אין מחלוקת עובדתית בין הצדדים כי נכון למועד הגשת השטרות לביצוע -01.12.11- הנתבע כבר התחיל לעבוד בעבודה מסודרת בתור מנהל סופרמרקט והרוויח סך של 8,576 ₪ בחודש דצמבר 2011 וסך של 13,131 ₪ ב חודש ינואר 2012, וזאת בשונה מהסטטוס שלו עת נחתם ההסכם בו הכנסותיו עמדו על 0 ₪ לחודש! די בעובדה זו כדי להשמיט את הקרקע מאחורי כל טענות הבדים של הנתבע, כאילו לא היתה לתובע זכות לדרוש החזרים מעל 200 ₪ לחודש בנסיבות אלו.
  1. שנית, נכון ליום הגשת השטרות לביצוע, היה הנתבע מצוי ביתרת חובה זעומה של 156 ₪ כאשר מעיון בתדפיס העו”ש עולה כי באותו החודש הוציא על בתי קפה סכום העולה על 200 ₪. שלישית, מעיון בתדפיס כניסות ויציאות מישראל לשנים 2010-2016 עולה כי בשנים אלה הנתבע יצא מהארץ לפחות 5 פעמים, כאשר יציאתו הראשונה לחופשה בחו”ל התרחשה עוד ביום 18.08.10, דהיינו פחות מחודשיים לאחר כריתת ההסכם, אשר בגדרו התחייב לשלם סכומים גבוהים יותר אם יתאפשר לו הדבר. די גם בעובדה זו כדי ללמד על חוסר תום לב שדבק בנתבע והפרה בוטה של ההסכם שכן, ברור שלאדם שיש לו אפשרות כלכלית לנפוש בחו”ל, יש אפשרות להחזיר חובות בסכום שעולה בהרבה על 200 ₪ לחודש. בשולי הדברים יצוין כי גם העובדה שהנתבע מיוצג בהליך זה על ידי עורך דין מלומד, מהמגזר הפרטי, מלמדת על יכולת כלכלית לתשלום חוב בתשלומים העולים על 200 ₪ לחודש.
  1. רביעית, הנתבע לא אמר אמת בתצהירו בכל הנוגע לנסיבות יציאתו מהארץ ולמעשה היתמם וניסה להוליך שולל את בית משפט לסבור כאילו היה מדובר בעיקר בנסיעות למטרת עבודה! לעניין זה מופנה בית המשפט לסעיף 43 לתצהירו של הנתבע שם טען כי: “בשנת 2010 נסעתי ל4 ימים ב 350$ להתאוורר אחרי שענבל ואני נפרדנו. שאר הנסיעות (2014-2016) היו מהעבודה ואחת הזמינה אותי בת זוגתי למספר ימים בדיל“. גם במסגרת חקירתו הנגדית טען הנתבע “בהבל פיו” כי כל הטיסות היו כביכול למטרת עבודה: “ש. תאשר לי שבין השנים 2010-2016 טסת 5 פעמים לחו”ל? ת. נכון במסגרת עבודה  (עמ’ 14 שורות 20-21 לפרוטוקול). ובהמשך: “ש. ב16.07.15 טסת ל4 ימים לאן? זה למטרת עבודה בטוח אם אני לא טועה לבורגס… ש. זה בעצם טיול ולא נסיעה לצרכי עבודה? ת. זו נסיעת עבודה.” (עמ’ 15 ש’ 6-7 ו- 12-13 לפרוטוקול).

 

  1. דא עקא, משנדרש הנתבע להשיב ישירות לשאלות בית המשפט בעניין, התוודה בסופו של יום “שלא דוברים ולא יער” והלכה למעשה, בניגוד מוחלט למוצהר בתצהירו ובעדותו בבית משפט, כל 5 הטיסות שלו לחו”ל היו למטרות נופש ועינוגים ושום נסיעה לא היתה למטרות עבודה!
  1. ש. בית משפט: במה אתה עובד? ת. מנהל סופר. ש. בית משפט: איפה? ת. רשת ויקטורי ש. בית משפט: כאשר למשל נסעת לבורגס מה עשית באותה נסיעה? ת. זו נסיעת נופש, הכל ממומן לנו, הסעות הטיול המלון, לא מוציאים שקל בנסיעות האלו. כן מופנה בית המשפט לעמוד 14 שורות 22-33 לפרוטוקול, מהם עולה כי הנתבע הודה פעם נוספת כי כל טיסותיו לחו”ל היו למטרות נופש ולא למטרות עבודה, לרבות טיסתו לאיטליה בשנת 2015 למשך 10 ימים! למותר לציין, שמעיון בתלושי שכרו של הנתבע לשנים 2017-2018 עולה כי שכרו עלה לסך של 14,500 ₪ ברוטו לחודש וזאת עוד לפני הפרשות לקרנות פנסיה, השתלמות וגמל. חרף האמור לעיל, הנתבע העיד באופן זחוח ומתנשא בבית משפט, כאשר לשאלת ב”כ התובע, מתי לשיטתו יסתיים פירעון החוב, הוא השיב כי בכוונתו להמשיך לשלם את החוב בתשלומים של 200 ₪ לחודש וזאת עד לקץ הימים!: “ש. בן כמה אתה היום? ת. אני בן 50. ש. מתי לדעתך יגיע מועד הפירעון הסופי של החוב שלך לע’? ת. לפי ההסכם, מה שכתוב בהסכם. ש. ואם זה יהיה בעוד 40 שנה? ת. כן. לפי מה שכתוב בהסכם, אני מתכוון לכבד את ההסכם.”

 

  1. יש לדחות גם את טענת הנתבע כי לא נמסרה לו הודעת ביטול הסכם לפני הגשת התביעה שכן, הפסיקה פירשה את ההוראה בסעיף 8(א) לחוק החוזים (תרופות) תשל”ג-1973 בדבר הצורך במתן הודעת ביטול באופן מרחיב (ע”א 7654/07 ברקוביץ נ’ קורין (11.8.10) וכבר נקבע לא אחת כי עצם הגשת תביעה יכול להוות תחליף להודעת ביטול.
  1. לאור כל האמור במצטבר לעיל, מתבקש בית המשפט הנכבד לקבל את התביעה השטרית כנגד הנתבע במלואה שכן, אין ספק מחומר הראיות שמטרת הצדדים בהסכם היתה למצוא פתרון ארעי לחוב עד שהנתבע ימצא עבודה ולא היתה מטרה להנצחת התשלומים הזעומים, וכי ככל ולנתבע ישנן טענות לאי יכולת כלכלית לפרוע את מלוא החוב, יוכל לבקש להיחקר על יכולתו בלשכת הוצאה לפועל, גוף מקצועי אשר יש לו כלים לבחון בקפידה את טענתו זו. כן מתבקש בית המשפט הנכבד לחייב את הנתבע בהוצאות התובע, לרבות שכ”ט עו”ד ומע”מ.

                                                                                                         _______________

                                                                                                             ניר טולדנו, עו”ד

                                                                                                                ב”כ התובע 

סגירת תפריט
דילוג לתוכן