1.        בפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופט א' אורנשטיין) מיום 17.12.2013 ועל פסק דין משלים מיום 5.1.2014.
 
           עניינם של פסק הדין ופסק הדין המשלים הוא באישור הסדר נושים לפי סעיף 350 לחוק החברות, תשנ"ט-1999 לאי. די. בי אחזקות בע"מ (להלן: החברה) לפיו התקבלה "הצעת אלשטיין-אקסטרא". בפסק הדין מיום 17.12.2013 אושר הסדר הנושים בכפוף לתנאי מתלה ולפיו "פסק הדין לא יכנס לתוקף, אלא רק בכפוף לכך שיוחלט, כי ניתן מידע מספק באשר לבעלי השליטה [בקבוצת אלשטיין-אקסטרא], ובהתאם להוראות שבפסק הדין". בהמשך לכך קבע בית המשפט המחוזי בפסק הדין המשלים מיום 5.1.2014, לאחר שעיין בדו"ח שהוגש לו על ידי צוות בדיקה כפי שנקבע בפסק הדין (להלן: דו"ח הבדיקה), כי "התנאי המתלה לכניסתו של פסק הדין לתוקף התקיים".
 
           ביום 22.1.2014 הגישו המבקשים בקשה לביטול פסק הדין המשלים ולחלופין לעיון חוזר בו, וזאת בעיקרו של דבר נוכח העובדה שדו"ח הבדיקה לא נמסר לעיון הצדדים להליך. למחרת, ביום 23.1.2014, הגישו המבקשים את הבקשה שבפניי, בה הם עותרים למתן ארכה להגשת ערעור על שני פסק הדין, ובפיהם שלוש בקשות חלופיות:
 
           (א) כי הימים הנתונים להם להגשת הערעור יחלו להימנות ממועד מתן ההחלטה בבקשה לעיון חוזר. לטענת המבקשים קבלת הבקשה לעיון חוזר עשויה לייתר את הגשת הערעור על פסקי הדין, ועל כן מטעמי יעילות ובהתאם להלכה הנוהגת, ראוי לאפשר להם להגיש את הערעור לאחר שתינתן החלטה באותה בקשה.
 
           (ב) כי הימים להגשת ההליך יחלו להימנות ממועד קבלת דו"ח הבדיקה שהוגש לבית המשפט. בהקשר זה הודגש כי היות ודו"ח הבדיקה טרם נמסר לידיהם נשללת מהם "הזכות החוקתית … כמו גם האפשרות המעשית" להגיש ערעור על פסק הדין המשלים.
 
           (ג) כי הימים הנתונים להגשת הערעור על פסק הדין המקורי ועל פסק הדין המשלים יחלו להימנות ממועד מתן פסק הדין המשלים. בעניין זה טענת המבקשים היא כי פסק הדין המקורי כלל לא נכנס לתוקף במועד בו ניתן, אלא רק במועד מתן פסק הדין המשלים, וכי גם במהות הדברים ראוי לאחד את הערעור על שני פסק הדין.
 
           בהודעות משלימות שהגישו המבקשים הוסיפו וציינו שתי התפתחויות אשר יש בהן לגישתם להצדיק מתן ארכה. האחת כי בית המשפט המחוזי הורה כי הצדדים יגישו תגובות לבקשה לעיון חוזר, והשניה כי גלובס פבלישר עיתונות (1983) בע"מ הגישה בקשה לחשיפת דו"ח הבדיקה, ובית המשפט קבע כי ההחלטה בבקשה זו תינתן במאוחד עם הבקשה לעיון חוזר.
 
