תאריך הישיבה:                        ב' בתמוז התשע"ד (30.6.14)
בשם המבקשת:                      עו"ד מייק יורק ריד; עו"ד יוסי זויטיא
בשם המשיבה:                       עו"ד אלון רון; עו"ד רונן מנשה

השופט א' רובינשטיין:

א.        המחלוקת שבפנינו עניינה בשאלה כיצד יבחן בית דין משמעתי של לשכת עורכי הדין, לצורך סעיף 78(ג) לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961, את משמעותו של כתב אישום שהוגש כנגד עורך דין, לשם הכרעה באשר להשעייתו הזמנית.

ב.        בית המשפט המחוזי בירושלים סבר, כי חובתו של בית הדין לבחון את הראיות הלכאוריות שעליהן מבוסס כתב האישום, וכי אין ליתן "משקל כה נכבד לכתב אישום… מדובר במסמך הכתוב על-ידי פקיד ברשות המבצעת… עקרון הפרדת הרשויות מחייב הבחנה והבדלה בין קביעות שיפוטיות הנעשות על-ידי רשות שיפוטית, לבין כתיבת מסמכים על-ידי פקידי הרשות המבצעת". עוד, ובהקשר אחר, סבר בית המשפט המחוזי כי תקופת ההשעיה הזמנית שנקבעה למשיבה בפרשה שלפניו עלתה על מה שעלולה היא להיות צפויה לו אם תורשע. בית המשפט נסמך על פסק הדין בעל"ע 5745/07 בראל נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין (2008) ועוד. המבקשת, ועדת האתיקה המחוזית למחוז ת"א, סבורה – בבקשה הכתובה שלפנינו – כי די בכתב אישום כראיה מינהלית מספקת, וזאת בעקבות ראייתו ככזאת בבג"ץ ראשי הערים (בג"ץ 4921/13 אומ"ץ נ' ראש עירית רמת השרון (2013)). בדיון שלפנינו עידנה המבקשת את עמדתה, וטענה כי משמעות כתב האישום כראיה מינהלית היא שיש מקום להשיג עליו אם נפלו "פגמים מינהליים", כלשונה, וטענות נוספות ניתן לטעון באשר לעונש ולקלון, אך אין מקום שבית הדין המשמעתי יערוך מעין "משפט זוטא", הן מבחינת הקושי בקבלת חומר הראיות מהתביעה, והן על פי מומחיות בתי הדין.

ג.        מנגד טוענת המשיבה, כי בכתב האישום אמנם אין להקל ראש והוא מעביר את "הנטל הטקטי" לעורך הדין הנאשם בדין המשמעתי, אך בידו להשיג על כך – ואז על בית הדין להיכבד ולדון בראיות, שמא הן תלויות על בלימה, ולבית הדין "מומחיות טבועה" בהערכת ראיות.

ד.        לטעמנו הפער האמיתי בין הצדדים אינו גדול, ברי כי כתב אישום הוא מסמך משמעותי, ועל כך לא יתכן חולק. איננו סבורים, בכל הכבוד, כי יש לראותו גרידא כ"מסמך של פקיד הרשות המבצעת", מבלי לפגוע גם בכזה, ועלינו לתת לו את משקל הראוי לאחר שנבחן בכור התביעה (כך גם בדיני המעצרים, למשל). מנגד, זכויות הנאשם בדין המשמעתי בהקשר דנא הן לנסות להראות כי אין ראיות לכאורה, או שיש לו הגנה בדרגה כזאת המצדיקה התיחסות מקלה לעניין השעייתו. כאן תפקידו של בית הדין המשמעתי האזורי בכל תיק. הוא לא יקל ראש בכתב האישום, הוא גם לא יאפשר לגרור אותו להכרעת דין פלילית או למשפט זוטא – אך הוא גם יאפשר העלאת טענות קונקרטיות ממוקדות בנושא כתב האישום, ואלה ייבחנו תוך עיון בראיות, תוך שיזכור בית הדין כי עניינו ראיות לכאורה. בית הדין יידע במומחיותו לבחון אם עסקינן ב"טיפוס על קירות" ובמשיכת זמן, או בטענות מהותיות ראויות לשלב בו מדובר. אכן, פסק דין בעניין ראשי הערים הזכיר לנו את חשיבותו ומשקלו של כתב אישום, אך שם המדובר בבחינה על-ידי מועצת רשות מקומית, גוף פוליטי, בשונה מן המאטריה בה עסקינן כאן, של בתי דין מן המקצוע (החוק, אגב, תוקן בענייןראשי הערים, בהמשך להמלצת בית משפט זה, להסדר בעל אופי מעין שיפוטי). אותו פסק דין לא נעל את הדלת בפני טענות במקרים כגון ענייננו. אשר לקבלת חומר הראיות מן התביעה הכללית – היא אינה צד בתיק זה, וככל הנחוץ יועלה הדבר בתיק אחר.

ה.        ניסינו לשרטט במלים קצרות את האיזון הנדרש, ובתי הדין יעשו כתבונתם במקרים שיבואו לפניהם.

ו.        נוסיף, כי לטעמנו על בית המשפט להיזהר בביטוי הקוצב ולוא לכאורה את סיכויי ההשעיה בתיק לאחר הרשעה, אם תהיה.

ז.        בנתון לכל אלה איננו נעתרים לבקשה.     

           ניתנה היום, ‏ב' בתמוז התשע"ד (‏30.6.2014).