דוגמא לעיקרי טיעון מטעם מערער בערעור לשון הרע

עיקרי טיעון מטעם מערער בערעור לשון הרע

  1. המערער סבור ששגה בית משפט קמא, כאשר לא ראה לנגד עיניו עת נתן את פסק דינו, את החשיבות הרבה שיש ליחס לחופש הדעה ולעצם זכותו של הורה להתלונן בפני הפורמים המוסמכים וכן להביע את דעתו האישית בחופשיות ובמיוחד בנסיבות הקונקרטיות, בהן המורה התנהג באופן מחשיד למצער בשלושה אירועים. צילום פס”ד של ביהמ”ש קמא מצ”ב לתיק המוצגים ומסומן מוצג 1.
  1. הלכה למעשה שהמסר שעולה מפסק דינו של בית משפט קמא הוא מסר שבא לדכא את חופש הביטוי והדעה, גם במקרים של התנהגות חריגה של מורה שהוא איש ציבור, כאשר בית משפט אוסר על הורה להביע את דעתו האישית, הגם שמתעורר חשד אובייקטיבי ומוצדק לגבי אפשרות להתנהגות סוטה והגם שמדובר בנושא בעל עניין ציבורי, החורג מענינו הפרטי של המערער והדבר אינו מתקבל על הדעת. אין מחלוקת עובדתית שמערער פעל בתום לב מוחלט וכל מה שעשה היה לצורך הגנה על עניין אישי כשר ולגיטימי של בנו הקטין ועל כן המערער לא מסוגל להשלים עם התוצאה הקשה של פסק הדין.
  1. המערער יוסיף ויטען כי במקרה דנן, בו על קיומם של שלושת האירועים החריגים ניתן ללמוד מהקלטות שיחות שהוגשו ומהכתבה, אין לבית משפט קמא כל יתרון על פני ערכאת הערעור בבחינת התיק וכי בנסיבות דנן יש מקום לקבל את ערעורו. צילום התמליל ואישור המשיב בדבר תוכנו מצ”ב לתיק המוצגים ומסומן מוצג 2.
  1. המערער הוא אביו של א’, שבזמנים הרלוונטיים היה קטין בן 10 ולמד בכיתה ה’, כאשר המשיב שימש באותה העת כחונך שאינו מורה מוסמך להוראה. בשל קוצר היריעה מפנה המערער את בית משפט לאמור בסעיפים 1-8 להודעת הערעור במסגרתם פרט את האירועים החריגים אשר בעטיים הוגשו התלונות ומהם עלה כי קיימים לפחות שלושה אירועים שונים המעלים חשש ממשי להתנהגות סוטה של המשיב.
  1. בפסק דינו קיבל בית משפט קמא את טענות ההגנה של המערער לגבי עילת תביעתו של המשיב ככל והיא נגעה להבעת דעתו בפני הנהלת בית הספר ולתלונה שהגיש במשטרה בעוד שלגבי הפרסום שיוחס לו בכתבה שפורסמה ללא פרטים מזהים ובגין האמירה לדעתי, מדובר באדם שמשהו לא בסדר איתו, אפשר לומר סוטה” חייב אותו לשלם למשיב 42,872 ₪. צילום הכתבה שפורסמה באתר אינטרנט מצ”ב לתיק המוצגים כמוצג 3.
  1. בנסיבות העניין, בהן לפני מסירת תגובתו של המערער לכתבה שפורסמה בעילום שם וללא פרטים מזהים נחשף לשלושה אירועים סוטים וחריגים בהתנהגות המשיב כמורה, סבור המערער כי קמה לו זכות מלאה ולגיטימית להביע את דעתו בחופשיות לגבי התנהלותו הפסולה של המשיב, הן מאחר ומדובר בעניין בעל חשיבות ציבורית, החורג מעניינו הפרטי של המערער, הן מאחר ומדובר בדעה אישית שלו, אשר נועדה לצורך הגנה על עניין אישי כשר של בנו הקטין והן מאחר ודעתו של המערער נאמרה רק לאחר שהבחין בכתבה בין העובדות שאין עליהם עוררין לבין דעתו האישית ומסקנותיו האישיות מהעובדות הלא שנויות במחלוקת.
