כלל ראשון לכללי פסיקת ההוצאות הוא שבאין נסיבות מיוחדות, המצדיקות לשלול מבעל- דין שזכה, יהא אותו בעל-דין זכאי לפסיקת מלוא ההוצאות (ראה: י.זוסמן, סדרי הדין , האזרחי (אמינון, מהדורה שישית, בעריכת ש' לוין 1990 , בעמ' 507-508 וכן: ע"א 1986  ( 822 , עמ' 830-829 ( 1894/90 שמואל פלאטו-שרון נ' ז'ק אסולין, פ"ד מו( 4).

עם זאת,קובע בית משפט כי  אין להתעלם מ"צוק העיתים" והעומס הרב שמוטל על בתי המשפט והצורך במדיניות שיפוטית ראויה, שמשמעותה  מחד גיסא הרתעת חייבים מגרימת פתיחת הליכי סרק כשהחוב ברור ולא היה מקום שלא לשלמו בטרם פתיחת ההליכים אך מאירך גיסא עידוד סיום הליכים אלו מוקדם ככל האפשר, תוך הימנעות ממתן תמריץ שלילי לסיום הליכי סרק בשלבים מוקדמים על ידי פסיקת מלוא ההוצאות.

בנסיבות אלו, קבע בית משפט  כי יהיה זה נכון וצודק לחייב את הנתבעות, מעבר לסכום ששולם בהסכמה, לשלם לתובע הוצאות בסך כולל של 70,000 שהוא כמחצית מהשכר המומלץ לפי כללי לשכת עורכי הדין והוא משקף אל נכון מסר לנתבעות שלא להתמהמה מלשם סכומים שאינם שנויים במחלוקת, תוך עידוד תובעים להגיש תביעות בכדי לממש זכותם בבית המשפט, ומצד שני תמרוץ לשלם סכומים אלו בהקדם האפשרי לאחר הגשת התביעה, בכדי לא לחוב מלוא ההוצאות על פי הדין.

לקריאת פסק הדין המלא שניתן במסגרת ת"א 34713-12-10 (שלום תל אביב) המוסד לביטוח לאומי נ' הפניקס חברה לביטוח בעמ ואח'