בשם המערער: עו"ד נ' עוז

בשם המשיב: עו"ד ע' ויצמן

 השופטת ע' ארבל:

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בירושלים בעמל"ע 10177-05-10 (כב' השופט צבי סגל) מיום 31.7.11, שבמסגרתו נדחה ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין בבד"א 129/09 מיום 6.4.10. בפסק דין זה נדחה ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי בתל-אביב מיום 13.10.09. בית הדין המחוזי הרשיע את המבקש, עורך דין, במיוחס לו והשית עליו השעיה לצמיתות מלשכת עורכי הדין. כן פסק בית הדין הוצאות משפט ללשכת עורכי הדין בסך 8,000 ₪.

רקע והליכים

1. המבקש ייצג בשנת 2001 שתי חברות איטלקיות (להלן:החברות) בתביעות נגד חברות ישראליות בבתי המשפט בארץ, כשבסוף ההליך הגיעו הצדדים לפשרה, במסגרתה העבירו החברות הנתבעות למבקש סך של 140,000$ בנאמנות עבור החברות (להלן: הכספים). המבקש לא העביר את הכספים לחברות, ומשהגיעה דרישה של נציגת החברות בארץ, עו"ד קאשאניאן להעברת הכספים לחברות, הודה המבקש בחובו לחברות ואף התחייב להשיבו בהקדם. בשנת 2008 הגישה עו"ד קאשאניאן לבית הדין משמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין (להלן: בית הדין המחוזי) קובלנה נגד המבקש בגין עיכוב כספי הלקוח ושליחת יד בכספי הלקוח. בהליך בבית הדין המחוזי הציג המבקש לראשונה גרסה, לפיה סך של 40,000$, מתוך 140,000$ שהופקדו בידיו, נוכה כשכר טרחה והוצאות המגיעים לו, ואילו יתר 100,000$ הועברו במזוודה, כך לדבריו, לידי אדם בשם קולומבו שהיה לטענת המבקש, איש הקשר שלו עם החברות. המבקש לא הציג כל מסמך הנוגע לכספים, למעט אישור העברת סך של 30,000$ לחברות. יצוין כי במסגרת ההליך המשמעתי בבית הדין המחוזי, בישיבת ההוכחות השנייה, ביקש המבקש מבית הדין למנות לו סניגור, אך בקשתו נדחתה בשל שיהוי. לגופו של עניין דחה בית הדין המחוזי את גרסת המבקש כבלתי מהימנה. בסופו של יום הורשע המבקש בעבירות משמעת המיוחסות לו ונגזר עליו עונש של הוצאה מלשכת עורכי הדין לצמיתות.
2. המבקש הגיש ערעור על פסק דינו של בית הדין המחוזי לבית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (להלן:בית הדין הארצי), שם טען כי בהליך קמא נפלו פגמים דיוניים קשים, כי אשמתו לא הוכחה וכי מכל מקום העונש שנגזר עליו מחמיר עימו יתר על המידה. בית הדין הארצי דחה פה אחד הן את הערעור על הכרעת הדין והן את הערעור על גזר הדין, כאשר שניים מתוך שלושת חברי בית הדין מתחו ביקורת על הפגמים שנפלו בהליך קמא ובפרט על אי מינוי סניגור למבקש, אך קבעו כי אין בפגמים אלה כדי להשפיע על תוצאת הדיון.
3. על פסק דינו של בית הדין הארצי הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים, שם חזר וטען לפגמים הפרוצדורליים שנפלו בהליך בבית הדין המחוזי ולכך שהרשעתו לא בוססה כנדרש בהליך מעין זה. בית המשפט המחוזי אימץ את הביקורת שמתחת בית הדין הארצי על התנהלות ההליכים בבית הדין המחוזי, עם זאת לא ראה לשנות את תוצאת פסק הדין. נקבע כי המבקש הודה בפני בית הדין המחוזי בקבלת הכספים עבור החברות אותן ייצג, ומשכך עבר אליו הנטל להראות שהכספים הועברו כדין אל החברות. בהקשר זה נקבע כי גרסת המבקש, לפיה הכסף הועבר במזוודה מסתורית לאחד בשם קולומבו, אינה מהימנה, ובהיעדר מסמכים המעידים על התנועות שנעשו בכספים אין מנוס מלהותיר את הרשעת המבקש על כנה, וזאת על אף הפגמים שנפלו בהליך קמא. באשר לאי מינוי הסניגור נקבע כי אמנם היה מקום למינוי סניגור, אולם לא הוכח כי אי מינויו פגע ביכולת המבקש להתגונן. יחד עם זאת, בשל הפגמים בהליך קמא, החליט בית המשפט המחוזי להפחית את הוצאות המשפט שהושתו על המבקש.

