בני זוג , האחת אלמנה והאחר גרוש, ערכו הסכם , המוכתר כ"הסכם ממון ושותפות חיים". ההסכם כלל הוראה, לפיה ילדיו הביולוגיים של כל אחד מן הצדדים יירשו אותו לאחר מותו, בעוד כל צד להסכם מוותר על כל חלק בנכסי זולתו במקרה של פטירה.לימים, נישאו בני הזוג זה לזה. בן הזוג הלך לעולמו בלא להותיר צוואה בנוסף להסכם.

מיהם יורשיו של בן הזוג המנוח?

עניין זה ממש נדון לאחרונה במסגרת פסק דין מיום 06.02.12 ב ת"ע 1150/09 ת"א 1151/09  ח.ב. נ' ד.ה.ג., ע. ה שנדון בבית משפט לעניני משפחה בכפר סבא. להלן עובדות המקרה בתמצית:

ביום 18.2.2000, חתמו ח. והמנוח על שני הסכמים, האחד באנגלית והשני בעברית. ההסכם בשפה העברית נושא את הכותרת "הסכם ממון ושותפות חיים"

ההסכם נערך בידי המנוח עצמו, ונחתם על ידו ועל ידי ח. בפני עו"ד ע.ג, אשר הוסיף את חתימתו בשולי ההסכם.

 ביום 18.6.01 נישאו המנוח וח. בלרנקה שבקפריסין בנישואין אזרחיים, ואולם ההסכם לא הובא לאישורו של בית המשפט, לא בטרם הנישואין ואף לא לאחריהם.

ח. ווהמנוח חיו זה במחיצת זו במשך כשש שנים וחצי לאחר נישואיהם, עד אשר ביום 11.1.08 הלך המנוח לעולמו, מבלי שהיח אחריו צוואה.

הכרעת בית משפט:

עניין לנו בהסכם ממון חסר תוקף, אשר נוצר במענה ללחצים חיצוניים שהופעלו על המנוח.

 ההסכם איננו משקף אל נכון את רצונו של המנוח, ההסכם אינו עולה כדי צוואה והוא אף בטל לנוכח הוראת סע' 8(א) לחוק הירושה.

מאחר וההסכם בטל ומבוטל, והואיל והמנוח לא ערך צוואה כדין, זכאית ח., מכח היותה בת זוגו של המנוח, להימנות על יורשיו, ולרשת מחצית מעזבונו, בהתאם לעתירתה למתן צו ירושה.

להלן עיקר נימוקי בית משפט להכרעתו זו:

בע"מ 9607/03 פלוני נ' פלונית נקבע, כי חוק הירושה רואה לנגד עיניו שני סוגים של יחסים בין בני זוג, המקנים זכות ירושה על פי דין. הסוג האחד הוא "בני זוג" הזכאים לרשת מכוח קשר נישואין פורמלי (סעיף 11 לחוק הירושה). הסוג השני הוא בני זוג הזכאים לרשת מכוח חיי משפחה במשק בית משותף, מבלי שנישאו בטקס נישואין פורמלי (סעיף 55 לחוק הירושה ).

אליבא כב' הנשיא (בדימ') ברק, בני זוג, לעניין סע' 11 לחוק הירושה, הם מי שנישאו בטקס נישואין התקף במקום עריכתו. תכליתו של חוק הירושה היא הענקת זכות הירושה לבן זוג עימו מיסד המוריש את הקשר באופן פורמלי.
תכליתו הנוספת של החוק, היא לשקף את רצונו של המוריש, את גמירות דעתו לחיות יחד עם בת זוגו כנשואים, ובלשון פסק הדין:

"בני זוג שנישאו בנישואים אזרחיים מחוץ לישראל, התקפים במקום עריכתם, גמרו דעתם לחיות יחד כנשואים. זהו רצונם המשוער".

 המנוח וח. נישאו בקפריסין, בטקס נישואין התקף המקום עריכתו. בנוסף, אין מחלוקת כי לאחר נישואיהם הוסיפו בני הזוג להתגורר תחת קורת גג אחת משך שש שנים וחצי, כך שיש רגליים לקביעה, כי רצונו המשוער של המנוח היה כי ח. תוכר כבת זוגו הפורמלית.

