החלטות בורר שלא אושרו יוצרות זכות קיזוז נטענת ולא מוכחת
עש"א 50507-01-12 שדאפנה נ' ח'ורי
העובדות
המערער פתח תיק הוצאה לפועל לביצוע פסק דין המחייב את המשיב לשלם למערער סכום של 23,522 ₪, במקביל התנהל בין הצדדים הליך בוררות אשר טרם הסתיים במסגרתם חויב בשתי החלטות ביניים לשלם למשיב הוצאות בסך 4,000 ₪.
על בסיס שתי החלטות אלה הגיש המשיב, במסגרת תיק ההוצל"פ, בקשה בטענת פרעתי בהתאם לסעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז – 1967 בה טען, בין היתר, כי יש לקזז מסכום החוב את הסכום בו חויב המערער בשתי החלטות הבורר.
החלטות כב' הרשמת
בהחלטה מיום 4/12/11 קיבלה הרשמת את בקשת המשיב וקבעה, כי יש לקזז מסכום החוב את הסך של 4,000 ₪ בו חויב המערער בהחלטות הבורר. הרשמת קבעה, כי "החלטות הבורר בעניין החיוב בהוצאות הנן החלטות מנהליות וטכניות שאין להן כל נפקות על ההכרעה הסופית בפסק הבוררות".
הכרעת בית משפט בערעור
השאלה העומדת במחלוקת בין הצדדים היא, האם החלטות ביניים של בורר שלא אושרו על ידי בית משפט מוסמך ושמחייבות צד בהליך בוררות לשלם הוצאות, ללא קשר לתוצאה הסופית של הליך הבוררות, יוצרות "זכות קיזוז קיימת", או שמא עדיין ניתן לראות בטענה לקיזוז החוב שנוצר בעקבות אותן החלטות כ"זכות קיזוז נטענת", שאין לרשם ההוצל"פ סמכות לדון בה.
הסמכות של רשם ההוצאה לפועל לדון בטענת קיזוז קיימת מקורה בסעיף 19 לחוק ההוצל"פ, אשר קובע, כי רשם ההוצל"פ רשאי "לקבוע אם ובאיזו מידה מוטל עוד על החייב למלא אחר פסק הדין … " (ראו ע"א (ת"א) 2998/07 ארבב נ' תחנת מעבר השרון בע"מ). עם זאת, מכיוון שסמכויות רשם ההוצל"פ הן בעיקר ביצועיות ומנהליות נקבע, כי סמכות הרשם לדון בטענת קיזוז מכוח סעיף 19 לחוק ההוצל"פ מוגבלת ל"זכות קיזוז קיימת", שאינה שנויה במחלוקת בין הצדדים. כב' השופט ג'ובראן עמד על האבחנה בין "זכות קיזוז קיימת" לבין "זכות קיזוז נטענת" בפסק הדין שניתן ברע"א 5336/06 עו"ד ג'יל פרמינגר נ' עיריית חיפה, שם נקבע:
"ככלל נהוג להבחין בין זכות קיזוז קיימת לבין זכות קיזוז נטענת. זכות קיזוז קיימת פירושה זכות שקיומה אינו שנוי במחלוקת, כאשר הזוכה הודה במפורש בקיומה או שזו זכות חלוטה ושוב אין הזוכה יכול להלין על קיומה. זכות קיזוז קיימת תיתכן גם "כאשר ניתן פסק דין סופי במחלוקת אחרת שהייתה בין הזוכה לחייב" (ראו דוד בר-אופיר, הוצאה לפועל הליכים והלכות (מהדורה שישית, בעמ' 194ב). לא כן זכות קיזוז נטענת שהינה זכות קיזוז השנויה במחלוקת. טענה כזו אמורה להעמיד לטוען עילת הגנה בפני תביעת יריבו ובירורה של טענה כזו חורגת מגדר סמכותו של ראש ההוצאה לפועל הדן בטענת "פרעתי".