2.        לבקשה הוגשו תגובות מטעם המשיבים כולם (למעט המשיבה 13 אשר הודיעה כי אין לה עניין בהליך).
           המשיבים 5-6 (קבוצת אלשטיין-אקסטרא) סבורים כי יש לדחות את הבקשה על כל חלופותיה על הסף, באשר לטענתם המבקשים נעדרי מעמד שכן כלל לא היו צד להליך בבית המשפט קמא. כן טוענים הם כי יש לדחות את הבקשה לגופה, בהדגישם, בין היתר, כי השגה על החלטה בדבר אישור הסדר נושים יש להגיש ללא דיחוי; כי הבקשה לעיון חוזר שהוגשה אינה מקימה "טעם מיוחד" למתן ארכה; וכי כל ההכרעות המהותיות נעשו בפסק הדין מיום 17.12.2013 ולא קיימת כל הצדקה למנות את הימים הנתונים לערער עליהן למן מועד מתן פסק הדין המשלים. עוד הודגש כי משלא נתבקש לבסוף עיכוב ביצוע של פסק הדין אין להגשת הערעור כל משמעות מעשית.
 
           המשיב 12, בנק לאומי לישראל בע"מ, טוען אף הוא כי כלל לא ברור איזו תועלת תצמח מהגשת הערעור בשלב זה, והוא מוסיף כי ככל שבערעור שיוגש יהא "כדי לגרום לשיבוש או עיכוב כלשהו בהוצאת מתווה ההסדר המקורי שאושר לפועל", הוא מתנגד לבקשה.
 
           המשיב 1, כונס הנכסים הרשמי, הסכים כי ראוי למנות את הימים להגשת הערעור למן מועד מתן פסק הדין המשלים, ולדידו כל ארכה מעבר לכך (כמו גם את הדיון בערעור עצמו) ראוי יהא להתנות בהפקדת סכום משמעותי.
 
           המשיבים 3-4 ו- 7-11 הודיעו אף הם כי אינם מתנגדים לכך שהמועד להגשת הערעור על שני פסק הדין יימנה ממועד מתן פסק הדין המשלים, אך הינם מתנגדים לכל ארכה מעבר לכך.
 
           המשיבה 2, הרשות לניירות ערך, הותירה את הבקשה לשיקול דעת בית המשפט.
 
           עוד יצוין כי המבקשים הגישו ביום 30.1.2014 בקשה להגשת תשובה לתגובות, לה צורף עותק של התשובה, ובנסיבות העניין בקשתם מתקבלת והתשובה התקבלה לרישום.
 
3.        לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובכל החומר שבתיק החלטתי להיעתר לבקשה בחלקה, כך שהמועד להגשת הערעור על פסק הדין המקורי מיום 17.12.2013 יחל להימנות אף הוא למן מועד מתן פסק הדין המשלים.
 
           לעניין בקשה זו, אשר התבקשה לחלופי חלופין, הרי שכפי שציינו המבקשים בית המשפט המחוזי התלה את פסק הדין המקורי בתנאי מתלה וקבע כי לא ייכנס לתוקף, אלא בכפוף להחלטה כי ניתן מידע מספק ביחס לבעלי השליטה של קבוצת אלשטיין אקסטרא, ובפסק הדין המשלים מיום 5.1.2014 קבע כי "התנאי המתלה לכניסתו של פסק הדין לתוקף התקיים". בנסיבות מיוחדות אלו, בו בית המשפט עצמו התלה את תוקפו של פסק הדין בהחלטה מאוחרת יותר, יש טעם רב בגישתם של המבקשים – לה הסכימו מרבית המשיבים – כי ראוי למנות את המועד להגשת הערעור על פסק הדין המקורי למן המועד בו נכנס לתוקף בפועל, הוא מועד מתן פסק הדין המשלים. העובדה שמרבית ההכרעות העקרוניות נעשו במסגרת פסק הדין המקורי, כפי שהדגישו המשיבים 5-6, אין בה בעיני כדי לשנות מכך.
 
4.        לעומת זאת איני סבורה כי המבקשים גילו בבקשתם "טעם מיוחד" המצדיק מתן ארכה מעבר לכך, דהיינו כי המועד להגשת ההליך יחל להימנות למן מועד מתן ההחלטה בבקשה שהגישו לעיון חוזר בפסק הדין המשלים או למן מועד קבלת דו"ח הבדיקה לידיהם.
 
