דוגמא לעיקרי טיעון בשאלת פרשנות סעיף 10 לחוק הירושה בהגדרת “בן-זוג”

                           

עיקרי טיעון מטעם מערערת בשאלת פרשנות סעיף 10 לחוק הירושה בהגדרת “בן זוג” 

המערערת סבורה כי בית המשפט הנכבד קמא נקלע לכלל טעות עת קבע כי המערערת לא תירש את בעלה המנוח, כפי שמורים ס’ 10 ו – 11 לחוק הירושה תשכ”ה – 1965 (להלן: “החוק“), בנימוק כי היו בהליכי גירושין. תוסיף ותטען המערערת כי לאור העובדה כי מעולם לא סודר בינהם גט, והמנוח נפטר כשהוא אינו מותיר אחריו כל צוואה ובעודו נשוי למערערת – הרי שחל  “מבחן ההיזקקות לגט” כפי שנקבע בפסיקה, והיה מקום ליתן צו ירושה אחרי המנוח גם למערערת וגם לילדים בהתאם לחלוקה המופיעה בס’11 לחוק, ולא לנשל את המערערת כליל מעיזבון המנוח.

בפסק דינו ( מוצג 1 לתיק המוצגים) דחה בית המשפט קמא את בקשתה של המערערת לקבלת צו ירושה אחרי המנוח, שהיה נשוי לה כדמו”י בעת פטירתו, וקיבל את עמדת המשיבים 1-9 בניו של המנוח לחלוקת עזבונו בין ילדיו בלבד. בסופו של יום נושלה כליל המערערת, אשת המנוח אשר היתה נשואה לו 30 שנה, מעזבונו ונקבע כי רק ילדיו יירשו אותו.

בתמצית תטען המערערת, כי עמדת בית המשפט קמא נוגדת וסותרת הן את הדין האישי החל על הצדדים, והן את פסיקותיהם של בית המשפט העליון ובתי המשפט המחוזיים בסוגיה הנדונה, ועל כן לא היה מנוס מהגשת ערעורה, אשר מתמקד בטענות משפטיות בלבד, באשר אין מחלוקת עובדתית ממשית בין הצדדים, ומשכך – אין במקרה זה לערכאה הדיונית שנתנה את פסק הדין כל יתרון על ערכאת הערעור, והמערערת סבורה כי דין פסק דינו של בית המשפט הנכבד קמא להתבטל, ותחת זאת יש ליתן צו ירושה על פיו תירש והיא וילדי המנוח את עזבון המנוח בהתאם לחלוקה המפורטת בס’ 11 לחוק.

המערערת תטען כי הן בהתאם להלכות בית המשפט העליון, הן בהתאם להלכותיהם של בתי המשפט המחוזיים ואפילו בהתאם לחוות דעתו  של היועץ המשפטי לממשלה שהוגשה במסגרת עמ”ש 38845-10-12 (מוצג 2  לתיק המוצגים)  – הרי שיש הכריע על פי המבחן הפורמאלי בלבד, היינו בחינה האם ערב פטירת המנוח היו בני הזוג נשואים זה לזה אם לאו, על פי דינם האישי, תוך שימוש במבחן ההיזקקות לגט,  ואין לנסות ליישם פרשנות מהותית.

במקרה דנן טעה בית משפט  קמא, שהגם שהיה מודע להלכות מחייבות אלה ואף ציטט אותן  בפסק דינו, לא יישם אותן הלכה למעשה בפסק דינו, ובסופו של יום הגיע למסקנה הפוכה ושונה בתכלית ממה שמחייבת ההלכה הפסוקה ובנסיבות אלו לא היה מנוס מהגשת הערעור.