הבקשה

4. מכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו. בבקשה חזר המבקש על טענתו כי מאחר שהורשע בהליך מעין פלילי, היה על התביעה להוכיח את אשמתו מעבר לכל ספק סביר. לטענת המבקש, התביעה לא עמדה בנטל המוטל עליה, מכיוון שהעדה היחידה שזומנה לדין, עו"ד קאשאניאן, העידה עדות שמיעה בלתי קבילה. כמו כן נטען כי בעדותה של עו"ד קאשאניאן נפלה שגגה ביחס לפרטים בסיסיים בהתייחס לחברות, מה שמעיד על היעדר אפשרות להשתית את הרשעת המבקש על עדותה בלבד. עוד נטען כי בכדי להרים את נטל ההוכחה היה על התביעה לזמן לעדות את מי ששימשו כאורגנים של החברות בתקופה הרלוונטית, וכי משאלה לא זומנו, קמה החזקה כי עדותם הייתה פועלת נגד טענות התביעה. בנוסף, טען המבקש כי התביעה לא הוכיחה את התקיימות היסוד הנפשי הדרוש בעבירות המשמעת בהן הורשע. באשר לגזר הדין, נטען כי הערכאות דלמטה לא נתנו משקל למכתבי ההמלצה שהוצגו בפניהן ולמצבו הרפואי הקשה של המבקש.
5. בדיון שלפנינו הטעים בא-כוח המבקש את הפגיעה שנגרמה למרשו כתוצאה מכך שבקשתו לבית הדין המחוזי למינוי סניגור נדחתה. לטענתו, לו נעתר בית הדין המחוזי לבקשתו זו, הרי שהמבקש היה נמנע מלמסור גרסה שמכוחה הועבר אליו נטל הראיה, ובהיעדר ראיות קבילות נגדו, מרשו לא היה מורשע.

תגובת המשיבה

6. בתגובה לבקשה ובדיון טען המשיב כי הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית המצדיקה בירור בפני ערכאת ערעור "בגלגול רביעי". לגופו של עניין נטען כי התביעה הרימה את נטל ההוכחה שהוטל עליה, וזאת בראש ובראשונה מכוח הודאתו של המבקש בכך שהכספים אכן הופקדו בידיו בנאמנות. באשר לעדות עו"ד קאשאניאן נטען כי עדותה הייתה מבוססת על ידיעה אישית והתייחסה בין היתר למשא ומתן בנוגע להשבת הכספים אותו ניהלה עם המבקש בעצמה. באשר לחלקים מעדותה של עו"ד קאשאניאן שאכן מהווים עדות שמיעה, נטען כי לפי ס' 67 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961, מוסמך בית הדין המחוזי לקבל ראיות שבדרך כלל אינן קבילות במשפט. בנוגע לאי זימון לעדות את מי ששימשו כאורגנים של החברות בתקופה הרלוונטית להליך נטען כי בשל הימצאותם באיטליה זימונם לעדות כרוך בעלויות גבוהות, אשר אינן נחוצות בהתחשב בכך שעצם מסירת הכספים למבקש אינה שנויה במחלוקת.
7. באשר לאי מינוי הסניגור טען המשיב בתגובה ובדיון שלפנינו כי לפי ס' 13 לכללי סדרי הדין של לשכת עורכי הדין, העניין מסור לשיקול דעתו של בית הדין, וכי במקרה דנן לא התקיים אף אחד מהתנאים למינוי הסניגור, שכן המבקש לא הוכיח כי אין ביכולתו לייצג את עצמו; כי ידו אינה משגת מימון ייצוג לעצמו; או כי העניין מורכב במידה המצדיקה את מינוי הסניגור. בנוסף, נטען כי אף אם היה המבקש מיוצג בדיון בבית הדין המחוזי, לא היה בכך כדי למנוע את הרשעתו, שכן בין כך ובין כך היה על המבקש בשלב כלשהו של המשפט להציג גרסה בנוגע לכספים ולתמוך בה בראיות, אשר אינן נמצאות בידו.

