בעידן שבו כלי בינה מלאכותית (AI) הופכים לחלק בלתי נפרד מחיינו, קל להתפתות ולתת למכונה לעשות עבורנו את העבודה הקשה. אולם, מה קורה כאשר עירייה מחליטה להסתמך על מערכת דיגיטלית לצורך ניסוח החלטות מול תושביה ואף בכתבי טענות לבית המשפט, ומגלה בדיעבד שהמערכת "הזתה" חוקים ופסקי דין שלא היו ולא נבראו?
פסק דין מרתק ותקדימי של בית המשפט העליון, שניתן לאחרונה בתיק רע"א 63194-08-25 נבו בן כהן נ' עיריית רמת גן ומדינת ישראל – משרד החינוך (מפי המשנה לנשיא נעם סולברג, ובהסכמת השופטים עופר גרוסקופף וגילה כנפי-שטייניץ) , שופך אור על הסכנות החמורות שבשימוש בלתי מבוקר בטכנולוגיה על ידי רשויות ציבוריות.
הרקע: נסיעה שלא הייתה צריכה להיוולד
הפרשה החלה כאשר אב לקטין הלומד בחינוך המיוחד ביקש מעיריית רמת גן לאשר לבנו הסעה מביתו החדש. העירייה דחתה את הבקשה ושלחה לאב מכתב דחייה מנומק להפליא. המכתב התבסס על סעיפים ספציפיים מתוך "חוזר מנכ"ל משרד החינוך תשפ"ג/4(א)" ואף הפנה לשלושה פסקי דין של בתי המשפט המחוזיים לתמיכה בעמדתה.
האב, שלא ויתר, פנה באמצעות עורך דין למשרד החינוך כדי לקבל את החוזר המדובר – ושם נדהמו לגלות: "חוזר המנכ"ל אליו מפנה עיריית רמת גן אינו מוכר לנו". התברר כי החוזר אינו קיים, הציטוטים מומצאים, ופסקי הדין שאליהם הפנתה העירייה מעולם לא כללו את הקביעות הללו.
האב הגיש עתירה מינהלית לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (עת"מ 53460-06-25) בפני השופט ק' ורדי. במהלך הדיון, הגיעו הצדדים להסכמה לפיה הילד יקבל את ההסעה, והעתירה לגופה התייתרה. עם זאת, השופט ורדי במחוזי דחה את בקשת האב לפסיקת הוצאות לטובתו. על החלטה זו הוגש הערעור לעליון.
חזרת הניגון וההזיה המשפטית
החלק המדהים באמת בפרשה הוא שהעירייה לא עצרה שם. גם כאשר השיב בא כוחה לבית המשפט המחוזי ולאחר מכן לבית המשפט העליון, המשיכו כתבי הטענות להכיל פסקי דין מומצאים. כך למשל, כדי להצדיק את עמדתה
המשנה לנשיא, השופט נעם סולברג, תיאר את המצב בכאב וציטט מספר משלי:"תַּחַת שָׁלוֹשׁ רַגְזָה אֶרֶץ וְתַחַת אַרְבַּע לֹא תוּכַל וְאֵת".
השופט הדגיש כי הטעות חזרה על עצמה שוב ושוב, מבלי שהעירייה הסיקה את המסקנות המתבקשות.
עמדת השופט סולברג: שני מישורים של חומרה
בפסק דינו, השופט סולברג מחלק את הפסול בהתנהלות העירייה לשני הקשרים מרכזיים:
בגדרי ההליך המשפטי (שימוש לרעה בהליכי משפט): עורך דין המגיש כתב בית דין בדוי מועל בחובתו כלפי מרשו, כלפי הצד שכנגד וכלפי בית המשפט. בהסתמכו על הלכת בית המשפט העליון בעניין בג"ץ 38379-12-24 פלונית נ' בית הדין השרעי לערעורים (שם קבעה השופטת כנפי-שטייניץ כי הגשת חומרים מומצאים בשל בינה מלאכותית היא מניפולציה חמורה) , הבהיר סולברג כי "העת לנקוט בסבלנות ובהבנה כלפי כתבי בי-דין שגויים… חלפה עברה". הרתעה חיונית כאן כדי לוודא ששימוש לרעה כזה אינו משתלם.
ביחסי האזרח והרשות המינהלית (פערי הכוחות): חומרה יתרה וייחודית קיימת כאשר הרשות משתמשת ב-AI ישירות מול האזרח. בתוך כותלי בית המשפט, יש שופט ועורכי דין שיכולים לחשוף את ההזיה. אך מול האזרח הקטן בביתו – מרבית האנשים יקבלו מכתב רשמי ומנומק של העירייה כמתווה דין מוחלט וירימו ידיים. השופט קבע כי החלטה המסתמכת 'באופן עיוור' על מערכת AI ללא בקרה אנושית לוקה מיניה וביה בשרירותיות ומהווה הפרה חמורה של חובת ההגינות המוגברת החלה על הרשות הציבורית.
סוף דבר: חובת הבקרה האנושית
בית המשפט העליון קיבל את הערעור פה אחד והטיל על עיריית רמת גן הוצאות משפט בשיעור ניכר. פסק הדין מהווה תמרור אזהרה בוהק לכל רשות ציבורית, משרד עורכי דין או גוף ממלכתי: השימוש בבינה מלאכותית אינו אסור, אך הוא מחייב בקרה אנושית קפדנית, אימות אסמכתאות קריטי ועמידה בחובת ההגינות הציבורית . מי שישאיר את מלאכת הניסוח וההחלטה למכונה בלבד – יישא בתוצאות