  1. טעה בית משפט קמא משחייב את המערער לשלם למשיב פיצוי על שום שהביע את דעתו האישית על התנהגותו הפסולה בשלושה אירועים חמורים שונים, בהם המשיב הפנה שאלות אינטימיות לילדי כיתה ה’, אך משום שהביע את דעתו האישית בפני כתבת שהתקשרה אליו מיוזמתה וביקשה את תגובתו לאירועים אליהם נחשפה מהורים אחרים (בכתבה התראיינו הורה נוספת ואף עורך דינה). לית מאן דפליג, שמאחר ומדובר באירועים חריגים, אך טבעי שהם היו נוטעים בלב כל מתדיין סביר את התחושה שמדובר בהתנהגות שסוטה מנורמת ההתנהגות המקובלת אצל מורה במדינת ישראל ובנסיבות אלו לא דבק רבב במערער שהביע את דעתו שמדובר בהתנהגות שסוטה מהנורמה. מכאן ברור שהבעת דעתו האישית של המערער לכתבת היתה בתום לב מוחלט ומתוך רצון עז להגנה על עניין אישי כשר של אב, אשר חפץ בכל מאודו להגן על בנו הקטין.
  1. טעה בית משפט קמא כאשר בפסק דינו לא יחס חשיבות לאי אמירות אמת בוטות של המשיב שנאמרו על ידו שכן, המשיב הכחיש לכל אורך ההליך את טענות המערער כי שאל את בנות הכיתה מי מהן קיבלה מחזור ובית משפט קמא לא קבע בפסק דינו כל ממצא עובדתי בקשר לכך, למרות שהדבר היה מתבקש שכן, בשיחת הבירור שהתקיימה בבית הספר והוקלטה, גרסתו זו של המשיב נסתרה כליל על ידי מנהלת בית הספר והיועצת החינוכית: “ב’ לתובע: לא שאלת אותה מי ביניכם קיבלה מחזור? א’: לא, ממש לא. שימי אותי עכשיו. מנהלת ביה”ס: הופיעה לך בחמש בנות שהן שאלו את זה? מי ביניכן קיבלה מחזור?  יועצת: הן אמרו שהוא שאל אם מישהי מהכיתה קיבלה מחזור. ב’: לא, הוא שאל קודם כל אותה. ואז הוא שאל אם מישהי אחרת מהכיתה קיבלה מחזור. גם ר’ וגם מ’ אמרו לי את זה. א’: אני לא שאלתי את השאלה הזאת. ובהמשך…. “ב’: רגע, בואי לא נגלוש. חמשת הילדים לא אמרו לך (למנהלת) את שתי השאלות האלה? מנהלת ביה”ס: הם אמרו את זה.” עמוד 7 ש’ 4-11 וש’ 23-25 לתמליל מוצג 2) לעניין זה מופנה בית המשפט הנכבד גם לעמ’ 11 ש’ 19-25, עמ’ 12 ש’ 1-10 ועמ’ 13 ש’ 9-19 למוצג 2 והן לתצהירה של הורה נוסף שבתה ר’ נפגעה מדברי המשיב ואשר תצהירה (שלא נסתר בחקירתה הנגדית) מצ”ב לתיק המוצגים כמוצג 4.
  1. לאור עדויות הקטינים שהובאו על ידי המערער ועדיו בפסק דינו של בית משפט קמא נקבע כממצא עובדתי כי עדויות אלו ביחס להתנהגותו החריגה של המשיב בשלושה אירועים היתה אמת ובלשון ביהמ”ש קמא: “הנתבע ואשתו לא נחקרו בחקירה נגדית על אודות תוכן הדברים ששמעו מבנם, ואף לא הוגשה כל ראיה הסותרת את גרסתם ביחס לדברים אלו, ועל כן יש לקבל את גרסתם בדבר מה ששמעו מבנם על ההתרחשויות האמורות. אשר לדברים ששמע מהגב’ ב’ העיד הנתבע בסעיפים 17-18 לתצהירו כך… גרסה זו של הנתבע מתיישבת עם האמור בסעיפים 4-8 לתצהירה של הגב’ ב’..” (פסקה 13 בעמוד 9 לפסק הדין מוצג 1).
