בשנות ה-80 של המאה הקודמת, מדינת ישראל ניסתה לפתור את אחת הבעיות החברתיות הבוערות שלה: פינוי המעברות ושיכון התושבים בדירות קבע. בתוך הפרויקט הלאומי הזה, נרקם שיתוף פעולה בין משרד הבינוי והשיכון לבין איש העסקים דוד אפל וחברות שבבעלותו. המפונים חתמו על ייפויי כוח, ואפל טיפל בענייניהם מול המדינה, סייע להם לקבל הלוואות מסובסדות ומענקים, והמחה את הזכויות הללו אליו.
אלא שמאחורי הקלעים של מפעל הפינוי והבינוי, התרחשה הונאה מתוחכמת. לאחר מימוש ההלוואות ורכישת הדירות, פנה אפל שוב ושוב למשרד הבינוי והשיכון בבקשות לעדכון סכומי ההלוואות בשל השינויים האינפלציוניים הסוערים של אותם ימים. הוא הציג מצגי שווא כאילו ההלוואות טרם מומשו, וגרף לכיסו מיליוני שקלים של עדכוני הלוואות שלא הגיעו לו.
החשבון הגיע, כרגיל במחוזותינו, באיחור ניכר אך בעוצמה רבה. בפסקי דין חלוטים של בית המשפט המחוזי והעליון (שהאחרון שבהם ניתן ב-2012), נקבע כי אפל ניצל את אמון המדינה וביצע מעשי תרמית. הוא חויב לפצות את המדינה בסכום עתק של 42.5 מיליון ש"ח. בעקבות החוב הבלתי נתפס הזה, נפתחו נגדו הליכי חדלות פירעון ומונה לו נאמן. בשלהי 2024, קבע הנאמן כי עם הצטברות הריביות וההצמדות, חובו של אפל למדינה כבר זינק לסכום דמיוני של 63,813,543 ש"ח.
בפסק דין חדש שניתן לאחרונה בבית המשפט העליון (במסגרת תיק רע"א 47531-04-26), הגיע עוד פרק בעלילה המפותלת הזו אל סיומו , כאשר נקבעו גבולות ברורים בין ניסיונות החייב להעלות טענות מן העבר לבין עקרונות דיוניים נוקשים.
הפיקדון המסתורי משנות ה-80
כאן מתחיל הפרק הנוכחי והמרתק בעלילה המשפטית. בנובמבר 2025 – למעלה משנה לאחר קביעת הנאמן בתביעת החוב – פנה אפל לבית המשפט המחוזי. בפיו הייתה טענה מדהימה: "שילמתי את החוב".
לטענת אפל, עוד בשנות ה-80 הופקדו בבנק מזרחי טפחות פיקדונות ייעודיים שנועדו לכסות את ההלוואות שקיבל מהמדינה לאורך תקופה של 30 שנה. הוא טען כי פירעון זה הושלם "בזמן אמת" בין השנים 2012–2013, מיד לאחר שפסקי הדין נגדו הועברו לחלוטים. כהוכחה, הציג שני מכתבים מהבנק משנת 2021 המאשרים כי הכספים מאותם פיקדונות אכן הועברו בסופו של דבר לידי המדינה.
אפל ביקש מבית המשפט להורות לנאמן לחקור את העניין, בטענה שהוא לא מנסה לפתוח פסק דין חלוט, אלא מדובר בטענת "פירעון מאוחר" לפסק הדין.
המלכוד הדיוני: זמן הוא לא המלצה
ביוני 2026, שמה השופטת רות רונן מבית המשפט העליון קץ לניסיונות הללו, בהחלטה ברורה המזכירה לכולנו שמשפט אינו רק "צדק מהותי", אלא גם פרוצדורה, סדר וסופיות.
במסגרת החלטתה בתיק רע"א 47531-04-26, דחתה השופטת רונן את בקשת רשות הערעור של אפל , והצביעה על שתי משוכות קריטיות שאפל נכשל בהן לחלוטין:
1. השעון המשפטי אינו עוצר מלכת
לפי החוק, לאדם המבקש לערער על הכרעת נאמן יש 45 ימים בלבד. אפל חיכה למעלה משנה. כדי שבית המשפט יקבל איחור כה דרמטי, על המבקש להציג "טעם מיוחד" – סיבה יוצאת דופן שגרמה לעיכוב. אפל לא סיפק שום הסבר לשיהוי הניכר. השופטת רונן ציינה כי השיהוי הזה מדבר בעד עצמו:
"…חזקה על המבקש שלו היה משלם במלואו חוב של כ-42 מיליון ש"ח, כי היה נחפז ומגיש ערעור על ההכרעה שקבעה אחרת."
2. אותה הגברת בשינוי אדרת
מעבר לפגם הטכני של הזמן, השופטת צללה לסיכויי הערעור וחשפה את הבעייתיות שבו : מנגנון הפיקדונות שאפל טוען לגביו כעת הוא אותו מנגנון בדיוק שנדון, נבחן ונדחה על ידי בתי המשפט בהליכים המקוריים שהסתיימו ב-2012. באותם ימים נקבע כי טענותיו לגבי הפיקדונות נטענו בעלמא ולא הוכחו.
המכתבים שהביא מהבנק היו כלליים מדי, לא נקבו בסכומים מדויקים ולא הוכיחו קשר ישיר לחוב הספציפי שנוצר בגין מעשי המרמה. המדינה עצמה הבהירה כי גם אם הועברו אליה כספים מאותם פיקדונות ישנים, אין בהכרח קשר ישיר בינם לבין החוב הפסוק על התרמית שביצע.
בשורה התחתונה: סוף לסיפור?
החלטת בית המשפט העליון מדגישה עקרון יסוד במשפט הישראלי: עקרון סופיות הדיון ואינטרס ההסתמכות. אי אפשר "להמציא" טענות ישנות באריזה חדשה של "פירעון מאוחר" כדי לעקוף פסקי דין חלוטים , ובטח שלא לאחר שהגשת הבקשה נתקלה בשיהוי של שנה ללא כל הסבר סביר.
דוד אפל ייאלץ להישאר עם חוב המיליונים למדינת ישראל , בעוד החלטה זו של השופטת רונן (בתיק רע"א 47531-04-26) נותרת כתמרור אזהרה בוהק לכל מי שסבור שזמני הגשה משפטיים הם המלצה בלבד.