א. מבוא
"שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו" (משלי כ"א, כ"ג). לו היתה הנתבעת להליך זה נשמעת להצעת הפסוק המובא לעיל, אשר חכמי ישראל הקדמונים קבעו כי רוח הקודש צווחת אותו בקול (מדרש תנחומה לפרשת מצורע אות ד'), היו נחסכות ממנה ומהתובעת עגמת נפש, טרדה והוצאות ניכרות והליך זה לא היה בא לעולם. דא עקא, לא כך נהגה הנתבעת ועל כן עומדת בפני בית משפט להכרעה תובענה זו.
ב. רקע עובדתי
- התובעת מתגוררת בדירה שבבעלותה, בבניין משותף שברחוב דרך השלום גבעתיים, בעוד שהנתבעת מתגוררת בדירה מספר 1 באותו בניין (סעיף 3 לתצהיר התובעת). מכתב התביעה ומתצהירי הצדדים עולה כי מאחר והחניות בבניין לא רשומות בטאבו, קיים נוהג מזה שנים רבות לפיו, נציגות ועד הבית עורכת הגרלה תקופתית חצי שנתית לגבי מקומות החניה.
- אין מחלוקת עובדתית כי בהתאם להגרלה מחודש דצמבר 2015, קיבלה התובעת זכות לחנות את רכבה בחניה מקורה מספר 23 בבניין וכי עצם העובדה שהתובעת אפשרה לילדיה ומכריה לחנות בחניה זו בתקופה זכייתה, לא נשאה חן בעיני הנתבעת.
- בנסיבות אלו, החלה הנתבעת בהוצאת דברי בלע ולשון הרע על התובעת. תחילה תלתה הנתבעת מכתב מיום 14.01.16 בלובי הבניין המשותף, עם העתק לכלל הדיירים, שצורף כת' 2 לתצהיר התובעת. משהנתבעת סברה כי מכתבה זה לא זכה לתהודה מספקת, החלה במסע ההכפשות.
ג. האירועים המכפישים
- ביום 21.01.16 פרסמה הנתבעת פעם נוספת את מכתבה הראשון בלובי הבניין, עם העתק לכלל הדיירים, כאשר הפעם הוסיפה בכתב ידה, תוך הדגשה במרקר את המילים הבאות: "פרסיה מסריחה", "מתאים לה לחזור לחומני", "לא מתאים לה לגור בבית שלנו". זה הפרסום המכפיש הראשון, כעולה מת' 3.
- ביום 28.01.16 ארע הפרסום המכפיש השני, עת תלתה הנתבעת מכתב נוסף מטעמה בלובי הבניין המשותף עם העתק לכלל דיירי הבניין שם נרשמו, בין היתר הביטויים הבאים: "צרה שבאה עלינו לבניין", "פרסיה מסריחה", "תחזרי לחומני", "אתם דתיים בלוף", "לכם אין אלוהים", "יותר טוב שלא תלכו לבית כנסת", "מנוולות". זה הפרסום המכפיש השני, כעולה מת' 4.
- אין ספק ששני האירועים הנ"ל מקיימים את יסוד הפרסום כאמור בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע.
- בנוסף לאירועים חמורים אלה, עילת התביעה של התובעת מבוססת גם על דרישתה לפיצוי בגין צער, סבל ועגמת נפש, שנגרמו לה בשל קבלת שלושת מכתביה הנוספים של הנתבעת מחודש פברואר 2016 שצורפו כת' 6, 7 ו- 8, במסגרתם ניתן להתרשם כי הנתבעת לא באמת ביקשה להתנצל על הפרסומים, אלא אף ניסתה במקביל לאיים על התובעת ולהלך עליה אימים באמצעות הטלת כישופים, איחולים למחלות קשות ולכך שלא תזכה ללכת אם תעז להמשיך בתביעה כנגדה:
"השבוע הלכתי לבית הכנסת ושילמתי לרב תרומה לבית הכנסת שיגיד כל החודש קדיש על אמא שלי ז"ל ויחד עם זאת ביקשתי שיתפלל כל החודש שאת כל הכסף שאתם סוחטים ממני תשלמו על רופאים תרופות וטיפולים לפי כמות הכסף שקיבלתם תהיה חומרת המחלה ואם אתם סוחטים כסף גדול תגיעו למצב של אמא שלי ולא תזכו לחתונה של הבת הקטנה ולנכדים מהבת שהתחתנה. לגבי כישוף ועין הרע אני אחליט מאוחר יותר אבל אם אחליט אתם תראו את זה בתוצאות." (ת'6)
- זאת ועוד, מעיון במכתבה של הנתבעת אל התובעת מיום 18.02.2016 (ת' 7) ניתן היה לסבור בטעות כי מדובר בניסיון להתנצל, אך מעיון מעמיק במכתב עולה כי הנתבעת כלל לא הפנימה את חומרת מעשיה וכלל לא ניסתה לשנות את דרכיה שכן, הנתבעת במקביל ניסתה להלך אימים על התובעת בכך, שרשמה דברי בלע ואיומים נוספים כגון האמירות המתריסות שלה כי "אם אתם רוצים ללכת לבתי המשפט ולסחוב את זה שנים אז נלך רק שלא תהיו חולים באמצע ולא תוכלו ללכת"!!! ( ואכן הנתבעת הצליחה כפי שהבטיחה לסחוב את ההליך המשפטי שנים).