  1. מאחר ובית משפט קמא קיבל את עדותם של המערער ועדיו ביחס לאירועים החריגים בהם המערער הפנה שאלות אינטימיות כלפי קטינים, הרי שהתנהגות המשיב היתה סוטה מנורמות ההתנהגות של מורה בישראל ולא ברור למערער מדוע במצב דברים זה חל עליו איסור להביע את דעתו האישית גם במדיה תקשורתית, על אחת כמה וכמה שהמשיב בעצמו בחר להתראיין במקביל למספר כתבות שפורסמו אף הן בעילום שם וללא פרטים מזהים ולנוכח קביעתו של בית משפט קמא לפיה אין כל פסול בכך שהמערער התראיין לכתבה.
  1. בהקשר זה יצוין כי המשיב אף כשל בעדותו בבית משפט ליתן הסבר רציונלי לפשר מחשבותיו, אשר בעטיין הפנה שאלות חטטניות ואינטימיות לבנות 10 “מי מהן קיבלה מחזור”!? על רקע כישלון זה, מה לו להלין על המערער, אשר חרד שמה מדובר בחונך בעל סטיות?! ולא ברור למערער עד עצם היום הזה מדוע לנוכח ההגנות הקמות לו, חל עליו איסור להביע את דעתו האישית על התנהגות המשיב?
  1. אשם תורם למשיב – טעה בית משפט קמא כאשר לא ייחס להתנהגותו החריגה והפסולה של המשיב, אשר הובילה להבעת דעתו האישית של המערער, משום אשם תורם של 100% וזאת לנוכח העובדה הפשוטה שהמשיב בעצמו הודה שטעה וכינה את מעשיו כ“פשלה” ו- “טעות”! (עמ’ 4 ש’ 14-18, עמ’ 5 ש’ 14-15, עמ’ 6 ש’ 10-12, עמ’ 10 ש’ 1-2 ו- 18-21, עמ’ 11 ש’ 2, עמ’ 13 ש’ 24-25, עמ’ 15 ש’ 21-23, עמ’ 24 ש’ 11 למוצג 2).
  1. על האשם התורם של המשיב שהוביל לפרסום נגדו, ניתן ללמוד בין היתר, גם מעדותה של הגב’ ד’, ששימשה בזמנים הרלוונטיים כמורה חונכת של המשיב ונכחה בעצמה בפגישה שהתקיימה ביום 03.03.15 בבית הספר. עדה זו הודתה בפה מלא בעדותה בבית משפט כי במהלך 27 שנותיה כמורה מעולם לא שאלה ילדה אם קיבלה מחזור! (עמוד 18 שורות 18-21 לפרוטוקול המצורף לתיק המוצגים כמוצג 5).
  1. סעיף 65 לפקודת הנזיקין קובע: “נתבע שגרם לנזק באשמו, אלא שהתנהגותו של התובע היא שהביאה לידי האשם, רשאי בית המשפט לפטור אותו מחבותו לפצות את התובע או להקטין את הפיצויים ככל שבית המשפט יראה לצודק”. ואכן, בענייננו לא יכולה להיות מחלוקת עובדתית, שאלמלא התנהגותו החריגה של המשיב, הרי שהכתבת לא היתה פונה אל המערער על מנת לקבל את עמדתו ודעתו ביחס למידע שקיבלה מהורים אחרים על מעשיו הפסולים של המשיב! (כן ראה לעניין זה פס”ד שניתן במסגרת ע”א 28384-09-13 אלמונית ואח’ נגד פלונית בו בוטל פס”ד של ביהמ”ש שלום על יסוד אשם תורם, המצ”ב לתיק המוצגים כמוצג 6).
  1. המערער יוסיף ויטען כי בעמוד 1 שורות 1-5 לפסק דינו קבע בית משפט קמא בעצמו כממצא עובדתי שיש אשם תורם למשיב. על רקע קביעתו הנחרצת של בית משפט קמא שגם המשיב לא נשמע להצעת הפסוק ולא שמר על פיו, טעה בית משפט קמא כאשר בסופו של יום הגיע למסקנה הפוכה ולא פטר את המערער מפיצוי למשיב בשל רשלנותו התורמת של המשיב, אשר הובילה לפרסום נגדו וזאת בנוסף ל”הקלות” המנויות בסעיף 19 (2) לחוק, המתירות התחשבות במערער במקרה זה, נוכח נסיבותיו, אשר לפיהן אין לחייבו בפיצוי כלשהו.