אשר על כן, עניינם של ח. ושל המנוח, בהיותם בני זוג, מוסדר בסע' 11 (א') לחוק הירושה הקובע, כי חלקו של בן הזוג בעזבון מנוח אשר הותיר אחריו ילדים הוא מחצית.

תוקפו של הסכם ממון שלא אושר

32.    עניין לנו בהסכם ממון אשר נחתם בשעה שהמנוח וח. היו ידועים בציבור, הוא לא אושר בפני בית המשפט או בידי גורם מוסמך אחר על פי סע' 2 לחוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג – 1973 (להלן: "חוק יחסי ממון") עם נישואי בני הזוג.

הכלל המנחה קובע, כי הסכם ממון אשר לא אושר, חסר תוקף הוא. כך נקבע עוד בפרשת נציה (ע"א 490/77 נציה נ' נציה , פד"י ל"ב(2) 621) וכן בע"א 4/80 מונק נ' מונק , פ"ד ל"ו (3) 421, מפי כב' השופט לוין:

"הליכי אישור הסכם ממון בפני בית המשפט, על פי סע' 2 לחוק יחסי ממון בין בני זוג לא נועדו לבירור פלוגתאות בין בעלי הדין, אלא פשוטם כמשמעם, ליתן תוקף להסכם ששני בני הזוג הביאו לפני בית המשפט".

 בעמ"ש 28507-10-10 א.צ. נ' א.מ. נדרש בית המשפט המחוזי בבאר שבע להסכם ממון אשר לא אושר בידי בית המשפט, ובו נכללה הוראה לפיה דירת המנוח שייכת לו, ולזוגתו לא תהא כל זכות בדירה אם ילך המנוח לעולמו לפניה.

לשאלה, האם הסכם ממון שלא אושר מהווה "צוואה" השוללת את זכותה של האלמנה לרשת את נכסי המנוח, או האם גובר ההסכם על ההסדר המעוגן בחוק הירושה, השיבה כב' השופטת צפת כך:

"בעוד חוק יחסי ממון והסכמי ממון תוחמים ושולטים על היקף העזבון מכוח החיים המשותפים, לעת פקיעת הנישואין, הרי חוק הירושה קובע את זהות היורשים וחלוקת העזבון, בין בירושה על פי דין ובין מכוח צוואה…
אין ולא ניתן לקבל לטעמי את העמדה כי הסכם יחסי ממון מהווה "צוואה" או בלשון אחרת "גובר על חוק הירושה". אין בכוחו של הסכם יחסי ממון להדיר יורש מזכותו בירושה, אלא בצוואה בלבד.

ולסיום:

"אילו התכוון המנוח להדיר את האלמנה מעזבונו היה עליו לעשות זאת בצוואה ומשלא עשה כן היא אחת מיורשיו על פי דין".

היות שההסכם בין המנוח לח. עסק ביחסי הממון ביניהם לעת חייהם המשותפים, הרי שעל אף שההסכם כולל הוראות הצופות פני פטירה, לא ניתן לקבל את טענת ילדי המנוח, כי עסקינן למעשה בצוואה.

"הדרך לצוות קבועה ומוגבלת בהתאם לחוק הירושה אך ורק לאחת מצורות הצוואה הקבועות בחוק הירושה (כתב יד; בעדים;בפני רשות או בעל פה – סע' 18-23 לחוק הירושה) ואין דרך אחרת בלתם, כך היא הדרך לבטל צוואה(סע' 36 לחוק הירושה). בעוד הסכם יחסי ממון אינו נמנה על אחת הדרכים לצוות ומעבר לכך, ביטולו או שינויו אינו תלוי ברצון המוריש בלבד אלא כאמור נדרשת הסכמה של הצד השני באופן השולל לחלוטין את עקרון החופש לצוות וסותר אותו לחלוטין" (עמ"ש 28507-10-10).

