בשם העותרים:                      עו"ד יוסף ריכטר; עו"ד מוטי גנץ

1.        לפניי עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון מיום 26.8.2012 ברע"א 6734/09, שבו נדחתה מפאת התיישנות טענתם של העותרים כי יש להכריז על תנאים בהסכם שבינם לבין המשיבה כתנאים מקפחים. 

בפסק הדין נשוא העתירה נדחתה בקשת רשות ערעור של העותרים (שנדונה כערעור) על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, שבגדרו נדחה ערעור העותרים על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים. בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי דחו אף הם מחמת התיישנות את טענת העותרים אודות קיומם של תנאים מקפחים בחוזה שבינם לבין המשיבה.

2.        העותרים הם בעלי זכויות ביחידות בבניין "מרכז כלל" בירושלים. המשיבה היא חברת הניהול האחראית על הבניין ומתחזקת את הרכוש המשותף במבנה. הסכמי השירותים בין העותרים לבין המשיבה נחתמו בסוף שנות השבעים של המאה שעברה לתקופה של עשרים שנה. בהסכמים נקבע כי בתום תקופה זו, ובהעדר התנגדות של למעלה מ-75% מבעלי הזכויות בבניין, יחודשו ההסכמי לעשרים שנים נוספות. 

בשנת 2004 הוגשה תביעת העותרים לבית משפט השלום בירושלים. בתביעתם ביקשו העותרים סעד הצהרתי לפיו ההסכמים בינם לבין המשיבה בטלים בהיותם חוזים אחידים הכוללים תניות מקפחות, וכן כי ההסכמים הופרו על ידי המשיבה. 

תביעה זו נדחתה על ידי בית משפט השלום וכן נדחה (ברוב דעות) ערעורם של העותרים לבית המשפט המחוזי בירושלים. פסק הדין שניתן בבקשת רשות הערעור שהגישו העותרים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוא נשוא העתירה לדיון נוסף שלפניי. פסק הדין ניתן מפי השופט נ' הנדל, בהסכמת המשנה לנשיא (בדימוס) א' ריבלין והשופטת ע' ארבל.

3.        שתי הסוגיות העיקריות שבהן עסק פסק הדין נשוא העתירה הן מועד ההתיישנות של תביעה בגין תנאי מקפח בחוזה אחיד ומועד ההתיישנות של עילה חוזית בחוזה אופציה. בכל הנוגע לסוגיה הראשונה קבע בית משפט זה, כי עילת התביעה בגין קיום תנאי מקפח בחוזה אחיד מתגבשת בעת כריתת החוזה. בהקשר זה נדחתה טענת העותרים כי אחד מיסודותיה של עילת התביעה הוא השימוש לרעה בתנאי המקפח. 

לשיטת העותרים, כיוון שהמשיבה מקפחת אותם מדי יום, עילת התביעה נוצרת כל יום מחדש ואינה מתיישנת בכל תקופת קיומו של החוזה. אולם, בפסק הדין נשוא העתירה נקבע כי השימוש לרעה בתנאי המקפח אינו מהווה חלק מעילת התביעה, וכי העילה נוצרת מכוח ההסכמה להתקשר בחוזה הכולל תנאי מקפח. 

גם באשר לסוגית מועד ההתיישנות של עילה שמקורה בחוזה אופציה נדחתה טענת העותרים. בהקשר זה טענו העותרים, כי משהחלה תקופת האופציה בחוזה שבינם לבין המשיבה ותוקף החוזה הוארך, הרי יש לראות זאת כאילו נכרת בין הצדדים הסכם חדש העומד בפני עצמו. בנסיבות אלה, כך המשיכו העותרים וטענו, עילת התביעה שלהם נולדה ביום כניסתה של האופציה לתוקף, ולפיכך תביעתם לא התיישנה.

 אולם, טענה זו נדחתה ובית המשפט קבע כי בחוזה אחיד התלוי בתנאי תתגבש עילת התביעה בגין הקיפוח במועד כריתת החוזה, וזאת בין אם מדובר בתנאי מפסיק ובין אם מדובר בתנאי מתלה. 

כן נקבע כי יש לראות בחוזה האופציה נשוא ההליך שלפניי חוזה על תנאי. זאת, משום שמימוש או אי-מימוש האופציה הינו תנאי להתקיימותו או אי-התקיימותו של חוזה נוסף ממשיך בין הצדדים.