דברים ברוח זו נקבעו בע"א (ת"א) 1279/04 כלל חב' לביטוח בע"מ נ' פנינה מריאני, שם התייחס בית המשפט המחוזי לאבחנה בין "זכות קיזוז קיימת" ל"זכות קיזוז נטענת" ולרציונל העומד ביסוד אבחנה זו, וקבע:
"הרציונל העומד ביסוד ההתייחסות השונה לסוגי "טענת פרעתי" השונים הוא העדר סמכות לראש ההוצל"פ לדון בתביעות שיש לחייב כנגד יריבו, כאשר תפקידו העיקרי של ראש ההוצל"פ הוא ביצוע פסקי דין וחיובים מוחלטים אחרים, ואין הוא קובע זכויות של בעלי הדין, אלא במקרים מסוימים ומיוחדים (ר' לעניין זה ע"א 449/83 רב הון נ' גליקמן, פ"ד לט(3) 250; המ' 288,283/71 מ' אמריגליו ובנו בע"מ נ' נוה פאר יחזקאן בן יצחק בע"מ, פ"ד 407(2); ע"א (ת"א) 1604/92, לא פורסם)'."
כך גם נקבע בע"א (מחוזי ת"א) 3033/04 קרדוב יזום והשקעות בע"מ נ' טל חיות חברה לבניין בע"מ:
"סמכותו של ראש ההוצאה לפועל, לעסוק בסוגיה המובאת לפתחו, נבחנת על פי התשובה לשאלה, האם הסוגיה עוסקת בביצועם של פסק דין או החלטה, הניתנים לאכיפה, אשר הוגשו לביצוע ללשכת ההוצאה לפועל; או שמא, הסוגיה שבפני ראש ההוצאה לפועל, חורגת ממתחם הביצוע, ועניינה הכרעה בסכסוך חדש, החיצוני לביצועו של פסק הדין.
נוכח האבחנה שנוצרה בפסיקה בין "זכות קיזוז קיימת" לבין "זכות קיזוז נטענת", ובהתחשב ברציונל העומד בבסיס אבחנה זו, ולפיו תפקידו של רשם ההוצל"פ הינו ביצוע פסקי דין והחלטות הניתנות לאכיפה, טעתה כב' הרשמת עת קבעה, כי החלטות הבורר, שלא אושרו על ידי בית משפט מוסמך, יוצרות "זכות קיזוז קיימת". לטעמי וכפי שיפורט להלן, החלטות הבורר שטרם אושרו בבית המשפט יוצרות "זכות קיזוז נטענת" ולפיכך החיוב בהן אינו ניתן לקיזוז, במסגרת סעיף 19 לחוק ההוצל"פ, מחוב פסוק שהוגש לביצוע.
כלל הוא כי פסק בוררות אינו בר ביצוע כל עוד לא אושר על ידי בית משפט מוסמך. כלל זה נובע משילוב הוראת סעיף 23 לחוק הבוררות, התשכ"ח – 1968 הקובעת, כי "בית המשפט רשאי, על פי בקשת בעל דין, לאשר פסק בוררות", וכי משאושר "הפסק-דינו לכל דבר, פרט לערעור, כדין פסק דין של בית המשפט", והוראות חוק ההוצל"פ המאפשרות לרשם ההוצל"פ לבצע ולאכוף פסקי דין של בית המשפט. לרשם ההוצל"פ לא ניתנו סמכויות לביצוע פסק בוררות שלא אושר ובהעדר סמכות שבחוק, הסמכות אינה קיימת.
בצד העובדה שלא ניתן לבצע החלטות או פסקי בוררות שלא אושרו ע"י בית המשפט בלשכת ההוצל"פ, עומדת לבעל הדין שחויב בתשלום סכום כלשהו בהחלטת ביניים או בפסק הבוררות הזכות להגיש בקשת רשות ערעור פסק הבוררות בהתאם לסעיף 29ב לחוק הבוררות, או בקשה לביטול פסק הבוררות בהתאם לסעיף 24 לפסק הבוררות, הכול לפי העניין, ולתקוף את החלטות הביניים במסגרת אותן בקשות. כל עוד בית המשפט לא הכריע בערעור או בבקשה לביטול פסק הבוררות, לא ניתן לאכוף את הפסק ואת החלטות הביניים ולא ניתן לחייב את הצדדים לפעול על פיהם.
