על פניו, תיק פינוי מקרקעין שגרתי בבית משפט השלום לא אמור להסעיר את הדמיון. אבל פסק הדין בתיק ת"א 28106-08-18 (האפוטרופוס הכללי נ' קדוש ואח') , שניתן על ידי השופט יניב הלר , הוא הכל חוץ משגרתי.
זהו סיפור משפטי מרתק שמתפרש על פני מאה שלמה , ומפגיש בתוכו חלוצים ציונים , טרגדיות שכול , מאבק הישרדות של אב ושני ילדיו הקטינים , ובעיקר – חוק קרקעות עות'מאני ארכאי משנת 1858 שממשיך לשלוט ביד רמה על חייהם של אנשים.
הנה סקירה ידידותית ומקצועית של אחת הפרשות היותר יוצאות דופן שנראו לאחרונה בבתי המשפט.
הרקע: נכס אחד, שתי משפחות והיסטוריה שלמה
במרכז הסכסוך עומד מגרש ובית מגורים ברחוב הרצל 15 בקריית ביאליק (שכונת צור שלום).
הבעלים המקוריים: בני הזוג יוחנן ועדנה גוש חלב ז"ל, שעלו ארצה ורכשו את הזכויות במגרש עוד בשנת 1925. הם היו חשוכי ילדים. יוחנן נפטר ב-1951 ועדנה ב-1960.
המחזיקים בנכס (הנתבעים): משפחת קדוש ונמרוד. בשנת 1952 בנה חיים נמרוד את הבית על המגרש ומאז התגוררה שם המשפחה כדיירת מוגנת. כיום מתגוררים בבית רהב קדוש ושני ילדיו הקטינים (רומי ויוחאי) , שנכנסו לנכס בעקבות שרשרת דורות משפחתית ולאחר שאמם של הקטינים, אפרת ז"ל, נפטרה ממחלת הסרטן בשנת 2017.
מכיוון שחלק מיורשיהם של הזוג גוש חלב אינם ידועים, נכנס האפוטרופוס הכללי בנעליהם כמנהל הנכס , והגיש תביעה לפינוי משפחת קדוש מהמגרש, בטענה שהם מחזיקים בו ללא זכות חוקית.
המאבק המשפטי: האם שרשרת ה"דיירות המוגנת" נותקה?
התיק הגיע לשופט הלר ב"גלגול שני", לאחר שפסק דין קודם שלו שהורה על פינוי – בוטל במחוזי בעקבות גילוי מסמכים היסטוריים חדשים.
הנתבעים ניסו להעלות טענות מגוונות: החל מטענות בעלות היסטוריות שנדחו במקביל בפסק דין של בית המשפט המחוזי , ועד לדרישה ל"סעד מן הצדק" לפי חוק הגנת הדייר , תוך הדגשת הטרגדיות המשפחתיות, כולל נפילת דודם של הילדים במלחמת ששת הימים.
אולם, השופט יניב הלר נאלץ להיצמד ללשון החוק היבשה. לפי סעיף 20 לחוק הגנת הדייר, כדי שזכות לדיירות מוגנת תעבור, יש צורך בתנאים ספציפיים וקשיחים של מגורים משותפים. השופט מצא כי "שרשרת" הדיירות המוגנת במשפחה נותקה לחלוטין עם פטירתה של אב המשפחה, חוה נמרוד, בשנת 2012. הנכדים והנינים שנכנסו לבית לאחר מכן, עשו זאת ללא זכות משפטית מוכרת לפי חוק הגנת הדייר, ולכן ההגנות הללו אינן חלות עליהם.
"מעגל הקסמים" של החוק העות'מאני
כאן מגיע החלק המרתק באמת של פסק הדין. השופט הלר לא הסתפק רק בשורת המחץ הטיפוסית של פינוי, אלא צלל אל שורש הבעיה: מדוע הנכס הזה תקוע כבר עשרות שנים בניהול האפוטרופוס הכללי?
התשובה נעוצה בצוואתה של עדנה גוש חלב משנת 1960. בסעיף 4 לצוואתה, היא ביקשה מפורשות להפוך את הנכס ל"הקדש לאומי יהודי וציוני ותרבותי" על שם בעלה המנוח יוחנן – שהיה משורר, סופר ומנהיג ציוני בולט בטרנסילבניה, שנשכח לחלוטין מהתודעה הציבורית.
מדוע הצוואה לא קוימה? מכיוון שהקרקע מסווגת היסטורית כאדמת "מירי". לפי הדין הישן שחל על ירושות מאותה תקופה, חל איסור מוחלט להוריש אדמת מירי בצוואה הסותרת את מדרגי הירושה של החוק העות'מאני, ואסור להפוך אותה להקדש! במשך עשרות שנים, פקידי האפוטרופוס הכללי מצאו את עצמם בתוך "מעגל קסמים" משפטי – הם לא יכלו להגשים את רצון המתה ולהקים את ההקדש, ומצד שני נאלצו לשמור על הנכס עבור יורשים בלתי ידועים שאולי לא קיימים בכלל.
הכרעת השופט וחומר למחשבה
1. שורת ההכרעה: פינוי אך ברגישות
השופט יניב הלר קבע כי דין תביעת הפינוי להתקבל. לנתבעים אין זכות חוקית להמשיך להחזיק בנכס. עם זאת, מתוך התחשבות במצבם של שני הקטינים היתומים ובסיפור המשפחתי , השופט פסק הוצאות משפט מתונות ביותר (5,000 ₪ בלבד) והורה על עיכוב ביצוע משמעותי של הפינוי (עד ליום 1.12.2025) , כדי לאפשר לצדדים זמן להתארגן ולנסות להגיע להבנות בהסכמה.
2. "האוצר מתחת לגשר" – הפתרון היצירתי של השופט
בצעד יוצא דופן, תחת הכותרת "חומר למחשבה" ו"אחר סיום" , הציע השופט הלר דרך משפטית יצירתית "לשחרר" את הקרקע מאחיזתו של החוק העות'מאני בן המאה ה-19.
השופט הזכיר כי הקרקע הייתה שייכת במקור לאגודה שיתופית ("האגודה ההדדית צור שלום"). מאחר שאגודה שיתופית היא תאגיד בעל אישיות משפטית נפרדת , ניתן להסתכל על הירושה לא כהעברת מקרקעין ישירה (שאסורה באדמת מירי), אלא כהעברת "זכויות ומניות" באגודה – טכניקה שכבר אושרה בעבר בבית המשפט העליון.
השופט קרא לאפוטרופוס הכללי להפסיק להמתין לבואם של יורשים עתידיים שקיומם מוטל בספק , להרים את הכפפה, להשתמש בפתרון התאגידי ולקיים סוף סוף את צוואתה של עדנה גוש חלב – להקים את ההקדש הציוני-תרבותי ולגאול את מורשתו התרבותית של בעלה המנוח.
בשולי הדברים: פסק הדין הזה הוא תזכורת מרתקת לכך שמאחורי סעיפי חוק יבשים ומאבקי נדל"ן, מסתתרים לפעמים סיפורים אנושיים והיסטוריים כבירים. השופט הלר השכיל לאזן בין חובתו המקצועית לפסוק לפי הדין , לבין מתן פתרון אנושי ויצירתי שיכול להביא צדק היסטורי וקיום דברי המת.