           הלכה מבוססת היא כי עצם הגשתה של בקשה לעיון חוזר אין בה כדי להאריך את המועד להגשת הליך ערעורי על ההחלטה נשוא הבקשה לעיון חוזר (ראו רע"א 1268/08 לוי נ' קצין התגמולים (2.9.2008), פסקה 5 והאסמכתאות המובאות שם), שהרי אם נאמר אחרת יהיה ביכולתו של כל בעל דין להאריך את המועד להגשתו של הליך ערעורי עד אין קץ באמצעות הגשת בקשות חוזרות ונשנות.
 
           המבקשים מצידם הפנו להחלטה אשר יש ללמוד ממנה לטענתם כי כל אימת שמוגשת בקשה לעיון חוזר ובית המשפט מבקש את עמדת הצד שכנגד ביחס לבקשה, אזי באופן אוטומטי יש למנות את הימים הנתונים להגשת הליך ערעורי על הבקשה המקורית למן המועד בו ניתנה ההחלטה בבקשה לעיון חוזר (בש"א 4613/12 פלונית נ' בנק הפועלים (20.6.2012)). ואולם סבורני כי פרשנות זו של המבקשים של אותה החלטה הינה מרחיקת לכת וכי לא ניתן לנתקה מהקשרה הכולל, מנסיבותיה הקונקרטיות ומטיב ההליך בגדרו ניתנה. זאת שכן הקביעה האם קיים "טעם מיוחד" המצדיק מתן ארכה הינה תמיד פרי איזון של מכלול שיקולים, הנבחנים לגופם בכל מקרה נתון על פי נסיבותיו הקונקרטיות (ראו בר"ם 6094/13 מדהנה נ' המשרד לקליטת עליה, פסקאות 7-11 (10.12.2013)), ולא ניתן לבודד שיקול אחד ולראות בו כשיקול המכריע את הכף באופן גורף וללא בחינה של מהות הדברים.
 
           כך לא ניתן להתעלם בענייננו ממהות ההליך, מאופיו (ערעור על פסקי דין בהם אושר הסדר נושים, אשר יצא לדרכו) וממורכבותו, כמו גם מן האינטרסים של המשיבים, אשר לטענת מרביתם עצם העובדה שפסקי הדין לא יהפכו חלוטים וקיומו של חוסר וודאות יגרמו להם לנזק ועשויים להעמיד בסיכון את ההסדר שאושר. עוד יצוין כי לא ניתן להעריך בשלב זה מתי תינתן החלטת בית המשפט המחוזי בבקשה לעיון חוזר, כך שמתן ארכה עד לאחר ההחלטה שתינתן בעניין היא למעשה ארכה לפרק זמן בלתי ידוע ובלתי מוגבל, וזאת גם אם בסופו של יום הבקשה לעיון חוזר תידחה ופסק הדין המשלים יוותר ללא כל שינוי (ויצוין כי בית המשפט המחוזי הדגיש בהחלטתו מיום 23.1.2014 בה הורה על הגשת תגובות לבקשה כי אין בכך "כדי להביע עמדה באשר לכשירות ההליך שננקט"). דומני כי הדבר אינו סביר בנסיבותיו של הליך זה. המבקשים לעומת זאת לא הצביעו על נזק כלשהו שייגרם להם מהגשת ההליך בתום מניין הימים למן מועד פסק הדין המשלים, מעבר לכך שעשוי להיווצר מצב בו הערעור שיוגש יתייתר או שיהא צורך לעדכנו. אשר על כן, איני סבורה כי יש לקבל את טענת המבקשים לפיה עצם הגשתה של בקשה לעיון חוזר בפסק הדין המשלים, או העובדה שבית המשפט המחוזי הורה כי המשיבים יגישו תגובות לבקשה, מקימה, כשלעצמה, "טעם מיוחד" המצדיק מתן ארכה.
 