דיון והכרעה

8. לאחר שעיינו בבקשה, שמענו ושקלנו את טענות הצדדים, מצאנו כי דין הבקשה להידחות. הלכה פסוקה היא כי ככלל קנויים לנאשם שני שלבי דיון בזכות – בערכאה הדיונית ובערכאת ערעור. לעומת זאת, הרשות לדיון נוסף בערכאה שלישית תישקל אךמקום שמצביע המבקש על שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים שעולה מן הבקשה (בר"ש 9092/10 עו"ד איטח אהרון נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין (10.1.11) (להלן: עניין איטח)). קל וחומר שהלכה זו חלה על בקשה לרשות ערעור "בגלגול רביעי", שלגביה נפסק כי הרשות תינתן אך בנסיבות "נדירות שבנדירות" (רע"א 9885/06 שלטי הגליל מ.ס (1996) בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (18.3.07)). גם בעובדה שבגלגולים הקודמים המחלוקת בין הצדדים נדונה בבתי הדין המשמעתיים של לשכת עורכי הדין אין כדי לשנות כלל זה (בר"ש 5568/12 פלוני נ' וועדת האתיקה של לשכת עוה"ד בישראל, פס' ט' (2.9.12)). הבקשה שלפניי אינה באה בגדרן של ההלכות המוזכרות, שכן במקרה דנן המחלוקת בין הצדדים נסובה סביב עובדותיו של המקרה הספציפי ואינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית.
9. למעלה מן הדרוש נדגיש כי גם לגופו של עניין מקובלת עלינו קביעתם של בית הדין הארצי ושל בית המשפט המחוזי, לפיה לא היה בפגמים שנפלו בדיון בבית הדין המחוזי כדי לשנות את תוצאת ההליך. משהחליט המבקש להציג גרסה לפיה נטל את כספי הפיקדון, גרסה המעבירה אליו את הנטל להראות שהכספים הועברו ללקוח; ומשלא עמד המערער בנטל זה – במידה רבה נחרץ גורלו של ההליך, וזאת ללא קשר לאופן ניהולו על-ידי התביעה.
10. באשר לטענת המבקש, לפיה לו נעתר בית הדין לבקשת המבקש למנות לו סניגור, הלה לא היה מוסר גרסה מפלילה, לא מצאנו בה ממש. ראשית, צודק המשיב בכך שעניין מינוי הסניגור מסור לשיקול דעתו של בית הדין (ס' 13 לכללי סדרי הדין של לשכת עורכי הדין). שנית, הזכות לסניגור היא זכות יחסית (בר"ש 3504/12ארבל נ' לשכת עורכי הדין, פס' י"ד (3.6.12)), ואין בעצם ההשערה שמינוי הסניגור יכול היה לשפר את סיכויי המבקש לצאת זכאי כדי לחתור תחת תוצאת המשפט נגדו. שלישית, יש לזכור כי המבקש עצמו הינו עורך דין שחזקה עליו כי הכיר את זכויותיו הדיוניות. רביעית, מאחר שהמבקש ביקש מבית הדין המחוזי למנות לו סניגור לאחר שכבר מסר את גרסתו, לא נמצא אף קשר סיבתי בין דחיית בקשתו זו לבין הרשעתו בעבירות המיוחסות לו.
11. באשר לבקשת רשות הערעור על גזר הדין, הלכה פסוקה היא כי חומרת העונש, ככלל, אינה מצדיקה מתן רשות ערעור ((רע"פ 9655/02פלוני נ' מדינת ישראל (14.11.02)), לא כל שכן "בגלגול רביעי". אף לגוף הטענה באשר לחומרת העונש, דומה כי העונש שהושת על המבקש, מבלי להקל בו ראש, הולם את חומרת העבירות שביצע המבקש. יפים לענייננו דבריו של השופט א' רובינשטיין בעניין איטח: "פשיטא שאין למקצוע עריכת הדין אלא נאמנותו, והפרת האמון כלפי הלקוח, משמיטה את הקרקע מתחת לליבת המקצוע." משהורשע המבקש בעבירות העומדות ברף החומרה הגבוה ביותר ביחס לעבירות המשמעת הקבועות בחוק לשכת עורכי הדין, עבירות שיש בהן משום פגיעה חמורה באימון שבין עורך הדין ללקוח, אין מנוס מלדחות אף רכיב זה של בקשת רשות הערעור שלפנינו.

הבקשה, איפוא, נדחית.

ניתנה היום, ‏ט' בשבט התשע"ג (‏20.1.2013).