  • העובדות בקצירת האומר ותמצית פסק דינו של בית המשפט הנכבד קמא:
  1. המערערת והמנוח (להלן גם: “הצדדים“), יהודים, נישאו זל”ז כדמו”י באתיופיה בסוף שנות ה-70 של המאה הקודמת ועלו לישראל בשנת 1983.
  2. המשיבים 1-8 הינם ילדי המנוח מנישואין קודמים בעוד שהמשיבים 9-11 הינם ילדיהם המשותפים של המערערת והמנוח.
  3. הצדדים התגוררו בדירתם בנס ציונה. בין השנים 2001 ל – 2013 הגישו הצדדים זה כנגד זה חליפות תביעות לגירושין כאשר כל תביעה כזו הסתיימה בעתירה למחיקתה ולחזרה לשלום בית, שאז חזרו הצדדים להתגורר יחד כבעל ואשה לכל דבר ועניין. במסגרת תביעת הגירושין האחרונה שהוגשה ע”י המנוח, נקבעו מועדים לסידור גט, אולם למועד הראשון לא התייצב המנוח ובמועד השני התייצב בפני בית הדין הרבני והצהיר כי הוא מסרב ליתן למערערת את גטה!
  4. בין הצדדים נוהלו גם תביעות רכוש, איזון משאבים ופירוק שיתוף בבית משפט קמא כאשר בשנים האחרונות הפרידו הצדדים מגוריהם. בסמוך לחודש אוקטובר 2014 חלה הידרדרות במצבו הרפואי של המנוח אשר בגינה שמו הצדדים המחלוקות ביניהם בצד והמערערת אף סעדה את המנוח במיטת חוליו. ביום 20.10.14 הלך המנוח לבית עולמו. יודגש כי המנוח לא הותיר אחריו צוואה.
  5. בית המשפט קמא דחה את תביעתה של המערערת למתן צו ירושה אחרי המנוח ונעתר לבקשת המשיבים לקבוע כי הילדים לבדם יירשו אותו, תוך כדי נישול המערערת מחלקה בעיזבון המנוח. תמצית נימוקו של בית המשפט קמא היתה כי ערב פטירתו של המנוח, לא היתה לצדדים כוונה להמשיך לחיות יחד, הוגשו בקשות הדדיות לגירושין, שניהם חפצו בגירושין וכן כי המערערת לא הזכירה בבקשתה לצו ירושה את דירת מגורי בני הזוג. כך, נימק בית המשפט הנכבד קמא באומרו “אמנם הצדדים במועד מותו של המנוח היו רשומים עדיין כנשואים אך ברי כי לא בנישואין עסקינן“. בדחותו את התביעה קבע בית המשפט הנכבד קמא כי הוא מעדיף את המבחן המהותי על פני המבחן הפורמאלי בבואו לפרש את ס’ 10 לחוק.

בשלהי פסק דינו מציין בית המשפט הנכבד קמא כי אינו מתעלם מההלכות המחייבות והמנחות של בית המשפט העליון ושל בתי המשפט המחוזיים, אלא שאומר בית משפט קמא כי הוא סבור כי “מקרה חריג במיוחד” ועל כך ניתנה פסיקתו. כפי שנפרט להלן, סבורה המערערת כי פסק דינו של בית המשפט קמא בטעות יסודו.

  • נימוקי הערעור:
  1. הפרק השני לחוק הירושה קובע את היורשים על פי דין ואת חלקם בעזבון המוריש. סעיף 10 לחוק הירושה קובע כי היורשים על פי דין הם:1 מי שהיה במות המוריש בן-זוגו; 2. ילדי המוריש וצאצאיהם, הוריו וצאצאיהם, הורי-הוריו וצאצאיהם (בחוק זה- קרובי המוריש);”
  2. סעיף 11 לחוק הירושה ממשיך וקובע את היקף הזכויות של היורשים על פי דין: בענייננו מחצית העיזבון לבת הזוג ומחצית לילדיו.
  3. ההלכה הנוהגת לעניין פרשנות המונח “בן זוג” כאמור בסעיפים 10 ו-11 לחוק הירושה, היא כי “בן זוג” הינו מי שנשוי בקשר נישואין פורמלי בעת פטירתו של המוריש. מדובר בקביעה שבסטטוס וזיקה של קשר נישואין בין המוריש לבין בן הזוג. (ראה ספרם של המלומדים ש’ שוחט נ’ גולדברג וי’ פלומין “דיני ירושה ועיזבון, עמ’ 51, 63). בן זוג לעניין חוק הירושה הוא מי שהיה נשוי כדין למוריש בשעת מותו. לעניין הירושה אין חשיבות לשאלה מה היתה מערכת היחסים בין בני הזוג, ואף לא לעובדה שחיו בנפרד בעת מותו של המוריש.
  4. לעניין פרשנות המונח “בן הזוג”, ראה פסק דינו של כבוד השופט שנלר בעמ”ש (ת”א) 38845 -10-12 פלונית נ’  ל.א., ניתן ביום 7.1.2015 (פורסם בנבו) (להלן: “פס”ד פלונית“) מוצג 2 לתיק המוצגים. בפס”ד פלונית ניתח כבוד השופט שנלר את פסיקת בית המשפט העליון העוסקת במבחן הפורמלי: “דהיינו, אם אכן קיימת זיקה של קשר נישואין בין המוריש לבין בן הזוג”. (ראה עמ’ 14 לפסק הדין).
  5. כבוד השופט שנלר אף הפנה להצעת חוק דיני ממונות אשר מצאה לנכון לשנות מהחוק הקיים ולקבוע כי תקופת פירוד תנתק את הזיקה בין המוריש לבת הזוג. ראה בעמוד 15 לפסק הדין:

