בשם המבקש:                        עו"ד א' בית-הלוי

1.        בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט מ' י' הכהן) מיום 21.10.2012, במסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על פסק-דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין.

2.        בקשה זו מהווה, למעשה, גלגולה הרביעי של פרשה זו. ראשיתה בקובלנה שהוגשה נגד המבקש לבית הדין המשמעתי המחוזי (מחוז תל-אביב-יפו) של לשכת עורכי הדין. בקובלנה יוחסו למבקש עבירות משמעתיות של אי עזרה והפרעה לבית המשפט לעשות משפט, לפי סעיפים 54 ו-61(1) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן – החוק), מעשים הפוגעים בכבוד מקצוע עריכת הדין, לפי סעיפים 53 ו-61(3) לחוק, והתנהגות שאיננה הולמת את מקצוע עריכת הדין, לפי סעיף 61(3) לחוק. במסגרת הקובלנה נטען כי המבקש ניהל, בשם לקוחו, הליכים משפטיים נגד זוג חייבים שהם בעל ואישה (להלן ובהתאמה – הנתבע ו-הנתבעת), כאשר בשלב כלשהו של הדיון נעתר לבקשה למחיקת הנתבעת מהתובענה. בחלוף תקופה מסוימת הגיעו הצדדים, לקוחו של המערער והנתבע, להסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין, ואשר הנתבעת לא הייתה צד לו. כשנתיים לאחר מכן, ולאחר שהנתבע לא עמד בתנאי ההסדר, הגיש המערער בקשה לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו שנשאה את הכותרת "בקשת הבהרה", בה ביקש לצרף את הנתבעת לפסק-הדין. המבקש טען כי השמטת שמה של הנתבעת מפסק-הדין הייתה למעשה טעות סופר. משמצא בית המשפט השלום בתל-אביב-יפו (כב' השופטת נ' גרוסמן) כי בעבר הסכים המבקש למחיקת הנתבעת מהתביעה, ניתנה החלטה לפיה יועבר העניין לטיפולה של לשכת עורכי הדין.

3.        בפסק דינו הרשיע בית הדין המשמעתי המחוזי תל-אביב-יפו את המבקש בעבירה של אי מתן עזרה לבית המשפט לפי סעיף 54 לחוק, ובעבירה של פגיעה בכבוד המקצוע, לפי סעיף 53 לחוק. בגין עבירות אלה נגזר על המבקש עונש של השעיה ל-18 חודשים, מהם 12 בפועל, וקנס של 5,000 ש"ח. כן חויב המבקש בהוצאות משפט בסך 1,500 ש"ח. בית הדין המשמעתי המחוזי נימק את החלטתו בכך שלוּ הייתה מתקבלת בקשתו של המבקש הייתה נגרמת תקלה חמורה בסדרי המשפט, וכן בקיומן של הרשעות קודמות לחובתו של המבקש. המבקש ערער על פסק-דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי בפני בית הדין המשמעתי הארצי. בית הדין הארצי הותיר את ההרשעה על כנה, אך הפחית את עונשו של המבקש ל-24 חודשי השעיה על תנאי, וקנס על סך של 10,000 ש"ח. גם על פסק-דינו של בית הדין המשמעתי הארצי ערער המבקש בפני בית המשפט המחוזי בירושלים. בית המשפט דחה את ערעורו של המבקש על שני חלקיו, על ההרשעה ועל גזר הדין. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות ערעור זו. 

