בשם המבקשת:                      עו"ד ירון בארי
בשם המשיבים:                     עו"ד שרון מן אורין
 

 

 
           לפניי עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון ב-רע"א 7777/11 משרד הביטחון – קצין התגמולים נ' גולדשטיין (22.5.2013), אשר קבע כי המבקשת אינה זכאית לתגמול נוסף מעבר לתגמולים להם היא זכאית מכוח תקנה 14א(א)(3) לתקנות הנכים (טיפול רפואי), התשי"ד-1954.
 
רקע רלוונטי
 
1.        המבקשת מוכרת כנכה על פי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], התשי"ט-1959 (להלן – חוק הנכים). מכוח חוק הנכים המבקשת זכאית לתגמול בסיסי מדי חודש (להלן – התגמול החודשי). יצוין, כי גובה התגמול החודשי נגזר מדרגת הנכות. כלומר, ככל שדרגת הנכות גבוהה יותר, התגמול החודשי גבוה יותר.
 
2.        עד לחודש מרץ 2009 עבדה המבקשת לפרנסתה. בחודש מרץ 2009 הידרדר מצבה הרפואי ועבודתה הופסקה. עקב כך, המבקשת זכאית לתגמולים עבור טיפול רפואי (להלן – תט"ר) מכוח תקנה 14א(א)(3) לתקנות הנכים (טיפול רפואי), התשי"ד-1954 (להלן – תקנות הנכים), לגביה אפרט בהמשך הדברים.
 
           תקנה 14א(א) לתקנות הנכים מסדירה את התגמול עבור טיפול רפואי לנכים:  
 

 

 
3.        מהמצוטט לעיל עולה, כי נכה שלא עבד טרם הזדקקותו לטיפול רפואי, יקבל בתקופת הבטלה עקב הטיפול הרפואי סכום קבוע, ולא יקבל את התגמול החודשי (תקנת משנה (1)); נכה שעבד יקבל את הכנסתו טרם הזדקקותו לטיפול הרפואי, התחומה בשיעורי מינימום ומקסימום, ולא יקבל את התגמול החודשי (תקנת משנה (2)); נכה משוקם (שהוא נכה שנזקק בעבר לטיפול רפואי, השתקם, והצליח במשך תקופה מסוימת להתפרנס בכוחות עצמו) יקבל את הכנסתו ואת התגמול החודשי, תוך תחימתם באותם שיעורי מינימום ומקסימום (תקנת משנה (3)); ונכה שהיה עצמאי יקבל מקדמה בגובה התשלום הקבוע בתקנת משנה (1), ובסוף השנה יקבל הפרשים נוספים לפי הפסד הכנסתו בפועל, התחום בשיעור מקסימום (תקנת משנה (5)).
 
4.        על המבקשת, שהיא בגדר "נכה משוקמת", חלה תקנת משנה (3). תקנת משנה זו קובעת כאמור כי סכום התט"ר יהיה "סכום המצטרף מהכנסתו הרגילה ומתגמולו החודשי" של "נכה משוקם", התחום בשיעור מינימום (העומד היום, כמפורט בתשובת המשיבים, על סך של 5,430 ש"ח בחודש, או 7,034 ש"ח בחודש אם הנכה הורה לילד) ושיעור מקסימום (העומד היום, כמפורט בתשובת המשיבים, על סך של 43,000 ש"ח).
 
           בהתאם לכך, קיבלה המבקשת תט"ר בסכום השווה לשיעור המינימום. זאת, מכיוון שסך הכנסתה מעבודה, בתוספת התגמול החודשי, היה נמוך ממנו.     
 