- בהקשר זה חשוב לציין כי רכיב התביעה הכספית שעומד על סך של 100,000 ₪ בנוי גם על פיצוי בגין עגמת נפש, כאב וסבל שנגרמו לתובעת ואין ספק שקבלת מכתבים אלו של הנתבעת גרמו לתובעת לעגמת נפש אדירה, שמחייבת פסיקת פיצויים גם בגינה, בנוסף לעילת לשון הרע המוצקה שהוכחה בתיק זה.
- לפיכך, סכום התביעה בסך 100,000 ₪ מורכב מעתירת התובעת לפיצוי בגין שני פרסומים מכפישים שפורסמו בזדון על ידי הנתבעת וברבים בתפוצה רחבה לכלל 11 משפחות של דיירי הבניין וכן למבקריהם וכן בגין עגמת נפש בשל שלושה מכתבים נוספים, אשר בהם הנתבעת איחלה לתובעת את כל הרע שיש בעולם, אם רק "תעז" להגיש תביעה כנגדה ואם לא תסכים לקבל את דרישתה לסיום ההליך ללא פיצוי כספי!.
- אין ספק שמכתביה של הנתבעת אל התובעת מלמדים גם על הלך רוחה ושוללים מניה וביה את הגנת תום הלב שלה שכן, מדובר במכתבים רבים שנכתבו בכתב ידה של הנתבעת ולא "בעידנא דריתחא".
ד. דיון
- סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, קובע כדלקמן:
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
- להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
- לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
- לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלוח ידו או
במקצועו;
- לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו".
- לעניין דרכי פרסום לשון הרע, נקבע בסעיף 2 לחוק כדלקמן:
"א. פרסום, לעניין לשון הרע – בין בעל-פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי
אחר.
ב. רואים בפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:
- אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;
- אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע".
- לעניין מהותו ופועלו של פרסום לשון הרע, נפסק ב-ע"א 89/04 ד"ר נודלמן נ' שרנסקי ואח' (פורסם בנבו), כדלקמן: "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול לפגוע בנכס היקר ביותר לאדם – שמו הטוב וכבודו כאדם בעיני עצמו, ובעיני זולתו. היא ביטוי העלול להכתים את אישיותו בעיני הזולת, ולפגוע בביטחונו הפנימי, גם כלפי עצמו. היא דבר העלול להרוס במחי יד, וכהרף עין, שם טוב שנבנה ועוצב במשך שנים רבות באופן שלא ניתן להחזירו לקדמותו, וכל פיצוי כספי לא ייטיב באופן אמיתי את הנזק שנגרם. פגיעתה של הדיבה רעה לא רק כלפי מושא לשון הרע עצמו, אלא גם כלפי סביבתו הקרובה – משפחתו, ילדיו וידידיו. היא עלולה לפגוע קשות בנפש האדם, וכן בעיסוקו ובמעמדו החברתי והכלכלי. היא עלולה לפגוע פגיעה ללא תקנה בטעם חייו ובאיכות חייו" (סע' 16 לפסק הדין).
- ומן הכלל אל הפרט: בעניינו הוכח כי הנתבעת פרסמה בפרהסיה דברי בלע על התובעת, בין היתר, בכך שרשמה: "פרסיה מסריחה" "תחזרי לחומני", "צרה שבאה עלינו לבניין", "דתיים בלוף", "לכן אין אלוהים", "יותר טוב שתלא תלכו לבית כנסת", "מנוולת".