4.        שתי טענות עיקריות בפי המבקש בבקשתו זו. שתיהן נדונו בהרחבה ובפירוט בפסקי הדין של שלוש הערכאות הקודמות אשר דנו בתיק. הטענה הראשונה מופנית כנגד הליך הגשת הקובלנה בעניינו של המבקש, אשר לטענתו אינו עומד בכלל הקבוע בסעיף 1 לכללי לשכת עורכי הדין (סדרי דין בבתי הדין המשמעתיים), תשכ"ב-1962. לפי סעיף זה מוטלת על הקובל חובה לבחון את התלונה אשר הוגשה לועדת האתיקה טרם הגשת הקובלנה, ולבדוק האם אכן ראוי להגיש קובלנה בגינה. המבקש טוען כי מכיוון שהקובל לא ערך בדיקה מעין זו הרי שהוא פעל בחוסר סמכות, וכי התוצאה במקרה זה היא בטלות מעיקרא של הקובלנה וההליכים שהתקיימו בפני בתי הדין המשמעתיים. טענתו השנייה של המבקש מבוססת על קביעותיה העובדתיות של הערכאה הראשונה בפניה נדון התיק, בית הדין המשמעתי המחוזי, אשר קבע כי העבירה נעברה בתום-לב, שכן המבקש לא היה מודע לכך שהנתבעת אינה עוד צד להליך, עת הגיש את הבקשה לצירוף שמה לפסק-הדין. לפיכך קבע בית הדין המחוזי כי היסוד הנפשי שהתקיים אצל המבקש בעת ביצוע העבירה הינו יסוד נפשי של רשלנות, ולא של מחשבה פלילית. לטענת המבקש, טעות שנעשתה בתום-לב אינה יכולה להוות בסיס להרשעה בעבירה משמעתית.

5.        כאמור, זהו גלגולה הרביעי של פרשה זו. הלכה היא כי רשות ערעור בגלגול רביעי תינתן בנסיבות נדירות שבנדירות. קל וחומר שהבקשה צריכה להעלות סוגיות עקרוניות בעלות חשיבות ציבורית, או חשיבות משפטית כללית אשר חורגת מעניינם של הצדדים הישירים להליך, כנהוג בבקשות רשות ערעור בגלגול שלישי (ראו בר"ש 7790/12 פודים נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בירושלים, פיסקה ט' (טרם פורסם, 25.11.2012) וההפניות שם). המקרה שלפניי אינו עומד בקריטריונים אלה, ואינו מצדיק מתן רשות ערעור בגלגול רביעי. השאלות המשפטיות אשר הציג המבקש בבקשת רשות ערעור זו נדונו לעמקן בפסקי הדין של הערכאות אשר דנו בתיק. כך, לעניינו של הפגם בהליך הקבילה קבע בית המשפט המחוזי בפסק-דינו כי לא נעוצה בו פגיעה מהותית וחריפה בתחושת הצדק. זאת ועוד, נקבע כי לא ברור כיצד היה בתיקון פגם זה כדי לסייע למבקש, וצוין כי ניתנה לו הזדמנות מלאה לפרוס את הגנתו בפני הערכאה הדיונית, וכי מסיבה זו לא התקיימה פגיעה בזכותו להליך הוגן (פיסקה 24). באשר ליסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירות האתיות בהן הורשע המבקש, נפסק כי בענייננו די בקיומו של יסוד נפשי של רשלנות לצורך הרשעה בעבירות. הוסבר כי ישנם הבדלים משמעותיים בין הדין המשמעתי לדין הפלילי, אשר מצדיקים הקלה ביסוד הנפשי הנדרש לצורך הרשעה בעבירות משמעת מסוימות, כך שהרשעה בהן יכולה להתבסס על יסוד נפשי של רשלנות בלבד, גם אם יסוד נפשי זה אינו מפורש בהגדרת העבירה. זאת, בין היתר, נוכח הרמה האתית הגבוהה הנדרשת מעורך דין המייצג לקוח בהליך המתנהל בפני בית המשפט. קביעות אלה של בית משפט קמא מבוססות היטב בפסיקה, ואינן מעלות כל סוגיה עקרונית אשר טרם הוכרעה (ראו והשוו: עש"מ 3849/03 אלבז נ' נציבות שירות המדינה, פ"ד נח(2) 880, 887-886 (2004); על"ע 4095/99 קובלר נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין, פ"ד נה(4) 11, 17-16 (2001). כן ראו גבריאל קלינג אתיקה בעריכת דין 363 (2001)). לפיכך, אין ממש בטענת המבקש לפיה יש מקום להתערב בהן.

6.        אשר על כן, הבקשה נדחית.  

           ניתנה היום, ד' בטבת התשע"ג (17.12.2012).