בשם המבקשת:                      עו"ד יעקב הלפרן
 
בשם המשיב:                         עו"ד ורדה אפרת

 

 

 
 
1.        לפני עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון ב-בע"ם 6390/13 פלוני נ' פלונית (10.10.2013), בו הורה בית משפט זה על השבת שני ילדיהם הקטינים של הצדדים להליך זה לשוודיה, בהתאם לחוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), התשנ"א-1991 (להלן: חוק אמנת האג). יחד עם העתירה לקיום דיון נוסף הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. עיכוב ביצוע ניתן על ידי השופט מלצר ביום 15.10.2013 והתבקשו תגובת המשיב והרשות המרכזית לפי חוק אמנת האג (להלן: הרשות המרכזית).
 
רקע והשתלשלות ההליכים הרלוונטית
 
2.        ענייננו בפרשה שידעה תהפוכות רבות. במרכזה עומדת השאלה אם יש לאפשר את השבתם של ילדיהם הקטינים של העותרת והמשיב מישראל לשוודיה. העובדות הנוגעות לפרשה זו פורטו בהרחבה בפסק הדין מושא הבקשה לדיון נוסף, ואביא רק את העובדות החשובות להכרעה בבקשה שלפני.
 
3.        העותרת הינה אזרחית ישראלית אשר קשרה קשר זוגי עם המשיב, אזרח ותושב שוודיה. השניים התגוררו יחדיו בשוודיה, ובמרוצת הזמן נולדו להם שני ילדים משותפים, ד' (כיום בן 11 וחצי) וא' (כיום בת 6 וחצי).
 
4.        בשנת 2008 נפרדו בני הזוג ובית המשפט בשוודיה העניק למשיב משמורת זמנית על הילדים. באוקטובר 2012 המליצו רשויות הרווחה בשוודיה כי המשמורת תישאר בידי המשיב וכי העותרת תוכל לפגוש בילדים תחת פיקוח. המלצה זו התבססה על התרשמות הרשויות והגורמים המטפלים בילדים.
 
           העותרת לא השלימה עם האפשרות כי המשמורת הקבועה תינתן למשיב, וביום 9.11.2012 הגיעה יחד עם שני ילדיה לישראל. בתגובה, פתח המשיב בהליכים להחזרת הילדים לשוודיה לפי חוק אמנת האג, בבית המשפט לעניני משפחה. לא הייתה מחלוקת כי הילדים הובאו משוודיה לישראל שלא כדין, והדיון התמקד בשאלת קיומם של החריגים לחובה להשיב ילד חטוף למקום מגוריו הרגיל, ובפרט בקיומו של החריג בדבר "…חשש חמור שהחזרתו של הילד תחשוף אותו לנזק פיזי או פסיכולוגי או תעמיד את הילד בדרך אחרת במצב בלתי נסבל". העותרת טענה כי המשיב נהג כלפיה וכלפי הילדים באלימות; כי נהג באלימות מינית כלפי הילדה א'; וכי הילדים נמצאים במצוקה גדולה, עד כדי הבעת מחשבות אובדניות מצידו של הילד ד', בשל החשש מפני חזרה לשוודיה. בית המשפט לעניני משפחה קבע, בהסתמך בין היתר על חוות דעת של פסיכולוג קליני (להלן: הפסיכולוג), כי תנאיו של החריג האמור לא התקיימו, וכי יש להשיב את הילדים לשוודיה. הפסיכולוג ציין בחוות דעתו, כי הוא אינו יכול לקבוע שלילדים נשקפת סכנה חמורה מעצם השבתם לשוודיה. הפסיכולוג ייחס את מצוקת הילדים למאבק בין ההורים והמליץ על העברתם לתקופה מסוימת למסגרת חוץ-ביתית, זאת במטרה להקטין את הלחץ בו הם נתונים. כמו-כן סבר, כי אין ממש באיומי התאבדות שהשמיע הילד ד'. לגבי הסכנה בגילויי אלימות מצד האב והטענות בדבר הפגיעה המינית בילדה א' סבר הפסיכולוג, כי אף-על-פי שלא ניתן לשלול את קיומם, הם אינם רלוונטיים לשאלה האם קיים חשש לנזק בשל החזרת הילדים לשוודיה. הפסיכולוג אף ציין כי הוא סבור שהילדים הוסתו נגד האב וכי יש לתת לכך משקל, כאשר בוחנים את דברי הילדים.
 