  1. הבעת דעה והגנה על עניין אישי כשר – טעה בית משפט קמא שלא ראה בנסיבות העניין כדבר לגיטימי את זכותו של המערער כהורה להביע את דעתו ביחס להתנהגותו החריגה של המשיב, אשר אין עליה כל חולק. בעמוד 13 שורות 12-14 לפסק הדין קבע בית משפט קמא בעצמו שהמערער פעל בתום לב מוחלט וכי המשיב החזיק בתפקיד ציבורי עת ביצע את המעשים. על רקע קביעותיו העובדתיות בעניין זה, שגה בית משפט קמא כאשר בסופו של יום הגיע למסקנה הפוכה ומצא לחייב את המערער לשלם למשיב סך של42,872 ₪ על שום שהביע את דעתו האישית שהיתה מתבקשת לנוכח הנסיבות החריגות (כן ראה ע”א 323/98 אריאל שרון נ’ עוזי בנזימן ואח’ המצ”ב כמוצג 7 ות”א 62077/07 ישעיהו ואח’ נגד עמר המצ”ב לתיק המוצגים כמוצג 8 במסגרתו נדחתה תביעת מורה בעילת לשון הרע, בנימוק שהדבר נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר).
  1. ומן הכלל אל הפרט: מעיון בכתבה שפורסמה שלא על ידי המערער ולא ביוזמתו, עולה כי כל היסודות של פרסום שנחשב בגדר הבעת דעה מתקיימים כאן: ראשית יודגש כי במרבית הכתבה מתראיינים הורים אחרים ועורך דין בעוד שהחלק שמיוחס לנתבע בכתבה מינורי ביותר והוא מסתכם בשתי פסקאות עליונות קטנות בעמוד 3 לכתבה. שנית, בפסקה הראשונה המערער מתאר את הפן העובדתי שאינו במחלוקת כלל ולכן מדובר בהגנה של אמת בפרסום. שלישית, מדובר בפרסום בעל עניין ציבורי, כאשר רק לאחר שהמערער פרט את כל העובדות – צוין בפסקה השנייה ובתום לב מוחלט את דעתו האישית, תוך שהתחיל את דבריו במילה “לדעתי”. מהמקובץ עולה כי כל היסודות שמספקים את ההגנה הקבועה בסעיף 15(4) לחוק מתקיימים כאן, בהתאם לקביעות הפסיקה.
  1. ויודגש כי, ההגנה שבסעיף 15(4), עשויה להתפרש ולחול גם על דעה שגויה וגם על דעה המנוסחת בבוטות. בענייננו, אמירות המערער בוודאי שלא היו מנותקות מן הטענות העובדתיות שהובאו בכתבה ומבוססות עליהן, באופן סביר (דנ”א 7325/95 ידיעות אחרונות בע”מ ואח’ נ’ יוסף קראוס ואח’, פ”ד נב(3)(1)). ההגנה על אמירות שהן דעה אישית לפי ס”ק 15(4) לחוק, תחול, בין היתר, כאשר הפרסום הינו הבעת דעה על התנהגות הנפגע, בתפקיד ציבורי, או בקשר לעניין ציבורי. ואכן, במסגרת חקירתו הודה הנתבע כי בעת קרות המעשים הוא שימש בתפקיד ציבורי ולכן היה עניין ציבורי בפרסום הדברים. (עמוד 36 שורות 6-7 למוצג 5). גם בפסק דינו של בית משפט קמא נקבע כאמור כממצא עובדתי כי המשיב החזיק בתפקיד ציבורי (עמוד 13 שורות 19-22 למוצג 1).
  1. כשעסקינן באיש ציבור, נקודת האיזון משתנה. לפי סעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע, אם אדם מפרסם פרסום בתום לב, בו הוא מביע דעה על התנהגותו של איש ציבור, תינתן הגנה לו ולפרסום. במצב זה, המחוקק העניק בכורה לחופש הביטוי על פני הפגיעה האפשרית בשם הטוב.
  1. המשמעות היא, שאדם אשר מתמנה למשרה ציבורית, נוטל על עצמו סיכון המובנה לתפקיד, והוא הסיכון שיזכה לביקורות ולאמירות שיש בהן כדי הוצאת לשון הרע. איש הציבור בוחר אפוא באופן מודע בתפקידו, וזאת מתוך ידיעה כי הוא חשוף להתייחסויות, גם אם שליליות ונוקבות, וגם אם לעיתים אף לא מדויקות.