- באמצעות שימוש בביטויים מכפישים אלו, חפצה הנתבעת לפגוע בשמה הטוב של התובעת, מבלי שהיה לפרסומים המכפישים כל קשר או זיקה לויכוח על מקומות החניה בבניין!
- אין ספק כי הדברים שנכתבו ופורסמו בפרהסיה, פגעו בדימוי התובעת בעיני הבריות ומטרתן היתה לעשותה מטרה לשנאה, לבוז או ללעגם מצידם. זאת ועוד, השמצת התובעת באמירה "פרסיה מסריחה" מבזה אותה על רקע מוצאה והרי בחברה רבגונית כחברה הישראלית יש להישמר שבעתיים מפני הטחת העלבות והשמצות מסוג זה, הפוגעות לא רק במושא לשון הרע וסביבתו הקרובה בלבד, אלא גם כן בקבוצה אליה הוא משתייך.
- הביטוים הקשים בהם עשתה הנתבעת שימוש הנם חמורים מאוד, מאחר ומדובר אף בביטויים גזעניים, אשר באו לבצע דמוניזציה לתובעת, על רקע ארץ מוצאה מאירן, כאשר מעבר לכך הנתבעת אף קראה למעשה בפרהסיה לגירוש התובעת ממדינת ישראל בעצם אמירותיה "אין לה מקום בבניין שלנו" ו- "תחזרי לחומני" שאין חולק שהיה רודן אכזר באירן. מדובר בביטויים קשים מאוד על לא עוול בכפה של התובעת, אשר מחומר הראיות עלה באופן מובהק, שנהגה באיפוק מופתי ולא הגיבה כלל לאף הכפשה של הנתבעת!
- לא עומדת לנתבעת כל טענת הגנה . בהקשר זה חשוב להדגיש שבהתאם לסעיף 15 רישא לחוק, תחולתן של כלל ההגנות מותנה בכך, שהפרסום נעשה בתום לב, וכלשון החוק: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זו הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב; באחת הנסיבות האלו…". דא עקא, שבמקרה דנן אין לומר כי הנתבעת נהגה בתום לב בפרסומים המכפישים מאחר ולא היתה להם כל רלוונטייות לעניין שבגינו היא הלינה.
- כעולה מת' 2, ת' 3 ו- ת' 4 הרי שמדובר במכתבים שאינם זהים, אשר אין מחלוקת עובדתית שכולם נכתבו על ידי הנתבעת. בעמוד 21 שורות 27-32 ועמ' 22 שורות 1-11 לפרוטוקול, אישרה הנתבעת בפה מלא כי היא זו שכתבה את כלל המכתבים שצורפו לתצהירי התובעת. מעיון בת' 2 עולה כי מדובר במכתב שאין מחלוקת עובדתית שנתלה על ידי הנתבעת בלובי הבניין והעתקו הוכנס לתיבות הדואר של כלל דיירי הבניין. מעיון בת' 3 עולה כי מדובר באותו מכתב, אך אין מחלוקת עובדתית שלמכתב זה הוסיפה הנתבעת בכתב ידה את הביטויים "פרסיה מסריחה מתאים לה לחזור לחומני לא מתאים לה לגור בבית שלנו".
- ויודגש כי גם על מכתב שצורף כת' 3 נרשם "העתק לכל הדיירים" בדיוק כפי שעשתה הנתבעת בת' 2. לעניין זה העידה התובעת בעדותה כי הן את ת' 2 והן את ת' 3 פרסמה הנתבעת בלובי הבניין ואף הפיצה בתיבות הדואר של כלל דיירי הבניין (עמוד 12 שורות 15-32 ועמוד 13 שורות 1-2 לפרוטוקול).
22. אל מול עדותה האמינה של התובעת, התגלו סדקים רבים בעדותה של הנתבעת ובעדותו של בעלה, המשליכים גם על מהימנות גרסתה שלא הפיצה לתיבות הדיירים של הבניין גם את ת'3 ו ת 4. במה דברים אמורים? בסעיף 27 לתצהיר עדותה הראשית טענה הנתבעת כי: "ניגשתי עם בעלי ותלינו מיוזמתי שלי בכניסה לחדר המדרגות של הבית המשותף, בימים 23.3.2016, 27.3.2016 ו- 28.3.2016 את מכתב ההתנצלות". טענה עובדתית זהה להפליא הופיעה גם בסעיף 14 לתצהירו של מר יוסף רזניק שם נרשם כי: "בימים 23.03.16, 27.03.16 ו- 28.03.16 הלכתי יחד עם אישתי ובכניסה לחדר המדרגות של הבניין במקום בו נהוגה תליית מודעות לדיירי הבניין תלינו הודעה חתומה על ידי אישתי בה היא מתנצלת בפני התובעת על תחושת הפגיעה".
