סקירה משפטית בעקבות בג"ץ 577436-05-25 מיכאל שטטמן נ' בית המשפט העליון
פתח דבר
החלטת בית המשפט הגבוה לצדק בתיק בג"ץ 577436-05-25 חושפת מקרה חריג, ואף "חסר תקדים" לדברי השופט כבוב , שבו אדם הורשע בעבירת מין חמורה בערכאת הערעור, וזאת לאחר שהמדינה עצמה חזרה בה מהבקשה להרשיעו בעבירה זו במהלך הדיון. הפרשה מעלה שאלות יסוד על גבולות סמכותו של בית המשפט, הגינות ההליך הפלילי ומשמעותה של "חזרת המדינה" מערעור.
רקע: הזיכוי במחוזי והערעור לעליון
העותר, ד"ר מיכאל שטטמן, גניקולוג במקצועו, זוכה פה אחד בבית המשפט המחוזי מעבירות של אינוס במרמה ומעשה מגונה במרמה שיוחסו לו בגין מעשים שביצע במטופלותיו. המדינה ערערה על הזיכוי לבית המשפט העליון (ע"פ 1204/23).
במהלך הדיון בערעור, הביע הרכב השופטים (אלרון, שטיין וכשר) ספקות כבדים לגבי האפשרות להרשיע את העותר בעבירות מין. השופטים ציינו כי התשתית העובדתית מלמדת שהעותר פעל במטרה להיטיב עם מטופלותיו ולא מתוך דחף מיני, ולכן חסר היסוד הנפשי הנדרש למרמה. במקום זאת, הציע בית המשפט לבחון הרשעה בעבירה חלופית של תקיפה.
ה"קצר בתקשורת" וההרשעה המפתיעה
בעקבות הערות בית המשפט, הודיעה המדינה בכתב כי היא חוזרת בה מהבקשה להרשיע את העותר בעבירות מין ומבקשת להרשיעו בתקיפה בלבד. העותר מצדו התמקד בטיעוניו רק בשאלת עבירת התקיפה, בהנחה שסוגיית עבירות המין ירדה מהפרק.
למרות זאת, ביום 23.03.2025, ניתן פסק דין המרשיע את שטטמן באינוס במרמה. בדיון מאוחר יותר בבקשה לביטול פסק הדין, התברר כי נוצרה אי-הבנה עמוקה:
עמדת בית המשפט: השופטים התכוונו להצעה מותנית (Take it or leave it) – העותר לא יורשע בעבירות מין בתנאי שיוסכם להרשיעו בתקיפה. מששטטמן התנגד להרשעה בתקיפה, פסק הדין ניתן לפי "שורת הדין" המקורית.
עמדת הצדדים: המדינה והעותר הבינו כי מדובר בשתי שאלות נפרדות ובלתי תלויה. מבחינתם, החזרה מעבירות המין הייתה סופית ומוחלטת ללא קשר לתוצאה בעניין התקיפה.
המחלוקת המשפטית: אינוס במרמה מול תקיפה
במוקד הדיון עמדה השאלה כיצד לסווג מעשים של רופא החורג מהמקובל ללא כוונה מינית:
אינוס במרמה: דורש הוכחה שהנאשם היה מודע לכך שהסכמת המטופלת ניתנה רק בשל מצג השווא. השופטים ציינו כי קשה לייחס מרמה למי שפעל לטובת המטופלת.
תקיפה: השופט שטיין הסביר כי ברגע שרופא מבצע פעולה בגופו של מטופל ללא הסכמה מדעת מלאה, זוהי תקיפה פלילית ואזרחית, גם אם הכוונה הייתה טובה.
חוות דעתו החולקת של השופט כשר
בבקשה לביטול פסק הדין, נחלקו דעות השופטים. השופט כשר, בדעת מיעוט, סבר שיש לבטל את ההרשעה באינוס:
הוא הדגיש את חשיבות הגינות ההליך.
הוא תמה כיצד ניתן להרשיע נאשם בעבירה שהמדינה חזרה בה מהערעור לגביה.
לשיטתו, הרשעת העותר בעבירה החמורה ביותר בספר החוקים לאחר שהמדינה ויתרה עליה מהווה עיוות דין.
הכרעת השופט כבוב בבג"ץ
השופט חאלד כבוב, שבפניו הובאה העתירה לביטול פסק הדין של העליון, סיכם את המצב כסבוך ומורכב:
סעד שיורי: בג"ץ לא יתערב בפסק דין של הרכב בעליון אלא כמוצא אחרון בהחלט.
מיצוי הליכים: מאחר שטרם הוכרעה הבקשה לדיון נוסף , ומאחר שהעותר יכול להגיש בקשה למשפט חוזר (אפילו ללא הסכמת המדינה) , אין מקום להתערבות בג"ץ בשלב זה.
השהיית העתירה: השופט כבוב הורה על השהיית הטיפול בעתירה עד למיצוי כל האפיקים הדיוניים האחרים , תוך הבעת תקווה שהעניין יבוא על פתרונו ללא צורך בהכרעה חותכת של בג"ץ נגד פסק דין של העליון.
סיכום
פרשת שטטמן נותרה כפצע פתוח במערכת המשפט. היא ממחישה את המתח בין חקר האמת הפרוצדורלי לבין הגינות ההליך, ומעמידה למבחן את היכולת של המערכת לתקן טעויות הנובעות מאי-הבנה בסיסית בין כס השיפוט לבין בעלי הדין