5.        העותרת ערערה על ההחלטה לבית המשפט המחוזי. לבית המשפט הוגשה חוות דעת נוספת של מומחים מתחום הפסיכיאטריה של הילד (להלן: חוות הדעת הפסיכיאטרית), אשר קבעה כי ישנו חשד מבוסס שהילדה א' חוותה פגיעה מינית וכי ישנו חשש ממשי שהילד ד' יממש את איומי ההתאבדות אם יוחזר לשוודיה. חוות הדעת הפסיכיאטרית אף הדגישה את הצורך הדחוף של הילדים בטיפול רגשי. המלצות חוות הדעת הפסיכיאטרית היו שונות בתכלית מהמלצות הפסיכולוג שנדונו בבית המשפט לעניני משפחה ועל-כן הוחזר הדיון בהסכמה לבית המשפט לעניני משפחה. אולם, לאחר חקירת המומחים שמסרו חוות דעת ולאחר קבלת חוות דעת חסויה מיחידת הסיוע שעל-יד בית המשפט, שהתבססה על התרשמותן של עובדות סוציאליות אשר צפו במפגש בין הילדים לאב, שב וקבע בית המשפט לעניני משפחה כי יש להשיב את הילדים לשוודיה.
 
6.        ערעור נוסף שהוגש לבית המשפט המחוזי – התקבל. זאת, נוכח עמדתם של הגורמים המטפלים ב-ד', אשר מלווים את המשפחה באופן יום יומי וכן נוכח חוות הדעת הפסיכיאטרית. עמדתם של גורמים אלו היתה, כי אין להשיב את הילדים לשוודיה, זאת משום שלילד ד' נטייה אובדנית, אשר עשויה להתממש אם יוחזר וכן נוכח החשש שהחזרת מי מהילדים תחשוף אותם לנזק פיזי או נפשי. ביחס לילד ד' קבע בית המשפט, כי מחשבותיו האובדניות קשורות בחזרה לשוודיה והוא עשוי לממש את איומיו אם יוחזר. לגבי הילדה א' קבע, שהפרדתה מאחיה נוגדת את טובתם של שני הילדים ולכן אין להשיבה לשוודיה.
 
7.        המשיב לא אמר נואש והגיש בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. בית המשפט החליט לדון בבקשה כבערעור ולקבל את הערעור. הרשות המרכזית, אשר אמונה על יישום האמנה, התייצבה לדיון והגישה חוות דעת מטעמה. בחוות דעתה דיווחה הרשות כי היא יצרה קשר עם גורמי הרווחה בשוודיה, על-מנת לבחון האם הרשויות בשוודיה ערוכות למלא את הצרכים הטיפוליים של הילדים, בהתאם לעמדת גורמי הרווחה בישראל. גורמי הרווחה השוודים מסרו לרשות המרכזית, כי הם ערוכים ונכונים לספק את הטיפול והאבחון ההכרחיים, בנפרד מהורי הילדים ובאופן מיידי. הם אף הביעו את נכונותם לשלוח גורם מקצועי לצורך ליווי הילדים חזרה לשוודיה. הרשות המרכזית צירפה לחוות דעתה תסקיר מטעם גורמי הרווחה אשר נכתב על-ידי עובדות סוציאליות מלשכת הרווחה המחוזית (להלן: חוות דעת גורמי הרווחה). בחוות דעתם ציינו גורמי הרווחה, כי הילד ד' עבר לרשות אביו וכי מאז שינוי זה ד' מבטא את רצונו שלא לחזור לרשות אמו ואף איים כי יפגע בעצמו אם יוחזר לרשותה. עוד צוין במסגרת חוות הדעת, כי בפגישה עם גורמי הרווחה סיפר הילד ד' על אירועי אלימות בבית אימו וציין כי הוא מעוניין לחזור "לביתו בשוודיה". גורמי הרווחה ציינו, כי ניכר שחלק מהדברים דוקלמו על-ידי הילד והתרשמותם היתה כי הקטינים נמצאים בסיכון גבוה, אשר נובע מהימצאותם בלב הקונפליקט בין ההורים, מחשיפתם לפרטי המאבק והשימוש בהם ככלי בידי ההורים האחד נגד השני. לאור הדברים הללו, המלצת גורמי הרווחה היתה כי הילדים זקוקים לאבחון ממושך במסגרת חוץ-ביתית, בישראל או בשוודיה. במסגרת הדיון שהתקיים בבית משפט זה הוסיפה נציגת גורמי הרווחה, כי מטרת האבחון הינה להבין את הצרכים הטיפוליים של הילדים, במנותק מהתפקיד שהם ממלאים כשהם ברשות האם או האב. על רקע האמור בחוות הדעת קבע בית המשפט, כי המצב הקיים כעת שונה מהמצב אשר היה קיים בעת עריכת חוות הדעת המקצועיות שהוגשו לבית המשפט קמא, שכן התעורר ספק בכך שהנטיות האובדניות של הילד ד' אכן כרוכות בהחזרתו לשוודיה. כמו-כן, העברת הילדים למסגרת חוץ-ביתית שללה את החששות שעלו ביחס לאלימות פיזית או מינית מצד האב. מסקנתו של בית המשפט הייתה, כי על בסיס התשתית העובדתית החדשה לא הורם הנטל להוכחת החריג לאמנה שהינו, כפי שיובהר בהמשך, כבד ביותר.
 