5.        בין המבקשת למשיבים התגלעה מחלוקת לגבי פרשנות תקנה 14א(א)(3) הנ"ל. לטענת המבקשת, עניינה של תקנה זו הוא רק בקביעת סך התגמולים המשתלמים ל"נכה משוקם" בעד הטיפול הרפואי. בנוסף לתט"ר, טענה המבקשת, על המדינה לשלם לה את סכום התגמול החודשי המגיע לה מכוח חוק הנכים. כך, לטענת המבקשת, הסכום הכולל לו היא זכאית כולל את הכנסתה הרגילה ותשלום כפול של התגמול החודשי. ביסודה של טענה זו עמד ההבדל הלשוני בין תקנת משנה (3) לבין תקנות משנה (1) ו-(2). בסיפא לתקנות משנה (1) ו-(2) מצוין במפורש כי "לנכה הזכאי לתגמול לפי פסקה זו לא ישתלם התגמול החודשי המגיע לו על-פי החוק". הוראה זו נעדרת מתקנת משנה (3), ולטענת המבקשת מדובר בהסדר שלילי. עוד ציינה המבקשת כי פרשנותה את תקנת משנה (3) עולה בקנה אחד עם הוראות אגף השיקום. עמדת המשיבים הייתה כי פרשנותה של תקנת משנה (3) לפי לשונה ותכליתה מובילה למסקנה כי היא ממצה את כל התשלומים שהמבקשת זכאית להם.
 
6.        נוכח עמדת המשיבים, הגישה המבקשת ערעור לוועדת הערעורים. ועדת הערעורים קבעה ביום 26.1.2010 כי הדין עם המבקשת. ערעור שהגיש קצין התגמולים כנגד קביעה זו – נדחה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז מיום 9.8.2011. על פסק הדין של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות ערעור לבית משפט זה.   
 
פסק הדין מושא הבקשה לדיון נוסף
 
7.        בית משפט זה (השופט נ' סולברג, בהסכמתם של הנשיא א' גרוניס והשופטת א' חיות) החליט לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. בית המשפט קיבל את הערעור וקבע כי התגמולים שמקבלת המבקשת מכוח תקנת משנה (3) ממצים את זכויותיה והיא אינה זכאית לתגמול חודשי נוסף.
 
8.        בפסק הדין נקבע, כי הפרשנות שמציעה המבקשת לתקנת משנה (3) היא אפשרית אמנם מבחינה לשונית, אך נוכח ההקשר ותכלית התקנה יש לדחותה. בית המשפט עמד על כך שהתכלית הכללית של חוק הנכים היא להיטיב עם אדם אשר נפגע בשירותו הצבאי, וכי תכלית חשובה זו מתאזנת עם צרכים תקציביים. על רקע זה, פנה בית המשפט לבחון את התכלית הקונקרטית של תגמולי הטיפול הרפואי. בעניין זה, קיבל בית המשפט את עמדתם של המשיבים לפיה תכליתם של התגמולים עבור טיפול רפואי היא להעמיד את הנכה באותו מצב בו היה עומד אילולא ההידרדרות במצבו הרפואי, לכל הפחות בקירוב. על-כן, נקבע כי פרשנות לפיה על הסכום המצוין בתקנת משנה (3) יש להוסיף תגמול חודשי נוסף, איננה הולמת את תכלית החקיקה, שכן משמעות הדבר היא הענקת תגמול העולה במידה ניכרת על סכום הכסף שהשתלם לנכה לפני ההידרדרות הרפואית.
 
9.        בית המשפט הוסיף וקבע כי פרשנות לפיה תקנת משנה (3) שוללת תשלום של תגמול חודשי נוסף נתמכת גם בהקשרם של דברים. בדומה לתקנת משנה (3), תקנת משנה (2) (המצוטטת לעיל), עוסקת בתשלומים המשתלמים ל"נכה שבתכוף לפני הזדקקותו לתגמולים לפי תקנה 14 עבד עבודה רגילה", ומגבילה תשלומים אלה בשיעורי מינימום ומקסימום. תקנת משנה (3) כוללת כאמור הגבלה זהה. מכאן, הסיק בית המשפט כי קבלת פרשנותה של המבקשת, משמעה "ריקון" מגבלות אלה מתוכן.
 