  1. חיוב המערער בגין הבעת דעה בכתבה שפורסמה ללא פרטים מזהים? הכתבה פורסמה ללא כל פרטים מזהים, כך שקורא שאינו מכיר את הפרשה, לא יכל להבין שמדובר במשיב. בפסק דין שניתן במסגרת ת”א 6483-06 קלע דינה נ’ אמנון לוי ואח’ נדחתה תביעת לשון הרע שהוגשה בגין פרסום בכתבה ללא פרטים מזהים, כאשר בפסק הדין נקבע כי: “בכתבה לא נמסרו כל פרטים באשר לתובעת, או פרטים העשויים לזהותה. אין ולא יכול להיות לשון הרע על התובעת, כשמדובר בכתבה שאין בה כל זיהוי או אפשרות זיהוי או קישור עם התובעת”.
  1. טעה בית משפט קמא שחייב את המערער בגין הבעת דעה בכתבה, גם מהטעם הפשוט שהמערער כלל לא פנה לאמצעי תקשורת ואף לא יזם את הכתבה. סעיף 15(11) לחוק איסור לשון הרע, קובע כי הגנה נוספת היא שהפרסום לא היה אלא מסירת ידיעה לעורך אמצעי תקשורת או לנציגו, כדי שיבחן שאלת פרסומה באמצעי התקשורת. לפיכך, עצם מסירת עמדתו ודעתו האישית של המערער לנציגת אמצעי תקשורת, לא מהווה פרסום אסור (ראה ת”א 1493/05 תורג’מן נ’ ינקלביץ).
  1. טעות נוספת וגלויה של בית משפט קמא – טעה בית משפט קמא, כאשר בפסקה האחרונה לעמוד 31 לפסק דינו בחר למצות את הדין ולהחמיר עם המערער בפסיקת גובה הפיצוי בטענה שאינה נכונה עובדתית שהמערער סרב כביכול להתנצל על דבריו ובלשון בית משפט קמא: “הלה לא חזר בו מעמדתו ולא התנצל בפני התובע בשום שלב. דא עקא, שקביעתו זו איננה מתיישבת עם האמור בפסקה אחרונה לעמוד 2 לפסק דינו בו נקבע כי:  “יש לציין כי בתובענה עתר התובע אף… להודעות התנצלות. אולם, בישיבת יום 12.01.16 דחה הצעה של הנתבע בעניין זה“. ואכן, בדיון קדם המשפט הראשון שהתקיים בתיק מיום 12.1.2016, נכון היה המערער להתנצל אך המשיב סרב לכך, כעולה מעמ’ 3, ש’ 17-27 לפרוטוקול הדיון מיום 12.1.2016 המצ”ב כמוצג 9 לתיק המוצגים.
  1. שגה בית משפט קמא עת לא בחן את הפרסום, בגדר “אמת לשעתה”, שכן דעתו של המערער שהובעה בפרסום, התיישבה היטב עם המידע, אשר היה בידיו לאחר בירור תלונתו בפני הנהלת בית הספר (ר’ לעניין זה ע”א 751/10 פלוני נ’ ד”ר אילנה דיין–אורבך המצ”ב כמוצג 10 לתיק המוצגים).
  1. הלכה למעשה שבית משפט קמא מחד גיסא קיבל את הגנות המערער ביחס לתלונה במשטרה שהגיש ולאמירותיו בפני הנהלת בית הספר אך “בדלת האחורית” חייב למעשה את המערער בגין אמירות אלו כאילו אמר אותן בכתבה למרות שאין להן זכר בכתבה עצמה! מכל מקום טעה בית משפט קמא בקביעת גובה הפיצוי, אשר אינו תאם כלל את נסיבותיו המיוחדות והקונקרטיות של התיק.
  1. סוף דבר – לנוכח כל אחד מהנימוקים האמורים לעיל ובהודעת ערעור, מתבקש בית המשפט הנכבד, להורות על ביטול פסק דינו של בית משפט קמא והשבת הסך של 42,872 ₪ ששולם למשיב על ידי המערער וכן לחייב את המשיב לשלם למערער הוצאות משפט ושכ”ט עו”ד.

                                                                             

 

                                                                                                                             _________________

                                                                                                                                        ניר טולדנו, עו”ד

                                                                                                                                             ב”כ המערער

סגירת תפריט
דילוג לתוכן