           כן לא השתכנעתי כי קמה הצדקה למתן ארכה כך שהמועד להגשת הערעור יימנה ממועד מסירת דו"ח הבדיקה לידי המבקשים. זאת שכן טענת המבקשים לפיה אין להם אפשרות מעשית לערער על פסק הדין המשלים ללא שדו"ח הבדיקה הועבר לידיהם נוגעת לטענותיהם כלפי פסק הדין המשלים לגופו, שהרי בגדר בקשתם לעיון חוזר הם מבקשים, בין היתר, להורות לצוות הבדיקה להעביר לידיהם את דו"ח הבדיקה המלא, וברי כי אין מקום להכריע בטענותיהם בהקשר זה במסגרת הבקשה שבפניי. כמו כן, טענותיהם במישור זה אינן נוגעות לפסק הדין הראשון, כך שממילא אין בהן כדי להצדיק מתן ארכה בכל הנוגע אליו.
 
5.        בשולי הדברים אוסיף כי לא ראיתי לדחות את הבקשה כולה על הסף בגין הטעמים המקדמיים שהעלו המשיבים 5-6. טענתם של המשיבים 5-6 בהקשר זה הינה כי המבקשים חסרי מעמד בהליך זה, בהדגישם, בין היתר, כי המבקשים לא התנגדו לאישור הסדר הנושים וההתנגדות היתה מטעמה של החברה וכי המבקש 1 כלל לא היה צד להליך. מבלי לקבוע מסמרות בעניין אעיר כי המשיבים 5-6 עצמם ציינו כי המבקשת 2 היתה "צד פורמאלי" להליכים שהתנהלו בבית המשפט קמא. כמו כן בית המשפט ציין בפסק הדין כי הצעת החברה הלכה למעשה "איננה הצעה של החברה, אלא הצעה של קבוצת משקיעים, שעמם נמנה, בין היתר, דנקנר [המבקש 1]". עוד יצוין כי המבקשים דנן הם שהגישו בבית המשפט המחוזי את הבקשה לעיון חוזר. אשר על כן איני רואה, בשלב מקדמי זה ועל יסוד החומר שהונח בפניי בעניין, לקבוע כי המבקשים נעדרי מעמד להגשת ערעור על פסקי הדין, וככל שלאחר הגשתו יסברו המשיבים 5-6 כי קמה בידיהם עילה בדין להורות על סילוקו על הסף מחמת היעדר יריבות רשאים הם להגיש בקשה מסודרת, אשר תיבחן לגופה.
 
           עוד אציין בשולי הדברים כי אין בהחלטה זו כדי להכריע בטענות שהעלו חלק מן המשיבים לפיהן השיהוי בהגשת הערעור או העובדה שזה יוגש לאחר שקבוצת דנקנר חזרה בה מן הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, כך שלערעור לא תהא לגישתם כל משמעות מעשית, מצדיקים את דחיית הערעור לגופו. כן אין מקום להכריע כעת בבקשתו של כונס הנכסים הרשמי כי הדיון בערעור שיוגש יותנה בהפקדת סכום כספי. טענות אלו כולן מקומן במסגרת ההליך הערעורי שיוגש, וכל טענות הצדדים שמורות להם.
 
6.        סיכומם של דברים – מניין הימים להגשת ערעור על פסק הדין מיום 17.12.2013 ועל פסק הדין המשלים מיום 5.1.2014 יחל במועד מתן פסק הדין המשלים (5.1.2014).
 
           המבקשים יציינו את דבר החלטה זו בפתח ההליך שיגישו ויצרפוה כנספח (והמזכירות תתייקה בתיקי השופטים).
 
           נוכח תוצאה זו ומשהבקשה התקבלה בחלקה, אין צו להוצאות.
 
           המזכירות תעביר לצדדים את ההחלטה ללא דיחוי, באמצעות הפקסימיליה.
 
           ניתנה היום, ב' באדר א' תשע"ד (2.2.2014).