- דא עקא, שבחקירותיהם הנגדיות של הנתבעת ובעלה, נופצו לרסיסים טענות עובדתית אלו, עליהן הצהירו בתצהיריהם. תחילה טען מר רזניק בעדותו כי הוא כלל לא יודע את תוכן המודעות שתלה ביחד עם הנתבעת וזאת בניגוד מוחלט לאמור בסעיף 14 לתצהירו שם הצהיר כי תלה את המודעות המתנצלות, בעוד שאת המודעות המכפישות לא תלה! "ש. אתה תלית את המודעות המכפישות? ת. לא יודע. אני תליתי את המודעות אבל לא את המכפישות" (עמ' 20 שורות 23-24 לפרוטוקול).
- לתשומת לב בית משפט שבהמשך חקירתו הנגדית, הודה מר רזניק כי תלה ביחד עם הנתבעת גם את המודעות המכפישות שנכתבו בכתב ידה "ש. עזרת לאישתך גם לתלות את המודעות המכפישות" ת. כן" (עמ' 20 שורות 28-32 ועמ' 21 שורות 1-4 לפרוטקול). למען הסר כל ספק גם בחקירתו החוזרת שנשאל על ידי ב"כ הנתבעת, אישר מר רזניק בפה מלא כי בניגוד מוחלט לטענה העובדתית שהעלה בתצהירו ובתחילת חקירתו, הרי שתלה גם תלה עם הנתבעת גם את המודעות המכפישות. "ש. המודעות שעזרת לתלות, היו בכתב יד או מודפסות? ת. אני חושב שגם ככה וגם ככה" ( עמ' 21 שורות 19-20 לפרוטוקול).
- כאשר הבינה הנתבעת, אשר נכחה באולם בית משפט בעת שבעלה העיד, כי נחשפה התרמית שעמדה מאחורי תצהירי עדותם הראשית, בכך שבעלה שיתף איתה פעולה גם בתליית המודעות במכפישות (ת' 2, ת' 3 ו- ת'4) העלתה טענות עובדתיות כוזבות, המנוגדות אף הן לאמור בתצהירה בכך, שבניגוד לאמור בסעיף 27 לתצהירה, שם טענה כי בעלה תלה איתה את מודעות ההתנצלות, טענה כי בעלה לא התלווה אליה כלל וכי תלתה את כל המודעות הן המכפישות והן המתנצלות לבדה (עמוד 24 שורות 8-19 לפרוטוקול).
- מהאמור לעיל, עולה בבירור כי הן הנתבעת והן בעלה לא אמרו אמת בבית משפט עת העידו באשר לנסיבות תליית המודעות והשוני המשמעותי שעלה וצף מעדותם בחקירה נגדית מלמד גם על חוסר מהימנותם באשר לטענת התובעת כי הנתבעת שילשלה לתיבות הדואר של כלל דיירי הבניין הן את ת' 2 והן את ת' 3 והן את ת 4.
- גם על פי ההגיון והשכל הישר אך ברור כי הנתבעת, אשר חפצה להזיק לתובעת בכל דרך אפשרית, רצתה לגרום לחשיפה רחבה של מכתביה המכפישים ככל שניתן וכשם שאין מחלוקת שתלתה את המכתב המכפיש בלובי הבניין ואף סימנה את האמירות המכפישות במרקר צהוב ובולט, כך אף עשתה עת צילמה מכתב זה והעבירה את העתקיו לכל תיבות הדיירים, כפי שאף מצויין בתחתית המכתב עצמו, שם נרשם במפורש "העתק לכל הדיירים".
- זאת ועוד, גם טענת הנתבעת ובעלה כי הם חיים "מקצבאות חודשיות וסכומים פעוטים", אשר נועדה לעורר רחמים והתחשבות בפסיקת פיצויים, התבררה ככוזבת, עת התגלה לנו כי לבני הזוג יש לפחות שלוש דירות ללא משכנתא, אשר שתיים מתוכן מושכרות (עמ' 17 שורות 16-32 ועמוד 18 שורות 1-27 לפרוטוקול).