“בדברי ההסבר צויין מפורשות, כי המעמד של בן הזוג כיורש, מעוגן אכן בסעיפים 11 ו-55 לחוק הירושה, תוך הדגשה כי הוראות החוק הקיים הן פורמליות במהותן וכי…’ככל שני הזוג נחשבים נשואים,לא נבדק אופי הקשר ביניהם, ולעולם ירש את המוריש בן זוגו הנשוי לו, גם אם מדובר בנישואין ‘פורמלים’ בלבד…בהמשך צויין שאכן, ההצעה מבקשת לתקן את המעוות בעניין זה”.

  1. כלומר, אף מדברי ההסבר להצעת חוק דיני ממונות נמצא כי בדין הקיים הפרשנות הנה פורמלית בלבד ולא מהותית. ממשיך וכותב כבוד השופט שנלר בעמוד 19 לפסק הדין:

“לדעתי, לא בכדי לא מצאנו בפסיקה בבית המשפט העליון, עד היום, מקרה ובו אכן יושמה פרשנות מהותית בפועל. פתיחת האפשרות להיזקק לשאלת הנישואין דה פקטו, להבדיל מעצם הנישואין דה יורה, עלולה לגרום לסחף בפניות לבית המשפט במסגרת בקשה של צו ירושה, תוך טיעון כי הגם שמדובר באלמן או אלמנה, עדיין לאור מערכת היחסים, יש לראותם כמי שאינם ממלאים אחר הדרישה של בן-זוג…”.