8.        בית משפט זה פסק, כי יש להחזיר את שני הילדים לשוודיה וכי הילד ד' יועבר לטיפול במסגרת חוץ-ביתית בשוודיה, פתרון אשר לעמדת בית המשפט אינו יוצר סיכון לשלומו של ד', תוך שהוא מגשים את התכלית העומדת בבסיס האמנה. בית המשפט קבע עוד כי החריג אינו מתקיים בעניינה של הילדה, שכן לא הוכח שקיים סיכון לשלומה בעצם השבתה לשוודיה. כמו-כן המליץ בית המשפט, כי הרשויות בשוודיה ישקלו אף את שילובה של הילדה א' במסגרת חוץ-ביתית עם חזרתה לשוודיה.
 
           כנגד פסק דין זה הוגשה הבקשה לדיון נוסף שלפני.
 
הבקשה לדיון נוסף
 
9.        הבקשה לדיון נוסף נסמכת על שלוש טענות מרכזיות: ראשית, טענה העותרת כי שגה בית משפט זה בכך שביסס את הכרעתו על עמדתם של גורמי הרווחה, בהתעלם מהמלצותיהם של המומחים שמונו על-ידי בית המשפט – שהינם בדרג מקצועי גבוה יותר מגורמי הרווחה – שלא להשיב את הילדים לשוודיה. שנית, טענה העותרת כי קביעתו של בית משפט זה, לפיה החשש לאובדנות של הילד ד' חלף מן העולם, אינה מאיינת את הצורך בבחינת סיכונים נוספים הנשקפים לילדים אם יוחזרו לשוודיה. העותרת טענה, כי מלבד החשש לאובדנות קיים חשש כי הילד ד' ייחשף להתעללות פיזית שכתוצאה ממנה יהפוך לתוקפן וחשש שהילדה א' תיחשף לפגיעה מינית מצד האב. בנוסף טענה, כי האב הוא דמות טיפולית בעייתית; וכי היא עצמה תיכלא אם תשוב לשוודיה, דבר אשר יעמיד את הילדים במצב בלתי נסבל, משום שהם יראו עצמם אחראים לכך. על כן, טענה העותרת, היה על בית משפט זה להשיב את הדיון לבית המשפט המחוזי, על-מנת שזה יכריע בשאלת קיומם של הסיכונים הנוספים. לבסוף טענה העותרת, כי בית משפט זה דן בבקשת רשות הערעור כבערעור, מבלי לבקש תחילה את עמדתה לגבי האפשרות לעשות כן לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. לטענתה, בכך החיל בית משפט זה סדרי דין אשר אינם עולים בקנה אחד עם התקנה הנזכרת ועם ההלכה הנוהגת, וכי הדבר מצדיק לקיים דיון נוסף.
 