- חשוב להדגיש כי מתמליל השיחה הטלפונית שהתקיימה בין בתה של התובעת לבין הנתבעת מיום 08.02.16 עולה כי התובעת לא רק שלא הכחישה את האמירות המכפישות ואף לא התנצלה עליהן במהלך אותה שיחה, אלא שאף טענה כי פרסמה את הדברים המכפישים במטרה לעורר תהודה רחבה שכן, לשיטתה לא התייחסו אליה ללא אמירתן (עמוד 2 שורות 9-13, 17-18, עמוד 3 שורות 4-13 , עמוד 4 שורות 1-7, 15-17 לת' 11 ).
- טענת הנתבעת בסעיף 3 לתצהירה ובסעיף 4 לתצהיר בעלה, כאילו היה מדובר ביחסי שכנים עכורים "מזה שנים רבות", על מנת להצדיק ולו בדוחק את הפרסומים המכפישים, הוכחה כמשענת קנה רצוץ וכטענת בדים עת התברר לנו במהלך חקירתם הנגדית כי התובעת נהגה להזמין את הנתבעים כל שנה להתארח אצלה בסוכה בחג סוכות ואף חודש ימים בלבד טרם פרסום המודעות המכפישות הנתבעת ובעלה הוזמנו לחתונת בתה של התובעת. (עמוד 21 שורות 1-16 ועמ' 22 שורות 14-23 לפרוטוקול).
- מהמקובץ עולה כי הנתבעת פרסמה לפחות שתי פרסומים מכפישים על התובעת, שזכו לתפוצה רחבה בקרב כלל הדיירים בבניין ומבקריהם ובשים לב לכך שיש 12 דירות בבניין המכילות 12 משפחות, הרי שמדובר בפרסום שזכה לחשיפה רבה של עשרות רבות של אנשים, מתוכם דיירים אשר מכירים את התובעת באופן אישי! הנתבעת לא באמת התנצלה כלפי התובעת שכן, מהמכתבים שצורפו כת' 5-8 עולה כי לצד התנצלות מדומה, המשיכה התובעת לאיים על התובעת ולאחל לה את כל הרע שיש לעולם להציע, לרבות מחלות לתובעת ולילדיה ועל כך יש לפסוק לתובעת גם פיצוי בגין צער, סבל ועגמת נפש שנגרמו לה ממכתבים אלו.
- אין ספק שפרסומים מכפישים אלו, פגעו קשות בתובעת, אשר העידה בבית משפט בבכי ובהתרגשות וסיפרה כי במשך תקופה ארוכה לא עצמה את ענייה והתביישה אפילו לצאת מביתה. "מה יותר גרוע מלפגוע בנפש של מישהו ובבושה של מישהו" זה יותר קשה מלפגוע בנכס של בן אדם… באמת התביישתי ולא רציתי שיהיה רעש על זה… זו בושה שלי וזה נזק בשבילי ולא בשבילה… אחרי ההתנצלות שלה היא כתבה לי קללות לנכדים היא כל הזמן קיללה קללות שהוא פוגע בנפש של בן אדם ולא עניתי. לא פניתי אליה אפילו… בטח שהייתי מתביישת לצאת כדי שאף אחד לא יראה אותי שיחשבו שזה נכון … לא טיפול אבל באמת לא ישנתי שנה שלמה. היתי הולכת לעבודה והיתי אומרת לאנשים שאני לא ישנתי. היא לא נתנה לי לישון" (סעיף 26 לתצהיר התובעת ועמ' 14 שורות 5-6, 17-18 26 עמוד 16 שורות 29-30 ועמ' 17 שורות 2-3 לפרוטוקול).
- בת.א. 7701-12-08 ד"ר טטיאנה ניקיטין-ארנסון נ' לימור לוי-סלים המצ"ב כנספח א' לסיכומים, נדון מקרה בו היה סכסוך שכנים בדבר הסדר חנייה בבניין משותף. כמו בענייננו, בו הנתבעת השמיצה את התובעת כאשר כינתה אותה "פרסיה מסריחה" גם בפסק דין הנ"ל הושמצה התובעת, כאשר כונתה "רוסיה מסריחה" על ידי הנתבעת. באשר לאמירה זו, קבע כבוד השופט רמזי חדיד כי: "השמצת התובעת באמירה "רוסיה מסריחה" מבזה אותה על רקע מוצאה והרי בחברה רבגונית כחברה הישראלית יש להישמר שבעתיים מפני הטחת העלבות והשמצות מסוג זה הפוגעות לא רק במושא לשון הרע וסביבתו הקרובה בלבד, אלא גם כן בקבוצה אליה הוא משתייך".