  1. טעה בית המשפט הנכבד קמא כאשר בחר לפרש את ס’ 10 לחוק פרשנות מהותית ולבחון את מהותם וטיבם של יחסי בני הזוג ערב פטירת המנוח, בה בשעה שפסיקת בית המשפט העליון קובעת מפורשות כי יש לפרש את המונח “בן זוג” בהתאם למבחן הפורמאלי, קרי, מי שהיה נשוי למוריש בשעת מותו, אגב נקיטת מבחן ההיזקקות לגט. יצויין כי גם בתי משפט מחוזיים אוחזים בעמדה זו, כהלכה מנחה.
  2. שגה בית המשפט הנכבד קמא עת התעלם מכך כי משמעות המונח “בן זוג” בהתאם לחוק הירושה נבחנת עפ”י הוראות הדין האישי אשר חל על המוריש. המערערת תטען כי אין חולק כי היתה נשואה למנוח, ועל מנת להתיר נישואין אלה היה צורך בגט פיטורין, ובכך יש לראות את המערערת כיורשת חוקית של עזבון המנוח.
  3. המערערת תטען כי בית המשפט הנכבד קמא שגה במסקנתו ולא יישם נכונה את פסיקותיו המחייבות של בית המשפט העליון ואת פסיקתו המנחה של בית המשפט המחוזי. בהמשך נראה כי פסיקתו של ביהמ”ש הנכבד קמא מנוגדת גם לדיעות מלומדים וגם לעמדת היועץ המשפטי לממשלה.
  4. שגה בית המשפט הנכבד קמא בנסיונו להתחקות אחר רצון המנוח ואף שגה במסקנתו זו. המערערת תטען כי למנוח היו מספר הזדמנויות להתיר את קשר הנישואין בינו לבין המערערת והוא בחר מרצונו הטוב והחופשי שלא לעשות כן ויש בכך כדי ללמד על רצונו וכוונותיו או ליתר דיוק על אי רצונו ליתן גט ולהתגרש, ונזכיר כי בהתאם להלכה היהודית, גט פיטורין מותנה ברצון הנותן אותו (והמקבל אותו).
  5. ואם בכך לא די, תדגיש המערערת כי המנוח, לאורך כל השנים עובר לפטירתו בהם נוהלו ההליכים בערכאות השונות – בחר שלא לערוך צוואה (ונזכיר כי המנוח זכה לייעוץ משפטי שוטף במשך מספר שנים עובר לפטירתו וסביר להניח שקיבל ייעוץ בעניין צוואה ומשמעותה). בכל זאת בחר המנוח לא לעשות צוואה ובכך יש לראות אותו כמי אשר בחר במודע להוריש את מחצית עזבונו למערערת.
  6. המערערת תטען כי ההלכה השלטת בפסיקתו של בית המשפט העליון הינה כי המונח “בן זוג” בס’ 10 ו – 11 הכוונה לנישואין.
  7. שגה כב’ בית המשפט קמא כאשר בא בטרוניה כלפי המערערת שלא פרטה את דירת המגורים בבקשתה לצו ירושה ומכל מקום לא צריכה להיות לכך נפקות.
  8. טעה כב’ בית המשפט קמא בבססו את פסק דינו על פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין ע”א 247/97 סבג נ’ סבג (פ”ד נג(4) 49) (להלן: “פרשת סבג“) מקום שם ננקטה פרשנות מהותית. הטעם לכך הוא כי בפרשת סבג בית המשפט לא נדרש לשאלה של פרשנות מהותית אם לאו של הוראות ס’ 10 לחוק, אלא בפרשנות מהותית בהתייחס למונח “נשוי” בגידרו של ס’ 146 לחוק. אין איפוא להשליך מפרשת סבג על פרשנות ס’ 10 כפי שאולי סבר בית המשפט הנכבד קמא.
  9. שגה כב’ בית המשפט הנכבד קמא כאשר נעתר לביסוסם של המשיבים על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בחיפה בת”ע 12601-04-09 שכן פסק דין זה נתהפך בערעור בבית המשפט המחוזי בחיפה (עמ”ש 934-01-10) ולמעשה בוטל בהסכמה ע”י הצדדים כאשר בית המשפט המחוזי מוסיף כי אינו מקבל את פרשנות של ביהמ”ש קמא למונח “בן זוג”.
  10. טעה כב’ בית המשפט הנכבד קמא כאשר פרט פסיקה עניפה ורבה אשר מצדדת דווקא בעמדת המערערת, אולם בסופה דבר פסק היפוכו של דבר.
  11. למשל בין היתר הפנה בית המשפט הנכבד קמא לפסק דינו של ביהמ”ש המחוזי בת”א בתיק עמ”ש 38845-10-12 (ניתן ביום 7.1.15 ע”י כב’ הש’ שנלר, ד”ר ורדי וברנר). המערערת סבורה כי עיון בפסק דין זה יש בו כדי לסייע רבות לדין בתיק שלפנינו ולקבלת ערעורה.
  12. ויודגש כי בפסק הדין שניתן במסגרת עמ”ש 38845-10-12 ( מוצג 2 לתיק המוצגים) נדונה סוגייה דומה, וניתנה בו חוות דעת מקיפה וממצה של הסוגיה מפי כב’ הש’ שנלר (בהסכמת חבריו להרכב). בית המשפט סקר את הפסיקה לאורך שנים לרבות השוואה לפריטי חקיקה אחרים, והגיע בסופו של יום למסקנה כי אין לעשות שימוש בפרשנות מהותית אלא בפרשנות פורמאלית בלבד. יתר על כן: במקרה שם קיבל בית המשפט המחוזי בת”א את ערעורה של האלמנה למרות שהיה מדובר במקרה קיצון וחריג במיוחד, בבחינת קל וחומר, בן-בנו של קל וחומר בהשוואה למקרה שלפנינו. בפרשה שנדונה במסגרת עמ”ש 38845-10-12 המערערת והמנוח היו בנתק מוחלט במשך 36 שנים ולמערערת היה בן זוג אחר ונולדו לה ממנו ילדים. אף על פי כן,  נקבע בפסק הדין כי יחול המבחן הפורמאלי ולא המהותי ונקבע כי היא זכאית לרשת את המנוח.
  13. נתון חשוב ומיוחד נוסף בפסק הדין הנ”ל הוא כי לבקשת ביהמ”ש המחוזי בת”א, הוגשה בתיק שם עמדת היועץ המשפטי לממשלה בסוגיה. בעמדתו אשר הוגשה ביום 18.8.13 בידי עו”ד אורלי לוי מפרקליטות מחוז ת”א, הובעה חוו”ד היועמ”ש מפורשות על פיה יש לפרש את המונח “בן זוג” בהתאם למבחן הפורמאלי בלבד, קרי- מי שהיה נשוי למוריש בשעת מותו.

ב”כ היועמ”ש הדגישה בעמדתה כי למרות שלעיתים הפרשנות הפורמאלית מעלה קשיים, הרי שאין מקום לסטות ממנה, שכן סטייה כזו תהווה חקיקה שיפוטית אשר יש בה כדי לפגוע בוודאות של דיני הירושה.

בסופו של יום עמדת היועמ”ש היא כי גם בהינתן מקרי קיצון –  עדיין יש לבחון את המקרה בפן הפורמאלי בלבד, ויש לבחון האם הצדדים היו נשואים אם לאו בהתאם לדין האישי ותוך נקיטת מבחן ההיזקקות לגט. העמדה קבעה כי אין לסטות מהוראות החוק ואין מקום לחקיקה שיפוטית.