10.      בתגובה טען המשיב, כי פסק דינו של בית משפט זה מתיישב עם ההלכות הנוהגות בענין חוק אמנת האג ואין בו כל חידוש. המשיב טען כי העותרת נימקה מדוע יש לדחות את הערעור לגופו ולכן אין בטענת העותרת בענין זה ממש. המשיב אף טען, כי יש לדחות את טענות העותרת לענין העדפת עמדת גורמי הרווחה על-פני המומחים, שכן בית המשפט לא קבע בענין זה הלכה חדשה. המשיב צירף לתגובתו בלא נטילת רשות את חוות דעתו של ד"ר לאופר, מומחה לפסיכיאטריה של הילד, אשר בדק את הילד ד' ביום 18.10.2013 בעקבות אמירות אובדניות שהשמיע במרכז החירום בו הוא שוהה. חוות דעת זו שוללת אובדנות מצד ד' ומייחסת חלק מהאמירות האובדניות למניפולציה מצידו של ד'. חוות דעת זו לא עמדה בפני בית משפט זה בפסק הדין מושא הבקשה לדיון נוסף ואיני רואה צורך להידרש לה.
 
11.      הרשות המרכזית טענה בתגובתה, כי בעקבות התחייבותה של שוודיה להשים את הילדים במסגרת חוץ-ביתית לצורך אבחון וטיפול, הרי שאין סכנה לשלומם של הילדים בהשבתם למדינה. הרשות המרכזית טענה גם, שכל עיכוב נוסף בהחזרת הילדים נוגד את תכלית האמנה בדבר השבה מיידית ופוגע בילדים. גם הרשות המרכזית צרפה לחוות דעתה בלא נטילת רשות דיווח מעודכן מטעם האגף לשירותים חברתיים בעיריית פתח תקווה, אשר מלווה את המשפחה, בו צוין כי המלצת גורמי הרווחה בדבר אבחון במסגרת חוץ-ביתית עומדת בעינה. המלצה זו התבססה בין היתר, על ממצאיו של ד"ר לאופר שבדק את ד'. גם לחוות דעת זו איני נדרשת.
 
12.      העותרת ביקשה להגיב להודעת הרשות המרכזית וקיבלה רשות לעשות כן. בתגובתה טענה העותרת, כי חוות הדעת הפסיכיאטרית קבעה כי אובדנותו של הילד ד' קשורה בחזרה לשוודיה. עוד טענה, כי בית המשפט המחוזי קבע לא מכבר, כי העותרת הרימה את הנטל הכבד הנדרש להוכחת החריג לאמנה. העותרת הסכימה כי התמשכות ההליכים פוגעת בילדים וטענה כי המשיב והרשות המרכזית הם שהתנגדו למתן טיפול נפשי לילדים במקביל לניהול הליך זה.
 
הכרעה
 
13.      לאחר עיון בטענות העותרת מזה ובטענות המשיבים מזה, הגעתי לכלל מסקנה שאין מקום לקיומו של דיון נוסף. על פי סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, יורה בית המשפט על קיומו של דיון נוסף במקרה שבו פסיקתו של בית המשפט העליון יוצרת הלכה חדשה, הסותרת הלכה קודמת של בית המשפט העליון או הלכה שמפאת קשיותה או חידושה ראוי לקיים בעניינה דיון נוסף (ראו: דנ"א 4538/13 גולדשטיין נ' קצין התגמולים (31.10.2013)). במקרה שלפנינו לא מצאתי כי נקבעה הלכה כלשהיא, וממילא לא נקבעה הלכה חדשה המצדיקה קיומו של דיון נוסף.
 