10.      כן התייחס בית המשפט להוראות אגף שיקום נכים מספר 43.05 (מיום 1.11.2005), הקובעות כי התגמול עבור טיפול רפואי על פי תקנת משנה (3) יינתן "בנוסף לתגמול [התגמול החודשי מכוח חוק הנכים – מ"נ], על-פי אחוזי הנכות עד לתקרת הביטוח הלאומי". בית המשפט קבע כי אין בהוראות אלה כדי לשנות מן המסקנה לעיל. זאת, משום שמעמדן של הוראות אגף השיקום נמוך מזה של תקנות הנכים, ועל כן אין באמור בהן כדי לשלול את פרשנות תקנות הנכים. מסקנה זו מתחזקת, כך נקבע, נוכח הנוהג עליו עמדו המשיבים, לפיו הפרשנות הננקטת מזה שנים על ידי המשיבים בנוגע ליישומה של תקנת משנה (3) שוללת קבלת תגמול חודשי כפול.
 
הבקשה לדיון נוסף והתשובה לה
 
11.      לטענת המבקשת, בפסק הדין מושא הבקשה לדיון נוסף נקבעה הלכה חדשה, אשר מפאת חשיבותה וקשיותה מצדיקה קיום דיון נוסף בה. למבקשת מספר טענות עיקריות: ראשית, טענה המבקשת כי העדפת הפרשנות המצמצמת את התגמולים המשתלמים לנכה "משוקם" עומדת בסתירה להלכות קודמות של בית משפט זה אשר נקבע בהן כי את חוקי הנכים יש לפרש בהרחבה. שנית, הלינה המבקשת על סכום התט"ר המינימאלי לו היא זכאית (סכום זה זהה כאמור לסכום המשתלם לנכים שלא עבדו לפני התקופה בה נזקקו לטיפול רפואי, מכוח תקנת משנה (1)). לטענתה, הקביעה בפסק הדין לפיה היא אינה זכאית לתגמול נוסף, מעבר לתגמול המינימאלי כאמור, מפלה אותה ו"נכים משוקמים" כמותה, לרעה. שכן, לטענתה, אין זה סביר שנכה "משוקם" אשר עבד לפרנסתו (אך הכנסתו הכוללת נמוכה משיעור המינימום הקבוע בתקנות), יהיה זכאי לתגמול מינימאלי זהה לתגמול לו זכאי מי שלא היה מוכר כנכה בעבר, ואף לא עבד לפרנסתו. שלישית, נטען כי בית המשפט התעלם מתקנת משנה (5), אשר גם בה, בדומה לתקנת משנה (3), לא נקבע כי התגמול עבור טיפול רפואי יבוא חלף התגמול החודשי. המבקשת הוסיפה וטענה כי פרשנותו של בית המשפט משליכה גם על פרשנות תקנת משנה (5), ומוסיפה לה סייג שלא נכתב בה. רביעית, נטען לקשיות ההלכה, נוכח פגיעתה רחבת ההיקף בציבור הנכים שדרגת נכותם גבוהה, ובפרט בנכים שמקור הכנסתם הוא מעבודה עצמית (להלן – עצמאיים). כזכור, על פי תקנת משנה (5), זכאים נכים עצמאיים למקדמה קבועה, בגובה סכום התט"ר הקבוע בתקנת משנה (1). לטענת המבקשת, כאשר מדובר בנכים שדרגת נכותם גבוהה, במקרים רבים סכום התגמול החודשי לו הם זכאים יהיה שווה או יעלה על שיעור התגמול הקבוע בתקנת משנה (1). לטענתה, יש טעם לפגם בכך שאחוז גבוה מתוך תשלום המקדמה ימומן, בפועל, מהתגמול החודשי, אשר כלל אינו מיועד לשמש כתחליף הכנסה אלא כסיוע לנכה להתמודד עם נכותו. וודאי שיש פגם, כך נטען, בכך שהתגמול החודשי יעלה על סכום המקדמה, שכן משמעות הדבר היא שהנכה המשוקם לא יהיה זכאי, למעשה, לתשלום תט"ר.
 