העובדות
המערער פתח תיק הוצאה לפועל לביצוע פסק דין המחייב את המשיב לשלם למערער סכום של 23,522 ₪, במקביל התנהל בין הצדדים הליך בוררות אשר טרם הסתיים במסגרתם חויב בשתי החלטות ביניים לשלם למשיב הוצאות בסך 4,000 ₪.
על בסיס שתי החלטות אלה הגיש המשיב, במסגרת תיק ההוצל"פ, בקשה בטענת פרעתי בהתאם לסעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז – 1967 בה טען, בין היתר, כי יש לקזז מסכום החוב את הסכום בו חויב המערער בשתי החלטות הבורר.
החלטות כב' הרשמת
בהחלטה מיום 4/12/11 קיבלה הרשמת את בקשת המשיב וקבעה, כי יש לקזז מסכום החוב את הסך של 4,000 ₪ בו חויב המערער בהחלטות הבורר. הרשמת קבעה, כי "החלטות הבורר בעניין החיוב בהוצאות הנן החלטות מנהליות וטכניות שאין להן כל נפקות על ההכרעה הסופית בפסק הבוררות".
הכרעת בית משפט בערעור
השאלה העומדת במחלוקת בין הצדדים היא, האם החלטות ביניים של בורר שלא אושרו על ידי בית משפט מוסמך ושמחייבות צד בהליך בוררות לשלם הוצאות, ללא קשר לתוצאה הסופית של הליך הבוררות, יוצרות "זכות קיזוז קיימת", או שמא עדיין ניתן לראות בטענה לקיזוז החוב שנוצר בעקבות אותן החלטות כ"זכות קיזוז נטענת", שאין לרשם ההוצל"פ סמכות לדון בה.
הסמכות של רשם ההוצאה לפועל לדון בטענת קיזוז קיימת מקורה בסעיף 19 לחוק ההוצל"פ, אשר קובע, כי רשם ההוצל"פ רשאי "לקבוע אם ובאיזו מידה מוטל עוד על החייב למלא אחר פסק הדין … " (ראו ע"א (ת"א) 2998/07 ארבב נ' תחנת מעבר השרון בע"מ). עם זאת, מכיוון שסמכויות רשם ההוצל"פ הן בעיקר ביצועיות ומנהליות נקבע, כי סמכות הרשם לדון בטענת קיזוז מכוח סעיף 19 לחוק ההוצל"פ מוגבלת ל"זכות קיזוז קיימת", שאינה שנויה במחלוקת בין הצדדים. כב' השופט ג'ובראן עמד על האבחנה בין "זכות קיזוז קיימת" לבין "זכות קיזוז נטענת" בפסק הדין שניתן ברע"א 5336/06 עו"ד ג'יל פרמינגר נ' עיריית חיפה, שם נקבע:
"ככלל נהוג להבחין בין זכות קיזוז קיימת לבין זכות קיזוז נטענת. זכות קיזוז קיימת פירושה זכות שקיומה אינו שנוי במחלוקת, כאשר הזוכה הודה במפורש בקיומה או שזו זכות חלוטה ושוב אין הזוכה יכול להלין על קיומה. זכות קיזוז קיימת תיתכן גם "כאשר ניתן פסק דין סופי במחלוקת אחרת שהייתה בין הזוכה לחייב" (ראו דוד בר-אופיר, הוצאה לפועל הליכים והלכות (מהדורה שישית, בעמ' 194ב). לא כן זכות קיזוז נטענת שהינה זכות קיזוז השנויה במחלוקת. טענה כזו אמורה להעמיד לטוען עילת הגנה בפני תביעת יריבו ובירורה של טענה כזו חורגת מגדר סמכותו של ראש ההוצאה לפועל הדן בטענת "פרעתי".
