השעון שלא עוצר: העליון מבהיר את גבולות ההתיישנות בפיצויי הפקעה

חוקי המשחק המשפטיים כוללים לא פעם מתח מובנה בין צדק מהותי לפרוצדורה יבשה. המתח הזה הגיע לאחרונה אל שולחנו של בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים, בפסק דין משלים ומרתק המשרטט גבול ברור וקשיח לדיני ההתיישנות.

במרכז פסק הדין בתיק ע"א 6241/21 (רשות מקרקעי ישראל נ' כמאל טרביה ואח') עמדה שאלה עקרונית: האם יורשים שנזכרו להצטרף לתביעת פיצויי הפקעה קיימת באיחור של שלוש שנים מתום "תקופת המעבר" של הלכת ארידור, יכולים לעקוף את מחסום ההתיישנות?

בית המשפט העליון השיב על כך בלאו מוחלט ומהדהד.

הרקע: הפקעה היסטורית ומרוץ נגד הזמן

הסיפור מתחיל לפני עשרות שנים באזור סח'נין. קרקעות של המנוח סעיד עבד מוחמד טרביה ז"ל הופקעו על ידי המדינה בשנות ה-60 וה-80 של המאה הקודמת. בשנת 2015, בתוך "תקופת המעבר" המיוחדת שנקבעה בהלכת ארידור (שהעניקה חלון הזדמנויות אחרון להגשת תביעות ישנות עד למרץ 2016), הגישו ארבעה מיורשיו של המנוח תביעות פיצויים לבית המשפט המחוזי בחיפה. אותם יורשים הבהירו במפורש שהם תובעים רק את חלקם היחסי בקרקע (8/18) וכי ישנם יורשים נוספים.

התפנית בעלילה התרחשה במרץ 2019, כארבע שנים לאחר הגשת התביעה המקורית וכשלוש שנים לאחר שחלון ההזדמנויות של הלכת ארידור נסגר סופית. שני נכדים נוספים של המנוח (המשיבים 5 ו-6), המחזיקים ב-2/18 מהזכויות, ביקשו להצטרף להליך כתובעים נוספים. הם טענו בתמימות כי הדבר לא יסרבל את הדיון, וכי הם גילו על זכויותיהם ועל קיומו של ההליך רק לאחרונה.

בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט דניאל פיש) גילה כלפיהם סימפתיה. הוא אישר את הצירוף ודחה את טענת ההתיישנות של המדינה, בנימוק שמדובר באותה עילת תביעה ובאותו מעשה הפקעה, ולכן התיקון אינו חורג מהתביעה המקורית. רשות מקרקעי ישראל לא ויתרה וערערה לעליון.

פסק הדין המשלים: פה-אחד לטובת השעון

בפסק דין משלים שניתן ביום י"ז בסיוון התשפ"ו (2 ביוני 2026), הפך בית המשפט העליון את החלטת המחוזי וקיבל את ערעור המדינה במלואו. פסק הדין ניתן בהסכמה מלאה ופה-אחד על ידי הרכב השופטים: כבוד הנשיא יצחק עמית, כבוד השופטת דפנה ברק-ארז וכבוד השופט עופר גרוסקופף (שכתב את פסק הדין המרכזי).

השופט גרוסקופף פירק את טענות היורשים המאחרים אחת לאחת, וקבע מסמרות חשובים:

1. בעלי דין חדשים מייצרים "עילה חדשה": השופטים הבהירו כי בניגוד לפרשנות המחוזי, כאשר מצרפים תובעים חדשים לחלוטין שלא היו חלק מההליך, מדובר בעילת תביעה חדשה. זהות הצדדים היא חלק בלתי נפרד מהגדרת העילה.

2. הוראת תקנה 26(ב) הישנה חלה במלוא עוזה: על פי התקנות שהיו בתוקף, כשמוסיפים בעל דין חדש, השעון שלו לעניין התיישנות מתחיל לתקתק ביום הגשת כתב התביעה המתוקן (במקרה זה 2019), ולא רטרואקטיבית ביום הגשת התביעה המקורית (2015). מכיוון ששנת 2019 רחוקה עשרות שנים ממועד ההפקעה, ושלוש שנים אחרי תום תקופת המעבר של ארידור – התביעה שלהם התיישנה לחלוטין.

3. אי-ידיעה סובייקטיבית אינה תירוץ: היורשים ניסו להיתלות בסעיף 8 לחוק ההתיישנות (חריג הגילוי המאוחר), בטענה שלא נולדו בזמן ההפקעה ולא ידעו עליה. העליון דחה זאת וקבע כי הם לא עמדו בנטל להוכיח חוסר ידיעה אובייקטיבי. צו הירושה המשפחתי היה בידיהם עוד משנת 2004, ולא הייתה שום מניעה אובייקטיבית שיצטרפו לתביעה המקורית בזמן.

4. דיני ההתיישנות בהפקעות – פרשנות קפדנית: בית המשפט הזכיר כי בנוגע לתביעות פיצויי הפקעה היסטוריים, בתי המשפט מקפידים קשר חורמה עם לוחות הזמנים. תקופת המעבר של הלכת ארידור נועדה לאזן בין זכות הקניין של האזרח לבין הצורך של המדינה ביציבות ובמניעת קשיי הוכחה. מי שאיחר את המועד – ואפילו ביום אחד – תביעתו תידחה על הסף.

השורה התחתונה וההוצאות

פסק הדין המשלים חתם את הגולל על תביעתם של משיבים 5 ו-6 וקבע כי היא נדחית מחמת התיישנות. בשל כך, הם חויבו בתשלום הוצאות לטובת המדינה בסך של 10,000 ש"ח.

זהו פסק דין המהווה תזכורת חדה לכל עורך דין וליטיגטור: בדיני נדל"ן והפקעות, הפרוצדורה ולוחות הזמנים הם מהות, והשעון המשפטי אינו עוצר עבור מי שישן על זכויותיו