12.      המשיבים מתנגדים לבקשה לקיים דיון נוסף. המשיבים אינם חולקים על כך שבפסק הדין מושא הבקשה לדיון נוסף יש חידוש בסוגיה בעלת חשיבות כללית. אולם, לטענתם, אין העניין מצדיק דיון נוסף. לטענת המשיבים, אין ממש בטענת המבקשת לפיה לפסק הדין השלכות רוחב קשות על ציבור הנכים שדרגת נכותם גבוהה. ראשית, המשיבים מכירים בכך שייתכנו מצבים בהם הכנסתם של נכים, עצמאיים או שכירים, שדרגת נכותם גבוהה, תעלה על התט"ר המקסימאלי לו הם זכאים. אולם, לטענתם, נוכח שיקולים תקציביים אין מנוס מקביעת שיעור מקסימום לתגמולי טיפול רפואי. לטענת המשיבים, "עקיפת" שיקולים תקציביים אלה, על-ידי קביעה כי לתגמול עבור טיפול רפואי יתווסף תגמול חודשי נוסף, אינה מעוגנת בחקיקה ואינה מתיישבת עם תכליתן והגיונן של התקנות בדבר תגמולי הטיפול הרפואי. מעבר לכך, נטען כי באותה מידה, גם נכים שהכנסתם הייתה גבוהה (ודרגת נכותם נמוכה), עשויים לחרוג משיעור התגמול המקסימאלי הקבוע בתקנות הנכים. אי לכך, ציבור הנפגעים אינו מתוחם לקבוצת הנכים שדרגת נכותם גבוהה. מכל מקום, טענו המשיבים, אין לכך השלכה מעשית על עניינה של המבקשת, שכן סכום הכנסתה של המבקשת בצירוף התגמול החודשי שקיבלה אינו מגיע לשיעור המינימום הקבוע בתקנות הנכים. לכן, בתקופה בה נזקקה המבקשת לטיפול רפואי, סך הכנסתה היה גבוה יותר מסך הכנסתה בתקופה שקדמה לה. אשר לטענה בדבר השלכות הרוחב על נכים עצמאיים, טענו המשיבים כי מדובר בסוגיה תיאורטית, אשר לא נערך בעניינה דיון בהליך מושא הבקשה לדיון נוסף וממילא לא נפסקה בה הלכה. לבסוף, טענו המשיבים כי אין ממש בטענתה של המבקשת להפליה. לטענתם, על-פי תקנות הנכים, סך התגמול לו יהא זכאי הנכה המשוקם לעולם לא יפחת מסכום התגמול לו זכאי נכה "רגיל", והוא אף עשוי להיות גבוה יותר מהתגמול של הנכה "הרגיל". זאת, מכיוון שהן נכה משוקם והן נכה "רגיל" זכאים לתגמול בגובה הכנסתם. אולם, בשונה מן הנכה שאינו משוקם, זכאי הנכה המשוקם גם לתוספת בדמות התגמול החודשי.
 
13.      לאחר הגשת הבקשה והתשובה לה, הגיש ארגון נכי צה"ל ביום 25.7.2013, באמצעות ב"כ המבקשת, בקשה להגיש עמדה אשר יש בה, כנטען, כדי להשלים את התמונה בסוגיות הנדונות ולתמוך בטענות המבקשת. המשיבים התנגדו לבקשה. לבקשה זו אחזור בהמשך הדברים.
 
הכרעה
 
14.      לאחר שעיינתי בעתירה לקיום דיון נוסף ובפסק דינו של בית משפט זה, הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום להורות בעניין זה על קיום דיון נוסף. לפי סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, הרשות לדיון נוסף תינתן רק במקרים בהם פסק בית המשפט העליון הלכה חדשה, הסותרת הלכה קודמת של בית המשפט העליון או הלכה שמפאת קשיותה או חידושה ראויה היא כי תידון בדיון נוסף.
 
