על מי מוטלת החובה לזמן לחקירה מצהיר שאינו בעל דין בהליך ביניים?
תקנה 522 לתקנות סדר הדין האזרחי תחת הכותרת: חקירת מצהיר קובעת כי:
(א) מצהיר בהליך עיקרי או בעל דין שמסר תצהיר בהליך ביניים, יתייצב לחקירה ביום הדיון, אלא אם כן הודיע בעל הדין שכנגד בהודעה בכתב לבית המשפט ולכל בעלי הדין, שהוא מוותר על חקירתו של המצהיר.
(ב) רצה בעל דין לחקור חקירה שכנגד מצהיר שאיננו בעל דין בהליך ביניים, יודיע על כך לבעל הדין שהגיש את התצהיר וידרוש את התייצבותו של המצהיר לשם חקירה שכנגד בשעת הדיון; ההודעה תומצא בעוד מועד כדי ליתן למצהיר שהות מספקת להתכונן ולנסוע למקום המשפט.
(ג) לא התייצב המצהיר בהתאם להודעה, לא ישמש תצהירו ראיה אלא ברשות מיוחדת מאת בית המשפט או הרשם.
משמעות אי התייצבות המצהיר לחקירה
מקום בו הוגש תצהיר של עד במקום חקירה ראשית אזי "החובה להעמיד את המצהיר לחקירה שכנגד חלה על מי שהגיש את התצהיר כחקירה ראשית" [ראה: ע"א 743/89 גולדווסר נ' קרביץ, פ"ד מו(1) 485,489].
אין כל משקל לחקירה ראשית של בעל דין שעה שהוא נמנע במתכוון מלחשוף עצמו לחקירה שכנגד. כך לגבי בעל דין, וכן לגבי מצהיר מטעמו של בעל דין, אשר נמנע מלהזמינו לחקירה נגדית על תצהירו בבית המשפט.
יחד עם זאת, כאשר מדובר בהליך ביניים בהליך אזרחי במסגרתו הוגש על ידי אחד הצדדים תצהיר של אדם שאינו בעל דין לא מוטלת על הצד שהגיש את התצהיר החובה להביאו לדיון אם הצד שני לא דרש את התייצבותו בטרם מועד הדיון.
דוגמאות שכיחות להליכי ביניים שמתקימים בבית משפט הם בקשות לביטול פסק דין, בקשות למתן ארכה להגשת התנגדות לביצוע שטר או לביצוע תובענה.
משמעות אי זימנו של מצהיר שאינו בעל דין לחקירה בהליך ביניים.
בחלק מהליכי הביניים המתקימים בבתי משפט, מבוססת עילת הבקשה על הטענה שבעל הדין לא קיבל את כתב התביעה או את "האזהרה" מהשליח . לאחר הגשת הבקשה נוהג בית המשפט לקבוע דיון.
במידה ומדובר בתצהיר של שליח שאינו בעל דין ומאחר ומדובר בהליך בינים , מוטלת על הצד שכנגד החובה לזמנו לדיון ולא על הצד שהגיש את התצהיר של השליח.
מכאן שמשמעות אי זימונו לחקירה מבעוד מועד של השליח שטען שביצע את המסירה עלול להביא לתוצאה עגומה שתצהירו של השליח לא ניסתר כלל למרות שלא התייצב לדיון.