זאת ועוד, על מנת לקבוע כי ההסכם הוא למעשה צוואה בעדים על פי סעיף 20 לחוק הירושה, יש צורך כי יתקיימו מרכיבי היסוד הצוואה, היינו קיומם של התנאים האמורים בסעיף 20: צוואה בכתב, עליה יצויין תאריך, על גבה יחתום המצווה בפני שני עדים, לאחר שהצהיר בפניהם שזו צוואתו.
על אף האמור, בהתאם לסעיף 25 (ב) לחוק הירושה, די בכך שמדובר בצוואה בכתב וכי המצווה הביאה בפני שני עדים, כאשר כל פגם אחר שנפל בצוואה ניתן לריפוי מכוח סעיף 25א' לחוק הירושה.
מעבר לכך, לא תקויים צוואה, אלא אם שוכנע בית המשפט כי אין ספק שהצוואה משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה.

עמ"ש (חי') 306/06 פלונית נ' פלונית.

 אף אם נחפוץ להתייחס להסכם ככולל בתוכו הוראות המהוות צוואה, תוך קביעה כי נתמלאו תנאי הבסיס להיות הצוואה צוואה בעדים – שכן מדובר במסמך בכתב שהובא בפני שני עדים – הם ח. ועו"ד ג., לא ניתן להוסיף ולומר כי אין ספק בכך שההסכם משקף את רצונו האמיתי של המנוח.

נסיבות עריכת ההסכם, רוצה לומר – יצירתו במענה לדרישות גרושתו של המנוח, חתימתו בפני עו"ד שהוא קרוב משפחתה של הגרושה, עדותה של ח. כי המנוח היה ער לכך שעליו לערוך צוואה, והתייחסותו לתכנה של צוואה זו, כולן גם יחד מסתכמות בכך שלא ניתן לקבוע כי אכן משקף ההסכם את רצונו האמיתי של המנוח ולפיכך אין הוא עולה כדי צוואה.

לו היה ההסכם משקף את רצונם של ח. והמנוח, ומטרתו הסדרת יחסי הממון ביניהם בחייהם ולעת פטירתם, כי אז לא היה מקום להעבירו לידיעתו של מאן דהוא.

משעה שההסכם הועבר לידי גרושת המנוח ומצוי היה בידיה זמן רב בטרם הלך המנוח לעולמו, כאשר המנוח עצמו הציג, בנוסף, את ההסכם בפני בנו, יש בכך כדי לתמוך בטענה כי ההסכם נוצר על פי דרישתה של הגרושה.
זאת ועוד, העובדה כי ילדי המנוח חיפשו אחר צוואתו לאחר שהלך לבית עולמו, מעידה כי אף הם לא הסתפקו בהסכם כמסדיר את זהות יורשי המנוח, ולשיטתם היה על המנוח לכתוב צוואה בנוסף להסכם.

הסכם בדבר ירושה שנערך בחיי המוריש

41.    סע' 8 (א') לחוק הירושה קובע כי "הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם – בטלים".

"הרעיון המונח ביסודו של סעיף 8(א) הוא, כי "המחוקק לא רצה לתת אפשרות למוריש לקשור עצמו בדבר ירושתו על ידי כל סידור או הסכם אלא לתת לו אפשרות לצוות באופן שיוכל לחזור בו מצוואתו ורצונו עד יום מותו"

ע"א 103/89 אזולאי נ' אזולאי , פ"ד מ"ה (1) 477.

הפסיקה המתייחסת לסע' 8 לחוק הירושה, גורסת כי יש לפרשו על דרך הצמצום, תוך קביעה כי "סע' 8(א) אינו אוסר עסקאות העזבון, אלא הוא אוסר עסקאות "בירושה"..מה שאסור פי סע' 8(א) אינו הסכם הנוגע לעזבונו של מוריש אשר עודנו חי, ובוודאי לא הסכם בדבר נכס מסויים מנכסי עזבונו. האיסור חל אך ורק על הסכמי ירושה – והם אינם אלא הסכמים המתיימרים להעביר יורש מירושתו.. המדובר הוא בהענקה או בשלילה של זכות ירושה , ולא בעסקאות הנוגעות לנכסי עזבון".

פסק הדין מיום 06.02.12 שניתן במסגרת ת"ע 1150/09 ת"א 1151/09  ח.ב. נ' ד.ה.ג., ע. ה

___________________________________________________________________
ניר טולדנו, משרד עורך דין, ברחוב דרך יצחק רבין 4 פתח תקווה בסר סיטי בניין T קומה 18 (ליד יכין סנטר).ת.ד 2690