 משכך נקבע, אפוא, כי עילת הקיפוח נוצרה עם כריתת החוזה ולא עם חידושו. עוד יצוין, כי בפסק הדין נשוא העתירה נדחתה טענת העותרים כי יש ללמוד מהוראת המעבר הקבועה בסעיף 27(ב) לחוק החוזים האחידים, תשמ"ג-1982, לפיה "לענין התחולה רואים חידוש חוזה ככריתתו", כי חידושו של חוזה מהווה כריתה מבראשית. לעניין זה נקבע, כי חידוש החוזה ייחשב לכריתתו רק לעניין שאלת תחולת חוק החוזים האחידים, ואין בהוראת סעיף 27(ב) הנ"ל כדי להשפיע על דיני ההתיישנות. לפיכך, הגיע בית משפט זה, בסופו של דבר, למסקנה כי תביעתם של העותרים נגד המשיבה התיישנה ודחה את ערעורם.

4.        לטענת העותרים, בפסק הדין נשוא העתירה נקבעו הלכות בשני נושאים בעלי חשיבות. הסוגיה האחת אליה מתייחסים העותרים היא הקביעה כי שימוש בפועל בתנאי המקפח בחוזה אחיד אינו חלק מעילת התביעה לביטול התנאי המקפח, כך שהעילה מתגבשת גם ללא שימוש בפועל בתנאי המקפח. 

בהקשר זה מציינים העותרים כי סוגיה זו לא נדונה ולא הוכרעה עד לפסק הדין נשוא העתירה. עוד מוסיפים העותרים, כי להלכה זו ישנה משמעות מרחיקת לכת, שכן ככלל לקוח המתקשר בחוזה אחיד אינו מודע כלל לקיום התניות המקפחות עד שנעשה שימוש בהן. 

על כן, כך ממשיכים העותרים וטוענים, אם תקופת ההתיישנות תתחיל להימנות ממועד כריתת החוזה האחיד, כפי שנקבע בפסק הדין נשוא העתירה, הדבר יביא לכך שהלקוח ייאלץ לבדוק את כלל הוראות החוזה כבר במועד הכריתה ולתקוף את התניות המקפחות, אף אם טרם הופעלו. הסוגיה השנייה, שלגביה טוענים העותרים כי נקבעה הלכה, היא הסיווג של חוזה אופציה כחוזה על תנאי. 

בעניין זה טוענים העותרים כי עד למתן פסק הדין נשוא העתירה ההלכה הייתה שחוזה אופציה הוא חוזה שתוקפו מותנה במימוש האופציה, ואילו מפסק הדין נשוא העתירה עולה כי עסקינן בחוזה תקף שביצועו מותנה. העותרים מוסיפים עוד, כי אין מקום לשינוי ההלכה שנהגה עד לפסק הדין נשוא העתירה, שלפיה מימוש האופציה הינו מעשה של קיבול המביא לכריתת חוזה חדש, וכל עוד האופציה לא מומשה מדובר בהצעה ללא חזרה.

5.        דין העתירה לדיון נוסף להידחות. בכל הנוגע לעילת הקיפוח, אף אם נקבל את טענת העותרים כי נקבעה בפסק הדין נשוא העתירה הלכה חדשה וחשובה, הרי אין די בכך כדי להצדיק עריכת דיון נוסף בפסק הדין. בהקשר זה כבר נקבע בפסיקתנו, כי אף כאשר בהלכה מסוימת טמונים חשיבות, קשיות או חידוש, כנדרש לפי סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, אין די בקיומו של תנאי זה כדי להצדיק עריכת דיון נוסף באותה הלכה.

 תנאי נוסף לכך הוא שהחשיבות, הקשיות או החידוש בהלכה שנפסקה הם מהותיים ומשמעותיים באופן המצדיק דיון מחודש (ראו למשל: דנ"א 6955/06 מזור – מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' מנהל מיסוי מקרקעין – אזור רחובות (לא פורסם, 18.3.2007); דנ"א 9425/06 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים נ' פמיני (לא פורסם, 6.9.2007)). 

במקרה דנא שאלת התנאים לגיבוש עילת הקיפוח בחוזה אחיד אינה נמנית עם אותן שאלות משפטיות נדירות ויוצאות דופן המצדיקות את קיומו של דיון נוסף. אף העובדה שפסק הדין נשוא העתירה ניתן פה אחד מהווה שיקול התומך בדחיית העתירה לדיון נוסף (ראו, דנ"א 2393/12 מדינת ישראל נ' מולהי (טרם פורסם, 22.4.2012)). בכל הנוגע לשאלת סיווגו של חוזה האופציה כחוזה על תנאי, מעלה עיון בפסק הדין נשוא העתירה כי בית משפט זה ביקש להחיל את ההלכות הקיימות בנוגע לחוזים על אופציה וחוזים על תנאי לצורך סיווג החוזה הספציפי נשוא ההליך שלפנינו. 

לפיכך, ההכרעה שנתקבלה בעניין זה מוגבלת לנסיבות המקרה ואין בה כדי להשליך על סיווגם של חוזי אופציה אחרים.

6.        אשר על כן, העתירה נדחית. משלא הוגשה תשובה אין צו להוצאות.

           ניתנה היום, י"ט בחשוון התשע"ג (4.11.2012).