14.      חוק אמנת האג, המאמץ את הוראות האמנה בדבר ההיבטים האזרחיים של חטיפה בינלאומית של ילדים, כ"א 31, 43 (נפתחה לחתימה ב-1980) (להלן: האמנה), הטיל על מדינת ישראל חובה לעשות כל שביכולתה כדי "להבטיח את החזרתם המידית של ילדים, אשר לא כדין, הורחקו אל מדינה מתקשרת או לא הוחזרו ממנה" וכן "להבטיח כי זכויות משמורת וביקור על פי הדין של מדינה מתקשרת יכובדו ביעילות בשאר המדינות המתקשרות" (סעיף 1 לאמנה). בבסיס האמנה עומדת השאיפה להשיג שיתוף פעולה בין המדינות החתומות, במטרה למנוע עשיית דין עצמי ולהרתיע מפני עקירה של קטינים מסביבתם הטבעית ומההורה המשמורן באמצעות חטיפה (ראו: בע"ם 9769/09‏ פלונית נ' פלוני, פסקה 25 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה (20.1.2010)). האמנה מטילה על בית המשפט חובה להחיל את הכלל העיקרי הקבוע בה ולהורות על השבת הילד למקום מגוריו הרגיל טרם החטיפה. כלל זה נובע מן התפיסה שטובת הילד מגולמת בהחזרתו, אשר תמנע את השימוש בו ככלי משחק בידי הוריו ואת ניתוקו ממרכז חייו הרגיל. כמו-כן, כלל זה נועד לקדם את כיבוד שלטון החוק ואכיפתו (וראו: שם; בע"ם 1855/08 פלונית נ' פלוני (8.4.2008) (להלן: ענין פלונית)). עם זאת, מכירה האמנה במספר מצומצם של חריגים לכלל ההחזרה הקבוע בה. הנטל להראות כי מתקיימים חריגים אלו מוטל על ההורה החוטף והם מפורשים בצמצום ובאופן דווקני (ראו: ענין פלונית; ע"א 4391/96 רו נ' רו, פ"ד נ(5) 338 (1997); שמואל מורן, אלון עמירן והדרה בר הגירה וחטיפות ילדים – היבטים משפטיים ופסיכולוגיים 44-43 (2003)).
 
15.      במוקד דיוננו עומד אחד מהחריגים האמורים לאמנה. חריג זה מעוגן בסעיף 13(ב) לאמנה (להלן: החריג לאמנה) אשר קובע כי אין הרשות השיפוטית חייבת להורות על השבת הילד למקום מגוריו הרגיל אם:
 
 "קיים חשש חמור שהחזרתו של הילד תחשוף אותו לנזק פיזי או פסיכולוגי או תעמיד את הילד בדרך אחרת במצב בלתי נסבל".
 
הנזק הנדרש לצורך החלת חריג זה, פורש כנזק שיגרם לקטין מעצם ההשבה למדינה ולא כתוצאה מניתוקו מההורה החוטף או מהשבתו לחזקת ההורה השני (וראו: בע"ם 741/11 פלונית נ' פלוני, פסקה 25 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל (17.5.2011)). חריג זה פורש בפסיקה כחל רק במקרים יוצאי דופן והנטל על הטוען לו הוא כבד ביותר, נטל של מעל לספק סביר (שם).
 
16.      בענייננו, הכרעתו של בית משפט זה נסמכה על ההלכות הקיימות בדבר פרשנותו של החריג לאמנה והיא מוגבלת לנסיבות הקונקרטיות של המקרה שלפנינו (ראו והשוו: דנ"א 4117/11 פלוני נ' פלונית, פסקה 6 להחלטתו של המשנה לנשיאה א' ריבלין (12.7.2011)). פסק הדין לא קבע כל הלכה חדשה הגלויה על-פני הפסק (ראו והשוו: דנ"א 179/13 שובר נ' מדינת ישראל (8.4.2013); דנ"א 6665/11 דאוד נ' מדינת ישראל (26.2.2012) (להלן: ענין דאוד)).
 
17.      לטענת המבקשת, בית המשפט העדיף את עמדת גורמי הרווחה על פני חוות הדעת של המומחים המקצועיים. לטענתה, קביעה זו הינה מוקשית ומצדיקה קיומו של דיון נוסף. דין טענה זו להידחות. בית משפט זה לא קבע הלכה בדבר היחס בין חוות דעת מומחים לבין חוות דעת גורמי הרווחה, אלא נסמך על התפתחויות מאוחרות לפסק דינו של בית המשפט המחוזי ולמועד מתן חוות הדעת שהוגשו בערכאות הדיוניות, אשר עוררו ספק סביר בדבר קיומו של חשש חמור כי ד' יממש את איומיו אם יוחזר לשוודיה. התפתחות מרכזית הייתה כאמור התחייבותן של הרשויות בשוודיה להעניק לילדים טיפול וליווי צמודים במהלך ההחזרה ואף לאחר מכן במסגרת חוץ-ביתית. לכך התווסף השינוי הפתאומי בהתנהגותו של ד' לאחר ששהה במחיצת אביו, בגדרו החל הילד ד' לבטא רצון לחזור לשוודיה ואף איים להתאבד אם יוחזר לאימו. מסקנתו של בית משפט זה, לפיה משמדובר בהחזרה לידי רשויות הרווחה בשוודיה, אין מקום לקבוע כי עצם ההחזרה למדינת המוצא יוצרת סיכון לשלומו של הילד ד' – נעוצה בתשתית העובדתית הקונקרטית של המקרה, ואם יותר לי – מעוגנת בהיגיון פשוט. המסקנה נתמכת בעמדות המומחים שהיו תמימי דעים לגבי הצורך להעניק לילד ד' טיפול מיידי ואשר ייחסו את מצוקתו, בין היתר, לקונפליקט הנאמנויות בו הוא מצוי; ומבוססת על הפרשנות המצמצמת הנוהגת ביחס לחריגי האמנה. בכך אין חידוש, לא כל שכן חידוש המצדיק לקיים דיון נוסף בפסק הדין. 
          