דברים ברוח זו נקבעו בע"א (ת"א) 1279/04 כלל חב' לביטוח בע"מ נ' פנינה מריאני, שם התייחס בית המשפט המחוזי לאבחנה בין "זכות קיזוז קיימת" ל"זכות קיזוז נטענת" ולרציונל העומד ביסוד אבחנה זו, וקבע:
"הרציונל העומד ביסוד ההתייחסות השונה לסוגי "טענת פרעתי" השונים הוא העדר סמכות לראש ההוצל"פ לדון בתביעות שיש לחייב כנגד יריבו, כאשר תפקידו העיקרי של ראש ההוצל"פ הוא ביצוע פסקי דין וחיובים מוחלטים אחרים, ואין הוא קובע זכויות של בעלי הדין, אלא במקרים מסוימים ומיוחדים (ר' לעניין זה ע"א 449/83 רב הון נ' גליקמן, פ"ד לט(3) 250; המ' 288,283/71 מ' אמריגליו ובנו בע"מ נ' נוה פאר יחזקאן בן יצחק בע"מ, פ"ד 407(2); ע"א (ת"א) 1604/92, לא פורסם)'."
כך גם נקבע בע"א (מחוזי ת"א) 3033/04 קרדוב יזום והשקעות בע"מ נ' טל חיות חברה לבניין בע"מ:
"סמכותו של ראש ההוצאה לפועל, לעסוק בסוגיה המובאת לפתחו, נבחנת על פי התשובה לשאלה, האם הסוגיה עוסקת בביצועם של פסק דין או החלטה, הניתנים לאכיפה, אשר הוגשו לביצוע ללשכת ההוצאה לפועל; או שמא, הסוגיה שבפני ראש ההוצאה לפועל, חורגת ממתחם הביצוע, ועניינה הכרעה בסכסוך חדש, החיצוני לביצועו של פסק הדין.
נוכח האבחנה שנוצרה בפסיקה בין "זכות קיזוז קיימת" לבין "זכות קיזוז נטענת", ובהתחשב ברציונל העומד בבסיס אבחנה זו, ולפיו תפקידו של רשם ההוצל"פ הינו ביצוע פסקי דין והחלטות הניתנות לאכיפה, טעתה כב' הרשמת עת קבעה, כי החלטות הבורר, שלא אושרו על ידי בית משפט מוסמך, יוצרות "זכות קיזוז קיימת". לטעמי וכפי שיפורט להלן, החלטות הבורר שטרם אושרו בבית המשפט יוצרות "זכות קיזוז נטענת" ולפיכך החיוב בהן אינו ניתן לקיזוז, במסגרת סעיף 19 לחוק ההוצל"פ, מחוב פסוק שהוגש לביצוע.
כלל הוא כי פסק בוררות אינו בר ביצוע כל עוד לא אושר על ידי בית משפט מוסמך. כלל זה נובע משילוב הוראת סעיף 23 לחוק הבוררות, התשכ"ח – 1968 הקובעת, כי "בית המשפט רשאי, על פי בקשת בעל דין, לאשר פסק בוררות", וכי משאושר "הפסק-דינו לכל דבר, פרט לערעור, כדין פסק דין של בית המשפט", והוראות חוק ההוצל"פ המאפשרות לרשם ההוצל"פ לבצע ולאכוף פסקי דין של בית המשפט. לרשם ההוצל"פ לא ניתנו סמכויות לביצוע פסק בוררות שלא אושר ובהעדר סמכות שבחוק, הסמכות אינה קיימת.
בצד העובדה שלא ניתן לבצע החלטות או פסקי בוררות שלא אושרו ע"י בית המשפט בלשכת ההוצל"פ, עומדת לבעל הדין שחויב בתשלום סכום כלשהו בהחלטת ביניים או בפסק הבוררות הזכות להגיש בקשת רשות ערעור פסק הבוררות בהתאם לסעיף 29ב לחוק הבוררות, או בקשה לביטול פסק הבוררות בהתאם לסעיף 24 לפסק הבוררות, הכול לפי העניין, ולתקוף את החלטות הביניים במסגרת אותן בקשות. כל עוד בית המשפט לא הכריע בערעור או בבקשה לביטול פסק הבוררות, לא ניתן לאכוף את הפסק ואת החלטות הביניים ולא ניתן לחייב את הצדדים לפעול על פיהם.