  1. אם בכך לא די, תטען המערערת כי גם מלומדים מצדדים בעמדתה. ואכן, כפי שמצוטט בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בת”א, ניתן למצוא בספרם של ש’ שוחט, נ’ גולדברג ו-י’ פלומין דיני ירושה ועזבון (מהדורה שביעית), כי המונח “בן-זוג” משמעו כמי שבא בקשר נישואין פורמאליים, גם אם שלא על פי הדין הדתי. מודגש שם כי “לעניין הירושה אין חשיבות לשאלה מה היתה מערכת היחסים בין בני הזוג, ואף לא לעובדה שהם חיו בנפרד בעת מותו של המוריש” (שם, בעמ’ 63).
  2. המערערת תוסיף ותטען כי אין להרשות במקרים אלו פרשנות מהותית מחשש של יצירת מדרון חלקלק. עוד תדגיש ותטען כי פתיחת האפשרות להיזקק לשאלת הנישואין דה-פקטו, להבדיל מעצם הנישואים דה-יורה, עלולה לגרום לסחף בפניות לביהמ”ש במסגרת בקשה של צו ירושה, אגב העלאת טיעון שהגם שמדובר באלמן או באלמנה, עדיין לאור מערכת היחסים יש לראותם כמי אשר אינם ממלאים אחר הדרישה של “בן זוג”. המערערת איתנה בדעתה כי הפסיקות, עמדת היועמ”ש ודעתם של המלומדים – כולם מובילים למסקנה אחת ויחידה והיא שיש לקבל את ערעורה ולבטל את פסק דינו של ביהמ”ש קמא.
  3. סוף דבר: לטעמה של המערערת, דין פסק דינו של בית המשפט הנכבד קמא להתבטל ותחת זאת יש ליתן בידי המערערת צו ירושה אחר המנוח. לטעמה של המערערת, פסק דינו של בית המשפט הנכבד קמא אינו יכול לעמוד על כנו, הן לאור הלכותיו המחייבות של בית המשפט העליון, הן לאור הלכותיהם המנחות של בתי המשפט המחוזיים, הן לאור דיעות המלומדים, והן לאור עמדת ב”כ היועץ המשפטי לממשלה.
  4. גם לגופה אין לקבל את עמדת בית המשפט הנכבד קמא שכן לעולם לא נדע בוודאות מה היה רצונו האמיתי של המנוח. כל שאנו יכולים ללמוד מביטויים חיצוניים שלו הוא כי סרב ליתן גט כאשר היתה לו הזדמנות לעשות כן וכי לא ערך צוואה וכי המערערת סעדה אותו בבית חולים טרם פטירתו כאשר המנוח הביע את רצונו לשוב ולהתגורר בדירתם המשותפת. יוצא איפוא כי עמדת המערערת קרוב לוודאי שקרובה לרצונו וכך יתבקש בית המשפט הנכבד לקבוע.
  5. מכל מקום, כעולה מפסיקת בית המשפט העליון, המבחן הוא מבחן פורמאלי ואין לראות מפרשת סבג כמקור אופרטיבי לעבור ממבחן פורמאלי למבחן המהותי, ככל שעסקינן בהגדרת “בן זוג” בסעיפים 10 ו 11 לחוק הירושה וכי אין לסטות מהפרשנות המקובלת עד כה, באמצעות “חקיקה שיפוטית” , גם אם מדובר במקרה קיצון. דהינו הדיבור, “בן זוג” בסעיף 11 לחוק הירושה מכוון למי שבעת פטירתו של המוריש, היה קיים קשר של נישואין בינו לבין המוריש וזאת כהגדרה של סטטוס. קביעה זו נכונה גם באותם מקרים קיצוניים, בהם מדובר בקשר נישואין פורמאלי ומקל וחומר במקרה שבפנינו בהם המערערת והמנח חיו ביחד עשרות שנים ואין חולק שהמנח סירב ליתן למערערת גט גם שהתאפשר לו הדבר.
  6. אשר על כן, מתבקש בית המשפט הנכבד, לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינו של בית המשפט הנכבד קמא וליתן צו ירושה למערערת ולילדי המנוח כפי המפורט בס’ 11 לחוק. עוד מבוקש לבטל את החיוב בסך 8,000 ₪ בהם חוייבה המערערת וכן לחייב את המשיבים 1-9 בהוצאות הליך הערעור בשתי הערכאות לרבות שכ”ט עו”ד בתוספת מע”מ כדין.

___________________                                              

   ניר טולדנו, עו”ד                                                                

   ב”כ המערערת                                                             

סגירת תפריט
דילוג לתוכן