טענת הודאה והדחה מהי?
במשפט האזרחי, נטל השכנוע מוטל י על התובע, אשר נושא על כתפו את החובה להוכיח את טענותיו בפני בית המשפט ברמה של הטיית מאזן ההסתברויות, כלומר עליו להוכיח לבית המשפט, באמצעות הבאת ראיות מספיקות, שהתקיימותה של גרסתו שלו למערכת ההתרחשויות סבירה יותר מהתקיימותה של גרסת הנתבע (בשפה מתמטית ניתן להסביר זאת באמצעות אחוזים – החובה המוטלת על התובע היא להוכיח כי הסבירות כי גרסתו היא הנכונה עומדת על 51%, בעוד שסבירות נכונות גרסת הנתבע להתרחשויות עומדת על 40% לכל היותר). זהו נטל ההוכחה האזרחי.
לכלל זה ישנם מספר חריגים – בהם עובר נטל השכנוע אל כתפי הנתבע אחד מהם במקרה של טענת הודאה והדחה
אימתי יחשבו טענות הנתבע בכתב הגנתו כטענת – הודאה והדחה?
טענת "הודאה והדחה" הינה טענה במסגרתה מודה הנתבע בכל עובדות כתב התביעה, אך מציין עובדות נוספות אשר בעטיין גורס הוא, כי התובעת אינה זכאית לסעד המבוקש:
"טענת "הודאה והדחה" היא טענה בה "הנתבע מודה בכל העובדות אשר להן טען התובע ואשר הולידו את החוב, אך מדיח את התביעה, כביכול, על ידי הוספת עובדות אחרות אשר בגללן נפקע החוב" (א' הרנון, דיני ראיות (מהדורה חמישית, חלק א, תשל"ט), עמ' 201 (להלן – "הרנון"); ראה גם: י' קדמי, על הראיות – הדין בראי הפסיקה, (מהדורה משולבת ומעודכנת, תשס"ד), עמ' 1530 (להלן – "קדמי"); י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, בעריכת ש' לוין, 1995), עמ' 320 . וראה: רע"א 7454/96 איזבנסקי נ' טיטלבום (לא פורסם)
במצב כזה, נדרש הנתבע להוכיח את העובדות אשר יש בכוחן, לטענתו, לפטור אותו מהתביעה.
ביחס לטענה "הודאה ודחה" חשוב להבחין בין שני מקרים שונים
מקרה אחד, בו התובע טוען כי הילווה כסף לנתבע, והנתבע מודה אומנם כי קיבל כסף בהלוואה מידי התובע, אולם טוען כי פרע את ההלוואה. טענת "פרעתי" כזאת היא המקרה הקלאסי של טענת "הודאה והדחה", שבה, כאמור, עובר הנטל להוכיח כי ההלוואה אכן נפרעה – אל כתפי הנתבע (הרנון, שם; קדמי, שם).
מקרה שני, בו התובע טוען כי הילווה כסף לנתבע, והנתבע מודה כי קיבל כסף מידי התובע, אולם טוען כי כסף זה ניתן לו במתנה ולא כהלוואה. טענה כזאת איננה טענת "הודאה והדחה", שכן הנתבע הודה אומנם בטענה העובדתית של התובע כי הלה נתן לו כסף, אולם הוא לא הודה בעובדה – שגם היא חלק מעילת התביעה – שהכסף ניתן כהלוואה, אלא טען כי הכסף ניתן לו במתנה. במקרה כזה, לא עבר נטל ההוכחה אל כתפי הנתבע, ולכן על התובע להוכיח כי את הכסף נתן לנתבע כהלוואה ולא כמתנה (הרנון, שם; זוסמן, שם)" ת"א (י-ם) 1192/99 שדה ראובן נ' עזבון המנוח טסלר מרדכי ז"ל, פורסם בנבו. ניתן ביום 24/07/06).
מהם אם כן התנאים לישום הדוקטרינה של הודאה והדחה?
במאמר מקיף שפורסם בנושא, דן המלומד ד"ר סיני, במהות בתנאים לתחולת הדוקטרינה:
"המבחן שנקבע בפסיקה לעניין ההודאה וההדחה- טענת הגנה שאינה מודה בכל העובדות החיוביות, ללא יוצא מן הכלל, של עילת התביעה, אינה טענת הודאה והדחה, ונטל ההוכחה נשאר על התובע… די בכך שאחת מן העובדות המקימות את עילת התביעה הוכחשה על ידי הנתבע, כדי שהתובע יהיה הפותח בהבאת הראיות ונטל השכנוע ייפול עליו" (ד"ר יובל סיני, "הדוקטרינה של הודאה והדחה וכללי נטל השכנוע במשפט האזרחי. ניתוח ביקורתי והצעת מודל חדש-ישן", מחקרי משפט כרך כד (תשס"ח-תשס"ט)).