15.      בפסק הדין מושא הבקשה לדיון נוסף, נדרש בית משפט זה לראשונה לפרשנותה של תקנה 14א(א)(3) לתקנות הנכים. אכן, לפרשנות זו חשיבות כללית, שכן היא משמשת כהנחיה למשיבים כיצד לפעול במקרים דומים רבים שבהם הם נדרשים ליישם את הוראותיה של תקנה זו. על כך עמד בית המשפט בפסק הדין עצמו (בפסקה 6 לפסק הדין). יחד עם זאת, לדעתי אין מקום להיעתר לבקשה לדיון נוסף. כידוע, לא כל חידוש או קושי מצדיקים דיון נוסף בהרכב מורחב של בית משפט זה. על כך עמדתי לאחרונה ב-דנ"א 2532/13 בנימיני נ' אזימוב (21.5.2013):
 
"עניין שכיח הוא שבפני בית משפט זה באות שאלות חדשות שטרם קיבלו מענה אלא שמטעמים של סופיות הדיון וכדי לא ליצור ערכאת ערעור נוספת, מקום בו החוק לא יצר אותה, הכלל הוא כי די בהרכב המקורי שדן בהליך ורק מקרים נדירים ויוצאי דופן מצדיקים דיון נוסף. איני סבורה, כי המקרה דנן נופל בגדרם של אותם מקרים נדירים ויוצאי דופן." (כן ראו: דנ"פ 8439/10 מדינת ישראל נ' כהן, פסקה 12 להחלטתי (22.2.2011)).
 
           דברים אלה יפים גם לענייננו. אינני סבורה כי ההלכה שנפסקה בפסק הדין מושא הבקשה לדיון נוסף באה בגדר אותם מקרים מיוחדים ונדירים המצדיקים דיון נוסף. במקרה שבנדון, הכריע בית המשפט בין שתי פרשנויות מוצעות להוראת תקנת משנה (3), בהסתמך על תכליתה של התקנה והקשרה. כפי שנפסק, פרשנות חדשה של החוק אינה מצדיקה, כשלעצמה, דיון נוסף (ראו למשל: דנ"א 6149/12 Dexia Credit Local נ' שפירא, פסקה 13 להחלטתי (3.1.2013); דנ"א 3800/12 פלוני נ' פלונית, פסקה 7 להחלטתי (20.6.2012)).
 
16.      לטענת המבקשת, העדפת הפרשנות המצמצמת בפסק הדין אינה עולה בקנה אחד עם כללי הפרשנות שנקבעו בפסיקה, לפיהם בבוא בית המשפט לפרש את חוקי הנכים, עליו לנקוט בפרשנות מרחיבה. דין טענה זו להידחות. אף שמבחינה לשונית היו שתי פרשנויות אפשריות העדיף בית המשפט את הפרשנות התכליתית ואין בכך כל חידוש. אכן, על דרך העיקרון, את חוקי הנכים יש לפרש "ברוחב-לב ולא ביד קמוצה, מתוך רצון להיטיב עם הנכה ושלא להקפיד עמו" (דנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן, פ"ד נו(5) 732, 743 (2002); ראו גם: רע"א 4399/08 קצין התגמולים נ' רוקח, פסקה 23 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל (23.5.2013)). עם זאת, גם בפרשנות חוק הנכים והתקנות שהותקנו מכוחו אין להתעלם מתכליתה הקונקרטית של הוראת החוק שבנדון (ראו והשוו: שם, בפסקה 24), ואף לעיתים יש לייחס משקל לשיקולים תקציביים (ראו: רע"א 10758/06 קצין התגמולים – משרד הבטחון נ' יעקובוביץ', פסקה 17 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל (11.5.2008)). במקרה דנן לא נעלמה מעיניו של בית המשפט תכליתו הסוציאלית הכללית של חוק הנכים (בפסקה 14 לפסק הדין), אך לנוכח תכליתם הקונקרטית של תגמולי הטיפול הרפואי, הגיע בית המשפט למסקנה אשר הגיע. מדובר ביישום של כללי הפרשנות הנוהגים, אשר אינו מצדיק דיון נוסף.
 
