מהפכת הצוואות ההדדיות: האם מותר להתחרט ולשנות צוואה משותפת מהעבר?

ניתוח החלטתה של כב' השופטת ריבי לב אוחיון (מיום 18 באפריל 2025)

עולם הירושות והצוואות בישראל סוער בשנים האחרונות סביב שאלה משפטית ומוסרית כבדת משקל: כאשר בני זוג עורכים "צוואה הדדית" (צוואה משותפת שבה הם מסתמכים זה על זו), האם אחד מהם רשאי, בחלוף השנים, לשנות את דעתו באופן חד-צדדי ולכתוב צוואה חדשה?

החלטה טרייה של כב' השופטת ריבי לב אוחיון עושה סדר בנושא, ומשרטטת גבולות ברורים בין הדין הישן לדין החדש, תוך התבססות על פסיקותיו העדכניות ביותר של בית המשפט העליון.

תעודת זהות של ההחלטה

• הערכאה המשפטית: בית המשפט לענייני משפחה.

• השופטת היושבת בדין: כב' השופטת ריבי לב אוחיון.

• מועד מתן ההחלטה: כ' בניסן תשפ"ה, 18 באפריל 2025.

• פרטי התיק: פסק הדין הותר לפרסום ללא פרטים מזהים  לשם הגנה על פרטיות המשפחה. ת"ע 13504-01-22  ת"ע 12056-09-23 ת"ע 13536-01-22  **** נ' האפוטרופוס הכללי במחוז תל-אביב ואח'

   

• השאלה המשפטית שבמרכז הדיון: האם מנוח, שערך עם רעייתו צוואה הדדית בשנת 1996, היה רשאי לשנותה בשנת 2010 ולצוות חלק מרכושו לאדם אחר (התובעת), למרות התנגדות יתר היורשים (הנתבעים)?

הרקע העובדתי: סיפורה של משפחה

בשנת 1996 חתמו בני זוג על שתי צוואות זהות (צוואות הדדיות). בצוואות אלו נקבע מנגנון פשוט: מי שישרוד ראשון יירש את מלוא הרכוש של בן הזוג שנפטר ("ולה/ולו בלבד").

בשנת 2010, בעוד אשתו בחיים, פנה המנוח לעורך דין וערך צוואה נוטריונית חדשה. בצוואה זו הוא שינה את המנגנון, וקבע כי חלק מעיזבונו יועבר לתובעת (בנוסף לרעייתו).

בשנת 2022 הלכה המנוחה לעולמה, ובשנת 2023 נפטר גם המנוח. כעת, כשהגיעה העת לקיים את הצוואות, התעורר סכסוך עז: הנתבעים טענו כי מכוח "עיקרון תום הלב" ואינטרס ההסתמכות, המנוח היה חסום ומנוע מלשנות את הצוואה המשותפת משנת 1996. מנגד, התובעת ביקשה לקיים את צוואת 2010 המאוחרת.

הכרעת השופטת: חופש הציווי מנצח

כב' השופטת ריבי לב אוחיון בחנה את החומר הקיים בתיק והגיעה למסקנה חד-משמעית: למנוח הייתה זכות מלאה לערוך את צוואת 2010 ולשנות מהקבוע בצוואות 96'. בית המשפט קבע כי השינוי תקף לחלוטין ביחס לכלל הרכוש – הן ביחס לרכושו האישי של המנוח והן ביחס לרכוש שהוא עתיד היה לרשת מאשתו המנוחה.

שלושת הנימוקים המרכזיים להחלטה

1. "מלכודת הזמן" של תיקון 12 לחוק

בשנת 2005 נכנס לתוקף תיקון מס' 12 לחוק הירושה (סעיף 8א), אשר הסדיר לראשונה באופן קשיח את מוסד הצוואות ההדדיות וקבע מגבלות מחמירות על ביטולן. אולם, השופטת לב אוחיון הזכירה מושכלת יסוד: התיקון אינו חל רטרואקטיבית. מאחר שצוואות בני הזוג נערכו בשנת 1996 (לפני התיקון), חל עליהן הדין הישן. לפי הדין הישן (הלכת זמיר המפורסמת), עצם עריכת צוואות הדדיות אינה מגבילה את בני הזוג מלשנותן, אלא אם כן קיימת ראיה מפורשת לכך שהם התכוונו להגביל זה את זו.

2. הלשון המפורשת של בני הזוג: "שמרתי לעצמי את הזכות"

בניגוד למקרים שבהם הצוואה שותקת, במקרה זה בני הזוג הגדילו לעשות וכתבו שחור על גבי לבן בסעיף 2 לצוואותיהם, כי הם שומרים לעצמם את הזכות לבטל, לשנות או להוסיף על הצוואה בכל עת. השופטת הדגישה כי הוראה זו "סותמת את הגולל" על הטענה לחוסר תום לב. בני הזוג רצו להשאיר לעצמם פתח מילוט, והמנוח פשוט מימש את הזכות שהם העניקו זה לזו במפורש.

3. אין מנגנון "יורש אחר יורש"

הנתבעים ניסו להסתמך על פסק דין אחר של העליון (בע"מ 1857/24), שבו הגביל בית המשפט בן זוג מלשנות צוואה הדדית ביחס לרכוש שירש מאשתו. אולם, השופטת לב אוחיון ביצעה אבחנה משפטית מדויקת: באותו מקרה, בני הזוג קבעו בצוואה הגבלות ותנאים על מה ייעשה ברכוש לאחר פטירת השני (מנגנון "יורש אחר יורש"). במקרה הנוכחי, צוואות 96' לא כללו שום מנגנון של "יורש אחר יורש" או מגבלה על בן הזוג שנותר בחיים. משנפטרה המנוחה ראשונה, המנוח הפך לבעלים המלא והבלעדי של הרכוש, ללא כל תנאי או חיוב – ולכן היה רשאי לצוות אותו כראות עיניו בצוואת 2010.

בשורה התחתונה

החלטתה של השופטת ריבי לב אוחיון מהווה תזכורת חיונית לעיקרון העל של דיני הירושה בישראל – חופש הציווי.

כאשר מדובר בצוואות שנערכו לפני שנת 2005, וכל עוד אין בצוואה הוראות המגבילות במפורש את שינויה (ובמיוחד כאשר נכתב בהן הפוך), בני הזוג אינם כבולים להסכמות העבר והם רשאים להתאים את חלוקת רכושם למציאות החיים המשתנה.