           נוכח האמור לעיל, דין הטענה להידחות.
 
18.      מסקנתו של בית משפט זה מייתרת גם את טענת העותרת בדבר יתר הסיכונים לשלומם של הילדים. הסיכונים שמפרטת העותרת בבקשתה, כרוכים בהשבת הילדים לרשות האב. ממילא עם העברת הילדים לאבחון ממושך במסגרת חוץ-ביתית, סיכונים אלו מתייתרים ואין צורך לבחון את התקיימותם. כאמור, החריג לאמנה חל כאשר קיים סיכון לשלום הילדים, הנובע מעצם ההחזרה למדינה ולא מעצם החזרתם לחזקת ההורה. משנקבע שהחשש לאובדנות מצד הילד ד' אינו נובע מהחזרתו לשוודיה, חריג זה אינו מתקיים. למעלה מן הצורך יצוין, כי המומחים התבקשו לבחון את התקיימות החריג באופן כללי והם שייחסו את הסיכון העיקרי בהשבת הילדים לאובדנותו של הילד ד'.
 
           בנסיבות אלה, טענות העותרת לא שכנעוני כי יש מקום להורות על קיומו של דיון נוסף. על-אף שבעניינים הנוגעים לגורלם של קטינים, נוטים אנו שלא לדקדק בהתקיימותן של העילות הנדרשות לקיום דיון נוסף (ראו: דנ"א 6113/09 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 7 להחלטתה של הנשיאה ד' ביניש (12.10.2009)), יש להביא בחשבון שמטרת אמנת האג הינה להביא להחזרתם המיידית של ילדים אשר הורחקו שלא כדין ולהשיב את המצב לקדמותו בהקדם האפשרי (ראו: ענין פלונית, פסקה 25 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה; דנ"א 10136/09 פלונית נ' פלוני (21.12.2009)). כל דיון נוסף מעכב השבה זו ופוגע בילדים, אשר נמצאים כל העת במצב של חוסר ודאות.
 
           לענין הטענה הדיונית שמעלה העותרת, לפיה היה על בית המשפט לבקש את עמדת העותרת לענין האפשרות כי יפעל על-פי תקנה 410, איני מוצאת שיש בה כשלעצמה הצדקה לקיום דיון נוסף. אמנם בית המשפט דן בבקשה כבערעור מבלי לבקש מהצדדים התייחסות לאפשרות זו, אולם מעיון בפסק דינו של בית המשפט עולה שבית המשפט לא התכוון לקבוע הלכה חדשה בסוגיה זו או לשנות באופן מהותי מסדרי הדין הנוהגים (ראו והשוו: ענין דאוד). מכל מקום, אף אם מדובר בטעות, ואיני קובעת שכך הדבר, בענייננו, לבעלי הדין היה יומם בבית המשפט וניתנה להם הזדמנות להביע עמדתם לענין הנושאים שבמחלוקת (השוו: רע"א 2235/04 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' שירי, פ"ד סא(2) 634 (2006)). לא שוכנעתי כי היה לצדדים מה לומר שלא נאמר וכי נגרם להם עוות דין. מכל מקום – הלכה אין כאן.
 
19.      סוף דבר: הבקשה נדחית. לא יהיה צו להוצאות. ההוראות שנקבעו בסעיף 29 לפסק דינו של השופט פוגלמן ייכנסו לתוקף מיידי.
 
           ניתנה היום, ‏י' כסלו, תשע"ד (13.11.2013).