לאחרונה עדים אנו לתופעה עגומה במסגרתה מגיש מינהל מקרקעי ישראל חדשות לבקרים תביעות אישיות נגד מושבים בטענה שהם אחראים כביכול לחריגות בניה ו/או בניה שלא כדין בשטח השייך לתושב נחלה, למרות שאין למושב כאגודה כל אמצעי פיקוח ו/או אמצעי אחר למניעת הדבר.
בפסק דין פסק דין שניתן לאחרונה בבית משפט שלום בקריות במסגרת
ת.א 4178/04 מינהל מקרקעי ישראל נגד בנדט ואח', נדחתה תביעתו של מינהל מקרקעי ישראל נגד מושב
בית משפט נימק את דחיית התביעה כנגד המושב בכך ש:
"אף שצד זה הוא צד לחוזה המשבצת, ברי כי הוא איננו צד פעיל להפרות ולבניה הבלתי חוקית. הבניה שבוצעה בשטח בוצעה שלא ברצונו, ובוודאי שלא בעידודו… הנתבע מספר 3 לא נהנה מההפרה, ולא מצאתי מקום לחייבו, ולו משום שאין לו הכלים החוקיים- ביצועיים למנוע הפרות חוזה מן הסוג שבוצעו על ידי הנתבעים. אכן, הנתבע 2 הוא המושב שבתחומו בוצעו ההפרות על ידי הנתבעים מס' 1 ו 2 ." (עמ' 3 שורות 8-14 לפסק הדין)
על פסק דינו של בית משפט שלום הנ"ל הוגש על ידי הנתבעים 1 ו 2 ערעור, שנדון בבית משפט מחוזי בחיפה במסגרת ע"א 25926-03-12.דב בנדט ואסתר בנדט נגד מינהל מקרקעי ישראל בית משפט מחוזי דחה את הערעור, תוך שהוא מאמץ את ממצאיו ומסקנותיו של בית משפט קמא, מהנימוקים שקבע בפסק דינו.
יצוין כי גם בקשת רשות ערעור שהגישו הנתבעים 1 ו 2 על פסק דינו של בית משפט מחוזי נדחתה, בהחלטת בית המשפט העליון מיום 22.07.13 אשר ניתנה במסגרת
רע"א 4589/13.