17.      המבקשת הוסיפה וטענה כי לפסק הדין עשויות להיות השלכות רוחב בלתי רצויות על ציבור הנכים "המשוקמים" שדרגת נכותם גבוהה, ובפרט לגבי נכים עצמאיים. אולם, התגמול לו זכאים נכים עצמאיים מכוח תקנת משנה (5) כלל לא נידון בפסק הדין מושא הדיון נוסף, ואף לא נקבעה ביחס אליו הלכה מחייבת. אשר לפגיעה בנכים אחרים שדרגת נכותם גבוהה, מקובלת עליי עמדת המשיבים לפיה פגיעה זו אינה נעוצה בהכרח בדרגת הנכות, אלא בעצם קביעת שיעור תגמול מקסימאלי המשתלם לנכה "משוקם" בתקופה בה הוא נזקק לטיפול רפואי. תחימת התגמולים בשיעור מקסימום עלולה להשפיע על נכה הזכאי לתגמול חודשי גבוה, אך באותה מידה היא עשויה להשפיע על נכה שהכנסתו לפני היזקקותו לטיפולים הרפואיים הייתה גבוהה. קביעת "תקרה" לתשלום קצבאות, הפוגעת בקבוצות של אוכלוסיית הזכאים, הינה לעיתים מחויבת המציאות לנוכח מגבלות תקציביות. זאת ועוד: תחימת גובה התגמול חלה לא רק ביחס לנכה "משוקם" כי אם גם לגבי נכה עליו חלה תקנת משנה (2) (השוו גם: סעיף 53(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, הקובע תקרת מקסימום לתשלום דמי לידה). בנסיבות אלה, השלכותיו של פסק הדין אינן מצדיקות דיון נוסף. חיזוק למסקנה זו מצוי בעובדה כי פסק הדין ניתן פה-אחד (ראו למשל: דנ"א 3420/12 בלגד נכסים בע"מ נ' נציגות הבית המשותף ברחוב נורית 19א' חיפה, פסקה 9 להחלטתו של הנשיא א' גרוניס (3.6.2012)).
 
18.      טענתה של המבקשת בנוגע להתעלמותו של בית המשפט מלשונה של תקנת משנה (5) הינה טענה "ערעורית", אשר אין בכוחה להצדיק דיון נוסף. גם בטענת ההפליה לא מצאתי ממש. בבחינת למעלה מן הצורך אציין, כי תגמולי הטיפול הרפואי היטיבו עם המבקשת, אשר זכאית לתט"ר העולה על סך הכנסתה מעבודה ומתגמולים שקיבלה בעבר. זאת ועוד: נוכח זכאותו של נכה משוקם לתגמול החודשי, בנוסף לתשלום בגובה הכנסתו, יש להניח כי במקרים רבים יהיה התט"ר לו זכאי הנכה המשוקם גבוה מזה של נכים אחרים. אי לכך, אין מקום לטענת ההפליה.
 
18.      סוף דבר: דין הבקשה להידחות. בנסיבות העניין לא יהיה צו להוצאות. נוכח כלליותה של בקשת ארגון נכי צה"ל להגשת עמדה ובהתחשב בתוצאה אליה הגעתי, לא מצאתי לנכון להידרש לבקשה (השוו: דנ"מ 1199/13 אמזלג נ' עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ, פסקה 7 להחלטתו של הנשיא א' גרוניס (27.3.2010); דנ"פ 3220/08 פרישקין נ' מדינת ישראל, פסקה 14 להחלטתה של הנשיאה ד' ביניש (7.9.2008)).
 
                    ניתנה היום, ‏‏כ"ז חשון, תשע"ד (31.10.2013).