עוד ציין בית משפט קמא בפסק דינו, כי אי-ציון פרטי עובד המערערת, שהוא בעל הרישיון, בגוף ההזמנה למתן שירותי תיווך ואי-התייחסות לכך כי הוא שיבצע את פעולת התיווך בפועל, אינם מאפשרים למערערת ליהנות מהפרשנות המקלה שניתנה במספר פסקי דין לסעיף 13 לחוק המתווכים.

המערערת טענה כי אין מניעה שמתווכים  במקרקעין יעסקו במקצוע התיווך במסגרת תאגיד, וכי איסור על כך מהווה פגיעה בלתי-מידתית בחופש העיסוק ובזכות ההתאגדות.

לשיטתה של המערערת, די שעובד שלה, שהוא בעל רישיון תיווך, ביצע בפועל את פעולת התיווך על מנת שתהא זכאית לדמי תיווך. המערערת חזרה על טענותיה לתחולת סעיף 31 סיפא לחוק החוזים ודיני עשיית עושר ולא במשפט, תוך שהיא מדגישה את התוצאה הבלתי-צודקת לפיה המשיב מתחמק מתשלום תמורה עבור שירותי תיווך שקיבל בפועל.

המשיב הצביע על כך שחוק המתווכים הוא חוק  צרכני במהותו, ופשוטו של מקרא כי איננו חל על תאגידים. זאת ניתן ללמוד מהוראות החוק העוסקות בתנאים המצטברים לקבלת רישיון לעסוק בתיווך, כמו גילו של המתווך, היעדר עבר פלילי וכיו"ב. כן הצביע המשיב על פסיקת בתי המשפט בנושא זה ועל מכתב של רשמת המתווכים לפיה לחברה אין כלל מעמד בחוק המתווכים.

בפסק הדין הנ"ל נדחה הערעור שהגישה המערערת על פסק הדין ברוב דעות של השופטים שמואל ברלינר ורון סוקול וכנגד דעתו החולקת של כב' השופט י. עמית.

השופט שמואל ברלינר כתב בפסק הדין כי  אף הוא  סבור כי אין מניעה שמתווך, כל עוד הוא בעל רישיון לעסוק בתיווך כנדרש  בחוק, ינהל את עסקי התיווך שלו במסגרת התאגדות, חברה בע"מ, כבמקרה שבפנינו, כל עוד רק מי שאכן מחזיק ברישיון של מתווך עוסק מטעם התאגיד, בפעולת התיווך.

יחד עם זאת, העיסקה בין המערערת לבין המשיב נקשרה במסמך  והתקשרות זו צריכה  לעמוד בתנאים המפורטים בס' 9 של החוק: עליו לכלול את הפרטים שקבע שר המשפטים בתקנות  המתווכים במקרקעין (פרטי הזמנה בכתב), תשנ"ז – 1997, במקרה דנן קבע כב' השופט ברלינר המסמך לא עמד בנדרש .

השופט רון סוקול  קבע כי אין מניעה שמתווך ינהל את עסקיו באמצעות תאגיד אך יחד עם זאת, חוק המתווכים אוסר עיסוק בתיווך על-ידי מי שאינו בעל רישיון תיווך. מכאן שאת כל פעולות התיווך, להבדיל מפעולות לוואי מנהליות וכדומה, חייב לבצע רק מי שבידו רישיון תיווך כנדרש בסעיף 2  לחוק המתווכים. כך גם עולה מסעיף 13 לחוק.

סעיף 9(א) לחוק קובע כי: "מתווך במקרקעין לא יהא זכאי לדמי תיווך, אלא אם כן חתם הלקוח על הזמנה בכתב לביצוע פעולת תיווך במקרקעין, שבה נכללו כל הפרטים שקבע שר המשפטים, באישור ועדת החוקה, חוק  ומשפט של הכנסת.

משמעות הדבר היא כי זכותו של המחתווך, או התאגיד המעסיק אותו, לקבלת דמי תיווך מותנית גם בעמידה בפרטים הצורניים כפי שנקבעו בסעיף 9(א) ובתקנות שהותקנו על-ידי השר.

בין הפרטים שיש לכלול בהזמנה בכתב למתן שירותי תיווך נקבע כי יש לכלול את שמו של המתווך, כתובתו ומספר תעודת הזיהוי שלו. ציון פרטים אלו נועד להגן על הצרכן; לאפשר לו לבדוק אם  המתווך אכן בעל רישיון כדין; להבטיח את קבלת שירותי התיווך רק ממי שהוכשר לעסוק בתיווך וקיבל רישיון לכך; לבדוק אם המתווך מקיים את הוראות החוק כגון חובת גילוי של עניין אישי (סעיף 10 לחוק), שמירת סודיות (סעיף 11 לחוק) וכדומה. 


במקרה הנוכחי לא עמד הסכם התיווך בהוראות התקנות ולא פירט  את כל הפרטים הנדרשים. כן לא היה בו ציון של פרטי המתווך בפועל, שמו, מספר תעודת הזהות וכדומה. מכאן שההסכם שעליו נסמכה המערערת לא עמד בדרישת החוק, ובהתאם לסעיפים 9(א) ו-14(א)(2) לחוק, המערערת לא זכאית לדמי תיווך.

לפיכך,  הוחלט ברוב דעות וכנגד דעתו החולקת של השופט עמית, לדחות את הערעור.

ע"א   3455/06  דה כהן בע"מ  נגד אלון עמרם