- ויודגש, כי בשונה מענייננו, בפסק הדין הנ"ל החשיפה לפרסום היתה מינורית, שכן הביטויים המכפישים נאמרו מול בנה של התובעת ואדם נוסף בלבד, בעוד שבענייננו המכתב פורסם בתפוצה רחבה, בקרב עשרות דיירי הבניין, בו מתגוררת התובעת. אף על פי כן, בפסק הדין הנ"ל נקבע כי התובעת תפוצה בסכום של 25,000 ₪ וכן בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪ נוספים.
- בתא"מ 6833-10-12 גטהון קובי טפרה נ' דבורה יוסף, המצ"ב כנספח ב' לסיכומים, נדון מקרה בו עקב ויכוח שנסוב סביב רצונה של הנתבעת לצאת מחניון בית חולים בלי לשלם, קיללה את התובע והחלה לקרוא לו בקריאות גנאי גזעניות, לרבות "אתיופי מסריח", וזאת במשך כ-10 דקות מול עוברים ושבים. בפסק הדין הנ"ל נקבע כי השתלחות חד-צדדית, קשה ובוטה כאשר אין כל קשר בין הסיטואציה לבין מוצאו או לריח גופו של התובע, במשך כ- 10 דקות, ובפני קהל אנשים – יש בה כדי להוות לשון הרע בעיני האדם הסביר, אף אם האמירה נאמרה ב- "עידנא דריתחא".
- כב' השופט ירון גת קבע בפסק דינו כי: "בעיני האדם הסביר במדינת ישראל, ההקשר התרבותי וההיסטורי שיש לכל ביטוי המשלב בין מוצא גזעי/אתני לבין המילה "מסריח" או "מלוכלך" הינו ללא כל צל ספק הקשר גזעני, משפיל ומבזה. שורשיו של סוג ביטוי זה נטועים עמוק בתפיסות אנטישמיות, אשר הגו את הביטוי הגזעני והקשה "יהודי מסריח" או "יהודי מלוכלך" לפני שנים רבות. מכאן, שהמובן הטבעי והרגיל של הביטוי המכוער "אתיופי מסריח", בעיני האדם הסביר, ובהתחשב בנורמות החברתיות במקומותינו, הינו מובן גזעני, משפיל ומבזה, הפוגע קשות בכבוד האדם."
- בתא"מ 6833-10-12 הנ"ל נפסק כי על הנתבעת לשלם לתובע 35,000 ₪ בצירוף 7,000 ₪ הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. ויודגש כי בשונה מהמקרה שנדון שם, בו הביטויים נאמרו ב "עידנא דריתחא", הרי שבענייננו היה מדובר בפרסומים מכפישים שנכתבו והוכנו מראש על ידי הנתבעת בביתה, במחשבה, בתכנון ובקור רוח ועל כן יש למצות את הדין עם הנתבעת ולפסוק בתיק זה פיצוי גבוהה יותר.
ה. סוף דבר
- אין ספק שהביטויים הגזעניים והמשפילים להם זכתה התובעת מהנתבעת, על לא עוול בכפה, מהוות עוולה בעטיה יש לחייב את הנתבעת בסכום התביעה, במיוחד משלא הוכחה כל הגנה על ידי הנתבעת העומדת לה. בנוסף, יש לחייב כמובן את הנתבעת גם בגין צער, סבל ועגמת נפש אדירה שנגרמה לתובעת כתוצאה מהפרסומים ומהמכתבים הנוספים ששלחה הנתבעת לתובעת, במסגרתם איחלה הנתבעת לתובעת, בין היתר, לקבל מחלות, לא לזכות לראות נכדים, לא לזכות להיות בחתונת בתה ולא ללכת. מכתבים אלו מלמדים על הרוע, הזדון ועל חוסר תום הלב המוחלט של הנתבעת.
- אשר על כן, מתבקש בית המשפט הנכבד, לקבל את התביעה במלואה ולחייב את הנתבעת לשאת בהוצאות משפט, לרבות שכ"ט עו"ד ומע"מ.
_______________
ניר טולדנו, עו"ד
ב"כ התובעת